לאחר שקראתי לפני מספר חודשים את "דברים קטנים כאלה" של קלייר קיגן, היה לי ברור שאקרא עוד מכתביה והנה הזדמן לי לקרוא את "ללכת בשדות הכחולים" שהוא הראשון מבין ספריה שתורגם לעברית.

ק.ק כותבת על אהבה נכזבת, על תחושות של ניכור ובדידות וכדי להדגיש את הענין שתחושות אלו הן מנת חלקם של רבים, גיבורי סיפוריה בספר זה הם פעם גבר, פעם אישה ואף ילדה אשר לקראת לידה של האם, נשלחת מביתה לשהות אצל זוג קרובים של הוריה. כנראה שלא במקרה הילדה שבסיפור היא חסרת שם אך דווקא כשהיא מחוץ לביתה, היא חווה לראשונה תשומת לב, אכפתיות, חום ואהבה. בני הזוג, במיוחד האישה, מתייחסים אליה בכבוד ובהבנה – חוויה שזרה לה בבית הוריה.

בסיפור שנתן לספר את שמו "ללכת בשדות הכחולים", גיבור הסיפור הוא כומר המוזמן לחתונה של בני זוג מהקהילה — החתן הוא בעל חווה, והכלה היא אהובתו לשעבר של הכומר. העלילה מתרחשת לאורך ערב החתונה ובלילה שאחריה, כשהכומר נאלץ להתמודד עם זיכרונות עבר, בחירות שעשה, אהבה שלא מומשה, ותחושת בדידות גדולה.

גם "מתנת פרידה" הוא סיפור מצוין על אשה צעירה הנפרדת ממשפחתה באירלנד לטובת מעבר לארה"ב. לאט לאט נחשפת ההיסטוריה הפרטית שלה ומבינים עד כמה המעבר הזה הוא הכרחי.

הסיפור שאהבתי ביותר הוא "ליל החוזררים": קיגן הייטיבה לשלב בסיפור פרט לענייני האהבה והבדידות, גם מיסטיקה אירית ואת ענין הקשר שבין האדם והטבע.

הכתיבה של קלייר קיגן היא די מינימליסטית ולמרות זאת היא מצליחה להעביר רגשות עמוקים באמצעות תיאורים פשוטים ויומיומיים. הסיפורים נוגעים ללב, תיאורי הטבע נפלאים ומשתלבים נפלא עם העיסוק בנפש האדם והכל יושב בדיוק במקום מבלי להכביר במילים מיותרות.

ספרה השלישי שתורגם "אנטארקטיקה" כבר מחכה לי.

אי אפשר לבוא עם ציפיות נמוכות לספר שעל כריכתו האחורית מובאים סופרלטיבים כל כך גדולים שנכתבו על הסופרת ויצירותיה. מצד שני, אם היא כזאת גדולה וכותבת באנגלית (כלומר, לא באיזו שפה אקזוטית ממדינה נידחת שלא ידועה לקורא הישראלי), אז עולה השאלה - למה לא תורגמה לפני 2015 וגם אז זה קרה בהוצאה חדשה וצנועה?

התשובות מתבהרות לאחר הקריאה בספר הקטן הזה, שמכיל נובלה אחת ("האור השלישי") ושלושה סיפורים קצרים. כולם מתרחשים באירלנד, פחות או יותר בסוף המאה העשרים (בשנות השמונים, ככל הנראה). הכתיבה של קיגן שונה, פשוטה ועם זאת יש בה משהו מוזר, לירי, משהו מעומעם ומופשט שמחייב את הקורא לתשומת לב ועבודה עצמית כדי להבין לעומק את המתרחש בסיפורים. כתיבתה של קיגן הזכירה לי את אליס מונרו, בעיקר בכך שהכתיבה שטוחה רוב הזמן אך מכילה פיקים ופסגות שמגיעות בפתאומיות ותופסות את הקורא לא מוכן. הנובלה שפותחת את הספר מצוינת, שוברת את הלב. גם הסיפור הקצר הראשון מבין השלושה ("מתנת הפרידה") מעולה. שני הסיפורים הבאים פחות טובים, לדעתי, אבל יש בהם איזו איכות שגם אם היא אינה לטעמי, אני יכול להבין מדוע היא מעוררת כאלה שבחים.
בקיצור, ממליץ מאוד על הספר, בעיקר בגלל הנובלה והסיפור הקצר הראשון. לא כדאי לפספס אותם.

