ביקורת ספרותית על הרי הפחם מאת ג'ון גרישם
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 13 בפברואר, 2018
ע"י yaelhar


#
הספר עוסק באחד הנושאים המטרידים היום: הסביבה. ליתר דיוק למי שייכים הקרקע, המים שאנו שותים והאוויר שאנו נושמים. האם אפשר לקנות אותם ולהפוך את התושבים לבני ערובה, החיים חיי עבודה מפרכת ומתים מוקדם – בייסורים – כי בעלי הממון עשו קופה על חייהם ובריאותם?

על הדרך גרישם משווה בין החיים בפיסגת העולם – במנהטן – שחיה עורכת דין צעירה העובדת בשביל משרד ענק – עבודה מפרכת ומשעממת שהגזר - עוד ועוד כסף ומוניטין, מחפה על השוט – חיים בלתי אפשריים במשרדים מוארי נאון, שעות עבודה בלתי נגמרות המאפשרות "לחיות טוב" אבל לא לחיות בכלל, לבין החיים בעיירה שכוחת אל בחבל האפלצ'יה במשרד של עורכי דין המציע עזרה משפטית חינם לאלה שידם אינה משגת את השירות הזה, שלעניים, מקופחים ובורים עושה לפעמים את ההבדל בין ראש מעל המים לטביעה.

עורכי דין הם מתווכים. לא פחות ולא יותר. הם מכירים תהליכים וביורוקרטייה שאנשים מהשורה אינם מכירים. החיים המודרניים הפכו כה מסובכים, ודורשים ידע בחוקים ובכללים, שיש צורך במי שמכיר את ההתנהלות הביורוקרטית ואיך לחיות לצידה.
והצדק, אתם שואלים? אנחנו רגילים לקשר בין משפטים לצדק. אבל בעריכת דין אין מדובר בצדק אלא בכללים התנהלות. ואנחנו בוגרי סרטים וסדרות בנושאי משפטים עדיין מצפים לעורך הדין התותח, שלומד את התיק, חוקר את המקרה ובבית המשפט יצביע על הפושע האמיתי וישחרר את הנאשם החף מפשע להמשיך בחייו...

והספר? מבחינה ספרותית הוא לא טוב, לדעתי. גרישם ניסה להקיף המון נושאים כבדים - הגנה על סביבה, חוקי עבודה, (שמדהימים אותי כל פעם שאני קוראת ומשווה בין חיי העובדים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לבין חייהם פה, בפסיק שלנו על המפה) צדקה פרטית במקום מחוייבות של המדינה, שרירות של רשויות החוק. כל הנושאים האלה ועוד בספר של 250 עמודים. התוצאה שיטחית ועושה עוול לנושאים הרציניים בהם הוא דן.

