ביקורת ספרותית על על אהבה אני רוצה להגיד מאת גילית חומסקי
ספר טוב

---

את הספרים של גילית חומסקי קוראים, קודם כל, בשביל הכתיבה.
חומסקי הוציאה ספרי שירה עוד לפני שהוציאה ספרי פרוזה, והדבר ניכר בכתיבתה.
לחובבי הכתיבה השירית, המפותלת, עמוסת הדימויים והמטאפורות, הלוכדת רגעים קטנים ומכוונת אליהם זרקור, אוספת תובנות קטנות שגורמות לך להנהן ולחשוב, נכון, זה בדיוק כך - זוהי חגיגה. למי שעיקר עניינו הוא העלילה... ובכן, פחות.
לא שאין עלילה, העלילה ישנה. אבל אצל חומסקי שאלות הקשרים בין ה"איך" וה"מה", הצורה והתוכן, מקבלות תשובות חד משמעיות:
"זו את שתמיד אומרת שהעלילה עצמה פחות משנה. משנה מה שעושים איתה" אומר עמוס, בעלה של עמליה, גיבורת הספר. יתכן והציטוט הזה יכול להיחשב כספוילר, אבל המונח "ספוילר" שאוב מעולמם של ספרים שבהם העלילה - עיקר, וגילוי אחד מפרטיה עלול לפגום בהנאה. אצל חומסקי, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, זה לא המצב.

על הספר אני רוצה להגיד, אבל לפני זה, כמה דוגמאות (אקראיות לחלוטין, לא היפות או המייצגות ביותר) לסגנון הכתיבה הייחודי, לתובנות הקטנות-אך-לוכדות-באמת-שבהן, לדברים הידועים לכולנו שמנוסחים כאן כל כך טוב:

"אחרי הצריבה הראשונית המידע החדש נמהל בעור"

"מה שהיה יפה התרוקן מקליפותיו כששבענו ממנו"

"חומה שקופה צמחה בינינו לאט. באותם ימים היא היתה עדיין פריכה, כמו כפור ראשוני על מים קופאים."

"הייתי ענן עומד להתפקע, שהרוח הנושבת עשויה לגרום לו להתגשם במקום אחר."

"אחרי עזיבת התוכנית נשך אותי זומבי של עצב, והפכתי לאחת מאותם חיים-מתים תועים ברחובות. חיותן של הדרכים נראה לי רעשנית ובלתי נסבלת. האוויר צרב כמו ים שמדוזות צער שחררו בו ארס. והיה נראה לי שבעצם העולם בנוי מעצב ויסודו בטעות, טרפים לא נכונים נלכדים במלכודות הדבש. מישהו יערוך אירוע כדי שמישהי אולי תבוא. היא לא תבוא. אחרים יבואו ויימלאו השראה והעולם ינוע. השיר הלא נכון ייכתב. יש רסיסים של לב שבור בכל הדברים, דבר שלא ניתן וכמיהה."

"קשר קרוב מדי מכיל תמיד את סכנת הפקיעה. האחד סוגר דלת שקופה, ואילו השני עדיין מרפרף בעיוורונו ומנסה להיכנס. הרבה דברים הפסדתי בימי חיי רק בגלל הפחד. אם דלת שקופה עתידה להיסגר, העדפתי לסגור אותה בעצמי."

"שהנפש הלכה ונפרדה מן הגוף. בכל פעם שהתפתחה ולמדה להשתמש בתבונה בגרסתו הקודמת, צבר הגוף סימנים חדשים. הילדה נכלאה בגוף נערה, הנערה שרק החלה לצמוח ולמלא את החלל שניתן לה נדחקה אל גוף אישה."

"הסבתות שהכרתי היו כולן מהגרות דוברות הונגרית, פולנית או יידיש, שחיו בשפה שונה מזו שנולדו אליה. המעבר למדינה אחרת ולשפה אחרת הותיר אותן כלואות בבועה שקופה, שקיבלה לפעמים גם נופך רומנטי, אם כי לרוב לא בביתה שלה. כולנו נכדים נפלאים לסבים וסבתות של אחרים."

"הפעם הראשונה שבה הלב נשבר היא אינסופית. הכאב חסר גבולות והיכולת להחלים היא שמועה שאין כל הבטחה שתתממש גם אצלך. עם השנים הניסיון נצרב. ההתייחסות אל הלם הצער הופכת להיות זהה ליחס למחלה או לווירוס. הנושא הוא לא מושא האובדן, אלא המצב עצמו. מחלה זמנית עם סימפטומים ידועים, והבנה שכעבור פרק זמן הקדחת תעזוב את הגוף. טביעות אצבעותיה יהפכו נסבלות, ובסופו של דבר יהיה בעיקר זיכרון."

