ביקורת ספרותית על קתלין מאת כריסטופר מורלי
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 3 בדצמבר, 2017
ע"י yaelhar


כשפורסם "פרנסוס על גלגלים" לראשונה בעברית הוא חולל סנסציה קטנה. ספר קטנטן, נייר חלקלק בצבע קרם, אפשר לקחת אותו לכל מקום ולסיים בשעה, חביב מצחיק, מה גם שהוגדר קלאסיקה. הוצאת "זיקית", שזה היה ספרה הראשון, חרטה על דגלה הוצאת ספרים נידחים, קטנים, בפורמט מלבב ובהבטחה לקוראיה שהם קוראים "ספרי איכות קלאסיים", וגם כבונוס – שהם מפיצים את ספריהם רק בחנויות עצמאיות, שמחה לכל בעל מצפון ניו-אייג'י. בקיצור – היא פיענחה צופן שיווקי.

עברו ימים, "זיקית" אינה עמנו עוד, אבל ה-DNA שלה ממשיך בכמה הוצאות קטנות חדשות – "לוקוס" לדוגמה או "תשע נשמות", שהוציאה את הספר הזה, מעזבונו של מורלי קשישא, שאמנם כתב את יותר ממאה הספרים שפרסם בעט על נייר – הוא היה פעיל בתחילת המאה העשרים ונפטר ב 1957 – אבל הספרים, לפחות אלה שתורגמו לעברית, היו קצרים מאד, כך שהוא כנראה לא קיבל כתוצאה מכתיבתם דלקת פרקים כאחת מדמויותיו.

הספר הזה, כמו "פרנסוס על גלגלים", הוא מהתלה ספרותית, השואבת ממהתלות עבר ספרותיות אחרות. כמה תלמידי אוקספורד (כולל אחד אמריקאי, שהוא כנראה בן דמותו של מורלי, וכצפוי מקבל "הנחת מקורבים") מקיימים מועדון ספרותי ונפגשים כל שבוע אצל אחד המשתתפים. אחד מהם מביא מכתב שהוא מצא, הממוען אל "ג'ו" וחתום על ידי "קתלין" ומציע שיכתבו סיפור על הדמויות המוזכרות במכתב. מה שמתחיל כניסיון של השותפים למצוא את אותה "קתלין" (שהם משוכנעים שהיא יפהפייה הורסת) ולתחרות ביניהם על מי שיזמין אותה לתחרות השייט הקרובה . ופה מתחיל סוג של סלפסטיק ספרותי – בחלקו מבדר. ברובו משעמם.

אני מחבבת מאד ספרות (ותרבות) אנגלית. אבל מורלי מציג את התרבות הזו – לא בכוונה - כנלעגת ואינפנטילית. חברי הקבוצה, בסערת התחרות, מוצאים דרכים הזויות להגיע אל מושא שאיפותיהם ("הגביע הקדוש", לא פחות) ומצטיירים כמספיק לא מפותחים, שיוכלו להתקבל לחברת בני 12 בקלות. ואלה, שימו לב, הם שמנה וסלטה של התרבות האנגלית... גם דמויות המשנה מאופיינות בהומור פטישים: האב הסובל מדלקת פרקים ולא מוכן לותר על הזדמנות לדבר עם מישהו על עתיקות, לא חשוב מה קורה סביבו. האם שמעדיפה שבתה תתפור(!) ולא תקרא ספרים... המשרתות, שלא ברור איך הן מוצאות דרכן ללא הדרכה צמודה - כולם קריקטורות של ספרות ויקטוריאנית. הספר מעורר תהיות לגבי הצלחת הבריטים להקים ולקיים אימפריה בה השמש לעולם לא שקעה, כי מהגנון שמורלי תיאר אפשר, לכל היותר, לשיר "פרח נתתי לנורית, תפוח נתתי לנורית, נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר, והלכה לה לשחק עם ילד אחר..."
אבל מיד נזכרתי שמורלי היה בכלל אמריקאי, שהסתכל על התרבות הזו מבחוץ והתמחה בכתיבת סיפורים קומיים קצרצרים, לבידור החבר'ה, ונרגעתי.
33 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
סקאוט - ההכרח (להגן על "זיקית") לא יגונה...
המסקנה שלי היתה שזו הוצאה קטנה עם יכולות שיווקיות גדולות. הרעיון של רווח - יגיד לך כל איש עסקים - אינו להקים "עסק גדול" אלא להרוויח מקסימום במינימום הוצאות. אם אתה מוציא לאור ספרים ישנים - אתה לא משלם עבור זכויות יוצרים. ואם אתה מוציא לאור ספרים נידחים - כנ"ל. למתרגמים משלמים שכר מאד נמוך, כך שמעתי. והספרים קטנים מאד - חסכון ניכר בהוצאות.

