ספר מופתי.
קצר מאוד, לצערי הרב, אבל גדוש הומור, כאב וכל מה שביניהם.
אז׳אר שוזר בתוך הספר פילוסופית חיים כל כך פשוטה אבל כל כך נוקבת.
הספר הזה ימשיך איתי הרבה זמן.
מאמין באמת ובתמים שהספר הזה יכול לשנות חיים.
הייתי יכול לקרוא עוד 500 עמודים שמומו הקטן שגדל בעוד ארבע שנים מקריין.
מומלץ מומלץ מומלץ!

ספר קריא, חמוד, והעביר לי את הזמן. בגדול, אני לא עפתי עליו כמו שבשאר העולם עם כל הספרים של כריסטי. לא חושב שארוץ לקרוא אותה שוב.

קלישאות.
נכון.
המון.

כל פרק בספר הקצר הזה מפורק בקלישאות שכבר שמענו פעם אחר פעם. לעומת זאת, אני מאמין שכל בן אדם יכול לפרש אותן בצורה שונה.
הספר קליל והשפה שבו הוא כתוב זורמת ותוך רגע אתה בעמוד 80, ועוד שני רגעים כבר סיימת אותו.

סיפורים הם בריחה מהמציאות. כל סיפור שהוא. סרטים, ספרים, קומיקס, או סתם סיפור לפני השינה שאמא או אבא סיפרו לנו כשהיינו קטנים. ו"באדולינה" בשבילי מספק את הצורך לבריחה מהעולם לכמה רגעים. עולם אוטופי, חברה מתוקנת, תהיות על דרך חיים משופרת. נחמד. יאללה, On to the next.

קחו איתכם את הספר בטיסה הבאה שלכם לאירופה. יעביר לכם ת'זמן.

ממה אנחנו מפחדים? ממה פחדנו כשהיינו ילדים ואיך זה השפיע עלינו במהלך החיים?
במה אנחנו מאמינים וכמה מקום אנחנו מותנים לדברים ההלו לעצב אותנו?

"זה" בשבילי הוא סיפור על הילדות. כמה שהוא גרם לי להתגעגע לילדות, למין תמימות שעם השנים הולכת ונמוגה. היא עדיין נמצאת בכולנו, אך מרדף החיים גרם, לי לפחות, לחוש בה פחות. והספר הזה, החזיר לי אותה בשניה. חבורת המפסידנים נהיו החברים הכי טובים שלי. שאחרי יום עבודה, אני הולך לי לדרי שבמיין וחי איתם, עובר את תלאות החיים הצעירים איתם, ואיכשהו מנסה להציל את העולם לצידם.

"זה" בעיניי לא ספר אימה, אבל מתח יש המון. הספר תפס אותי מההתחלה ועד הסוף. אין רגע של מנוחה.

התרגום לטעמי קצת לוקה בחסר. יש פה ושם טעויות של התרגום והעריכה, אבל, איך סבתא אומרת? "אין דג בלי עצמות, ואין בן אדם בלי צרות". מוציאים את העצמות וממשיכים לאכול את הדג. מתגברים על התרגום הלקוי וממשיכים לקרוא.

מומלץ לכולם. מומלץ למי שמחפש להתאהב בדמויות. מומלץ למי שרוצה לחזור קצת לילדות.

ביקרתי בספריה בביתה של אמי. מדפים תופסים קיר שלם וכמעט אין יותר מקום לעוד ספרים. מה יש שם? כמעט הכל. מספרי יהדות ותנ"ך, לספרים שתורגמו מיפנית, הולנדית, וספרדית. מספרי אהבה לפילוסופיה, למדעים, ורק ההוא שבמרומים יודע מה עוד יש שם.
עברתי על הכל. ספר-ספר. לא הצלחתי למצוא משהו שימשוך את תשומת ליבי. כנראה שהסגנונות שלנו ממש שונים. טוב, אני אשב קצת עם אמא, נשתה קפה, או תה עם שיבה, ואחזור הביתה ברגל. כן-אני חי מרחק הליכה מאמא שלי. איזה תענוג?
"קראת כבר משהו של מאיר שלו?" שאלה אמי בטון רך אך חינוכי ותקיף.
"ואללה לא." עזבי אותך, אמא, חשבתי לעצמי. אני אוהב ספרים של סטיבן קינג, אני אוהב סרטים של טרנטינו, מה מאיר שלו עכשיו?
היא באה ועמדה לידי מול המדפים והתחילה לחפש.
"אה, הנה זה," עלה ברק בעיניה של אמא שלי כשהיא שלפה את יונה ונער מהמדף, "קח."
לקחתי.
ישבנו במרפסת על כוס קפה, או כוס תה עם שיבה, לא כל כך זוכר. וחזרתי הביתה ברגל.

יונה ונער. איזה ספר קסום.
אני מאמין שאני רק אחזור על הרבה ממה שנאמר בביקורות אחרות על הספר.
שלו פשוט אומן. העברית שלו הקסימה אותי עם כל עמוד שקראתי. הצורה שהוא מתאר את העולם מפיו של יאיר-הדמות איתה אנו יוצאים למסע שמסתתר בספר הזה-איך שהדמות הזאת מנתחת את העולם ומגיבה לו. תענוג רצוף.

