“כשפורסם "פרנסוס על גלגלים" לראשונה בעברית הוא חולל סנסציה קטנה. ספר קטנטן, נייר חלקלק בצבע קרם, אפשר לקחת אותו לכל מקום ולסיים בשעה, חביב מצחיק, מה גם שהוגדר קלאסיקה. הוצאת "זיקית", שזה היה ספרה הראשון, חרטה על דגלה הוצאת ספרים נידחים, קטנים, בפורמט מלבב ובהבטחה לקוראיה שהם קוראים "ספרי איכות קלאסיים", וגם כבונוס – שהם מפיצים את ספריהם רק בחנויות עצמאיות, שמחה לכל בעל מצפון ניו-אייג'י. בקיצור – היא פיענחה צופן שיווקי.

עברו ימים, "זיקית" אינה עמנו עוד, אבל ה-DNA שלה ממשיך בכמה הוצאות קטנות חדשות – "לוקוס" לדוגמה או "תשע נשמות", שהוציאה את הספר הזה, מעזבונו של מורלי קשישא, שאמנם כתב את יותר ממאה הספרים שפרסם בעט על נייר – הוא היה פעיל בתחילת המאה העשרים ונפטר ב 1957 – אבל הספרים, לפחות אלה שתורגמו לעברית, היו קצרים מאד, כך שהוא כנראה לא קיבל כתוצאה מכתיבתם דלקת פרקים כאחת מדמויותיו.

הספר הזה, כמו "פרנסוס על גלגלים", הוא מהתלה ספרותית, השואבת ממהתלות עבר ספרותיות אחרות. כמה תלמידי אוקספורד (כולל אחד אמריקאי, שהוא כנראה בן דמותו של מורלי, וכצפוי מקבל "הנחת מקורבים") מקיימים מועדון ספרותי ונפגשים כל שבוע אצל אחד המשתתפים. אחד מהם מביא מכתב שהוא מצא, הממוען אל "ג'ו" וחתום על ידי "קתלין" ומציע שיכתבו סיפור על הדמויות המוזכרות במכתב. מה שמתחיל כניסיון של השותפים למצוא את אותה "קתלין" (שהם משוכנעים שהיא יפהפייה הורסת) ולתחרות ביניהם על מי שיזמין אותה לתחרות השייט הקרובה . ופה מתחיל סוג של סלפסטיק ספרותי – בחלקו מבדר. ברובו משעמם.

אני מחבבת מאד ספרות (ותרבות) אנגלית. אבל מורלי מציג את התרבות הזו – לא בכוונה - כנלעגת ואינפנטילית. חברי הקבוצה, בסערת התחרות, מוצאים דרכים הזויות להגיע אל מושא שאיפותיהם ("הגביע הקדוש", לא פחות) ומצטיירים כמספיק לא מפותחים, שיוכלו להתקבל לחברת בני 12 בקלות. ואלה, שימו לב, הם שמנה וסלטה של התרבות האנגלית... גם דמויות המשנה מאופיינות בהומור פטישים: האב הסובל מדלקת פרקים ולא מוכן לותר על הזדמנות לדבר עם מישהו על עתיקות, לא חשוב מה קורה סביבו. האם שמעדיפה שבתה תתפור(!) ולא תקרא ספרים... המשרתות, שלא ברור איך הן מוצאות דרכן ללא הדרכה צמודה - כולם קריקטורות של ספרות ויקטוריאנית. הספר מעורר תהיות לגבי הצלחת הבריטים להקים ולקיים אימפריה בה השמש לעולם לא שקעה, כי מהגנון שמורלי תיאר אפשר, לכל היותר, לשיר "פרח נתתי לנורית, תפוח נתתי לנורית, נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר, והלכה לה לשחק עם ילד אחר..."
אבל מיד נזכרתי שמורלי היה בכלל אמריקאי, שהסתכל על התרבות הזו מבחוץ והתמחה בכתיבת סיפורים קומיים קצרצרים, לבידור החבר'ה, ונרגעתי.”

“קתלין היקרה,
מי את?
מציאות או אגדה?

זהו שעשוע ספרותי שנון המתובל בהומור מבית היוצר של כריסטופר מורלי. אצלי הוא התחיל בצורה פושרת למדי, אפילו משעממת. באיזשהי נקודה בעלילה חלה תפנית. היצירה פשוט הציתה בי את הדמיון, בפשטות ובכנות שבה.
מכתב הנכתב על ידי קתלין נמצא על ידי אחד החברים במועדון הספרותי "העקרבים" בספריה . מועלה לדיון ומשם, הדרך למטעם ספרותי קצרה ביותר.
מורלי (הסופר) משתעשע עם הקוראים על הגבול הדק בין מציאות לבדיה. אני נהניתי מאוד להשתעשע במהתלה. העובדה היא שהיא פועלת גם אחרי חמישים שנה שנכתבה, הינה קסם בעיני.
בסיום העלילה קיימת ביוגרפיה וטיפים לחיים. מעניין ביותר.
את היצירה הזו נהניתי להאזין, הקריינית נהדרת. מצאתי אותה מתאימה לשמח את הלב (בהאזנה שעתיים ועשרים חמש דקות).

מומלץ.”

“מאז ומעולם תהיתי כיצד מתנהל מועדון ספרותי, והדבר החשוב ביותר: מהי ההרגשה בעקבות השתייכות למועדון כזה?
חישבו על כך רגע או שניים. הדבר לא יכול להיות מרתק? להיפגש מספר פעמים בשבוע, כמה פעמים ביום, ולקיים דיונים ספרותיים. זהו חלומה של כל תולעת ספרים, כמדומני!