המוניטין של "זיקית" היה בנוי על "ספרי איכות" שכביכול היא מוציאה. מתוך עשרים ושבעה הספרונים שהיא הוציאה קראתי שמונה. מחלקם נהניתי ("פרנסוס על גלגלים", "החלון הפתוח", "כנפיים שחורות למלאך שלי") חלקם היו סבירים ("האדון שנפל לים", "ללכת בשדות הכחולים", "בבשר החי") מיעוטם הרשימו אותי - לאו דווקא בגלל איכותם הספרותית ("צוואתו של מוקיון", "חייו המשונים של אלברט נובס") ואחד היה ממש גרוע "שעה חופשית".

אף אחד מהם לא הייתי מגדירה מעולה, או ספר איכות. זה ההסבר שלי למה שכתבתי על ההוצאה.
סקאוט (לפני שבוע וחצי)
ואני חייבת לבוא להגנת הוצאת זיקית וחושבת שרבים מהספרים שלהם היו מעולים. הם הביאו לנו ספרים מצוינים [לדעתי] כגון "הנער האבוד", "האדון שנפל לים" "חנות הספרים" הלוויתן, היה זה הוא? ועוד.
ולעניות דעתי המחשבה שלהם הייתה נטו גאולת ספרים של סופרים אלמונים יחסית כי במידה והיו חושבים על צעד שיווקי, גימיקי או על הפן הכלכלי, היו מקימים חברה גדולה יותר שהייתה עוסקת בהוצאות לאור של ספרים שיש בחובם רווח כלכלי מובהק. והם לא עשו זאת ולכן גם, ככל הנראה, אחריתם הייתה מהירה.

מנגד, יש ספרים שאני לא מבינה איך הם בכלל החליטו על הוצאתם, כמו בורחסטיין שניסיתי לקרוא ופרשתי באמצע ושעה חופשית שמלכתחילה לא העלתי כלל על דעתי לקרוא אותו כי זה לא הסגנון שלי.
סקאוט (לפני שבועיים)
צודקת בהחלט!
yaelhar (לפני שבועיים)
תודה רבה סקאוט.
היה מאד משעמם לו כל האנשים היו חושבים אותו דבר, לא?
סקאוט (לפני שבועיים)
אני דווקא מאוד אהבתי את הספר ובכלל חסידה נלהבת של ספריו של מורלי. בכל אופן, כתבת יפה מאוד.
yaelhar (לפני שבועיים)
תודה רבה, יוֹסֵף
מסכימה איתך. אהבתי את "פרנסוס..." אבל לא עלה בדעתי לקרוא את ספר ההמשך. לדעתי רעיון נחמד הופך מאוס אם מתעקשים להמשיכו.
יוֹסֵף (לפני שבועיים)
ביקורת צלולה. בדיוק היום קראתי את 'פרנסוס':) ספר חביב, אבל נראה לי שאסתפק בקרון הספרים הנודד שלו ולא אמשיך לנדוד איתו הלאה...
yaelhar (לפני שבועיים)
רב תודות דן סתיו
אני בטוחה שמקימי ההוצאה היו כוונות טובות. אבל צריך (גם) להתפרנס. הבעיה שלי איתם לא היתה הפרנסה, אלא היומרנות.

לא נראה לי שמורלי ניסה להגחיך את התרבות הבריטית. נראה לי שהוא פשוט רצה לבדר את קוראיו...

גם אני אהבתי את "פרנסוס", לא קראתי את "חנות הספרים" ועל הספר הזה הייתי מוותרת, אלא שכבר קראתי אותו (-:
yaelhar (לפני שבועיים)
כרמליטה תודה רבה.
גם אני אהבתי אותו.
yaelhar (לפני שבועיים)
חן חן, פואנטה
גם אני אהבתי את פרנסוס. אבל כשחוזרים על בדיחה או גימיק עלולים להמאיס אותו.
דן סתיו (לפני שבועיים)
yaelhar אהבתי את הביקורת המצוינת שלך. אינני יודע האם זיקית ז''ל היתה גימיק שיווקי או שמא עמדה מאחורי זו כוונה כנה להחזיר מתהום הנשיה סופרים וסופרות אבודים, אבל בעיני התוצאה היתה מעניינת גם אם בוודאי שלא תמיד בהכרח מוצלחת.

לא הבנתי מדוע לא יתכן שהסופר האמריקני ינסה ללעוג לתרבות האנגלית ולהגחיכה. מניח שיש דברים בכל חברה גם המוצלחת ביותר שניתן להציגם באור מגוחך.

ובאשר למורלי - נהניתי מהפרקים הראשונים בספרו הראשון, הספר השני היה מייגע בעיני ואילו את הספר השלישי לא אקרא גם בזכות הביקורת הבהירה והחדה שלך.

כרמליטה (לפני שבועיים)
תודה על הסקירה, יעל .
נראה לי שאסתפק ב"פרנסוס על גלגלים" שקראתי ואהבתי מאד.
פואנטה (לפני שבועיים)
גנון ויקטוריאני קתלין-נורית? נמחק מהרשימה.
חיבבתי מאוד את הכתיבה של מורלי אבל לא בוער כלום, גם על חנות הספרים הרדופה ויתרתי. אחכה שיתרגמו משהו אחר.





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