“כשקראתי אותו בקריאה ראשונה, נטשתי אותו די בהתחלה מחוסר עניין, זה היה בתקופה שפחות התלהבתי מסדרת הספרים של סטרייק. עכשיו, משנעשיתי מעריץ נלהב של הספרים האחרונים בסדרה, החלטתי לעשות רוורס ולחזור אליו בשנית, בתקווה שהפעם אצליח לסיים אותו עד הסוף. הרי גם ככה יקח לפחות שנה עד שיתורגם ספר חדש של סטרייק, אז למה לא ליהנות עוד מסטרייק, לפני תקופת היובש הארוכה והמייסרת שעתידה לבוא? בסוף יצא, שלא רק שהצלחתי לסיים לקרוא אותו עד הסוף, אלא שגם באמת ובתמים נהניתי ממנו. את חציו הראשון של הספר קראתי במהלך חופשה ליד הים בת 3 לילות. ככה זה בישראל של של 2024 רווית המלחמות והשכול - גם כשאני נוסע לחופשה בכדי לנוח מהחדשות ומהדיכאון, אני מוכרח לסחוב איתי לשם ספר שבמרכזו חקירת רצח מזעזע של אדם, רטישת גופתו, התזת חומר כימי עליה, הוצאת המעיים ומה שנראה כמו אכילה של חלק מהגופה, אכילה שבוצעה על ידי קניבל ככל הנראה, כשחלק מהזוועות המתוארות או אף כולן אולי אף קרו כשהנרצח עוד היה בחיים... ככה אנחנו, הישראלים, מזוכיסטים... *** לקרוא בספר השני, אחרי שקראתי את השישי, זה כמו להסתכל באלבום תמונות ישן. *ספויילרים למי שמעוניין להתחיל את הסדרה* הנה, כאן בתמונה, רובין עדיין עם מתיו. הנה, כאן, רובין עדיין לא שותפה שווה לסטרייק, ומקבלת ממנו משימות של מזכירה. הנה, כאן, ספר רק של 500 עמודים... מעבר ליחסי רובין-סטרייק-מתיו, התעלומה מתרכזת בסופר בשם אואן קווין, סופר רודף פרסום אשר נעדר מהבית זמן רב מהרגיל, דבר הגורם לאשתו ליאונורה לגשת לסטרייק ולבקש את עזרתו למצוא אותו. סטרייק אכן מוצא אותו, כלומר את מה שנשאר ממנו. אואן קווין הוא סופר חולה תשומת לב, אשר קיבל את מבוקשו - מישהו שם לב אליו, רצח אותו בצורה מזעזעת, ועכשיו כולם מדברים עליו. עליו, ועל הספר שכתב, אשר טרם קיבל אישור סופי לצאת לאור, ספר בשם "בומביקס מורי". ולא, מורי של אתר 'סימניה' אינו מוזכר בספר הזה. אבל רבים וטובים אחרים דווקא כן מוזכרים בו - שותפים ויריבים של אואן קווין בבועה הספרותית של לונדון, וגם חברים ומכרים אישיים. כולם מוצגים בספר באור נלעג, מיני ובוטה והזוי, סיבה טובה לרצוח את קווין כדי שהספר לא יראה אור. אבל מי עשה את זה? תסמכו על קורמורן סטרייק ורובין אלקוט שיגלו את התשובה. בקריאה שנייה, לעומת הקריאה הראשונה, הספר הזה נקרא בשטף. נהניתי ממנו בסך הכל, אף על פי שהוא לא מתקרב לרמה של האחרונים מבחינת עומק, ולמרות הסוף המורכב שלא כל כך הצלחתי להבין איך סטרייק הגיע לפתרון של התעלומה, דרך לפתרון שנראית לי שמאלצית למדי, כאילו רולינג אמרה לעצמה: "טוב, בואו פשוט נהפוך את סטרייק לגאון אל-אנושי ונגרום לו להבין את פתרון התעלומה, ונגמור עם הספר הזה כבר ויאללה לספר הבא". ובכל זאת, מדובר בתעלומה מסקרנת, עם שלל דמויות, תככים, סודות, חשודים פוטנציאליים, וכמובן חייהם האישיים והמסקרנים של צמד הבלשים. לפעמים גם יותר מזה לא צריך. 4.5 כוכבים (לא מדרג, מחוסר יכולת לקבל החלטה)”

