קראתי את הספר במהדורת הכריכה בצבע כסף, לא יודע אם זה שונה או לא, אבל לצורך הביקורת אני מניח שלא.
הספר הוא סיפור שאמור להיות פרודיה על סיפורי אבירים, הוא נכתב בידי ראש הממשלה לשעבר מר לפיד, עוד בתקופה שהוא היה עיתונאי, והוא מציג סיפור על אביר בשם אלבי שיוצא למסע חיפושים והצלה של אהובתו אלני היפה כשהוא מלווה בקבוצה של חברים מיוחדים באישיותם ובדרך הם עוברים המון הרפתקאות.
הסיפור כתוב בהומור, עם נקודות רצינות, הוא כתוב בצורה של קומדיה של טעויות, עם דמויות שמלאות בעצמן הרבה יותר מידי, אבל עושות את זה כמעט בטוב טעם. הסיפור מפגיש את הקורא עם תקופה קדומה אבל עם תובנות מודרניות של הגיבורים והשילובים השונים שנדרשים לשם הפרודיה בעיני לא מצאו חן במיוחד.
הכתיבה של הספר היא לכאורה לילדים ולנוער, אבל הסיפור עצמו נכנס לכל מיני מקומות לא מתאימים כל כך לגיל וזה הרגיש שמשהו לא שייך, או לא שייך סגנון הכתיבה למבוגרים או שלא שייך הקטעים הבוגרים יותר לעולם הילדים. בכל מקרה הרגשה של בן כלאים שלא סגור על עצמו.
הספר מלווה באיורים שאמורים להיות קשורים, אבל הם לא תורמים במיוחד לעלילה או לסיפור או להבנת הדברים, ולכן היה עדיף אולי לוותר עליהם בכלל.
בכל מקרה אמנם סיימתי את הקריאה ואני יכול לומר שהעלילה עצמה לא רעה, אבל בסיכום הכל לא ממש התאים לי ואם הייתי יודע מראש כנראה שלא הייתי נכנס אליו כלל.
בכל מקרה שני, אם אתם כן אוהבים פרודיות, אז יכול להיות שתמצאו כאן משהו נחמד.

אל אלבי הגעתי בדרך פתלתלה משהו.
מישהי בעולמות הקריאה אותו ברחבה, וחברה שלי שמעה את זה, אהבה, השאילה את הספר מספריית בית ספר, מתה מצחוק, חזרה לחיים, ובאה לרדוף את נשמותינו בתור רוח עד שנקרא את הספר הזה.
אז חברה אחרת שלי לקחה אותו, קראה, סיימה תוך יום, מתה מצחוק, חזרה לחיים, וסימסה לי מבול של הודעות הקוראות לי לקרוא את זה הספר. בשלב הזה כבר עברתי ממצב סקרנות מעטה למסוקרנת בעליל, אך עד שהשבתי לה התברר שאחיה הקטן החרים אותו. ובזמן שגם הוא קרא, סיים תוך יום, מת מצחוק וחזר לחיים, אני חיכיתי בסבלנות אין קץ לתורי.
ואתמול לקחתי אותו ממנה, קראתי, סיימתי, מתתי מצחוק, חזרתי לחיים. עם מטרה. לרדוף את נשמותיכם עד שתקראו את הספר.
(אגב, החברה השלישית שלי לקחה אותו מיד ברגע שהחזרתי, היום בבוקר, וכבר יש אחריה תור. הפצנו את תורת אלבי ברחבי החבורה שלנו, מסתבר.)

אין הרבה מה לומר, למען האמת. ספר קורע. עלילה דלה, אבל מי צריך עלילה כשיש כזאתי אווירה, כאלו בדיחות, וכזה מבול של דמעות צחוק.
הפעם החלטתי לא להכביר במילים. זה ספר קצר, קצר מאוד אפילו. עשו לעצמכם טובה. הוא שווה את זה.

למה אני אוהב את הספר הזה?

שאלתי את עצמי את השאלה הזאת יותר מפעם אחת. האם זה בגלל שהוא מצחיק? כן, אבל כאילו... קראתי יותר מצחיקים. והבדיחות שבו, למרות שהוציאו ממני צחוק לא פעם, הם בסיכומו של עניין די רדודות ולא נראה לי שבמקרה אחר הייתי אוהב אותם. למה אני אוהב את הספר הזה במיוחד? אולי משום שהוא מקורי? ובכן, לא במיוחד. הסיפור פה די מוכר וידוע, ומחקה בהמון מובנים אלמנטים מסיפורי קומדיה אחרים לרבות "הנסיכה הקסומה". אז למה אני אוהב במיוחד את הספר הזה? בגלל הדמויות? אין יותר מדי מהן, וגם ממה שיש אין מגוון כה רחב.

אז למה, לכל השדים והרוחות, אני אוהב אותו?

