כמה חבל...הספר הזה התחיל מוצלח מאוד וממש ממש ממש רציתי להתאהב בו. אפילו בהתחלה הקראתי לחברה קטעים מקסימים שאהבתי נורא. כל המרכיבים היו שם: דמות ראשית מעניינת, עלילה שרצה קדימה ממש מהרגע הראשון, שינויים, גילויים, נסיעות, מחשבות, התרחשויות ופתאום, לקראת אמצע הספר, זה כאילו שמישהו אחר המשיך לכתוב אותו. קצב צב, אין שום אירועים מיוחדים, רק שגרה משמימה כשמדי פעם משהו קטן קורה. רוב הזמן הסופר עסוק בלהתפלסף וזה נהיה עד כדי כך מתיש שפשוט זנחתי את הספר באמצע. מאוד מאכזב.

ספרי מסע - כמו מסע כשלעצמו - אינם חביבים עלי בדרך כלל. בספר מסע הגיבור יוצא לו לחפש משהו לפעמים בפועל, לפעמים רק בדמיון - עובר כברת דרך לא קטנה, מעיר כל מיני זיכרונות מנומנמים, מחולל שינוי ויוצא מעברו השני של המסע כאיש חדש - שתובנות יוצאות דופן, שינו ממנהגיו והפכו אותו תוכו לברו.
אז זהו, התהליך הזה נראה לי בדרך כלל מלאכותי ולא אמין. לא שאנשים אינם מגיעים לתובנות עמוקות ואפילו משתנים ומאמצים התנהגויות חדשות או חיים אחרים. אבל איכשהו לא נראה לי אמין שהם יעשו זאת בעקבות מסע חיצוני.

גרגוריוס הוא הגיבור של הספר הזה, המתאר בעצם גיבור אחר. גרגוריוס הוא מורה בתיכון בשווייץ לשפות עתיקות ופילוסופייה, הזוכה לאהדתם של תלמידיו (בטוח שמורים בתיכון פה היו שמחים לקבל בהשאלה כמה תלמידים שווייצריים...) בוקר אחד הוא עובר ליד גשר ונתקל באשה הנראית כאילו היא מתכוונת לקפוץ. הוא מציל אותה, כמובן, ומתברר לו שהיא פורטוגיזית, שמשאירה אצלו עותק של ספר בפורטוגיזית - שפה שהוא לא מכיר - ואותו ספר - שהוא קורא בעזרת מילון(!) מביא אותו לנסוע בהחלטת פתע לפורטוגל (כן, כן!) ולהתחקות אחרי הסופר שכתב את הספר, שהוא מת כבר כ 30 שנה, דרך אנשים שהכירו אותו. סלחו לי על תאור התחלת הספר - מכאן הוא רק מתחיל - אבל הבנליות של העלילה שלפני העלילה, נמשכת - כך הרגשתי - לאורך כל הספר הזה.

מרסיה פסקל הוא שם העט של פטר בירי - פרופסור שוייצרי לפילוסופיה - החי בברלין וכותב גרמנית - למרות הניחוח הצרפתי של השם שבחר לו. הספר - כך כתוב על העטיפה האחורית - היה ספר השנה בשווייץ ועובד לסרט - אותו לא ראיתי - עם סוללת כוכבים מכובדת. הכתיבה של פסקל מעייפת. הסיפור שלו הולך לאיבוד בין סימטאות ודרכים ללא מוצא, שהסופר מתאר ללא לאות (למעט הלאות שלי, כקוראת). העלילות - כי יש בספר כמה עלילות - משתלבות ונפרדות אבל אף אחת מהן אינה אמינה ואף אחת מהדמויות לא גרמה לי עניין אמיתי.

זה ספר שנראה שנכתב בכוונות טובות - מנסה לתאר את שלטון הדכוי של סלזאר בפורטוגל - שנראה לי דומה להפליא לשלטון דיכוי של דיקטטורים אחרים באמריקה הלטינית ובאזורים אחרים. בכלל אם יש משהו שמגדיר בעיני את הספר הזה זה שהוא מורכב מסיפורים מוכרים ממקומות אחרים ושל סופרים אחרים. וזה כמובן כולל את הסצינה הראשונה שתיארתי של הצלת האשה מקפיצה מהגשר - דומה להפליא לסצינה הפותחת את "שער הניצחון" של רימארק, רק נופלת ממנה בהרבה בעוצמת הרגש והאמינות.
לא סבלתי כשקראתי אותו. אבל לא נהניתי ממנו כלל וכלל.

במשל הכרם אומר השועל בסוף "רעב נכנסתי ורעב יצאתי", כך זה קורה לגרגורי שיום אחד הוא עוזב הכל בדחף בלתי נשלט, בעקבות אישה מיסתורית וספר מיוחד ויוצא לליסבון.
המסע לליסבון הוא פגישה וגילוי, תקופה, מחתרת ובעיקר אנשים.
- אלו מהספר ותקופתו, המבוטאים בספר שמצא ובכתובים אחרים שהשאירו.
- אלו מהדור של גרגורי, וגרגורי עצמו.
התקופה המדוברת בפורטוגל היא שילטון האימים של סלאזר וההתנגדות לו.
התיאור של התקופה והאנשים הוא טוב ומעודן. הכל נעשה בעיניים של אלו שנשארו, או בעיני הכותבים שלא נשארו.
יש כאן הבחנות דקות כמו הגדרת אלופי שחמט "אם שחמט הוא מאבק - לסקר,אם הוא מדע - קפבלנקה,אם הוא אומנות - אליוכין".
הקשר עם אנשים, גם הוא מעודן, יש כאן תיאור יפה על בניה של מערכת יחסים עם זקן בשם אסא,זהירה במשחקי שחמט.
פטנט שכל פסיכולוג עושה עם ילדים.
יש סמלים כמו: העובדה כי משקפיו הכבדים ועבי העדשות, נשברים, ביום הראשון לשהותו בליסבון והוא קונה אחרים קלים, אלגנטיים וראייתו מתחדדת. הוא מחליף את בגדיו למודרניים.הרגע הראשון מתואר את אי הנוחות שתוקפת אותו עם ההתחדשות הזאת.
אבל עדיין גרגוריוס גיבורנו נשאר בודד.
כל הזמן בברן שבשוויץ , היה מורה פיללוג לשפות עתיקות ( ביניהן עברית),מרוחק אם כי אמפטי ואהוד בסופו של דבר על תלמידיו וסגל בית הספר.
יש בן דמות "הפוכה" לו אמדאו, שעושה מעשים. מתחתן עם אישה נחותה חברתית ומבריח אנשים להצילם מהשילטון.
אבל " בתוך תוכו נשאר בודד" ( ע 302).
קטליזטור בכימיה הוא אותו גורם שמאיץ או משנה תהליכים מסביבו , אולם אינו מעורב בהם, לעיתים אינו משתנה כלל.
מבחינה זאת גם אמדאו ובעיקר גיבורנו גרגוריוס, הם קטליזטורים שמתסיסים את סביבתם, אבל :
הוא נשאר בודד ,חוקר ומתבונן מרוחק, עושה מעשים מיוחדים , אבל בסוף נותר בודד.
לכן גם מובנת הריקנות שבה הוא נשאר בסוף.
הספר מכביד מעט בכתיבתו.מבחינת רמת הפירוט.
אותי, הקורא כמו גרגוריוס, השאיר מרוחק בקריאה.
נהניתי מהגוונים של תיאור אנשים, אותם משיכות מיכחול דקות.
זה הזכיר לי את האמירה כי גרושים נישאים מחדש עם נשים דומות לאקסית. כך גרגוריוס נוהג עם עצמו.
ולבסוף סקרנות: נאמר כי הספר עובד לסרט. לא ברור לי כיצד. הרי ניחוחו של ספר זה הוא ביחסים המעודנים בין אנשים (איני בטוח כי תנועת המחתרת או הפעילות בה הם העיקר).
יכול להיות מענין לראות את הסרט רק לשם הבנת התהליך של סוג אומנות זה.

