ביקורת ספרותית על הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני מאת צדוק צמח
ספר טוב

---

הסקירה מתייחסת רק לסיפור הראשון, על שמו נקרא הספר.
המאה היא המאה ה-15, המקום הוא איטליה של הרנסאנס ומאסיני חולה מאוד מרוב עיסוקיו בחומרים שנועדו לציור ושאינם מיטיבים עם הבריאות. הוא בשנות הארבעים לחייו ועדיין לא הגיע לגדולה, בה הוא סבור שהוא ראוי להמצא.
מכתב מפתיע מדודו בעל המעמד מביא אותו לגרור עצמו חולה לסדנת הצייר הנודע. הצייר מטיל עליו משימה בהולה, לצייר ציור קיר גדול באחת המנזרים. מאסיני חולם על ציור יוחנן המטביל שלו, ציור שיספר לעולם איזה צייר מופלא הוא.
מאסימו מגיע למנזר, מבקש להתחזק, מבקש רופא. במקום זאת הוא ניזון ממזון לא מזין, נאלץ להתפלל עם שאר שוכני המנזר, רופא הוא לא רואה והנורא מכל, נושא הציור כלל לא מתיישב עם רצונותיו הפוליטיים של האב ברתולומיאו, המבקש להגיע רחוק.
צדוק צמח מביא לפנינו סיפור יפה על ההתנגשות בין חלומות פרטיים ושגיבות אמנות הציור, אל מול רצונות פוליטיים. הצייר הוא רק כלי, כלי נחות בבחינת השתמש וזרוק. הסיום טראגי.
לגבי שאר הסיפורים עדיף לא להרחיב.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני