כשקראתי את הספר לראשונה הייתי בת תשע. ילדה שאוהבת לחלום חלומות בהקיץ, שיודעת למלא את ימיה במחשבות ותהיות. ובכל זאת, מודה בעוונותי שלא אהבתי את הספר. כנראה שנולדתי זקנה. אולי כי לא היה לי את החן של אן. אולי כי הייתי רצינית מדי, אולי כי מעולם לא הצלחתי לראות באמת את יפי הדרך, התעלמתי מעצים ופרחים, ותמיד העדפתי לתקוע את האף בספר מאשר להיות בחוץ. ואם כבר לקרוא – העדפתי היתה נתונה לספרי הרפתקאות בהם הגיבורים באמת "עושים משהו" כמו "אי המטמון" או "כלבם של בני בסקרוויל" ולא פטפוטים חסרי שחר על שמלות ומסיבות תה.

קראתי עכשיו שוב את הספר לפני שקניתי אותו לגדולה שלי. קראתי ונכבשתי בקסם. קראתי ולא יכולתי שלא להשוות בין הילדה שלי לאן. "אמא, החיים כל כך יפים" היא אמרה לי רק לפני כמה ימים בטיול של ערב בפארק שליד הבית. "אני פשוט מאושרת להיות. תראי את הדגים! יש פה דג זהב אחד ענק!" והיא דילגה על השביל, אוחזת אותי בידה ומאלצת אותי לדלג איתה, שתינו צוחקות. היא בדקה כל פרח חדש בהתרגשות רבה, עצרה ללטף את הכלבים שיצאו לטיול. ככה זה תמיד אצלה. חן כובש עם קסם אישי, יצירתיות אינסופית ולא פחות מזה – פטפטנות בלתי נדלית, כנות שלעיתים מובילה אותה לצרות, אך הכל נסלח לה הודות לקסם. כל כך אן. וכמו אן היא מתיחסת לעולם בדרמטיות, אוהבת לדבר בשפה גבוהה כשהיא מתרגשת, ולא מפחדת להביע הן את דעתה והן את אהבתה. רק שהגדולה שלי אינה ג'ינג'ית מנומשת והיא מודעת מאוד ליופיה.

במבט בוגר אני לא יכולה להתעלם מכך שאן היא אחת הגיבורות הראשונות שנכתבו שיש לה אישיות עצמאית ודעה משלה, שמעזה להטיל ספק במוסכמות, שמצליחה להיות אחרת ולמצוא את הדרך שלה. בעיני היא פמיניסטית, גם כשנפשה חושקת בשמלה תפוחת שרוולים וסנדלים דקיקי רצועות. ומעבר לניתוח האנליטי, אי אפשר שלא להתאהב בספר הזה ובאן בפרט. אי אפשר להסביר את הקסם. אי אפשר ליצר אותו באופן מלאכותי. ללוסי מוד מונטגומרי יש ממנו בשפע, והיא הצליחה לצבוע בו את הספר כולו.

הלוואי והייתי חברת נפש של אן, נראה לי שהיא תחשוב שאני משעממת מדי אפילו לשתות איתי כוס תה. אני רק מקווה שהגדולה שלי תתאהב בה כמוני. היא עדיין לא קראה את הספר – לא התאפקתי ולקחתי לה אותו עוד לפני שנתתי. אן היתה מצליחה להחליק את הפשע הזה, מקווה שקצת מהחן שלה דבק גם בי...

אן, אני שמחה להקדיש לך את הביקורת ה-100 שלי.

כל מי שקרא את הספר, שיעז להסתכל לי בלבן של העיניים ולומר שהוא לא התאהב באן מהרגע שהילדה הזאת פתחה את הפה שלה!
ה"גיבור" שיעז לעשות את זה יקבל מתנה קטנה הביתה, מזכרת ממני, מכה ענקית ובולטת מהראש על זה שהיה שקרן גרוע.
אי אפשר לא להתאהב בילדה הזאת, אין מה לעשות.