“נתחיל מזה שתולעת משי היא בכלל לא תולעת. תולעת משי זה השם העממי והשגוי לזחל שמהווה חלק ממחזור החיים של מין עש מתורבת, הניזון מעלי תות, תלוי כולו באדם ולכן מתורבת לחלוטין כמו כלבים ופרות, ובמעבר למופע הבוגר שלו הוא יוצר גולם שעטוף כולו בפקעת ארוכה וחזקה של סיב משי המשמש את בני האדם ליצירת בגדי יוקרה נעימים, חלקים ומבריקים. ויקיפדיה העברית מספרת לי שהגולם, חסר תנועה ומודבק לעץ או לקרקע חשוף לאיומים שונים, ובהם זבובונים המטילים את ביציהם עליו, והזחלים היוצאים מן הביצים הללו אוכלים את בשרו של הגולם החי אך הכפות וחסר התנועה וגורמים לו למוות ולריקבון. השם המדעי של זחל המשי (או טוואי המשי) הוא "בומביקס מורי". זה גם השם של כתב היד שהשלים, אך לא פירסם, הסופר הבינוני והאקסצנטרי אוואן קוויני לפני שנעלם. אשתו לאונורה מודאגת אבל לא פונה אל המשטרה כי היא חוששת שיצחקו עליה ויתעלמו מהתלונה שלה. במקום זה היא הולכת אל בלש פרטי. זה לא שיש לה הרבה כסף, או בכלל, אבל היא משוכנעת שהמו"ל הוותיקה של אוואן, ליז טסל, בוודאי תעזור ותשלם את העלויות ותעזור למצוא את הסופר האבוד ולהחזיר אותו אל ביתה ומשפחתה. הבלש הפרטי הוא כמובן קורמורן סטרייק, רוכב על גלי התהילה והפרסום של פרשת לולה לנדרי כפי שפורסמה בספר הקודם בסדרה "קריאת הקוקיה" והביאה לו מוניטין בקרב קהל מסוים, בעיקר גרושות אמידות או נשואות המעוניינות להיות גרושות אמידות ששולחות אותו למעקבים וצילומים אחרי בעלים בוגדים ומאהבות. נזכור כי סטרייק הוא הבן הלא חוקי של סלב, בעצמו יוצא צבא, שעזב את אפגניסטן בשן ועין, אבל בלי רגל. הוא עגמומי, מדופרס לעיתים, אבל חד מחשבה, שלא לומר מבריק. גר בלונדון בעליית גג מעל המשרד שלו ומעסיק את רובין הנאווה כמזכירה, בלי להבין שרובין בעצם רוצה להיות בלשית שותפה. נבואה שניתנה לי בזכות הספר הרביעי בסדרה שכבר קראתי סיפרה לי שרובין לא תתחתן במהלך הספר הזה עם הארוס שלה, הסנוב והחתיך מת'יו, ונותר רק לראות מה יהיו גלגולי העלילה שידחו את החתונה עד לספר הרביעי בסדרה. מלבד זאת סטרייק הולך בעקבות עצת הרעיה הננטשת והנבגדת לחפש את אוואן, ודבר ראשון מגיע אל ליז טסל ומקבל הבטחה ברורה שלא יקבל ממנה שום תשלום, ובכל זאת ממשיך במשימה. כתב היד האבוד מהווה כנראה מפתח להעלמות ולעלילה כולה, ומסתבר שלא קל למצוא עותקים דיגיטליים שלו, שכן הוא נכתב משום מה במכונת כתיבה, או עותקים בכלל. המסע בעקבות אוואן מסתבך. לקראת שליש הספר סטרייק מוצא הן את כתב היד והן את גופת הסופר, ומסתבר שמותו בוים על פי הספר, בדרך זוועתית וכזאת שמוציאה מכלל חשבון התאבדות. והסיפור ממשיך הלאה. העלילה מובילה אותנו בין שלל דמויות, בעיקר בעולם הספרות, ההוצאה לאור וסדנאות הכתיבה. עולם שבו כולם רוצים לכתוב ולפרסם, אבל דומה שאף אחד לא רוצה לקרוא. העלילה מתרחשת כמעט כולה בלונדון רטובה עד