ביקורת ספרותית על אלבי: סיפור אבירים מאת יאיר לפיד
ספר טוב

---

למה אני אוהב את הספר הזה?

שאלתי את עצמי את השאלה הזאת יותר מפעם אחת. האם זה בגלל שהוא מצחיק? כן, אבל כאילו... קראתי יותר מצחיקים. והבדיחות שבו, למרות שהוציאו ממני צחוק לא פעם, הם בסיכומו של עניין די רדודות ולא נראה לי שבמקרה אחר הייתי אוהב אותם. למה אני אוהב את הספר הזה במיוחד? אולי משום שהוא מקורי? ובכן, לא במיוחד. הסיפור פה די מוכר וידוע, ומחקה בהמון מובנים אלמנטים מסיפורי קומדיה אחרים לרבות "הנסיכה הקסומה". אז למה אני אוהב במיוחד את הספר הזה? בגלל הדמויות? אין יותר מדי מהן, וגם ממה שיש אין מגוון כה רחב.

אז למה, לכל השדים והרוחות, אני אוהב אותו?

טוב, קודם כל נתחיל בעלילה. אלבי הוא אביר שיצא לפנסיה. יום אחד מגיעים לביתו ארבעה אבירים בכוונה להרוג אותו, הוא מחסל אותם ומגלה מהם שאהובתו אלני שבויה אצל המלכה המרשעת צילמוס. אל אלבי חוברים צ'ילו חברו הוותיק, ענק טיפש במיוחד בשם בימבול וגמד בעל שיגעון גדלות בשם גיגו, והם יוצאים יחדיו כדי להציל את אלני. (מתוך ויקיפדיה). בתוך כל הסיבוך הזה מופיעות שלל בדיחות על חשבונן של סיפורי אגדות ואבירים, ואינספור שבירות של הקיר הרביעי ועוד הרבה קטעי הומור טובים בחלקם, ובחלקם צפויים מאוד ורדודים.

אין פה קומדיה גאונית. אין פה משהו יוצא דופן באופן מיוחד. אין פה שנינות מתוחכמת, ולמען האמת יש לא מעט בדיחות פלוצים.

אז שוב-

למה אני אוהב את הספר הזה כל כך?

אני חושב שהתשובה לשאלה נעוצה בעובדה שלספר הזה יש סגולה מיוחדת שחסרה להרבה ספרים מהסוג הזה, מהקומדיה הזולה והרדודה לכאורה, והיא- הספר הזה מאוד- אבל, מאוד- מודע לעצמו. אני לא מדבר על הפעמים בהם הספר פונה ישירות אל הקוראים ואל עצמו- אני מדבר על הכתיבה, על הסיפור, שלא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. הסיפור לא מדהים ומרגש- אבל הוא גם לא מנסה להיות כזה. ההומור לא עמוק ולא מתוחכם- אבל זה בדיוק מה שהספר מנסה לעשות. הוא לא מנסה להעביר את הקורא בסוג של חוויה קומית מרתקת ומעמיקה, לא- הוא מנסה להעביר לך את הזמן בכיף ועם חיוך על הפנים, לגרום לך לשכוח לרגע מכל הצרות, לרוקן את המוח, ואם אפשר- גם לגרום לך לצחוק מדי פעם.

ואני חושב שזה סוד הקסם- צחוק הוא צחוק הוא צחוק. אם זה מצחיק אותך, אין כאן שום עניין להעשיר את זה, לא לנפח את זה יותר מדי. גם אם ההומור שטוח- והו, כמה שהוא שטוח- לפחות הוא לא מנסה להיות משהו אחר. הבעיה בעצם בספרים עם בדיחות מטופשות ועם בדיחות פלוצים למיניהם היא לא שהבדיחות לא מצחיקות (למרות שלפעמים זה אכן המצב), אלא שהספר מכוון גבוהה. מדי. והספר הזה, מה לעשות, הוא פשוט. קטן. לא מתלהב. רק תקרא, תהנה, ותצחק.

אז תיכנסו ותתאהבו בדמויות שיגרמו לכם לצחוק, צאו למסע עם אלבי ואלני היפה, עם היצורים והמפלצות המטופשות והמגוחכות, ועם רבקה ווינברג, שבפירוש לא מופיעה בסיפור.

נ.ב
אני חושב שזה שכחול לבן התפרקו יעשה ליאיר רק טוב. עכשיו יהיה לו יותר זמן לעבוד על עוד משהו כזה

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על אלבי: סיפור אבירים