ואם כל זה לא דיבר אליכם... עדיין תקראו. זו בטח אני, שבחרתי את כל הציטוטים הלא נכונים.
יש כל כך הרבה יופי בספר הזה, אל תמהרו לוותר.

הספר נפתח בשתי פרשיות היכרות: היכרותה של עמליה, גיבורת הספר, עם יושי - המרצה הכריזמטי והנערץ שהקשר איתו ישפיע על מהלך חייה, והיכרותה של עמליה עם עמוס - בעלה.
לשתי הפרשיות האלו, כך אנו לומדים, יש גירסה רשמית, גירסה שלוטשה וסופרה שוב ושוב... וגירסת המציאות:

"כמו כל הסיפורים, גם סיפור ההיכרות של יושי ושלי לוטש בהדרגה ונוקה מהחלקים שפחות התאימו. סיפרתי אותו כל כך הרבה פעמים, עד שהשתכנעתי שהגרסה הרשמית היא הנכונה."

"על פי ההיסטוריה הרשמית של עמוס ושלי, הכרנו בחתונה של חברים ללימודים... הסיפור האמיתי דהה עם השנים עד שכמעט נעלם."

וכך, כבר בתחילת הספר, מלמדת אותנו המספרת לחשוד במילים. בסיפורים. מילים יכולות לברוא סיפורים, מילים יכולות לברוא מציאות. האם בכלל קיימת מציאות "אמיתית", המסתתרת מאחורי המילים?

עמליה מיטלטלת בין יושי, חוקר הספרות, איש המילים, שהקשר ביניהם הוא קשר נפשי עמוק ומילולי בלבד, לבין עמוס, שהוא אמנם עורך דין, אך אינו מאופיין במילותיו כי אם בכנות ובחוסר העמדת הפנים שלו.
עם יושי היא מתכתבת ומדברת, עם עמוס היא חיה. מילים מול מציאות, לאורך כל הספר הזה.

"ספרות היא לא בדיוק חלק מהחיים עצמם," אמרתי. "ספרות היא החיים עצמם. העולם קיים במילים יותר מכפי שהוא קיים במציאות שאנו רואים בעיניים, שהיא בסך הכל מציאות שטוחה. ספרות, ואמנות בכלל, מספרות לנו את הסיפור העמוק... ספרות במיטבה לא רק מתארת את המציאות בצורה הטובה ביותר, היא גם יוצרת אותה."
אלו הם דבריה של עמליה, ויושי מוסיף עליהם:
"אני חושב שהמילה הנכונה היא חובה. יצירה חייבת להתכתב עם המציאות באיזה אופן ולשקף צדדים במציאות שחייבים להיאמר".

יושי הוא מבקר קפדני במיוחד. הוא קורא לעומק ומעיר, הוא מחפש את האמת והדיוק.
עמליה ההולכת בעקבותיו בהתלהבות, עתידה לגלות בהמשך שדמותו של יושי שונה מהדמות שהציג בפניה תמיד, וכשהתדמית מתנפצת, כשמתברר שהמילים החדות והמדוייקות של יושי לא הצליחו ליצור אותו בדמותן, הולכת ונסדקת האמונה בפונקציה של המילים.
"מילים בפני עצמן עומדות, והלב שומע גם נבואות שקר ומחמאות שאין בהן אמת." היא מגלה.
כשהקשר בין עמליה ליושי ניתק, והיא נאלצת לעבוד על ספרה החדש עם עורך אקראי, היא מאבדת את הקורא הביקורתי והקפדן שלה:
"נעצתי בו מבט המום. מחמאותיו היו כה ריקות, לא הייתי בטוחה אפילו שקרא את הקובץ... איפה יושי שידבר איתי על מהות הדברים עצמם ויעזור לי לעקור מעצמי פיסות אמת ולהטליא... אבל המילים הטובות, השקריות, חלחלו אלי אף על פי שלא האמנתי להן. כשחזרתי הביתה הדרך היתה קלה. ומתוך אותה קלילות חדשה, בסופו של דבר עשיתי כעצת העורך וכתבתי את הפרק האחרון, והמקום שבו נתקעתי השתחרר מעצמו. מחמאות השקר אפשרו לי לכתוב אמת חדשה, שהייתי גאה בה ולא יכולתי ליצור אותה בשום דרך אחרת."

והדגם שהעמיד בפניה יושי, מתגלה כדגם לא בלעדי, ואולי אפילו לא רצוי של הכתיבה:
"האמת שלימד אותי להעריץ היתה לפעמים לא יותר מצורה של עינוי, היא לא היתה קדושה יותר מהחמלה. לפעמים האמת משתקת ומונעת דבר מהעולם, ודווקא מתוך השקר תיוולד אמת זכה."

הספר מעמיד את האמת, הדיוק והקדושה מול האהבה והחמלה. את המילים מול המציאות.