מושלגת, עגמומית וקודרת, בתקופה שבין חג המדורות של גאי פוקס בנובמבר ועד חג המולד. היא כוללת המון דמויות. אמנם ייחודיות, מעניינות ומסקרנות כל אחת בדרכה, אבל מבחינת חווית הקריאה צריך להחזיק ריכוז לא קטן כדי לזכור מי הוא מי, ובעצם כמעט אף אחד או אחת מהן לא ממש מעוררת הזדהות או חשק להכיר אותה. הם לא אנשים נחמדים. בדרך לפתרון סטרייק שולף לנו חברים ומכרי עבר מהכובע. למי מאיתנו אין מכר שלא דיברנו איתו שנים, אנחנו מתעבים את בן הזוג שלו ומתעלמים מילדיו, אבל הוא ישמח לעשות לנו טובה ענקית ברגע שרק נבקש. אולי כדי להכניס לאווירה הספרותית, התרבותית והמעודנת של הספר, כל פרק נפתח בציטוט של יצירות שמעולם לא שמעתי את שמן והייתי בטוחה שהן המצאה, אבל לא. ומצד שני הקשר לפרק לא באמת ברור. האם טוב שקראתי את הספר באנגלית? נתחיל מזה שלא הייתה לי ברירה. מי שהולך לספריית-תחנה בעיר שרובה אנגלו-סקסית מגלה שהסיכוי למצוא שם פרוזה בעברית דומה לסיכוי למצוא פרוזה בצרפתית או רוסית. אנגלית זו השפה. זה גם אומר שהקריאה איטית יותר, מה שתופס יותר שבתות בקריאה וזה טוב. עם זאת קצב הקריאה איטי, ולא בטוח שמתאים לקרוא בלש בקצב איטי. אם כי את הבלש הזה כן, וסקירות אחרות שכתבתי מזכירות לי שגם את התרגומים של סדרת קורמורן סטרייק קראתי לאט. לא שברור לי איך אפשר לתרגם נכון את הספר הזה, על כל משחקי המילים שבו. או בכלל על כל המילים שבו. הספר כתוב בשפה לא פשוטה, עד כי נראה שהכותבת ממציאה מילים שאינן באמת קיימות. (הבת שלי בתגובה: "ג'יי קיי רולינג? ממציאה מילים? איך יכול להיות?? היא גם מכניסה המון סוגריים בטקסט שאינו טקסט עיוני ואמור להיות פרוזה רציפה, וכן. זה מפריע). היא טובה בתיאורים. אין ספק. יש המון תיאורים מאוד יפים פזורים לאורך הספר. של נופים עירוניים, מזג אוויר, דמויות, וסצנות. וכאבי רגליים. שלא נשכח לרגע שהבלש קטוע רגל עם פרוטזה שלא מותאמת ועם עבודה שכרוכה בהמון הליכה, שלא לומר ריצה, על כביש מושלג וקפוא. עובד מצוין. נראה שהעלילה הבלשית היא לא העיקר כאן, אלא רק כר לתיאורים האלה. זה ניכר גם מהדרך שבה הכותבת זורקת בפועל את הקורא ממתווה הפתרון תוך תיאור המון שיחות סתומות, תוכניות עלומות, מעטפות סגורות, שיחות טלפון חד צדדיות ועוד. זה מעצבן נורא וכביכול בא להביא את הקורא אל פתרון העלילה ואל הסצנה המסורתית שבה הבלש פורס את פתרון התעלומה באוזני הפושע בלי הפרעה ובלי איומים על חייו. והפתרון הזה, חייבים לומר, הוא קלוש מאוד. המון עשייה מורכבת ומסובכת, כביכול להרוג יתוש בעזרת תותח, ובלי באמת שיהיה מניע ראוי לשמו. ובשורה התחתונה. יש לספר קסם (לא. לא קשור להארי פוטר). בעיקר כי קורמורן לא מפסיק להזכיר לי את הבלש האניגמטי של דאגלאס אדאמס ששמו דירק ג'נטלי. וגם כי יש הרבה תיאורים של לונדון, וזה יוצר אווירה. מי שמחפש ספרי בלש הארד-קור, שיילך ליו נסבו או משהו. כאן, כאמור, העלילה הבלשית היא רק תירוץ.”