אבל גרישם נלחם באופן עקבי בעוולות החברתיות בארצו ועושה זאת באומץ וביושר ואפילו מתפרנס מזה לא רע. אתן לו להינות מהספק.
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar (לפני חצי שנה)
רב תודות, עומר.
אני מניחה שגרישם החזיק בהשקפתו החברתית גם לפני שכתב ספרים. ספרו הראשון "עת להרוג" עוסק באונס של חסרת ישע, בגזענות ואלימות. אני מניחה שאת ספריו הראשונים הוא השתדל לכתוב כרבי מכר, כדי להתפרנס. אבל מרגע שהפך ידוע, חלקו היחסי של התחום החברתי בספריו גדל מאד והשתלט בערך על הסיפור.
עומר ציוני (לפני חצי שנה)
אהבתי מאד את חדות הביקורת שלך והזיהוי של התהליך שעובר על גרישם לאחרונה - הרצון להיות צודק, טרנדי ומקובל על כולם. הרצון הזה פוגע ביכולתו כסופר, אפילו כסופר-עו"ד בעל מבנה סיפורי פחות-או-יותר קבוע.
yaelhar (לפני חצי שנה)
תודה רבה, רץ.
רץ (לפני חצי שנה)
ביקורת מרשימה - על העולם כפי שהוא היום, אהבתי.
yaelhar (לפני חצי שנה)
תודה רבה, Pulp_Fiction
יש סופרים שהערך המוסף שלהם גבוה מיכולתם הספרותית. גרישם - שלדעתי הוא סופר טוב - הוא אחד מהם. בזכות ההתייחסות לבעיות חברתיות (שבגללן, נראה לי, חלק מקוראיו מאסו בו) סופר נוסף כזה הוא, לדעתי, מארק טוויין: אל יכולת הכתיבה שלו, השנינות הלא רגילה וטוויית הסיפורים מצטרפת האג'נדה שלו.
yaelhar (לפני חצי שנה)
נעמי גם אני לא ממעריצי התרבות האמריקאית
ואני יודעת שקל יותר להוריד את קרנו של משהו שאני לא מעריצה אותו מלכתחילה...
yaelhar (לפני חצי שנה)
שונרא - מדוייק מה שאמרת.
הגישה האמריקאית אינה מעודדת חיסכון וחלוקת משאבים. היא מעודדת צריכה. וכבר הוכיחו חכמים ממני שכל סכום - גם דמיוני - של משכורת שמקבל עובד, יגמר לעתים קרובות לפני מועד התשלום הבא. בארצות הברית קל מאד לצרוך דברים באשראי. קשה הרבה יותר לשלם את החובות, אם יצא וחלית, פוטרת או שהחברה פשטה רגל.
Pulp_Fiction (לפני חצי שנה)
תודה, יעל סגנון הכתיבה של גרישם לא ממש מדבר אליי. אבל ספריו מתמקדים בנושאים חשובים ומעוררים דיון ערכי- פילוסופי מעמיק לרוב.הוא גם יודע להציג אותם בצורה הנכונה. לא יודע לגבי הספר הזה אבל מה שאני כן יודע זה א'- יש הרבה יותר מדי עורכי דין. ב'- הקפיטליזם בסגנון האמריקני הוא הוא המחולל המשמעותי ביותר של נזק לכדור הארץ.
נעמי (לפני חצי שנה)
הזוי ממש.
לא שאני מעריצה גדולה של ארהב, אבל העובדה הזאת מורידה את קרנה בצורה דרסטית.
yaelhar (לפני חצי שנה)
ארה"ב היא ענקית, ולמדינות שונות בה חוקים שונים.
אבל אסתכן בהכללה - המנטליות האמריקאית אינה גורסת הגנה על עובדים. הגישה האמריקאית גורסת שאין להגביל את זכותו של מעביד להעסיק ולפטר עובדים כרצונו. הגישה הזו גורסת גם שכל מה שצריך הוא הסכם בין מעסיק לעובד. אבל ברוב המקרים המעסיק חזק יותר, יכול לדרוש יותר והעובד שצריך להתפרנס יתיישר עם הדרישות.
בספר הזה מסופר על עורכת דין שעובדת מאה שעות ויותר בשבוע, ומגיעה לה חופשה משולמת של שבועיים בשנה.
רק לסבר את האוזן - שבועיים בשנה (12 יום עוקבים) זה מינימום חופשה פה, לעובד מתחיל, ועם הותק עולה מספר הימים שהעובד זכאי להם והמעסיק אינו יכול להימנע מלשלם עבורם.
נעמי (לפני חצי שנה)
תודה יעל.
הצורך בחוקי עבודה ברור וחיוני.
תהיתי על ההבדלים בין חוקי העבודה שלנו ושלהם, אבל עכשיו את מדהימה אותי כשאת אומרת שאין בארה"ב חוקי עבודה?? רק צדקה פרטית כפי שכתבת?
שונרא החתול (לפני חצי שנה)
וגם נדמה שהם תמיד חיים משבוע לשבוע, מחודש לחודש. אין שום דבר בצד ליום סגריר. פוטרת מהעבודה ואז פיגרת בתשלום משכנתא אחד ואז הבנק זרק אותך מהבית ואז הפכת להיות הומלס שמתגורר באוטו ואז נאלצת למכור גם אותו כדי לקבל כמה גרושים לקנות אוכל בסופר.
הנפילה היא כל כך מהירה.
yaelhar (לפני חצי שנה)
תודה רבה, נעמי.
אנחנו רגילים למינימום הגנה על העובד (בחוקי המדינה, גם אם אינו שייך לאיגוד עובדים) ומעביד מוגבל בחוק בדרישות שהוא יפנה לעובד (שהוא הצד החלש במשוואה). באין חוקי עבודה (אם כי החוקים שונים שם ממדינה למדינה) מעביד יכול לדרוש שעות עבודה רבות בלי לשלם עליהן, יכול לדרוש עבודה ביום המנוחה, יכול לפטר ברגע (גם חולים ונשים הרות) ובחלק מהמדינות אין פיצויי פיטורין. מיותר להדגיש שאין צבירת זכויות פנסייה.

