ביקורת ספרותית על קורות חיים מאת אמנון דביר
ספר בסדר

---

כשהתבזבזתי בחיל הקשר, בבסיס שנלר שבירושלים נקעה נפשי מסדר היום המשעמם אליו נקלעתי.
לבדוק האם קווי הקשר פועלים, לשמן כבלי טלפונים שחורים ולהאזין בין לבין למזכירות לשכה מחומצנות לועסות מסטיק שנס ליחו ומרכלות על גברים וזיונים.
הייתי מחכה למחוגי השעון שיורו על שתיים בצהריים, שעה מתה לכל הדיעות ויוצאת ללא בעיות דרך השער הראשי. תופסת אוטובוס לכיוון הר הרצל ומבקרת שעות ביד ושם, מעיינת בספרים מטעם הוצאת הבטחון שנמכרו בחנות הקטנה, עוקבת אחרי תיירים אירופאים המוחים דמעה בסתר ומדברים בשפות נוטפות קרח. לעיתים יורדת לעיר העתיקה ומבקרת בכותל ולקראת השעה חמש נוסעת חזרה לכיוון הבסיס ומתארגנת לקראת היציאה הביתה, לתל אביב.

עד שתפסו אותי.
על חם.

לא הענישו אותי כי גמגמתי משהו לגבי ארוחת צהריים וכי קיבתי רגישה לאוכל בבסיס.
אז, עוד לא בדקו בציציות מלבד כמובן עניין הכשרות וזירזו לסגור את הפרשה בגערה בלבד
אממה, מאז אותו משפט קצרצר הייתי צריכה להצטייד באישור יציאה מהמפקד כל אימת שהצטרכתי לצאת החוצה.
לארוחות צהריים קצבו לי שעה קלה ובמרחק של עד 10 דק׳ מהבסיס, בהליכה.

תמו ימי ההעשרה ואני חיפשתי מה לעשות עם זמני עד שנתקלתי בהודעה על קיר חדר האוכל אודות התנדבות חיילים בבתי חולים על מנת לעזור לסגל המצומצם ולהעניק נחת לפאציינטים.
מייד נעניתי ביודעי שנקרתה בפני הזדמנות להסתלק ולו לשעות ספורות מתחומי המחנה.
התייצבתי בפני קצינה חמורת סבר שהסבירה לי שלא מדובר בערסול ילדים תמימים והגשת מזרקים לאחיות רחמניות אלא בשיחות עידוד חמות לחולים שמצבם מוגדר קל והנמצאים במוסד הפסיכיאטרי ״איתנים״ שליד ירושלים.
לפני שאתקבל לפרוייקט, עלי לעבור קורס של שבוע שם יסבירו לי כיצד להתנהג עמם ומה לעשות במקרה של התקף פסיכוטי. האם את עדיין מעוניינת?
איזו שאלה?! עניתי ומתנתי במהירות את תגובתי למראה פרצופה המופתע.
בכוונתי ללמוד פסיכולוגיה וקרימינולוגיה כשאשתחרר, הפרזתי. וההתנסות הזאת תעזור לי מאוד.
למזלי, האימונים שתרגלתי עם אחי בהיותי ילדה עבדו כמו קסם.
היישרתי מבט כן לעיניה ולא הרפיתי עד שהתייאשה ממני והסיטה את מבטה. ללא שהות נוספת, הוציאה חבילת טפסים עבה מהמגירה והחלה לחתום עליהם בענייניות.
שבוע לאחר מכן ואני במחלקה הפתוחה, משוחחת עם בחור צעיר אודות אמנות ובעל אהבה עזה לפיקאסו, המרצה לי על המשמעות הקוסמית הנסתרת בציוריו של האמן.
ואני מאזינה לו, נהנית מכל רגע ולא מבינה על שום מה הוא נמצא שם.
יכולתי אפילו לצאת איתו; חובב ספרים ואמנות, רגיש באופן יפהפה ומביט בי כאילו אני הדבר הכי חשוב לו בעולם.
ציפיתי בכליון עיניים לפגישותינו עד שיום אחד שאל אותי אם ארצה לראות מיצג נדיר של עיני אישה האסורות בגיהנום שקוף. בלי לחשוד, הנהנתי, מביטה בו בציפייה.
הוא חייך והסיר בעדינות את משקפיי מעיניי. לקח אותם באגרופו ומעכם באיטיות מחרידה.
הם היו שילוב של פלסטיק וזכוכית שנגרסו בקלות יחסית תחת ידו.
כפתו החלה מדממת, צפיתי בשרוכי הדם הזולגים מבין אצבעותיו. לבסוף פתח את אגרופו והראה לי את שברי מכשיר הראייה שלי, שרידי חלוני אל העולם הגדול.
נדהמתי, עמדתי קפואה מולו ללא יכולת לזוז.
״כעת את חופשייה ויפה כל כך. נמצאת בגן עדן של שוטים״ אמר וכפתו ליטפה את לחיי והותירה עליה כתמים אדומים, דביקים.
הוא רכן לנשקני ואני גליד קרח, מאובנת. נדמה היה שלא הייתי שם כלל אך אחד מהאחים כן נכח ומיהר אל הזוג המוזר והפריד ביניהם ונתן שאגה לעמיתו שעמד לא רחוק ממנו וכפת את הבחור המדמם שניות לפני שפרץ בצרחות מבעיתות.
לא חזרתי לשם או לכל מוסד אחר לחולי נפש אך לא חדלתי להתעניין ולקרוא אודותיהם, לנסות ולהבין את עולמם ההזוי, הרבגוני והכל כך לא צפוי.

ספרו של דביר, הטומן בכותרתו שתי משמעויות עוסק אף הוא בעולמו של אדם הסובל ממחלה נפשית המקוננת בתוכו.
״קורות חיים״ הינם קורות חייו של המטופל חיים.
מה שעבר עליו לפני האשפוז ובמהלכו, החיבור המדהים והתרפויתי שלו למוסיקה ותיאורי הטבע המקוריים העוזרים לו להתגבר על התעוקה.
בהיותו סגור בבית החולים המנוכר כל שנותר לו לעשות הוא לחזור אחורה בזמן לארועים שהאירו קמעה את חייו והעניקו לו כמה רגעים של חסד.
אנו למדים אודות מחלתו ומה היו שורשיה באמצעות הבלחות לחייו; חבריו והסמים שהתנסה בהם.
הספר בנוי בצורה ייחודית, מורכב מזכרונות, טעמים וחושים.
אפשר באמצעות קריאה מדודה ואיטית להיכנס לראשו ולהבין את העובר עליו אך הקורא נזקק לסבלנות רבה כמו רופא או מנחה.
להפנים את הרחשים והקולות הפנימיים ובעיקר לא להירתע ולפרש את היוצא מהכתוב כשגיונות הזייה.

נסיון מעניין לפשט לפרקים את סבלו הפנימי של האדם.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על קורות חיים