הספר מדהים, התחלה משעממת, אבל (כן, כן, כל מי שקרא את הספר בטח מצפה ל"אבל" הזה) מהרגע שפגשתי באן, התאהבתי בספר במהירות.
יש את האנשים האלו שגורמים לכם לחשוב, גם אם אתם קוראים את מה שהם אומרים, שמבטאים את זה מאוד-מאוד מהר, אן היא כזאת, ואני נהגתי לדמיינת אותה בתור אחת שמברברת בלי סוף כששפתיה נעות במהירות.

הכתיבה מדהימה ויפהפיה, אן היא גיבורה מוצלחת, מצאתי את עצמי לא פעם מקנאת ביכולות שיש לה, בדרך שבה היא יכולה לחלום בהקיץ מבלי בעיות, בדמיון היצירתי שלה, והחינניות שמרגישים במילים שבה היא מבטאת את עצמה.

בהתחלה אן היא זרה לנו, אבל מהר מאוד היא שובה את לבבות הקוראים ושואבת אותנו לתוך הספר, ואנחנו בולעים את המילים בשקיקה ואפילו צמאים לעוד!
הדרך שבה אפשר להזדהות עם הדמות היא מדהימה, מרגישים קרבה עצומה אליה כאילו אתם מכרים שלה, או אפילו חברי נפש.

הרומנטיקנית הקטנה, חולמת בהקיץ השובבה והמסעירה גרמה לי להתמכר ולאהוב את הספר.
זה אחד הספרים האהובים עלי, ואני ממליצה עליו בחום לכל האנשים שאוהבים ספרים.

אם יש ספר שאני מתרפקת עליו בגעגועים עזים אזי זהו הספר ( בה' היידוע) קראתי אותו בילדותי ולא יכולתי לעוזבו מידיי. כל כך התחברתי לדמויות ולעלילה , רותקתי איליו פשוטו כמשמעו. אחד הקריטריונים בעיניי לספר טוב הוא כשרונו של הסופר לרתק איליו את הקורא ולמשוך אותו למחוזות אחרים . בספר זה מצליחה הסופרת לקחת את הקורא למציאות אחרת ,להווי ולתרבות אחרים וזה ייחודו של הספר.
" אסופית" זכור לי כאחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. איני שוללת ספרי פנטזיות וישנם רבים וטובים ביניהם ויחד עם זאת אני ממליצה לכל חובבי הפנטזיות לעשות פסק זמן ולקרא את הספר הנפלא הזה . אני מתקשה לקבל ולהבין את אלה שלא יאהבו את הספר. פשוט כך.אני מתמלאת בקנאה בכל מי שטרם קרא את הספר . התענוג עוד לפניו.

אן:"אני פשוט לא מאמינה שהגענו לפה! לגמרי לבד! זה הכל באשמתי! למה אני תמיד עושה צרות? זה הכל בגלל השיער הג'ינג'י שלי, קשה להיות ילד טוב כשיש שיער ג'ינג'י!"
אליס:"הייתי אמורה להיות עכשיו בשייט ממש כמו בטיטאניק עם המשפחה שלי, ועכשיו אני פה,איתך- זרה מוחלטת באי בודד"
אן:"אני מצטערת! לא הייתי צריכה להתחיל לשחק בסירת ההצלה ובטח שלא לקרוא לך לבוא איתי... אני באמת מצטערת... את סולחת?"
אליס:"יש לי בררה? אני אולי היסטרית אבל את כנראה הבן אדם האחרון שאני אראה בחיים שלי.." פורצת בבכי
אן:"היי, אל תבכי, אנחנו נצליח לצאת מזה! היי רגע, אפילו לא שאלתי איך קוראים לך, כמה שאני לא מנומסת!"
אליס:"זה בסדר. אליס. זה השם שלי. איך קוראים לך?"
אן:"איזה שם נפלא יש לך! קוראים לי אן שרלי, למרות שהייתי מעדיפה קורדיליה, זה הרבה יותר רומנטי ומלכותי. אבל אף אחד לא קורא לי ככה אז אני מסתפקתבאן בפתח,אן בפתח נשמע הרבה יותר מלכותי באן בקמץ. את לא חושבת ככה?
אליס: מתעודדת קצת ומגחחת את מוזרה. אני אוהבת את זה. את גם מדברת ממש הרבה, אפילו יותר ממני, וזה לא קורה כל יום. אבל, את בכלל לא נראית לחוצה מהסיטואציה... את יודעת משהו שאני לא?
אן:"אני יודעת שהכל יהיה בסדר, אפילו שהשיער שלי יהיה בסדר יום אחד. אנחנו בסה"כ צריכות קצת עבודה זה הכל. אני רק מקווה שמתיו לא דואג..."
אליס:"עבודה בהחלט צריך, וגם משהו שיעסיק אותי לפני שאני ארכיב צוואה בראש. בואי נתחיל בלסמן SOS גדול על חלקת האדמה הזאת פה, ככה שאם יחפשו אותנו יראו סימן שאנחנו בחיים."
אן:"את תסמני את הSOS ואני אלך לחפש לנו קצת אוכל."
וכך עשו, אליס כתבה SOS כל כך גדול שאפילו חייזרים יכלו לראות אותו, ואן מצאה בננות וקוקוסים. הן בנו מקום מחסה עם סירת ההצלה המפונצרת ובסופו של יום הדליקו אש ואכלו סביבה.
אן:"נשמעת כמו עיר מקסימה, התל אביב הזאת."
אליס:"היא באמת כזו. יש לך אחים?"
אן:"אולי... אולי היו לי ומסרו אותם למשפחה אחרת. ככל הידוע לי אני בת יחידה. בכל מקרה מתיו ומרילה כבר זקנים, ואני במילא עושה להם צרות, אח או אחות היו עושים בלאגן פי שניים ממה שאני עושה. ותארי לך את זה."
אליס:"מתיו? מרילה? את קוראת להורים שלך בשמות הפרטיים שלהם?"
אן:"הם לא ההורים שלי, למרות שאני אוהבת אותם כל כך, כנראה כמו שהייתי אוהבת את ההורים שלי."
אליס:"אה... סליחה."
אן:"זה בסדר."
שתיקה
אליס:"את יודעת, למרות שהמצב עכשיו משוגע לגמרי, ולהיות תקועה באי בודד באמצע שום מקום זה בהחלט מצב הזוי- כיף לי. כלומר, איתך."
אן:"גם לי, אליס. ואני שמחה שמצאתי עוד חברת אמת."
אליס:מחייכת "גם אני. אבל עכשיו צריך לישון ולהתפלל שמישהו ימצא אותנו."
אן:"צודקת... לילה טוב, אליס."
אליס:"לילה טוב, קורדיליה."
-
אן:"אליס!אליס!אליס! ת-ת-ע-ו-ר-ר-י! בחיי את ישנה כמו דוב!אליס!"
אליס:"מההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה?!"
אן:"הו נהדר, התעוררת. כבר חשבתי שמתת מרעב."
אליס:"מה קרה?" מפהקת
אן:"את לא שומעת?"
אליס: מקשיבה "זה נשמע כמו הליקופ... יש! אן! ניצלנו, מצאו אותנו!!!"
אן:"כן! אמרתי לך שהכל יהיה בסדר! את מאמינה לזה?!"
ושתיהן החבקו חיבוק אוהב של חברות שכאילו מכירות שנים, ולא ארבעה ימים. ואל דאגה, זה לא היה חיבוק של פרדה, הן חברות טובות עד עצם היום הזה.

*****

התחלתי לקרוא את "האסופית" מתוך חדל ברירה של עבודה בספרות. אני מודה, חשבתי שהוא היה משעמם. כמה שטעיתי.
הוא מדהים.
אני כל כך אוהבת את אן, את האופטימיות הלא נורמאלית שלה והשמחה שלה, את העדינות שלה והשגעון שלה. היא ילדה מיוחדת.
(ולכן בעבודה בספרות בכלל לא זלזלתי. הייתה משימה לכתוב קטע של "תארו לעצמכם שאתם תקועים באי בודד עם הדמות הראשית בספר". עפתי על זה, עשיתי אותנו חברות הכי טובות ונהנתי מכל רגע.)
הספר הזה מביא איתו רגישות וחוויה על תצפית של ילדה, שלא בטוחה במקום שלה בעולם הזה, שאף אחד לא אהב אותה לפני ולא דאג לה לפני. ילדה שעוברת תהליך מדהים של התבגרות, אושר, הכרות עם אנשים חדשים ואהבות. מילדה שלא אהבו אותה, לילדה שלא מבינה מה קורה פה, לילדה שלומפרית ומצחיקולה, לילדה אחראית ומשתדלת, לילדה בוגרת ומדהימה. באמת מדהימה.
ממליצה מאוד לקרוא ולהתקע גם על איזה אי בווד עם אן.

התלבטתי רבות לגבי הסיקור הראשון שלי פה, הסיקור שיפתח את שהותי באתר הזה, שאני צופה בו בתור אורחת כבר כמה חודשים, מתלבטת אם להירשם או לא(כן, המשפט הראשון הזה נשמע מעט דרמתי-זה לא נורא). לבסוף החלטתי להירשם היום, ביום הספר העולמי, והחלטתי לפתוח את השהות שלי כאן בסקירה של ספר הילדות האהוב עליי והזכור לי ביותר-האסופית. אן שירלי היא כנראה הדמות הספרותית האהובה עליי ומודל להשראה בכל רגע.
(ייתכנו ספויילרים מעטים והערות בסוף הביקורת)
***
למרות שהפעם האחרונה שקראתי את הספר הייתה ממזמן, אני עדיין זוכרת את רוב עלילת הספר, שהיא פנטסטית, לפי דעתי. הספר הזה התחיל את האובססיה שלי לשיער ג'ינג'י (אובססיה שרק גדלה עם השנים והיא אכן אובססיה שמרתיעה אנשים ברגע שהם מבינים את גבולותיה). הספר הזה גורם לי לחשוב על כך שהוא עיצב חלק ניכר מאישיותי הספרותית, כי אני מזהה בתוכי חלק מהתכונות האופי של אן שנמצאות גם אצלי. אן היא ילדה כל-כך מיוחדת, שמתבגרת והופכת לנערה חזקה יחסית (בהתחשב בתקופה שבה סדרת הספרים נכתבה) ולאישה שעומדת על דעתה. אחד מהדברים שאני כל-כך אוהבת בספר הזה הוא הדימיון של אן. הדמיון המפותח שלה גרם לי להרגיש שאני לא היחידה שמאמינה בקסם ובפנטזיה (עד גיל 10 הייתי בטוחה שפיות הן אמיתיות), ושהחברה לועגת לכל דבר ששונה מהמודלים שהיא קבעה לעצמה. האופי של אן גורם לה להמון צרות מסוגים שונים, אך גם יש לה השפעה טובה על סביבתה, מכיוון שבשלב כזה או אחר בספר ובסדרת הספרים רוב האנשים מתחילים לחבב ואפילו לאהוב אותה, מה שמוביל אותי לנקדוה הבאה בביקורת-גילברט. הוי גילברט. כמה עליות ומורדות עברתי עם אן ביחס שלה ושלי אליו. אני עדיין זוכרת שברגע שגילברט ניפץ את הלוח על ראשה של אן, כל-כך התרגזתי וצעקתי. הרגשתי משופלת ברגע שגילברט היה האחד שעזר לאן לא לטבוע בנהר. סיפור מערכת היחסים שלו ושל אן היה הראשון שקראתי מהסוג הזה, אויבים מרים השפכו לחברים ולבסוף ליותר מזה. שאר הדמויות שמלוות את אן- לרובן יש מקום ויחס שונה אצלי. מרילה: מרילה כנראה הייתה האם המאמצת הקשוחה ביותר שהכרתי מעודי, חוץ מהאימהות החורגות המרושעות בסיפורי האגדות של האחים גרים ושל האנס כריסטיאן אנדרסן. היא הייתה גם אחת מהדמויות הכי נטולות דמיון ומעשיות שאי פעם הכרתי. למרות הקשיחות וחוסר הדמיון שלה שלה, חיבבתי אותה, וכמו כן אהבתי את המערכת היחסים בינה לבין מתיו, ואיך שניהם התייחסו לאן, ביחד ובנפרד. מתיו הוא דמות נהדרת מבחינתי, שלפעמים מזכירה לי את סבא שלי ז"ל. מערכת היחסים שלו ושל אן היא בעצם ההפך מין המערכת יחסים של אן ומרילה בתחילה הספר, ואני מוצאת את זה שהחיבור של מתיו לאן הוא גורם נוסף של היופי שטמון בספר הזה. ועכשיו,לדמות האחרונה חביבה (כי אני לא אתחיל לפרט פה על ג'יין רובי וג'וסי הגועלית) היא דיאנה. דיאנה היא החברה הטובה המושלמת, היא משלימה את אן בדיוק כמו שגילברט משלים את אן.היא (כמו מרילה) ההפך מאן וזה מה שיוצר בינהן חברות עמוקה וטובה כל-כך. העלילה הכללית בספר היא עלילה מהנה ביותר, חוץ מהסוף שממחיש את התבגרותה הנפשית של אן (אך לא לגמרי) וההבנה שלה שהעולם יכול להיות אכזרי למדי.
לסיכום- האסופית הוא ספר נפלא שאפשר ואף רצוי לקרוא בגיל מבוגר יותר, אחרי הילדות-אך גם לתת לקרוא את הספר הזה לילדכם או לאחיות/חים הקטנות/ים שלכ/ן זה מעשה מומלץ בהחלט.
***
הערות-
1.קראתי את כל הסדרה: לטעמי, הספרים הראשונים היו נהדרים, הספר השישי והשביעי היו די משעממים וכמעט וויתרתי עליהם אבל המשכתי בשביל אן וגילברט.
2. זוהי הביקורת הראשונה שלי, וכביקורת כלפי עצמי: אני מקווה שהביקורות הבאות שלי יהיו ארוכות יותר, הרי זאת לא הפעם הראושנה שאני כותבת ביקורת, אבל זאת כן הפעם הראשונה שאני מפרסמת אחת. אני גם מודעת לשילוב בין שפה גבוהה לשפה יום-יומית, כזאת אני.
3. אני לא יכולה לחכות להיות יותר באתר הזה, לכתוב עוד ביקורת ולהכיר אנשים חדשים!
4. יום הספר שמח לכולנו.