הכתיבה נהדרת, הסיפורים לא מעניינים. יש איזה שהוא ניסיון כנראה לזעזע את הקורא על ידי עלילות לא שגרתיות או לעורר בקורא עניין אבל זה לא קרה.
יותר מזה, לאורך הסיפורים חוץ מהאחרון הייתה לי תחושה מוזרה של דז'ה וו, למרות שבוודאות לא קראתי את הספר אף פעם.
סיימתי לקרוא עד הסוף אבל חוץ מהכתיבה הבאמת משובחת לא התרשמתי.

אהבה נכזבת - או לא ממומשת - היא נושא שמליוני ספרים וסיפורים עוסקים בה. זה נושא שכמעט כל אחד יכול להזדהות אתו, נושא שנוגע בדחייה, נטישה וחוסר אונים של היחיד לשנות משהו מהותי ברגש שמישהו אחר מרגיש כלפיו. זה גם הנושא של הספר הזה. קיגן היא סופרת אירית, שנולדה באירלנד הכפרית וכותבת על דמויות, אירועים ומיתולוגיה שהיא מכירה היטב: חקלאים, משפחות מרובות ילדים ומעוטות אהבה, אמונות טפלות ששורשיהן נטועים לפני היות הנצרות, המשולבות היום טוב טוב באמונה דתית.

ילדה שמועברת "למשמרת" עד שאמה תלד ממשפחתה הענייה, מרובת הפיות להאכיל, ללא קשרים רגשיים ואהבה, לבני משפחה חשוכי ילדים שרק מחפשים מוצא לאהבה שהם יכולים להעניק. הילדה הקטנה הפורחת לאורם של רגשות שלא הכירה, מתקשה להתמודד עם הרגשת "הבגידה" שלה בבני משפחתה האמיתיים, המזניחים, ועם הרצון העז שלה להשתייך לאלה שהיא לא יכולה לקרוא להם "אמא" ו"אבא".
הסיפורים עוסקים בניתוץ האהבה שמרגיש ילד למשפחתו, ניתוץ האמון והאמונה של ילדה למייצג האמונה הדתית ומועל באמונה, ברגשות עמוקים המתועלים להתנהגויות מוזרות ועקרות - כי אין מוצא שיהיה מקובל על הכלל לאותם רגשות.

הסיפורים הזכירו לי את סיפוריה של אליס מונרו. הם עוסקים בשיכבה חברתית דומה, זו בקנדה, זו באירלנד. אבל את סיפוריה של קיגן אהבתי יותר: בניגוד למונרו היובשנית וחסרת ההומור, קיגן יודעת לצקת רגשות בסיפורה, ונראה שהיא מרחפת מעל דמויותיה עם נימה של אירוניה סלחנית, למרות שהסיפורים, לפעמים, מחרידים למדי.

גם פה יש "אחרית דבר" מאת עודד וולקנשטיין. מבחינתי - קטע מיותר, נפוח ומעצבן. חבל לקלקל את הרושם הטוב של הספר עם התוספת הזו.
אז מה אני אומרת? ראשית תודה לקיסרית הילדותית על ההמלצה - הספר גרם לי הנאה, אם כי הוא עלול לקלקל לחובבי אירלנד את הדעה הטובה עליה. מתברר שיש בה לא רק אירים חביבים ומכניסי אורחים, חובבי שתייה ושירה...