"דבר לא נמדד בפגמיו אלא באהבתנו. באהובים אנחנו מלטפים כל פגם ומחייכים לשאינו בר תיקון, ובשאינם אהובים, כל צרימה מתווספת לכתב אישום מצטבר."

פגם אינו מציאות אובייקטיבית. האהבה קובעת את קיומו ואת מידת חומרתו.
כי הרי על כל פשעים תכסה אהבה. טוב, אולי לא על כולם, אבל על לא מעט. האהבה אינה חייבת להיות מדוייקת ומבוססת על אמת יחידה.
לאחר שעמליה הופיעה בסדרת ראליטי ספרותית, זו שלכאורה בשלה ניתק הקשר בינה ובין יושי (לכאורה, כי גם כאן, יש את הסיפור הרשמי, זה שמסופר בתקשורת, ויש את המציאות שמאחוריו), היא מגלה שספרה החדש זוכה לאהבת הקהל:
"אנשים שחיבבו את דמותי בטלויזיה, קנו את הספר שלי, ובאהבתם זו אהבו גם אותו. האהבה אינה מדויקת. ההגינות מחייבת להכיר בפגמיו של האחר, והאהבה גדולה ממנה. היא אינה הגונה או לא הגונה, היא מתקיימת במרחב המכליל את האוהב עם אהבתו."
אהבה כזו אולי אינה נחשבת כלל בעיניו של יושי, חוקר הספרות המכובד, הבז לתוכניות ראליטי ולתרבות ההמונים. אבל אהבה היא אהבה, גם כשאינה מדוייקת.
"זה לא פשע לרצות שיאהבו אותך. ומותר להודות בזה, מותר."אומרת עמליה ליושי.

ובאמת, מה הטעם לנסות לדייק, לשקף את המציאות, כאשר המילים כל כך מוגבלות, כל כך כובלות?

"יום אחד עמדתי במעבר החציה ליד איש וילד. בזמן שחיכינו לרמזור שיתחלף לירוק, האיש אמר לילד, 'אני אשכור דירה ממש כאן, לידכם, וניפגש כמעט כל יום. איזה כיף זה יהיה?' הילד שתק. זה היה סיפור קיים ושלם, קורע לב ונטול מסקנה. וחשבתי, בשביל מה בעצם אנשים כותבים ספרים ומצלמים סרטים, ומציירים ומפסלים. הכול קיים. העולם הוא יצירה מושלמת. אנחנו מפרקים את קפסולות הקיום בניסיון להבין מה יש בתוכן, כשהאמנות האמיתית היא לדעת להתבונן בהן כמו שהן... כשאסיים לומר את כל המילים, אדע סוף סוף לעמוד מול כל זה, ולשתוק."

שחקנית משנה בספר הזה היא המוזיקה, צורת אמנות שונה כל כך, שאין בה ניסיון ליצור מחדש את המציאות, לשכתב, לזייף או לדייק אותה, ושדורשת מהמאזין העמקה והבנה, שהמילים אינן יכולות לדרוש:
"מילים התירו אותי לכל אדם. מילים המיוצרות בעמל נקראות כלאחר יד, המוזיקה מדברת רק אל מי שמגיע אל היכלה ושומע את שפתה."

הסיפור המסופר במפורש בספר, הוא סיפור הערצתה של עמליה אל יושי, שנפגעת ומתערערת כשהיא מגלה את ה"אמת" לגביו. הסיפור שנקרא בין השורות הוא סיפור אהבתה ליושי. אכזבתה מכך שלא בחר בה.
ואלו עוד סיפורים מסתתרים שם?
אולי המילים מסתירות עוד שכבה של מציאות?
בסיום הספר, אפשר להמשיך ולתהות מה קרה ומה לא קרה, מה מציאות ומה בדיה, אבל אין באמת טעם.
אחרי הכל, עמליה רוצה להגיד לנו על אהבה ועל מילים, ומה שיש לה להגיד ואיך שהיא אומרת, זה העיקר ולא מה "באמת" קרה.

לקראת סיום הספר, לאחר שמתגלה לציבור כי נערך פיוס בין יושי ועמליה, ממהרות לצוץ תאוריות המפרשות את מערכת היחסים ביניהם כמערכת רומנטית, עלבון ופיוס, ועמליה תוהה:
"ראיתי וחשבתי: אתם שקראתם כל כך הרבה ספרים, בסופו של דבר אתם מכירים כל כך מעט סיפורים. אולי זה באמת כל מה שיש."
אולי.

יש עוד מה להעמיק בספר הזה. יש עוד מה לפרש, ולחשוב. זה בכלל ספר שמצריך (לפחות) שתי קריאות, אבל גם בלי להתעמק ולפרש ולקרוא פעמיים - זה ספר שיש בו הרבה יופי.
מומלץ.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על על אהבה אני רוצה להגיד