אני עכשיו קוראת את הספר הזה
הוא יותר יפה מהסידרה
מסופר על ילדה יתומה שגדלה בבית יתומים
ששני אחים אימצו אותה
בסוף האח מת
האישה נישארה אם אן
זה ספר נורא מרגש אני ממליצה לכולם ליקרוא אותו

ברגע שנתקלתי במהדורה החדשה רכשתי ישר את 3 הספרים של הסידרה.

אן שרלי, היא הדמות האהובה העלי ביותר, מהספרים שקראתי כשהייתי ילדה עד כדי כך שרציתי לקרוא לילדה שלי אן.

השבוע קראתי את התרגום החדש, היה מענג, להפליג יחד עם אן במחוזות הדמיון- ביער הנימפות, בדרך החוף, באגם המוזהב ועוד' ועוד' אני רוצה לעבור עכשיו לאי הנסיך אדוארד.

בסוף, שוב בכיתי והתרגשתי יחד עם אן...

גם אחרי 20 שנה-יותר, דעתי לא השתנתה.

התרגום החדש הוא מוצלח.

ואני חייבת לציין את הסידרה בטלוויזיה שעשו בזמנו לספר שהייתה כל כך מוצלחת בעיקר בשל השחקנים שכל כך התאימו לדמויות בספר. ולכן, אלו הדמויות שנחרטו לי בראש כשקראתי אותו.

אז למי שפספס ויש לו נפש רומנטית- חייב לקרוא את הסידרה במהרה!!!