אני מאמין שיש לי את האמא הכי טובה בעולם. ואני מקווה שכל אחד יגיד אותו דבר על אמא שלו. ורק מתוך אהבה לאמא, שווה לכם לקרוא את הספר.

קריאה מהנה!

אאאאאאההההההה!!!!

וואו.

הייתי חייב לצעוק ברגע שסיימתי את הספר הזה. קינג יודע לכתוב. קינג יודע לתפוס אותך בגרון, בפיקת הגרגרת, ולא לתת לך להוציא הגה מהפה עד שתסיים את הספר שלו. אז סיימתי. והייתי חייב לצעוק.

קלאוסטרופוביה מענגת. רוב הסיפור מתרחש בחדר אחד. לפעמים יוצאים למטבח. פעם עוברים גם למרתף. תרגישו תקועים, תרגישו נחנקים. ותתענגו על כל רגע.

אז בלי לאיים עליכם בגרזן, או בסכין חשמלית, או בקצה מחודד של צלב עשוי מעץ - תקראו את הספר הזה. ותצעקו כשתסיימו אותו. הפורקן יהיה אדיר. עליי.

קריאה מהנה!

ארבעה כוכבים רק כי משהו בספר הזה לא ישב לי. הרגשתי ניתוק וריחוק ולא הצלחתי להתחבר לאף דמות-במיוחד לא למספר. צריך לקרוא את הספר הזה בגישה מסוימת. מהי? אני לא יודע. לא הגישה שאני הגעתי איתה. יש פה הומור, יש פה שנינות, יש פה ביקורת חברתית. הכל טוב ויפה, אבל כנראה לא בשבילי. אני אוהב סיפורים בהם אני יכול להתחבר לדמויות, למיקום, לאווירה. לא היה לי את זה פה.
הספר הזה נחשב לספר חובה בכל ספרייה שמכבדת את עצמה. אז כנראה שמהו דפוק בי.
פחד ותיעוב בלאס וגאס-אני עוד אתקוף אותך שוב ביום מן הימים.

גילוי נאות-עיצוב העטיפה המסקרנת היא זאת שמשכה אותי לספר הזה. לא התעניינתי יותר מדי על מה העלילה, רק ראיתי טבח עם סכין מוחבאת מאחורי גבו וטירה מרשימה על כובע הטבחים שלו. עכשיו אתם תגידו לי-מי מכם לא היה נשבה בקסמיה של העטיפה הזאת?

ועכשיו לבפנוכו של הספר.
הכתיבה של קרסינג לא מבזבזת זמן. כל מילה נחוצה להתפתחותו של הסיפור. הכתיבה מנוקרת בדיוק כמו קונרד הטבח. יש בסיפור נגיעה של הסרט "שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו-כלומר, אני אישית לא הצלחתי להתחבר לאף דמות בספר (דרך אגב-אני חושב שהסרט גאוני!). בכל דמות היה משהו שעיצבן אותי. תמיד ייחלתי שאחת הדמויות תתאפס על עצמה ותתן איזו כאפה לטבח-אבל אז כנראה לא היה לנו ספר עליו.
אני לא יכול להגיד שזה בין הספרים הכי טובים שקראתי, אבל אני לגמרי בטוח שזה ספר חשוב לכל ספרייה. יש הרבה מה ללמוד משיטת הכתיבה הכל כך לא קונבנציונלית של קרסינג.

מה כבר לא נאמר על סטיבן קינג? כעת אני מבין מדוע היקום סידר לו שם משפחה כל כך עוצמתי.
זהו סיפרו הראשון של קינג שקראתי. סיימתי אותו ממש לפני מספר דקות ולא יכולתי לחכות לכתוב עליו ביקורת. מיד הרגשתי רצון לצעוק לעולם על נפלאותיו וקסמיו של הספר השובה הזה.
קינג מיטיב לתאר כל רגע בספר. כל תנועה שדמויותיו עושות, וכל מחשבה שעוברת בראשן. הרגשתי את כאבי הידיים של פולי, את תסכולו של ברייאן אחרי קניית הקלף בחנות, ואפילו הצלחתי להתאהב בתחילת הספר בלילנד גאונט. במהלך קריאת הספר נעשיתי תושב קסטל-רוק. התהלכתי ברחובות, בין הבתים, בין התושבים, כאילו אני אחד מהם. הרגשתי שאני מכיר את כולם כאילו הם השכנים המציאותיים שלי.

מה הופך כתיבה למוצלחת? חודרת? שממלאת אותך ומנתקת אותך מהעולם שלך ותוך שניה פולטת אותך לעולם שנבנה אך ורק על ידי מילים?
איני יודע את התשובה, אבל אני מבין שכשקינג כותב הוא מכיר את העולם שעולה לו על הנייר כמו שהוא מכיר את עצמו. הוא מכיר את כל הדמויות כאילו הן הוא. הוא אוהב את כל הדמויות, הטובות והרעות כאחד, כאילו הן ילדיו האמיתיים. וזה מה שהופך אותו לקינג-למלך.

לא הייתי מגדיר את הספר 'דברים שצריך' בתור ספר אימה, אבל הוא לגמרי לוכד אותך ולא משחרר עד שסיימת אותו. וגם עכשיו, אני בספק אם אצליח להשתחרר ממנו בקרוב.

מומלץ לכל אוהבי המילים והסיפורים של כל הסגנונות.