“כשקראתי אותו בקריאה ראשונה, נטשתי אותו די בהתחלה מחוסר עניין, זה היה בתקופה שפחות התלהבתי מסדרת הספרים של סטרייק. עכשיו, משנעשיתי מעריץ נלהב של הספרים האחרונים בסדרה, החלטתי לעשות רוורס ולחזור אליו בשנית, בתקווה שהפעם אצליח לסיים אותו עד הסוף. הרי גם ככה יקח לפחות שנה עד שיתורגם ספר חדש של סטרייק, אז למה לא ליהנות עוד מסטרייק, לפני תקופת היובש הארוכה והמייסרת שעתידה לבוא? בסוף יצא, שלא רק שהצלחתי לסיים לקרוא אותו עד הסוף, אלא שגם באמת ובתמים נהניתי ממנו. את חציו הראשון של הספר קראתי במהלך חופשה ליד הים בת 3 לילות. ככה זה בישראל של של 2024 רווית המלחמות והשכול - גם כשאני נוסע לחופשה בכדי לנוח מהחדשות ומהדיכאון, אני מוכרח לסחוב איתי לשם ספר שבמרכזו חקירת רצח מזעזע של אדם, רטישת גופתו, התזת חומר כימי עליה, הוצאת המעיים ומה שנראה כמו אכילה של חלק מהגופה, אכילה שבוצעה על ידי קניבל ככל הנראה, כשחלק מהזוועות המתוארות או אף כולן אולי אף קרו כשהנרצח עוד היה בחיים... ככה אנחנו, הישראלים, מזוכיסטים... *** לקרוא בספר השני, אחרי שקראתי את השישי, זה כמו להסתכל באלבום תמונות ישן. *ספויילרים למי שמעוניין להתחיל את הסדרה* הנה, כאן בתמונה, רובין עדיין עם מתיו. הנה, כאן, רובין עדיין לא שותפה שווה לסטרייק, ומקבלת ממנו משימות של מזכירה. הנה, כאן, ספר רק של 500 עמודים... מעבר ליחסי רובין-סטרייק-מתיו, התעלומה מתרכזת בסופר בשם אואן קווין, סופר רודף פרסום אשר נעדר מהבית זמן רב מהרגיל, דבר הגורם לאשתו ליאונורה לגשת לסטרייק ולבקש את עזרתו למצוא אותו. סטרייק אכן מוצא אותו, כלומר את מה שנשאר ממנו. אואן קווין הוא סופר חולה תשומת לב, אשר קיבל את מבוקשו - מישהו שם לב אליו, רצח אותו בצורה מזעזעת, ועכשיו כולם מדברים עליו. עליו, ועל הספר שכתב, אשר טרם קיבל אישור סופי לצאת לאור, ספר בשם "בומביקס מורי". ולא, מורי של אתר 'סימניה' אינו מוזכר בספר הזה. אבל רבים וטובים אחרים דווקא כן מוזכרים בו - שותפים ויריבים של אואן קווין בבועה הספרותית של לונדון, וגם חברים ומכרים אישיים. כולם מוצגים בספר באור נלעג, מיני ובוטה והזוי, סיבה טובה לרצוח את קווין כדי שהספר לא יראה אור. אבל מי עשה את זה? תסמכו על קורמורן סטרייק ורובין אלקוט שיגלו את התשובה. בקריאה שנייה, לעומת הקריאה הראשונה, הספר הזה נקרא בשטף. נהניתי ממנו בסך הכל, אף על פי שהוא לא מתקרב לרמה של האחרונים מבחינת עומק, ולמרות הסוף המורכב שלא כל כך הצלחתי להבין איך סטרייק הגיע לפתרון של התעלומה, דרך לפתרון שנראית לי שמאלצית למדי, כאילו רולינג אמרה לעצמה: "טוב, בואו פשוט נהפוך את סטרייק לגאון אל-אנושי ונגרום לו להבין את פתרון התעלומה, ונגמור עם הספר הזה כבר ויאללה לספר הבא". ובכל זאת, מדובר בתעלומה מסקרנת, עם שלל דמויות, תככים, סודות, חשודים פוטנציאליים, וכמובן חייהם האישיים והמסקרנים של צמד הבלשים. לפעמים גם יותר מזה לא צריך. 4.5 כוכבים (לא מדרג, מחוסר יכולת לקבל החלטה)”

“נתחיל מזה שתולעת משי היא בכלל לא תולעת. תולעת משי זה השם העממי והשגוי לזחל שמהווה חלק ממחזור החיים של מין עש מתורבת, הניזון מעלי תות, תלוי כולו באדם ולכן מתורבת לחלוטין כמו כלבים ופרות, ובמעבר למופע הבוגר שלו הוא יוצר גולם שעטוף כולו בפקעת ארוכה וחזקה של סיב משי המשמש את בני האדם ליצירת בגדי יוקרה נעימים, חלקים ומבריקים. ויקיפדיה העברית מספרת לי שהגולם, חסר תנועה ומודבק לעץ או לקרקע חשוף לאיומים שונים, ובהם זבובונים המטילים את ביציהם עליו, והזחלים היוצאים מן הביצים הללו אוכלים את בשרו של הגולם החי אך הכפות וחסר התנועה וגורמים לו למוות ולריקבון. השם המדעי של זחל המשי (או טוואי המשי) הוא "בומביקס מורי". זה גם השם של כתב היד שהשלים, אך לא פירסם, הסופר הבינוני והאקסצנטרי אוואן קוויני לפני שנעלם. אשתו לאונורה מודאגת אבל לא פונה אל המשטרה כי היא חוששת שיצחקו עליה ויתעלמו מהתלונה שלה. במקום זה היא הולכת אל בלש פרטי. זה לא שיש לה הרבה כסף, או בכלל, אבל היא משוכנעת שהמו"ל הוותיקה של אוואן, ליז טסל, בוודאי תעזור ותשלם את העלויות ותעזור למצוא את הסופר האבוד ולהחזיר אותו אל ביתה ומשפחתה. הבלש הפרטי הוא כמובן קורמורן סטרייק, רוכב על גלי התהילה והפרסום של פרשת לולה לנדרי כפי שפורסמה בספר הקודם בסדרה "קריאת הקוקיה" והביאה לו מוניטין בקרב קהל מסוים, בעיקר גרושות אמידות או נשואות המעוניינות להיות גרושות אמידות ששולחות אותו למעקבים וצילומים אחרי בעלים בוגדים ומאהבות. נזכור כי סטרייק הוא הבן הלא חוקי של סלב, בעצמו יוצא צבא, שעזב את אפגניסטן בשן ועין, אבל בלי רגל. הוא עגמומי, מדופרס לעיתים, אבל חד מחשבה, שלא לומר מבריק. גר בלונדון בעליית גג מעל המשרד שלו ומעסיק את רובין הנאווה כמזכירה, בלי להבין שרובין בעצם רוצה להיות בלשית שותפה. נבואה שניתנה לי בזכות הספר הרביעי בסדרה שכבר קראתי סיפרה לי שרובין לא תתחתן במהלך הספר הזה עם הארוס שלה, הסנוב והחתיך מת'יו, ונותר רק לראות מה יהיו גלגולי העלילה שידחו את החתונה עד לספר הרביעי בסדרה. מלבד זאת סטרייק הולך בעקבות עצת הרעיה הננטשת והנבגדת לחפש את אוואן, ודבר ראשון מגיע אל ליז טסל ומקבל הבטחה ברורה שלא יקבל ממנה שום תשלום, ובכל זאת ממשיך במשימה. כתב היד האבוד מהווה כנראה מפתח להעלמות ולעלילה כולה, ומסתבר שלא קל למצוא עותקים דיגיטליים שלו, שכן הוא נכתב משום מה במכונת כתיבה, או עותקים בכלל. המסע בעקבות אוואן מסתבך. לקראת שליש הספר סטרייק מוצא הן את כתב היד והן את גופת הסופר, ומסתבר שמותו בוים על פי הספר, בדרך זוועתית וכזאת שמוציאה מכלל חשבון התאבדות. והסיפור ממשיך הלאה. העלילה מובילה אותנו בין שלל דמויות, בעיקר בעולם הספרות, ההוצאה לאור וסדנאות הכתיבה. עולם שבו כולם רוצים לכתוב ולפרסם, אבל דומה שאף אחד לא רוצה לקרוא. העלילה מתרחשת כמעט כולה בלונדון רטובה עד