ביקורת ספרותית על אני וארל וזאת שעומדת למות מאת ג'סי אנדרוז
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 9 בפברואר, 2018
ע"י Drunk Reader


מה לעזאזל קראתי?

זה מה שהיה לי בראש כשסיימתי את הספר; לא לשלילה ולא לחיובי, פשוט ל... שאלה.
הספר לא היה גרוע, אבל מצד שני לא טוב, בגלל די הרבה סיבות, שאולי לא באמת סיבות? סוף הספר הזה באמת בלבל אותי ואין לי שמץ מה הדעה שלי עליו, הוא קיבל 4 כוכבים כי צחקתי מימנו אחרי שהייתי עייפה אחרי מבחן והייתי רגע מלצחוק באמצע מבחן בלשון.

כעיקרון, הסיפור מספר על גרג, שאימא שלו מבקשת מימנו לדבר עם רייצ'ל שחולה בסרטן, כי היא חשבה שהשניים היו חברים טובים.
בנוסף, גרג מספר על כך שהוא יוצר סרטים עם ארל, בחור אלים עם אחים מאוד אלימים(?), והספר בעצם מראה את אופן ההתמודדות של גרג בחיי התיכון וגם לדבר עם רייצ'ל ולעודד אותה.

אני כותבת את הניסוח במעורפל כי אני בעצמי הייתי די אבודה, הנה אלמנט למה הספר יכול להיות רע לאנשים ספציפיים - אין בו פואנטה. כל הפואנטה שלו שהוא הזוי, ולא כתוב כספר רגיל, או נורמלי, זה כתוב כמו מחשבות של ילד בכיתה יב, שזו גם כל הפואנטה של הספר.
בנוסף, לספר לפעמים יש קטעים שכתובים בצורה שונה, למשלם לפעמים כתסריט, לפעמים עם שיח רק מצד אחד, לפעמים רגיל, ולפעמים רציף בלי תיאורים, וגם הפרקים כתובים כאלו... מחורבשים, אני מניחה שזו המילה היחידה שאפשר לתאר איתו את הספר.
הוא מדלג, מתחמק, מקלל די הרבה, חסר טאקט, די עלוב, אבל הכי חשוב עד כמה שזה מפתיע - הוא מציאותי עד כאב.
לא, לא מציאותי עד כאב בכוונה של 'אני כל כך מזדהה שזה כואב' אלא ש'זה באמת נשמע כמו משהו שילד מהכיתה שלי היה כותב', היו שם אפילו שגיאות הכתיב הללו של 'אני יעזור מחר' שהרבה כותבים,וגם סלנג ישראלי, כך שזה הרגיש לי כאילו מצאתי מחברת של מישהו מהתיכון שלי והתחלתי לקרוא.

אני אגיד את האמת, באתי לספר הזה עם ציפיות לעלילה, הייתי בטוחה שזה יהיה כמו כל הספרים.
טוב זה לא, כל צפייה שהיית רוצה למצוא שם נשרפה.
הספר היה לא צפוי בכלל - אלמנט חיובי.
וגם אני מניחה שזה חיובי שלדמויות לא היה הרבה תכונות מיוחדות(?), לא ניסו לייפות את הדמויות ושמו בעיקר דגש על החסרונות שלהם, מה שלא קורה בשום ספר.
טוב, כל מה שהלך פה לא קורה בשום ספר, אם כבר.
וגם הייתה מן כנות כזו בכתיבה, אני לא יודעת איך לתאר, אבל כנות ריאלית שכזו שממש לא קיימת בספרים אחרים, ולא בכמות כזו.

לא היו בספר קלישאות בכלל.
הקלישאה היחידה שהייתה(אם זה נחשב קלישאה בכלל) היא שהדמות הראשית יודעת מהן הקלישאות הקיימות ואומר שהן לא יקרו.
והילד צדק.
שום קלישאה לא התרחשה.

די פניתי לספר הזה כמשהו קליל אחרי ספר מתח עמוס, ואני לא יודעת אם הוא באמת היה קליל, כי אין לי שמץ אם נהנתי מהעלילה; כי היא הייתה גרועה, מתוארת די זוועתי, מהירה ואיטית בזמנים לא צפויים, ועם דמויות די שיטחיות, אבל באותו הזמן כל הזמן הסטייה מהמסלול של 'ספרי נוער' גרמו לי להתבלבל וכנראה אז להנות איך שהוא מהספר(?)
כן, צחקתי מימנו, אבל גם כשאני עייפה בן אדם יכול לחזור על אותה מילה שלוש פעמים ואני אתחיל לצחוק בקול רם עם ציוצים לנשימה, אז אני באמת לא יודעת מה דעתי על הספר.

אני רק יודעת שהוא היה כנה, וממש ממש לא צפוי.
ושבסופו של דבר אני לא מתחרטטת עליו.

אז, כמו שנרשם בספר, אין לי שמץ איך לכתוב את זה, כי הספר באמת עד כדי כך מבלבל שאין לי שמץ מה הדעה שלי עליו או מה קראתי, בסופו של דבר.
אבל אם מישהו התעניין בגלל השם המוזר\מושך, או התקציר המעניין קלות, שיילך על זה, אתה כל כך תופתע מהסטיות בספר שלא תשים לב לכתיבה הגרועה והדמויות השיטחיות.
בהצלחה לכם.

נ.ב.
הסרט נראה קצת יותר מבטיח מהספר, מקווה שלא היו כאלו שהציפיות שלהם עלו יותר מידי.
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



2 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