מה עוד אפשר להגיד על הספר הזה שעוד לא נאמר?
הכל, מניתוחים פילוסופיים ועד בודהיזם, מספרים ומאמרים שנכתבו עליו ועד להרצאות וביקורות שונות שמהללות מנתחות ומחפשות משמעות חדשה לספר הילדים הענק הזה.
ספרי ילדים, מבחינתי, הם ז'אנר בפני עצמם, ומתוך הז'אנר הזה- פו הדוב הוא בלי ספק האהוב עליי. כמו רבים אחרים גדלתי עליו, הקריאו לי אותו כשהייתי קטן וחזרתי אליו כשהייתי גדול, ומצאתי שחווית הקריאה בו כשגדלים לא נופלת ואפילו טובה יותר מזו של הילדות. פו וחבריו השפיעו עליי בכל מני צורות, הצחיקו אותי, שמחו אותי, נתנו לי תקווה. הקשר האישי שלי עם הספר הזה הוא קשר שאין לי עם הרבה ספרי ילדים אחרים. כשגדלתי גם הבנתי איזו מין קלסיקה הספר הזה נהיה. כל הטירוף שנעשה סביבו הדהים אותי, כל הניתוחים המסובכים והמחקר המעמיק שאנשים משקיעים בספר הזה גרם לי לחשוב שהקשר האישי שלי עם הספר כבר לא כל כך אישי...
שמעתי המון ניתוחים פסיכולוגיים על הדמויות, על איך שהן מתנהגות ועל איך שזה משקף את העולם שלנו, ובאיזה מובנים, ואיך לפי פו צריך לראות את החיים, והאם פו הוא בעצם כמו מכור לסמים? ואולי זה דווקא קשור לבודהיזם או לחכמה סינית כלשהי, מה הפילוסופיה שלו אומרת בדיוק... כל אלה גרמו לי לבלבול, למבוכה... כאילו אני לא באמת מכיר את פו כמו שחשבי שאני מכיר. מבחינתי, כל ענייני הפילוסופיה לא ממש היו מאוד מנותקים ממה שהספר הזה הרגיש לי אישית- סיפור פשוט, יפהפה ומצחיק עד דמעות, על ילד קטן, הדוב שלו ושאר הבובות שלו, שפשוט משחקים ביער. למה יש צורך להוסיף את כל הצד הפילוסופי לתוך זה? אבל תמיד התביישתי להביע את העמדה הזאת, כי חששתי שכל החכמים והמבינים, כל מבקרי הספרות והפילוסופים הגדולים היו מביטים בי בגבה מורמת, בחיוך מלגלג ובקול עמוק וחדגוני היו מסבירים לי בהרחבה, כמו שמסבירים לילד קטן או לדב בלי הרבה שכל בראש, שהספר הזה הוא הרבה יותר מסתם ספר ילדים פשוט, ידידי, לא ולא, כאן מדובר ביצירה רבת משקל ורבדים, כן, שהתרבות ההודית מביאה רעיונות דומים, שהמוטיב הספרותי--- שמה? הייתי שואל. ש... הם היו עונים, שהמוטיב. כלומר, משהו ש.. שיש בספר, כמובן. וכך היו ממשיכים ומנתחים, ומביאים דוגמאות, והופכים את הספר האהוב עליי לעבודת מחקר באוניברסיטה. וזה כל כך הטריד אותי שפו, הדוב האהוב שגדלתי אתו, הוא הרבה יותר ממה שאני זכרתי.
וכאן אני רוצה להרחיב ולספר את סיפור המקור של פו הדוב וכריסטופר רובין.(את רוב המידע על סיפור חייו לקחתי מהאינטרנט, אבל אני ממליץ גם לראות את הסרט "להתראות כריסטופר רובין" שמתאר את סיפור חייו, אמנם לא בצורה הכי אובייקטיבית ונאמנה למציאות, אך מדובר בסרט נהדר.)
כשנולד, אביו א"א מילן, הסופר של פו הדוב, ואשתו החליטו ששמו הרשמי יהיה כריסטופר רובין, אך בינם לבין עצמם הם קראו לו "בילי". ביום הולדתו הראשון קיבל דוב צעצוע שלו נתן את השם אדוארד, מה שנתן בסופו של דבר את ההשראה לדמותו של פו. כילד זלזל מילן ביכולותיו השכליות וכינה את עצמו פעמים רבות "טיפש", אך הוא היה ילד נבון מאוד לגילו. הוא הפחית מערך עצמו מאחר שהוא היה מסוגל לפתור תרגילי חשבון מסובכים כמעט ללא שום קושי, אך היה עליו להתרכז כדי לפתור תרגילים פשוטים. המשחקים ששיחק עם ובלי אביו ושאר הבובות שהיו לו היו השראה לספר פו הדוב, שבמהרה הצליח מאוד ונהפך לאחד מספרי הילדים האהובים בכל הזמנים. כשגדל והלך לבית הספר סבל מהקנטות ומהצקות מצד התלמידים האחרים שהכירו, כמובן, את פו. כשגדל כריסטופר רובין הוא ראה בספריו של אביו סוג של ניצול של הילדות שלו.
(*אני לא יודע עד כמה המידע אמין ומדויק, אם מישהו יודע על טעות בבקשה שיכתוב בתגובות.)
כששמעתי את הסיפור הזה מצאתי את עצמי מזדהה מאוד עם מה שקרה לכריסטופר רובין האמיתי. הסיפור החביב של פו, שהיה לב הילדות שלי, הפך למשהו גדול הרבה יותר ממה שזכרתי. אני חושב שהניסיון הזה לנתח שוב ושוב את פו ואת הסיפורים שלו ולתת להם תחושה פילוסופית ועמוקה באה מכך שלפעמים קשה לנו האמין שמשהו יכול להיות כל כך פשוט תמים טהור וחסר כל התפלספות. זה הפתיע אותי מאוד, ואפילו הצחיק אותי לפעמים, לראות למה נהפך פו ואיך שזה ההפך המוחלט ממה שפו מייצג. פו מייצג את הפשטות, את היופי שבדברים הקטנים, והוא אפילו לועג לתרבות הזאת שמנסה להפוך הכל למסובך ומבוגרי. כפי שניסח פעם דאגלס אדמס, אחד הסופרים האהובים עליי- "האם לא די בכך שנראה כי גן פרחים הוא יפה בלי שנצטרך להאמין שיש גם פיות בתוכו?" (אמנם זה נאמר בהקשר אחר שאני פחות מסכים איתו לגביו, אבל הרשתי לעצמי להשאיל את האמרה הזאת.) אם פו הוא כל כך נהדר וכולם מסכימים על זה- כל ספר פילוסופי עמוק וכל ניתוח מורכב שייכתבו עליו פשוט יהיו מיותרים. לדעתי יש להשאיר את הספר כמו שהוא, ולתת לו לעשות את שלו. כל תוספת רק תפריע, לדעתי.
פו הדוב הוא ספר על התמימות, על הילדות, על משחקים שפעם ילד אמיתי שיחק עם עצמו, על אושר, על היופי שבדברים הקטנים, ספר שמחזיר אותנו לרגע לילדות, מצחיק אותנו עד כאב בטן, וגורם לנו להתגעגע לתקופה שבה היינו ילדים.
מה עוד צריך?