טוב, קודם כל נתחיל בעלילה. אלבי הוא אביר שיצא לפנסיה. יום אחד מגיעים לביתו ארבעה אבירים בכוונה להרוג אותו, הוא מחסל אותם ומגלה מהם שאהובתו אלני שבויה אצל המלכה המרשעת צילמוס. אל אלבי חוברים צ'ילו חברו הוותיק, ענק טיפש במיוחד בשם בימבול וגמד בעל שיגעון גדלות בשם גיגו, והם יוצאים יחדיו כדי להציל את אלני. (מתוך ויקיפדיה). בתוך כל הסיבוך הזה מופיעות שלל בדיחות על חשבונן של סיפורי אגדות ואבירים, ואינספור שבירות של הקיר הרביעי ועוד הרבה קטעי הומור טובים בחלקם, ובחלקם צפויים מאוד ורדודים.

אין פה קומדיה גאונית. אין פה משהו יוצא דופן באופן מיוחד. אין פה שנינות מתוחכמת, ולמען האמת יש לא מעט בדיחות פלוצים.

אז שוב-

למה אני אוהב את הספר הזה כל כך?

אני חושב שהתשובה לשאלה נעוצה בעובדה שלספר הזה יש סגולה מיוחדת שחסרה להרבה ספרים מהסוג הזה, מהקומדיה הזולה והרדודה לכאורה, והיא- הספר הזה מאוד- אבל, מאוד- מודע לעצמו. אני לא מדבר על הפעמים בהם הספר פונה ישירות אל הקוראים ואל עצמו- אני מדבר על הכתיבה, על הסיפור, שלא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. הסיפור לא מדהים ומרגש- אבל הוא גם לא מנסה להיות כזה. ההומור לא עמוק ולא מתוחכם- אבל זה בדיוק מה שהספר מנסה לעשות. הוא לא מנסה להעביר את הקורא בסוג של חוויה קומית מרתקת ומעמיקה, לא- הוא מנסה להעביר לך את הזמן בכיף ועם חיוך על הפנים, לגרום לך לשכוח לרגע מכל הצרות, לרוקן את המוח, ואם אפשר- גם לגרום לך לצחוק מדי פעם.

ואני חושב שזה סוד הקסם- צחוק הוא צחוק הוא צחוק. אם זה מצחיק אותך, אין כאן שום עניין להעשיר את זה, לא לנפח את זה יותר מדי. גם אם ההומור שטוח- והו, כמה שהוא שטוח- לפחות הוא לא מנסה להיות משהו אחר. הבעיה בעצם בספרים עם בדיחות מטופשות ועם בדיחות פלוצים למיניהם היא לא שהבדיחות לא מצחיקות (למרות שלפעמים זה אכן המצב), אלא שהספר מכוון גבוהה. מדי. והספר הזה, מה לעשות, הוא פשוט. קטן. לא מתלהב. רק תקרא, תהנה, ותצחק.

אז תיכנסו ותתאהבו בדמויות שיגרמו לכם לצחוק, צאו למסע עם אלבי ואלני היפה, עם היצורים והמפלצות המטופשות והמגוחכות, ועם רבקה ווינברג, שבפירוש לא מופיעה בסיפור.

נ.ב
אני חושב שזה שכחול לבן התפרקו יעשה ליאיר רק טוב. עכשיו יהיה לו יותר זמן לעבוד על עוד משהו כזה

ייתכן שמכיל ספוילרים

חופש פסח 2017, כמה בני נוער עייפים ובהם אני יושבים על רצפת פרקט של סטודיו ובערך עושים חזרות. אחת הנערות שואלת "מה השעה?" ואחד האחרים עונה "שתים עשרה וחצי." אני מסתובבת אליו, מופתעת, ושואלת אותו אם הוא התכוון למה שאני חושבת שהוא התכוון. הוא אומר שכן, אך שהוא מעולם לא קרא את הספר - והיה מאוד רוצה. אני אומרת שהוא חייב לעשות את זה. אחד האחרים מסתובב אלינו ושואל אותי "רגע, את קראת את אלבי?"
משם מתפתחת לה שיחה על הגאונות של הספר הזה, מלווה באינספור ציטוטים ובהרבה צחוק.
את הספר הזה קיבלתי מסבתא שלי כשהייתי קטנה, ואם זכור לי נכון אהבתי אותו כבר אז - אבל הוא די פרח מזכרוני עד שאחותי הקטנה מצאה וקראה אותו. היא התאהבה בו מיד, אני קראתי אותו מאז עוד הרבה מאוד פעמים והצטרפתי להתלהבות, ועכשיו אי אפשר לשאול מה השעה לידי בלי ששתים עשרה וחצי תהיה התשובה האוטומטית, ועל הכריכה הפנימית מצוירת ערימת קש שממנה מזדקרות זוג רגליים, והשרבוט המחריד הזה זכה לשם "האביר בחציר".
קצת קשה לשים את האצבע על הדבר המדויק שהופך את הספר הזה למה שהוא. הכתיבה של יאיר לפיד נהדרת, מגוחכת לחלוטין ומתפלספת בדיוק במידה הנכונה ("היכון למות!" רעם האביר שמול אלבי. היה לו קול עמוק ומהדהד, עם מבטא שאלבי לא זיהה. "מתי?" שאל אלבי בנימוס. "עכשיו," אמר האביר. "אי אפשר להתכונן למשהו שהוא עכשיו," התלונן אלבי, "אני יכול להתכונן רק למה שיקרה אחרי". "אחרי מה?" שאל האביר. "אחרי עכשיו," אמר אלבי בסבלנות. "אבל אתה צריך למות עכשיו," אמר האביר.), הדמויות שלו מעולות (לדוגמה, צ'ילו המתחתן הסדרתי שמדבר כל כך הרבה שפות שאני לא זוכרת ויודע להכין פסטה בהרבה טעמים - וזה רק מתוך שינה, או קוצ'י הנסיכה העצבנית שלבושה בסדין דובונים וחופרת מנהרה בכלא שאליו הושלכה מפני שהתחצפה לאמא שלה, והקוסם מילאנרו מרדכי מיקונו טוביסיינה צוקר צוקרמן צוואלס, ששינה את שמו למשה), והעלילה הזויה כל כך שזה כיף.
זה ספר גאוני. ומגוחך לחלוטין. ומומלץ בחום. תקראו.