מעטים הספרים שאני לא יכולה להתרכז בקריאתם כשאני שומעת את המוזיקה שאני שומעת בדרך כלל.
האסופית, מאת לוסי מוד מונטגומרי,הוא אחד מהם. ניסיתי להבין למה באמת אני לא יכולה להתרכז בקריאת הספר עם המוזיקה הזו ולאחר בערך דקה הבנתי.
העלילה בספר היא מהירה, ולכן אני הייתי צריכה להתרכז אך ורק בקריאה ולא בשום דבר אחר.
ללוסי מוד מונטגומרי יש כישרון לדחוס שבועות שלמים לעמוד אחד. בדרך כלל, אני לא אוהבת כשעלילה של ספר מתקדמת בקצב מהיר מדי, אבל באסופית, דווקא אהבתי את זה מאוד.
כשראיתי את המילה 'קלאסיקה' על כריכת הספר זה קצת הרתיע אותי. לרוב אני לא אוהבת קלאסיקות, אפילו אם זו מהדורה מחודשת, עם שפה יותר קלילה, אבל את האסופית אהבתי. מהרגע הראשון שאן שרלי בת האחת עשרה צצה בתחנת הרכבת, התאהבתי בדמות שלה. הג'ינג'ית, היתומה, הפרועה, והרומנטית השקועה בחיפוש מתמיד אחר נשמה תאומה הקסימה אותי ושאבה אותי אל תוך הספר הנפלא הזה.

בכל הפעמים שהייתי בספרייה, עברתי על פני סדרת האסופית שישבה על המדף בלי להעיף בה מבט אפילו. אבל יום אחד שמתי לב לסדרת הספרים הזאת ואמרתי לעצמי שאני אנסה. שאני אנסה לקרוא את הספר הראשון ואם אני אוהב אותו, אני אקרא את השאר. אז חזרתי מהספרייה עם שקית כבדה מלאה בחמישה ספרים שלא ניחשתי אפילו כמה הם טובים.
אני צחקתי עם אן, אני שמחתי עם אן, התרגשתי עם אן ואני אפילו כמעט בכיתי איתה.
במשך כל הספר, ניסיתי להבין איך זה שלבן אדם, אפילו אם הוא דמות מספר, יש דמיון כל כך נהדר כמו של אן, שיש לה יכולת מופלאה להפוך כל דבר רע לטוב בעזרת הדמיון שלה.

אם אי פעם חשבתם לקרוא את הספר הזה, תקראו אותו כאן ועכשיו.

קראתי את הספר הזה בילדותי בתרגום אחר וקצת חששתי להתחיל לקרוא את התרגום החדש, אך להפתעתי הרבה ולמרות הביקורת שקראתי בעיתונים, התרגום החדש מצויין.
מדובר באחד מספרי ההתבגרות הקלאסים אבל הספר מומלץ לכל גיל. אין צורך להציג כאן את העלילה אבל רק דבר אחד מפריע לי גם בתרום הישן וגם בתרגום החדש - למה הכריכה כל כך כעורה ? למה לא עושים חסד עם הספר ובוחרים לו כריכה קלילה ונעימה בסגנון הספרים היפים של "פרוזה עשרה" בהוצאת ידיעות. בהוצאת כתר חידשו כעת מגוון נרחב של קלאסיקות, אי המטמון, סדרת האסופית, עלובי החיים ולכולם הם בחרו כריכות לדעתי ממש לא יפות שירחיקו את קהל היעד מהם. יש לי אחיינית בת 12 שסרבה לקרוא למשל את הספר "אבא ארך רגלים" בגרסה של עופרים בגלל הכריכה החומה והלא יפה אבל כשהבאתי לה את הספר בגרסה העליזה של ידיעות, עם הכריכה היפה, היא בלעה את הספר. זה לא יעזור, כריכות עוזרות לספר ולא ניתן לזלזל בו. היום בני ובנות נוער מתרחקים מספרים וצריך לנסות לבחור כריכות מתאימות עבורם.