אז נראה כאילו הם מרוויחים שם המון כסף (המעסיק אינו מפריש משכרם למס הכנסה, זה מוטל עליהם) וכאילו החיים מאד זולים שם. אבל המרחק בין שכיר המשתכר משכורת מכובדת לבין הומלס שחי במכונית במקרה הטוב - אינו גדול. והמרחק בין עובד שעובד קשה לבין מובטל - קטן עוד יותר. ומדובר בכל המעמדות. (אם מעניין אותך - קראי את "מדורת ההבלים" של טום וולף. ספר נהדר המתאר את התהליך)
yaelhar (לפני חצי שנה)
אפרתי ושונרא:
הדבר הכי גרוע בסמלים שתיארתם הוא שאנשים בפרובינציות אומרים "גם אני רוצה"... לאכול קרטונים לארוחת הבוקר, לשפוך מיץ עגבניות סמיך ומתוק על כל דבר, ולמה הילדים שלי לא כאלה מתוקים ומצחיקים כמו הילדים האמריקאים???
yaelhar (לפני חצי שנה)
שונרא - הקטע על קופסת הקרטון יפה בעיני, ואני זוכרת שקראתי אותו.
הנקודה היא שקופסת הקרטון - וגם איש האבטחה המלווה את המפוטר - שייכים לארצות הברית. שם מרגע שפיטרת - המפוטר הוא האוייב.גם פה יש פיטורים, אבל שני הסממנים האלה אינם משתתפים בטכס.
נעמי (לפני חצי שנה)
מדוע חוקי העבודה שלהם מדהימים? אני בורה לגמרי ואשמח ללמוד.
אפרתי (לפני חצי שנה)
כן. לא החמצת כלום. אני חייבת להוסיף משהו. הבית תמיד נקי ומצוחצח, למרות שאין אף פעם עוזרת ברקע ולמרות שהאמריקאים ידועים בתור בלגניסטים כרוניים ולמרות שעזבו בבוקר מטבח עם דגנים/ג'ריקן/סירופ וכלים מלוכלכים.
לילד יש עיניים חומות וכשהוא מתבגר, הנה זה פלא, עיניו הופכות כחולות. או הפוך.
חוזרים הביתה מורעבים מיום מפרך ועומדים שלוש שעות במטבח כדי להכין ארוחת גורמה, בלי לחטוף כלום מהמקרר, חוץ מלגימות מעודנות של יין אדום.
הבלשיות מתרוצצות תמיד בנעלי עקב סטילטו של 12 ס"מ מינימום.
כשנכנסים עם אקדחים לבית ריק אף פעם לא מדליקים אור, תמיד מתרוצצים עם הפנסים.
כשאוכלים ארוחת ערב יש אלף קערות של מנות וערמות של פירה תפוחי אדמה. מה עושים עם השאריות?
בכל חתונה יש איזה שושבין או שושבינה שיכורים שיספרו את האמת המרה על החתן או הכלה.
גם חג ההודיה, חג המולד או ראש השנה האזרחית הם המועדים המועדים לפורענות משפחתית או לחיבוק מחודש של הבן או הבת הדחויים.
לכל אחד יש עליית גג, שבה הוא שומר את המחברות של הסבתא מכיתה גימל ואת הכיסא עם שלוש הרגליים. שלא לדבר על המאוורר שלא מסתובב מזמן. והם עולים לשם ומחטטים בממצאים כאילו הפחד היחיד הוא מאבק ולא מג'וקים או מעכברים.

