על היופי והכיעור
יצאתי בעקבות יוחנן המטביל, מבשרו של ישו, לאתרים מפתיעים. בקאסר אל-יהוד, אתר ההטבלה בירדן ליד יריחו, שם יוחנן הטביל את חסדיו, ובקש מהם לחזור בתשובה לפני יום הדין האפוקליפטי הקרב ובא, וכעת נוצרים עולים לרגל לאתר בכדי לטבול בסחי הירדן. בכנסיית יוחנן בהרים, בעין כרם ראיתי ציור של פרנסיסקו ריבאלטה, המתאר את רציחתו האכזרית של יוחנן, סצנה מבעיתה ומעוררת תהייה שגרמה לי לחפש באגן הטבילה, בקתדרלה של סיינה, בטוסקנה, את יצירתו של דוננטלו, מגדולי פסלי הרנסנס, שיצר תבליט קטן, המתאר בדרמטיות את אחרית יחונן שגרונו שוסף וראשו הוגש על טס כמתנה לשלומית, בתו של הורדוס.
דמותו של יוחנן ריתקה את אמני הרנסנס בניסיונם לברוא יצירות אלמותיות, המחיות מחדש את מיתוס יוחנן כקדוש מעונה, המשלב בחייו טהרנות ורצחנות קמאית. דנטלו ביטא את מותו כרגע של ניגודים ודרמטיות שיש בו אלימות ומוות נוראים, אך גם רמזים מתוחכמים לקדושה, ואחרית הימים להם צפויים בני האנוש. התבליט הוא כמו צופן, הטומן בחובו משמעות נסתרת לסבל האנושי.
צדוק צמח בספרו, הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני - כשם סיפורו הראשון מתוך שישה סיפורים, מספר על צייר רנסנסי בדוי, הכלוא בתוך עוני וחולי משפלים שלכאורה אין בהם שום תוחלת, לא תיקווה, או גאולה. בחייו האחרונים שימש מאסיני - עובד כבשנים, עבודה שמלאה את ריאותיו בסיד, כעת הוא גוסס, אך יש לו משאלה אחת בלבד, לצייר את היצירה הגדולה של חייו, את יוחנן המטביל וחסידיו על גדות הירדן, תמונה שיש בה טוהר וגאולה גם יחד, וחיבור מופלא בין יופי לרוחניות.
מאסיני, לא מאסטר ידוע, המוקף תלמידים, ושוליות העושים את דבריו, הוא צייר אנונימי, שיש לו אמירה אינדיבידואלית, וסגנון ייחודי, כזה שנוגד לאופנה הקיימת של הציור המקדש את טכניקת הפרספקטיבה - המעניקה לציור אשליית עומק.
למאסיני, נקרתה תיקווה גדולה, דודו האדריכל הידוע מעניק לו חסד, הוא שולח אותו למאסטר ידוע, כדי שיסדר לו עבודה. דרך המאסטר, מאסיני מגיע למנזר, שם על קיר חשוף עליו לצייר את יצירתו כפי שחלם, ההזדמנות האחרונה שלו לגאולה מאלמוניות, מהעוני, והזדמנות להשאיר אחריו יצירה ראויה לדורות הבאים.
מאסיני החילוני ניפגש עם אב המנזר, הדתי והקנאי, שיש לו אג'נדה ברורה, לנושא הציור, סגנונו, ואפילו לגבי הגיבורים וצורת העמדתם ביצירה. אב המנזר רואה באמנות כלי בכדי לקדם את האינטרסים של המנזר, ושלו. הצייר והציור הם לגביו אמצעי, כלי שרת, ואילו מאסיני רואה ביצירתו הגשמת חלמו האישי, ודרך למימוש אידיאל חופש היצירה של האמן. בין האמן לאב המנזר מתפתח מאבק בו אין סיכוי לחלש, המאבק הופך להיות מאבקו הפנימי של מאסיני, הצריך להחליט, האם לדבוק בעקרונותיו הלא ישימים, או להתפשר, ולוותר על חירותו, ולצייר יצירת ענק שהשלמתה דורשת שלוש שנים של עבודה ?
השיח, או המאבק בין הדמות הסמכותית של אב המנזר, לבין מאסיני הדמות החלשה והתלושה, אך הרוחנית, יוצר הזדמנות נפלאה לבדיקת הנחות יסוד ודילמות אנושיות ותרבותיות, אמונה דתית, לעומת חילוניות, אמת פנימית, לעומת ההכרח להתפשר עם המציאות. מהן הבחירות שאנו לוקחים בחיים, בכדי להשתחרר ממצב שכולא אותנו בבדידות, או במחסור חומרי ? האם אנחנו מוכנים להגמיש את עקרונותינו בכדי ליהנות מטובו של הממסד, היכול בכוחו לגזור חיים ומוות למי שזקוקים להגנתו, או להזדמנות בכדי לממש את עצמם. ומעל הכול הסיפור הזה מאמת ומעמת בין שני יסודות בתרבות המערבית הכמיהה ליופי וטוהר, לעומת הכיעור והניוון המשפיל שכרוכים בחייו של האדם.
לבסוף עולות השאלות הגדולות, האם אמונה לא מתפשרת מובילה לגאולה, או שסופה אסון, ומוות. האם המוות האכזר הוא הגאולה ? כאן נפגשים הסיפורים של מאסיני האמן עם זה יוחנן המטביל. האם למותו של מאסיני יש משמעות, באופן שהוא בישר על באו של אמן אחר, גאון הרנסנס, כפי שיוחנן בחייו בישר על באו של ישו המשיח ?
צדוק בספרו הראשון בורא סיפורים ריאליסטיים קצרים שהופכים לפתע לשברי חלומות ולתקווה לגאולה העולה מהשבר, המחברים בין יופי לכיעור, בהם הוא מטיב לתאר תקופות, דמויות קטנות, ודילמות אנושיות מטלטלות, המעציבות, מצחיקות ולעתים מעוררי חמלה ודמעות.
