אריק גלסנר דווקא כן כותב, ועוד איך. הוא כותב כל יום שישי במוסף הספרות של ידיעות אחרונות. האמת? אני לא חסיד של הביקורות שלו. יש לו נטייה לעשות ספוילרים והביקורות שלו הם אמנם ניתוחים מעמיקים לספרים, אבל בסופו של דבר אני מתקשה ברוב הפעמים להחליט אם הוא אהב את הספר או לא אהב אותו. הספר הזה סקרן אותי כיוון שרציתי לקרוא אותו מהצד השני של המתרס.
מה אהבתי בספר?
• את האוקסימורון בשם שלו.
• את עטיפה היפה.
מה לא אהבתי בספר?
• הוא נכתב בזרם התודעה. משפטים ארוכים כאורך הגלות, מעייפים, מעיקים, עושים סחרחורת. חוסר החלוקה לפרקים רק מגביר את תחושת המחנק. לפעמים הספר נראה לי כמו פסקה אחת אינסופית שמסרבת להסתיים.
• בגב הספר כתוב שהוא "רומן בצורת ממואר". בדיוק להפך: זה ממואר בצורה של רומן. יש כאן המון הגיגים ומחשבות והתפלספויות – שלא לומר חפירות - על נושאים כמו דת, מיניות, גבריות ונשיות, זוגיות, חזרה בשאלה, ספרים וספרות, אבל אין כמעט עלילה. האמת? אין בכלל עלילה. בתור מבקר ספרות וד"ר לספרות גלסנר צריך לדעת שהעלילה היא אחד המרכיבים החשובים ברומן.
• הספר משתדל: משתדל להיות מעמיק, משתדל להיות "ספרותי", משתדל להיות חדשני ומקורי במבנה שלו. האם הולך לו? לא במיוחד.
בשורה התחתונה: אם אתה מבקר מסעדות לא מוצלח במיוחד ואתה מחליט על קריירה נוספת בתור שף, האם תצליח להכין מטעמים? במקרה הזה האוכל לא היה טעים בכלל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