מושלגת, עגמומית וקודרת, בתקופה שבין חג המדורות של גאי פוקס בנובמבר ועד חג המולד. היא כוללת המון דמויות. אמנם ייחודיות, מעניינות ומסקרנות כל אחת בדרכה, אבל מבחינת חווית הקריאה צריך להחזיק ריכוז לא קטן כדי לזכור מי הוא מי, ובעצם כמעט אף אחד או אחת מהן לא ממש מעוררת הזדהות או חשק להכיר אותה. הם לא אנשים נחמדים. בדרך לפתרון סטרייק שולף לנו חברים ומכרי עבר מהכובע. למי מאיתנו אין מכר שלא דיברנו איתו שנים, אנחנו מתעבים את בן הזוג שלו ומתעלמים מילדיו, אבל הוא ישמח לעשות לנו טובה ענקית ברגע שרק נבקש. אולי כדי להכניס לאווירה הספרותית, התרבותית והמעודנת של הספר, כל פרק נפתח בציטוט של יצירות שמעולם לא שמעתי את שמן והייתי בטוחה שהן המצאה, אבל לא. ומצד שני הקשר לפרק לא באמת ברור. האם טוב שקראתי את הספר באנגלית? נתחיל מזה שלא הייתה לי ברירה. מי שהולך לספריית-תחנה בעיר שרובה אנגלו-סקסית מגלה שהסיכוי למצוא שם פרוזה בעברית דומה לסיכוי למצוא פרוזה בצרפתית או רוסית. אנגלית זו השפה. זה גם אומר שהקריאה איטית יותר, מה שתופס יותר שבתות בקריאה וזה טוב. עם זאת קצב הקריאה איטי, ולא בטוח שמתאים לקרוא בלש בקצב איטי. אם כי את הבלש הזה כן, וסקירות אחרות שכתבתי מזכירות לי שגם את התרגומים של סדרת קורמורן סטרייק קראתי לאט. לא שברור לי איך אפשר לתרגם נכון את הספר הזה, על כל משחקי המילים שבו. או בכלל על כל המילים שבו. הספר כתוב בשפה לא פשוטה, עד כי נראה שהכותבת ממציאה מילים שאינן באמת קיימות. (הבת שלי בתגובה: "ג'יי קיי רולינג? ממציאה מילים? איך יכול להיות?? היא גם מכניסה המון סוגריים בטקסט שאינו טקסט עיוני ואמור להיות פרוזה רציפה, וכן. זה מפריע). היא טובה בתיאורים. אין ספק. יש המון תיאורים מאוד יפים פזורים לאורך הספר. של נופים עירוניים, מזג אוויר, דמויות, וסצנות. וכאבי רגליים. שלא נשכח לרגע שהבלש קטוע רגל עם פרוטזה שלא מותאמת ועם עבודה שכרוכה בהמון הליכה, שלא לומר ריצה, על כביש מושלג וקפוא. עובד מצוין. נראה שהעלילה הבלשית היא לא העיקר כאן, אלא רק כר לתיאורים האלה. זה ניכר גם מהדרך שבה הכותבת זורקת בפועל את הקורא ממתווה הפתרון תוך תיאור המון שיחות סתומות, תוכניות עלומות, מעטפות סגורות, שיחות טלפון חד צדדיות ועוד. זה מעצבן נורא וכביכול בא להביא את הקורא אל פתרון העלילה ואל הסצנה המסורתית שבה הבלש פורס את פתרון התעלומה באוזני הפושע בלי הפרעה ובלי איומים על חייו. והפתרון הזה, חייבים לומר, הוא קלוש מאוד. המון עשייה מורכבת ומסובכת, כביכול להרוג יתוש בעזרת תותח, ובלי באמת שיהיה מניע ראוי לשמו. ובשורה התחתונה. יש לספר קסם (לא. לא קשור להארי פוטר). בעיקר כי קורמורן לא מפסיק להזכיר לי את הבלש האניגמטי של דאגלאס אדאמס ששמו דירק ג'נטלי. וגם כי יש הרבה תיאורים של לונדון, וזה יוצר אווירה. מי שמחפש ספרי בלש הארד-קור, שיילך ליו נסבו או משהו. כאן, כאמור, העלילה הבלשית היא רק תירוץ.”