פעמים נוף, דמויות וטבע מתחברים יחדיו לרקמה אחת (זהו הדימוי היחיד שמצאתי לסוג כתיבתה המיוחד של קלייר קיגן). פעמים אלו הולכות ומתמעטות, הולכות ונהיות לנדירות יותר, עוד יותר נדיר כאשר עם אותה רקמה עדינה יש טכניקה מקסימה ורעיונות נפלאים אז כאשר נתקלתי בספרה של קלייר קיגן מיד הבנתי כי זה חוויה יחודית במיוחד. כבר מזמן לא יצא לי לפגוש בסופר מודרני אשר ניחן בכתיבה עדינה ופשוטה. אינני מתכוונת לומר שאין סופרים טובים כיום, מה שאני מנסה לומר זה שהדרישה כיום לרוב היא של סיפורים מורכבים שמנסים לגרות את הקורא ככול האפשר, כזו היא לא כתיבתה של קלייר, היא אינה מנסה להתחכם אלא כשצריך ומנסה לפשט יותר מאשר להרחיב. כתיבה זו מצאתי גם בספריו של רוי יקובסן אחד מן הסופרים האהובים עליי.
שגרת היום יום היא מרכז סיפוריה של קלייר, בת איכרים ההולכת לחופשה אצל זוג בא בימים ומוצאת לה בית, כומר הרודף אחרי האושר, אישה צעירה אשר סוף סוף מגשימה את חלומה ונפרדת מביתה המזוויע ובאחרים שלא אומרים הרבה יותר מדי, לרוב שותקים, פשוט עובדים בשקט,כך למען האמת גם קלייר עצמה ממעיטה במילים, פשוט כותבת וזהו. אין בכך שום דבר בנאלי וגם לא משעמם אלא הפוך מכך. הקסם שלה הוא בחוסר ההרחבה, כמו שאתי הילסום (שגם את יומנה "חיים כרותים" קראתי לאחרונה) אומרת "אני רוצה לכתוב כמו תמונה יפנית". התמונה היפנית הזו היא מן היפות שפגשתי.

הסיפורים של קיגן החזירו אותי לספריו של פרק מק'קורט ובמיוחד ל"אפר של אנג'לה". נוכח הדיון הער בסימניה סביב ספרו של נוח הררי והקדמה האנושית תהיתי עד כמה אכן האנושות התקדמה באותה פיסת אדמה קטנה ששמה אירלנד – ליתר דיוק מערב אירלנד - באותו חצי יובל שחלף בין אירועי הרעב הגדול של שנות ה-30' לאירועי המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-80' – התשובה היא שלא הרבה, אם בכלל.

אסופת הסיפורים, ארבעה במספר, של קיגן הם בעיני מלאכת מחשבת. הסיפורים מעניינים וכל אחד מהם שופך אור על ההוויה האירית. אם אצל מק'קורט הכח המניע או מצמית של החיים היה אמונה קתולית חשוכה, אצל קיגן התמונה מורכבת יותר. אצלה האמונות הפגאניות ממשיכות להתקיים ולהשפיע על ההתנהלות האנושית. נראה שהנצרות, שהצליחה לבער את הפגאניות במידה רבה של הצלחה מחלקים גדולים של אירופה, הצליחה בכך פחות בשולי ממלכתה, באותה אירלנד סחופת רוחות – הן של איתני הטבע והן אלה יצירי דמיונו של האדם.

חשבון מיוחד מנהלת קיגן עם אנשי הכמורה: בשניים מהסיפורים אלה ("ללכת בשדות כחולים" ו"ליל החוזררים") אלו אינם מוכנים לוותר על נסיון להנות ממנעמי החיים, גם אם בסופו של דבר הם דבקים באמונתם. התנסויות אלה אינן נותרות ללא רישום – אם לא על הכמרים אז על אותן נשים שהתפתו.

הסיפור הטוב ביותר לטעמי הוא "ליל החוזררים". התרשמתי שבסיפור זה קיגן מציגה את הסיפור הבשל ביותר. הוא על-זמני שכן אילולא איזכור אגבי של הטכנולוגיה היה אפשר להניח שמדובר בימי הביניים. בסיפור זה הפנטסטי קם לתחיה ואותם מרכיבים של העבר הפגאני שנרמסו לכאורה תחת מגפיהם של אנשי הכמורה זוכים לחיים מחודשים. קיגן הצליחה בסיפור זה לרקום סיפור המשלב מציאות ופנטסיה ברמה שהזכירה לי את ספריו המשובחים של מרקס.

פחות אהבתי את הסיפור "מתנת פרידה" . אמנם גם הוא מגלה טפח על הצד האפל של החיים באירלנד, צד אפל הקיים מן הסתם בכל חברה. עם זאת, הגאולה, אם בכלל היא אפשרית היא רק במעבר אל מעבר לים. כל הסיפור מתרחש למעשה במהלך מספר שעות לפני ההמראה של הגיבורה לניו-יורק – האנטי-תיזה לאירלנד. במהלך הסיפור מתארת קיגן את החיים המשמימים של בני אותה משפחה. סיפור קודר.