רק כאשר סיימתי לקרוא את הספר רכבת לילה לליסבון, מאת פסקל מרסיה, הרגשתי עד כמה הוא השאיר עלי רושם חזק. מצד אחד, הוא ממציא מחדש את ספרי המסע עליהם הוא נבנה: הגיבור יוצא לדרך, עוזב את הכול מאחוריו, ויוצר לעצמו זהות חדשה שאנחנו, הקוראים, עדים לה בפליאה. מצד שני, הוא משלב הגות פילוסופית בחייהן של הדמויות. והדמויות – הן המשוות את העצמן לדמויות אחרות בספר או ביצירות ספרות המוזכרות לאורך העלילה.
גרגוריוס, הדמות הראשית, קונה ספרים, מקבל ספרים, מוצא אותם וגם מחפש אותם.
לספרים יש להם משקל רב בחייו של הגיבור. משקל פיזי – הוא לוקח אותם בשקיות ובמזוודות, יושב אתם בבית קפה ובשולחן המורה בבית הספר, בספריות ובחנויות ספרים מאובקות. אך במיוחד משקל נפשי: ההרפתקה כולה מונעת על ידי שמיעה של קריאה של מספר משפטים מספר זר הכתוב בפורטוגזית - קולו של הדובר בספר זה מהדהד בגיבור ודוחף אותו החוצה ממתוך עצמו, למקום אחר, אל מעבר לגבולותיו, ומעבר לגבולות העיר והמדינה המוכרות לו, כדי להכיר אחרים שיהפכו להיות חלק מחייו וכדי להכיר את עצמו מחדש – כדי להפוך לאחר. הספר הוא הצעד הראשון לדיאלוג פנימי מטלטל, בעל השלכות מפתיעות הן לדמות והן לקוראים.
במציאות כמו בספרים, טקסטים מנהלים דיאלוגים ביניהם. זיכרונם של הקוראים הוא "המנוע" להפעלת דיאלוגים אלו. החוקר הרוסי מיכאיל באחטין טבע את המושג "אינטרטקטואליות" כדי לציין התייחסות זו: כל טקסט מתייחס לטקסטים שקדמו לו, בין אם בצורה ישירה או בצורה עקיפה. בדרך זו הוא משתייך למסורת מסוימת של קוראים, של דרכי הבנה ופרשנות, של עיצוב מרחבי הדמיון, של קריאוֹת. באחטין חקר את ההדהוד הזה בין טקסטים, את האופן שבו סופר מעבד ונותן צורה מרעננת לטקסטים אחרים. הכתיבה הופכת כך לעדות הקריאה שהייתה.
יחסים אלו בין ספרים יוצרים סוג מיוחד של "רשת", המכילה בין חוטיה אופני התייחסות לכָּתוב.
לביקורת בשלמותה - www.etnahta.co.il

אוקי, אני עדיין בשלב הקריאה, אבל כ"כ ברור לי שהספר לטעמי, ואני כבר די אוהבת אותו.
התחלת הספר קצת הזויה בעיני, אבל אם אני מתעלמת ממנה, אז גם יתרת סיפור המסגרת (התחקות אחר עקבותיו של סופר) מרתקת, אבל עוד יותר מכך מרתק זה המסע הפנימי שהסופר עורך.
אני אצטט כאן קטעי פיסקאות מעמ' 80 שכ"כ מצאו חן בעיני :
" השמש כבר לא האירה באור שעשה את חלונות הראווה למראות, אבל אחרי זמן מה מצא גרירוריוס חנות בגדים מוארת באור בהיר ובתוכה מראה ענקית, שבה יכול היה להתבונן בעצמו מבעד לשמשה,...הוא ניסה לשים את עצמו בתוך מבט זר......כולם ראו את אותה התמונה, ואעפ"י כן ..ראה כל אחד מהם משהו שונה, כי כל חלק שרואים מעולמו החיצוני של אדם הוא גם חלק מהעולם הפנימי...".
בעיני זה מרהיב

ספר גדול, ענק! צריך לקרוא יותר מפעם אחת..
כ"כ עמוק שצריך לדעת לשחות היטב.
בדר"כ, כשאני מסיימת לקרוא ספר, אני מתחילה מיד ספר חדש,
אבל לא במקרה הזה..
צריך זמן לפני שעוברים הלאה. דברים נחקקים בראש, משפטים מהספר מלווים אותי,
מסוג הספרים שכדאי שיהיה בבית, מאד ערכי.
ספר שמכבד מילים.
תקראו, כדאי לכם..

הרבה מהמשפטים בספר הם כאלה שגרמו לי לעצור, לקרוא שוב, לנסות ולנצור אותם כיוון שזה חסר סיכוי אצלי אז לחשוב שבא לי למרקר אותם אין לי דוגמאות כרגע אבל כך הוא נחקק לי בתודעה, כיוון שהשאלתי אותו לא עשיתי זאת ועדיין אין זה ספר גדול כיוון שהעלילה בו בעיתית לטעמי ובעיקר הפתרון שהוא הזוי, כמעט מיסטי ומוריד מערך הספר. הציפיה שלי מהסופר הינה ליותר, הרבה יותר, אחרי המסע שהוא מעביר אותי ואני מתבדה וזה מאכזב.

טרם
אבל
מש ראיתי את הסרט בסינמטק
סיפור על ספר
וזה כבר מרתק...
נהנתי מהסרט
שבת שלום
ותודה רבה

נהדר
קשה להניח אותו