שונרא החתול (לפני חצי שנה)
טוב, פתחת פה נישה אינסופית. התרומה הצנועה שלי:
# קולקציה של קופסאות סיריאל לארוחת בוקר + ג'ריקן בגודל מפלצתי של אורנג' ג'וס + פנקייקס שתמיד נגמר להם המייפל סירופ + קרטון חלב שנשארו בו שתיים וחצי טיפות.
# מכונית שתמיד תמתין לה חנייה פנויה בחזית הבניין/חנות/משרד שאליו הנהג צריך להגיע.
# מפגש משנה חיים במעבר של נייר הטואלט בסופרמרקט בדיוק ביום שבו יצאת מהבית עם בגדי ג'יפה ושיער מלוכלך.
# קריאת ספר הארד קאבר של 1,200 עמודים במינימום במיטה אחרי יום ארוך וזוועתי שהוציא לך את החשק לחיות.
# הקהל של מרתה סטיוארט ואופרה ווינפרי הן רק נשים והן תמיד יהיו לבושות בסריגים בשלל צבעי הקשת העליזים. תמיד יהיה פיזור ספונטני לחלוטין של ורוד בזוקה, ירוק דשא, תכלת שמיים, צהוב שמש, כתום תפוז, כחול עמוק, סגול בוהק. אף פעם אין סריג לבן, שחור או אפור סתמיים.
# סלסלת נצרים עם מאפינז וריבה תוצרת בית לדיירים החדשים ברחוב שמיד או שהם הופכים להיות החברים הכי טובים שלך בעולם או שמתגלים כרוצחים סדרתיים.
אפרתי (לפני חצי שנה)
שונרתי, יש כמה סמלים אמריקאים שאי אפשר בלעדיהם: קופסת הקרטון המפורסמת, שקית נייר חומה מהסופר שעולה על גדותיה עם ירקות מבצבצים, מכונית שיוצאים ממנה ואף פעם לא נועלים, בעל ואשה שמתנשקים כשיוצאים לעבודה ותיכף תתרחש הקטסטרופה, ועיקר העיקרים, צחצוח השיניים לפני השינה בלי מקלחת...
שונרא החתול (לפני חצי שנה)
יעל, כתבתי על קופסת הקרטון הזו פעם. הנה ציטוט עצמי:
"בפיטורים האלה תמיד יש קופסת קרטון. לא שקית, לא תרמיל, לא תיק, לא בראון פייפר בג, לא איזו קופסה מאולתרת שנשארה מהמשלוח של האוכל הסיני או מהאריזה של מכונת האספרסו החדשה. תמיד יש קופסת קרטון צחה וחדשה מדגם "הקרטון המשרדי מבשר הרעות" שכל תכליתה היא להכיל את שאריות החיים של המפוטר החדש.

בקיצור, קל"ב: קרטון למובטל בטיטו.