הנובלה "האור השלישי" הזכירה לי במיוחד את ספריו של מק'קורט. אבל מעבר תיאור מעניין של הווית החיים בשכבה חברתית של אירלנד, הסיפור כולל סוד אפל המתגלה לגיבורה רק לקראת סוף הסיפור.

"ללכת בשדות כחולים" מתרחש אף הוא במהלך מספר שעות – מהלך טקס הנישואין והארוחה החגיגית. אבל החגיגה הזאת נעדרת שלמות: הסופרת מצליחה להכניס סיפור רקע מעניין תוך עיצוב גלריה שלמה של טיפוסים.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת עודד ולקשטיין.

השורה התחתונה: סיפורים איכותיים, דמויות מרתקות הנטעות בתיאורי טבע מהפנטים. המחברת מקימה לתחיה את עולם האמונות הקדומות האיריות שמשפיעות בחלק מהמקרים על התנהלות הגיבורים. מומלץ מאד.

נובלה ושלושה סיפורים ספוגי מיסטיקה אירית המציגים מגוון רחב של דמויות איריות כפריות.
זהו ספר אירי מובהק, על נשים (צעירה ומבוגרת) הכועסות על גברים שנמצאים ונוכחים או לא בחייהן, על גברים קודרים שלא יודעים מה קרה למה שהם קיוו לו, ועל ילדים הרואים את כל הנעשה בבתיהם וחלקם בוחרים לברוח ולשנות את עולמם וגורלם.
ההגדרות בספר הן כפריות, הסיפורים הם בחלקם עכשוויים ובחלקם משולבים סיפורים עממיים.

ב”אור השלישי”, ילדת איכרים ענייה נמסרת לזוג שכול בזמן הריונה של אמה. אנו למדים על תיאור האדמה ועבודתה ועל התנהגות ותחושות הזוג השכול לנערה.
ב”מתנת הפרידה”, אישה צעירה בורחת מעבר נורא הגלום בקרקע החקלאית שאביה מטפח.
ב”ללכת בשדות הכחולים”, כומר מנסה לשכוח את האהבה ואת החטא הגדול ביותר של חייו ולגלות מחדש את אלוהים במדרונות הקטיפה של הביצות.
ב”ליל החוזררים”, סיפור על אישה אקסצנטרית ופגומה, העוברת לביתו של כומר מת, שורת את כל הרהיטים שלו, משתינה על הדשא, ולאחר מכן יוצאת להרפתקה מוזרה עם שכנה הרווק המוזר החולק את ביתו ומיטתו עם עז. הסיפור הוא במהות אירי ומכיל הומור מוזר ומסתורין.
כל הסיפורים מתארים את חיי הכפר משולבים בסיפורים עממיים, יצורים מיתולוגיים והחינוך הקתולי.

ממליצה!
קיגן כותבת על אירלנד, על האנשים, על הארץ והאדמה, תוך שילוב אלמנטים, אגדות ומציאות. כדוגמת דייגים הקונים שלית תינוקות לאחר לידה (קרום דקיק דקיק המכסה את הראש), כדי שישמור על ביטחון חייהם בים.
קיגן כותבת על דמויות הרדופות על ידי העבר, עבר שעקב אחריהם עד להווה שלהם וללא ספק ימשיך לעקוב אחריהם לעתיד שלהם.

אהבתי את אחרית הדבר שנכתבה על ידי עודד וולקשטיין

בהוצאת זיקית
תרגום: ארז וולק

כשראיתי לראשונה את הספר והבנתי שהסופרת היא אירית, חשבתי שיכול להיות נחמד ומעניין לקרוא ספר שמכיל כמה סיפורים שמתרחשים בכפרים הפשוטים שבאירלנד. חשבתי אולי זה יזכיר לי את סגנונו של Frank McCourt.
ובכן, הכתיבה לא רעה, אך העלילה די משעממת!
היה נחמד לדמיין את החיים הכפריים המאוד פשוטים וקשים באירלנד שבאותה תקופה, אך מעבר לזה העלילה לא היתה מספיק מעניינת. המשכתי לקרוא כדי לראות אולי משהו ישתנה בהמשך, אבל זה לא קרה.

ספר פיוטי, לירי, מקסים, כל אחד מהסיפורים לקח אותי למחוזות אחרים. חיפשתי עוד ספרים של אותה סופרת שתורגמו לעברית, מישהו מכיר? ממליצה בחום רב!