"העקרבים" חיים חלום זה באופן תמידי.
אני בטוחה כי תהיתם בנבכי מוחכם מי הם "העקרבים" שהזכרתי בשורה למעלה? זו העת לעצור ולספר לכם אודותיהם. "העקרבים" הם סטודנטים ממספר אוניברסיטאות שונות אשר מקימים מועדון ספרותי, אשר כל פעם מתקיים אצל חבר אחר.
בכל אופן סיפורינו מתחיל כשהמפגש מתרחש אצל קנת פרובס שהלחץ מורגש עליו כפליים מאחר ויום המפגש ממשמש ובא ופרובס עדיין אינו מצליח לרשום פרק ראשון משביע רצון לסיפור בהמשכים [מועדונם של העקרבים ייחודי מכיוון שמלבד הקראתם של יצירות ספרותיות ברות קיימא, החברים אף מקריאים יצירות פרי עטם].
לכן הוא מחליט לבקר בחנות הספרים הקרובה לביתו, ביקור המשנה את גישתו בעטיו של מכתב שננטש לאנחות.
המכתב הממוען לבחור בשם ג'ו מבחורה בשם קתלין מצליח לשלהב את דמיונם של פרובס ויתר החברים אשר משקיעים מרצם בכתיבת סיפור המבוסס על אנשים אלה ותוך כדי עבודתם חשים חיבור מיידי אל הדמויות ואף יוצאים למסע רווי הומור בעקבות יצירי כפם.

מהסתכלות ראשונית ניתן לדרגו כספר משעשע אשר יעביר זמנכם בנעימים, אך בהסתכלות מעמיקה, רצינית ומפוכחת, ניתן להפיק את המיטב מן הטקסט בדמותן של שאלות מעניינות מאוד שלא יביישו ספרים רבי מלל ובוגרים במהותם, כגון: מהו הגבול הדק המפריד בין המציאות לדמיון ביצירה ספרותית?

נוסף לכך, ניכר לעין כי הכותב, כריסטופר מורלי, שילב מוטיבים ואזכורים רבים שבאופן בלתי נמנע יגרמו לקוראיו לדלות מזיכרונם ספרים הכתובים ברוח דומה כגון דון קיחוטה. גם כאן, כמו בדון קיחוטה, ישנו התיאור החוזר ונשנה של המציאות אל מול הדמיון, להבדיל מן הספר המפורסם, מורלי מעלה זאת בשלב אחד בכך שהוא דש בנושא המציאות אל מול הדמיון כאשר אנו אלה הם שכותבים, כלומר, לא רק כאשר מדובר בספר שאנו קוראים אלא גם כשמדובר בסיפור שכתבנו.

השאלה הנשאלת היא למעשה: מה קורה כאשר אנו לוקחים את יצירתנו ביתר רצינות, רצינות החורגת אף מגבול הנורמה?
לעניות דעתי מורלי מציג זאת בצורה יפה דרך ההומור השזור בכל מילה ומילה בספר זה, הומור שרק מחזק את המסר. יחד עם זאת, הדבר היחיד שמפריע לי הוא הסוף, הרגשתי שהסוף למעשה איננו מספק כלל ועיקר. למעשה אין זה סוף. חשתי כי הכותב קטע את סיפורו באמצע והדבר מעט מחבל בסיפור השנון והכתוב היטב של מורלי.
אף על פי כן, עדיין אהבתי את ספרו זה, ספר שבקריאה ראשונית גורם לקוראים לרוות נחת, אך לאחר שהספר נטמע במוחם הוא גורם להם להרהר במה שהוא מציע מתחת לפני השטח.

-רב תודות למסמר עקרב על יישום סימני הפיסוק במקומם הראוי והנכון!”

“שאלתי את הספר הזה מהספריה בגלל "פרנסוס על גלגלים" המושלם של כריסטופר מורלי. ציפיתי לעוד סיפור משעשע, אך עם עומק, שפה נהדרת ותאורי נוף מעוררי דמיון.
"קתלין" כתוב כקומדיה וקצת מזכיר באופיו פרק טוב של סיינפלד, בו הקהל מודע לאמת, אך הדמויות לא רואות את התמונה המלאה, וזה מה שמצחיק. ו"קתלין" הוא ספר משעשע וזורם ללא שום ספק. אלא שההשוואה התמידית ל"פרנסוס" לא עושה לו טוב, כי הוא לא מצליח לשחזר את הקסם, עד כדי כך שתהיתי אם אותו כריסטופר מורלי כתב את שני הספרים. "קתלין" הוא ספר הרבה יותר בריטי מ"פרנסוס", חלק ניכר מההומור שלו נשען על שבירת הקודים הנוקשים והנימוסים המאולצים של דרי הממלכה. כמו "פרנסוס", גם בו יש חשיבות רבה לספרים, שמופיעים בו שוב ושוב: המכתב המתגלה בחנות הספרים, ספר המתכונים, הסיפור הדימיוני בהמשכים, האגודה הספרותית, ספר ההיסטוריה והארכיאולוגיה - נדמה כאילו הספרות משמשת את מורלי כדמות המניעה את העלילה וזה מקסים. תאורי הדמויות הם חביבים, ובמיוחד אליזה טיק, המצילה את הספר משיעמום ורצינות-יתר, ומנגד, ריבוי הדמויות וקוצר העלילה לא מאפשרים פיתוח מניח את הדעת.
אני חושבת שמוטב אילו הכיתוב "כריסטופר מורלי - מחבר פרנסוס על גלגלים" לא היה מופיע על הכריכה, וכן הביקורת של גלית דהן קרליבך המהללת את "פרנסוס על גלגלים" על גבה של "קתלין" (!). אלה לא עושים חסד עם "קתלין" ומקשים על קבלת הספר בזכות עצמו, ללא השוואה לאחיו המפורסם יותר.”