ואני חושבת לי... אם יפטרו את איש הקרטונים, מי יביא את הקרטון למפוטרים? בהחלט ייתכן שהמשרה הכי בטוחה, יציבה ונחשקת בכל חברה היא סמנכ"ל קרטונים. תמיד תהיה לו עבודה כי תמיד יהיו פיטורים. אני תוהה מי יהיה האחרון שיכבה את האור בחברה: המנכ"ל/יו"ר/נשיא או שמא סמנכ"ל הקרטונים?"
yaelhar (לפני חצי שנה)
רב תודות, רחלי.
אכן הספר אינו מותח כמו חלק מספריו האחרים שקראת. אבלכמו שאמרה אפרתי הוא הוסיף לי ידע רב בתחום בהם אני בורה.
yaelhar (לפני חצי שנה)
אפרתי תודה רבה.
אכן הספר מסביר היטב - גם להדיוטות כמוני - את הפשע שעושות חברות הענק להרים תוך חיפוש כרייה זולה. והסביר היטב שהעניין אינו נוגע רק לאנשי "איכות הסביבה" או "מחבקי עצים". הוא נוגע לכל אחד שחי פה על הגלובוס.
yaelhar (לפני חצי שנה)
תודה רבה, פואנטה.
אני אוהבת את גרישם הוא יודע לספר סיפור ויודע לכתוב אותו. מעבר לכך הוא מעלה נושאים חשובים ומלביש אותם - בדרך כלל - בסיפור טוב. אני לא יכולה לקרוא הרבה ממנו - בגלל הנושאים אבל (כמעט) תמיד נהנית לקרוא אותו
yaelhar (לפני חצי שנה)
תודה רבה, שונרא אנשים שעובדים כל כך קשה - המון שעות 6 ימים בשבוע, ועוד קצת ביום השביעי. יש להם המון כסף שהם מבזבזים על מגורים יקרים, מסעדות שוחטות, חדרי כושר נחשבים שאין להם זמןלהגיע אליהם. אבל כשהחברה שלהם בקשיים הם מפוטרים (ללא שימוע...) ואיש אבטחה מלווה אותם ואת קופסת הקרטון שלהם החוצה, לרחוב.
רחלי (live) (לפני חצי שנה)
תיארת את הספר ותוכנו בצורה נהדרת, לא נעים לכתוב את זה אבל קצת "דילגתי" בין השורות. אבל אין ספק שגרישם כמעט בכל ספריו נוגע בדיוק בנקודות האלו גם בית צבוע אם אני זוכרת נכון, היה בדיוק על הנושאים האלו, מחסור בכסף, עוולות חברתיות, עבודה קשה ומאומצת.
אפרתי (לפני חצי שנה)
קראתי את הספר לפני כמה חודשים. את צודקת בכל, ובכל זאת יצא לי משהו ממנו. יש לי נכדה שאוהבת מאוד לקרוא וגם לשמוע. בשבת אחת שבתי ומשפחתה גם לנו אצלי, התחלתי לספר לה על מכרות הפחם. התברר שבדיוק היא למדה בטבע על מכרות פתוחים (הספר הזה לימד אותי את הנושא) ועל מכרות סגורים. אז סיפרתי לה כל מה שלמדתי מהספר (ולמדתי הרבה מאוד). על תאגידים וכרישים רודפי בצע, על עיירות קטנות בארצות הברית, על הסכנות שבמכרות, והתברר לי בפעם המי יודע כמה, שג'ון גרישם מעשיר אותי בכל ספר, לא באומנות, אלא בהתייחסות לנושאים חברתיים.
וזה מה שאני אוהבת אצלו. סופר גדול? כלל וכלל לא. אבל המון נושאים חברתיים חשובים כמו זיהום מאגרי שתייה וגרימת מחלות קשות, נושא המושבעים, הרצת מועמדים לבית המשפט העליון, תככים פוליטיים, שחיתות תאגידים, צעצועים מסוכנים המיובאים מהמזרח הרחוק ומה לא.
ומכל ספר אני יוצאת עשירה יותר.
פואנטה© (לפני חצי שנה)
זכור לי במעורפל שניסיתי איזה גרישם אחד או שניים ולא הלך בינינו.
אולי הוא לא סופר מי יודע מה אבל הוא בטח העורך-דין הטוב ביותר מבין הסופרים.
תיק שקנאי היה סרט טוב (לתקופתו).
שונרא החתול (לפני חצי שנה)
אנשים שעובדים נורא קשה ויש להם קריירה מפוארת ומעוררת קנאה והם מרוויחים טונות כסף אבל אין להם זמן לבזבז אותו כי הם כל הזמן בעבודה. אולי גם אין להם למי לחזור הביתה אחרי העבודה, אם הם בכלל מסיימים אי פעם לעבוד.
ובעניין עורכי דין. זה לא ממש קשור אבל בכל זאת. יש חברת כנסת במחנה הציוני שקוראים לה רויטל סוויד. בכל פעם שהיא מעירה למישהו או מטיפה מוסר למישהו אחר או מרימה זעקת שבר על דבר כזה או אחר אני נזכרת שהמטיפה הצדקנית הזו הייתה הסניגורית של מארי פיזם - אימה של רוז פיזם.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