זה היה הספר האהוב ביותר על אחי בעולם אף שמעולם לא קרא אותו (כי תמיד הקראנו לו אותו). נשמע לכם מוכר? גם הפראפראזה הזו כמו גם הספר כולו הם חיקוי לספר מצוין אחר - "הנסיכה הקסומה". הספר, בדומה לכתיבתו הכללית של לפיד, רדוד. לפיד הוא סופר ואדם ברוך כשרונות היודע לכתוב היטב ולספר סיפור מרתק. ההוכחה לכך נעוצה בסדרה "חדר מלחמה" וספרו המצוין "החידה השישית". מנגד פעמים רבות הוא בוחר באופציה השנייה וכותב באופן קלישאתי, רדוד, לא מקורי ובמקרה זה גם באופן המחקה בגלוי את העלילה והדמויות בספר "הנסיכה הקסומה". לא ספר מומלץ ובעיני די מיותר.
נ.ב

אחי התבגר ועבר לקרוא ספרים טובים יותר.

אין,אין!
ספר קורע ברמות מטורפות!
הומוריסטי בצורה יוצאת דופן!
כמובן,אם הייתה אפשרות לעשות את הספר יותר ארוך ואם עלילה קצת נורמלית (למרות שעלילה מטורפת זה גם נחמד) ועם אותו צחוק,היה אדיר!
בסך הכל,לא ידעתי שליאיר לפיד יש כשרון כתיבה כזה?!

סיפור חמוד ושנון, מהסוג שכיף לקרוא סתם בשעות הפנאי או מאוחר בלילה. רוב הסיכויים שבשלב מסוים כבר לא תדעו מי טוב ומי רע, מי הבת של זה ומי האהוב של זו, מי חכם ומי טיפש, מי זו רבקה וינברג, וכמובן - למה אנשים מתעקשים לומר "היכון למות!", בסופו של דבר בן אדם עלול ללכת לאיבוד בספר הזה, ולא להבין כלום, רק לקרוא בשביל התענוג שבקריאה. אחרי שהבנת והפנמת כל אות בספר, או אז אפשר לגשת לפארודיות המצחיקות והגאוניות. יאיר לפיד סוחט כל טיפה של הומור שהייתה אי פעם בסיפור וממצה אותה עד הסוף. ספר נחמד מאוד ומומלץ!

למען האמת, אני קראתי הוצאה אחרת של הספר, אך עפ"י התקציר אני מבין שמדובר באותו התוכן.
ספר מדהים! על אף שהרעיון הוא קומי מאוד (הספר גרם לי להזיל דמעות צחוק ואני לא מגזים!) כיום אני יכול לזהות בו גם רמיזות פילוסופיות ונקודת מבט צינית אך משועשעת של הסופר על החברה שלנו. באמת שאין עוד הרבה מה לומר עליו - עוד ספר שיזיל דמעת צחוק מעין ילד, ויעלה חיוך של תובנה על שפתי אדם בוגר, רק שהספר הזה מהווה דוגמה קיצונית לספרים האלה. מאוד מאוד מומלץ!

לא יודעת למה יש ביקורות. ספר מצחיק מאוד, לכל מי שיודע טיפה על סיפורי אבירים רגילים... מה שכן, מומלץ שבפעם הראשונה מישהו יקריא לכם אותו. מנסיון - ככה הוא יותר מצחיק. עדיף מישהו כשרון הקראה.