#
הסיפור פה מנסה להדגים את ההיגד הרומנטי "אהבה עד מוות", שמודגמת בסיפורים רבים – "רומאו ויוליה", למשל. והיא ידועה כמשאת-נפש של נערות השואפות להגיע אליה, ומחייבת אזהרה "היזהרו במישאלותיכם, פן יתגשמו", כי המציאות של אהבה מהסוג הזה לעתים קשה מנשוא, ובספר הזה מתוארת אהבה בזו, בעיקר על ידי הילד, המתאר את מה שהוא רואה, מקבל את המציאות כמו שהיא, ומקבל את ההסברים למוזרויות – הסברים שבוגר לא היה "בולע". הסיפור שלו מלא עליצות וקסם, צחוק, ריקודים, אלכוהול ושמחה. כאשר האב מספר את הסיפור, המציאות שלו נשמעת הרבה פחות עליצה, והרבה יותר קורעת לב.
הסיפור עוסק באלה שאוהבים מישהו, שהמציאות שלו אינה המציאות שלהם. האפשרות היא רק להישאב לעולמו הלא רציונלי של האחד, ולאפשר לו להמשיך את המציאות שלו, בלי לרסן אותו. וזה מה שעושים בעלה וילדה של לואיז (שאינו בהכרח שמה)
הפרעה דו-קוטבית – בשמה היותר עממי מאניה-דיפרסיה – מתאפיינת בגלים של שינויים קיצוניים במצב הרוח, ללא תלות בנסיבות חיצוניות. כל אירוע כזה נמשך זמן רב - לפחות שבוע ללא רגיעה, וכולל התנהגות פעלתנית-אינטנסיבית, הערכה עצמית מנופחת, דברנות ללא הפסקה, הסטת קשב לנושאים שוליים, חוסר רסן ומשיכה לפעילויות בעלות פוטנציאל הרסני. הציטוט מוויקיפידיה, שמצטטת את DSM5 - ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, שהוא התנ"ך של העוסקים במחלות נפש.
אם רוב מחלות הנפש גורמות סבל רב לחולים בהן, הפרעה דו-קוטבית גורמת לעתים קרובות גם שמחה והתעלות, מאפשרת לחולה לממש את הפנטזיות שלו ולהרגיש על פיסגת העולם. המציאות "האמיתית" מחייבת למעשה לקצץ את כנפיהם של הלוקים במחלה ולהשטיח את הרגשת ההתעלות שלהם.
והספר? הוא חינני. גם פגמיו הלא-מעטים הם חינניים: הוא מתאר חיים כאוטיים שמעטים מאד הכללים המקובלים בהם. לפעמים יש הרגשה שגם הוא (הספר) לוקה בהפרעה דו-קוטבית ואינו מצליח לספר את הסיפור באופן ברור. מצד שני מי צריך סיפור קוהרנטי כאשר למשפחה יש עגורת מחמד ששמה "מדמואזל אין חפץ בה"???


















