ביקורת ספרותית על רוח הרפאים של אלכסנדר וולף - הפרוזה שלי #1 מאת גאיטו גזדנוב
ספר בסדר

---

משרת נאמן חוזר מהשוק, ניגש אל אדונו רועד מפחד ומבקש ממנו את סוסו המהיר ביותר. "למה?" מתעניין האדון. "פגשתי בשוק את המוות שלי. הוא איים עלי. רצוני לברוח ולהסתתר ממנו בסאמארה" עונה המשרת המבוהל. האדון מאפשר, והמשרת ממהר לברוח. האדון פוגש את המוות בשוק. "למה הפחדת כך את המשרת שלי?" הוא שואל את המוות. "לא התכוונתי להפחיד אותו" עונה המוות, "הופתעתי לראות אותו שם, כי ידעתי שאני צריך לפגוש אותו הלילה בסאמארה"...

הסיפור הערבי העתיק הוא תמצית הספר הזה ומוזכר בו. הסיפור – על מקריות, הצטלבויות בלתי אפשריות, יד מכוונת המכתיבה מלמעלה. מְשַלִים ניכרים ביכולתם לתמצת סיפור ארוך במספר משפטים, להביא את העיקר ולגרום לשומע לחשוב. סופרים מסויימים, לעומת זאת, מעמיסים מילים, בונים תילי תילים של תזות, מספרים המון סיפורי משנה, ממסמסים את הסיפור שלהם, וגורמים לקורא לשחרר אנחת רווחה כשמסתיים הסיפור שיכול היה להיכתב בשליש האורך, מה שהיה משפר מאד את התוצאה. זה גם מה שקורה בספר הזה.

העלילה עוסקת במפגש גורלי בין שני פרשים במלחמת האזרחים ברוסיה. המספר, שהיה בן 16 אז, רכב על סוסה שחורה ולפתע הגיע מולו פרש על סוס לבן, ירה והרג את סוסתו, שנפלה. בטרם הספיק פרשינו הצעיר לחשוב ולפחד הוא מכוון אקדח והורג את הפרש השני, עולה על סוסו הלבן של ההרוג ומסתלק משם. (זה לא ספויילר, כך נפתח הסיפור וזה מה שכתוב על הכריכה האחורית) הסצינה הזו צרובה בנפשו של המספר: "...הזיכרון המציק ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימי..." ככה הוא מתחיל. לו רק היה ממשיך באותה דרך תמציתית ומחודדת!
המספר – הפרש על הסוסה השחורה - הוא פליט רוסי ממלחמת האזרחים, במו גוזדנוב, חי בפאריז שנים אחרי אותה תקרית ועובד כעיתונאי. בדרך לא דרך הוא נתקל שוב בעברו וצריך להתמודד שוב עם אותה שנייה בה הפך לרוצח. אבל... גזדנוב אינו מתאפק וממלא את הרומן הקצר הזה בסיפורים נוספים, בדמויות לא קשורות ולא מעניינות, מעייף את הקורא(ת) שלו בפתלו שלא לצורך את הסיפור שלו שגם בלי כל התוספות יכול להיות מפותל כדבעי.

. כמו שאי אפשר להנות מתמצית מרוכזת של בושם בלתי מהול, כך אי אפשר לקרוא יותר ממשלים מעטים ברצף. אני יודעת – נסיתי. יש לי ספר עתיק "משלי קרילוב" מתפרק, שהיה שייך לסבי ואני שומרת עליו מכל משמר. קריאה של יותר משניים - שלושה משלים ברצף גורמת מחנק. מצד שני גזדנוב בהחלט היה יכול להפיק תועלת לו למד את חוכמת התמצות מקרילוב. סיפורו כה מהול בחומרים נייטרליים, שקשה מאד להבחין בניחוח המקורי.
ההוצאה עושה פה את מה שהוצאות קטנות נוטות לעשות: היא מחטטת בכתבים נשכחים של סופרים מתים, בהנחה המוטעית שעצם העובדה שהסופר הוא רוסי וגם מת, משמעו שהספר שכתב הוא "קלאסי". וייחשב ל"ספרות יפה" בעיני הקוראים. לדעתי הם טועים, בכלל ובספר הזה בפרט, אבל מהיותם גוף עם מטרות רווח - הם מכוונים לאלה שהסופר (הדי אלמוני, יש לציין), מוצאו והיותו מת הם גורמים מושכים עבורם. אולי זה כשר בהתחשב בקושי להתפרנס פה מספרים, אבל בעיני זה עלוב לנצל את חולשת הקוראים כדי להרוויח עוד 86 שקלים.
ומשהו טוב לקינוח – תמונת הכריכה יפהפייה כעיני.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על רוח הרפאים של אלכסנדר וולף - הפרוזה שלי #1