אני יוצאת מנקודת הנחה שהדמיון בין האנשים - שאיפותיהם, ריגשותיהם ומה שמניע אותם - גדול מהשוני בדרכי הביטוי שלהם. ספרות אקזוטית, אינה חביבה עלי מהסיבה הזו. יש מעט סופרים שמצליחים להכיר לי תרבות זרה בלי שארגיש "תיירת" המסתכלת מהצד על ההתנהגות המוזרה של "הילידים". אלה סופרים המתרכזים באמיתות אנושיות-אוניברסליות, ולא בקישוטים. הספר הזה לא הצליח לעשות את זה. קווק ילידת הונג קונג אמנם היגרה לארצות הברית בילדותה, ומכירה מן הסתם את המסורת וההתנהגות של סינים מהגרים - היא למעשה יותר אמריקאית מאמריקאים "לבנים" ותאורי ההתנהגות של המהגרים הסינים בספר הזה, מהווים קישוט שנועד ללמשוך קוראים מערביים עם יומרה אנתרופולוגית.
הסיפור מתאר את צ'ארלי וונג - צעירה בת 22 שנולדה בארצות הברית, היא חיה עם אביה השמרן ואחותה המחוננת בת ה 11 בצ'יינהטאון, שוטפת כלים במסעדה, מגושמת עם היסטורייה של כשלונות בבית הספר ובמשרות מהם פוטרה. אחרי ראיון עבודה קצר והזוי מתקבלת כפקידת קבלה בסטודיו נחשב למחול במנהטן. וכאשר, כצפוי, מתברר שהיא לא מתאימה לתפקיד, מוצע לה להישאר בסטודיו כמורה למחול - ללא ניסיון, ידע, או יתרון כלשהו בתחום(!) בסדר. אף אחד לא אמר שאמינות היא מצרך הכרחי לספרות מהסוג הזה. במקביל מתוארים חייה בצ'יינה טאון: מסורת, ריפוי וגירוש רוחות רעות, מאכלים ותרופות שיגרמו לקורא המערבי בחילה קשה והרהורים על מידת השיכנוע ויכולת הריפוי העצמי של חולים המקבלים, נניח, "תרופה" שהוכנה מאברי מין של צפרדעים, מעורבבים בבוץ ובשתן חתולים, אותה עליהם לבלוע עם עלות השחר בפינת הבית הדרומית...
הסיפור, למעשה, מערבי למהדרין, למרות הכסות האקזוטית: צ'ארלי רוצה מה שכל צעירה בגילה רוצה: למצוא אהבה, לזכות בהערכה, להתקדם בחיים. צ'ארלי היא סינדרלה בשילוב עם הברווזון המכוער, שמנסה למתוח את שמיכת המציאות כדי לחיות את החלום האמריקאי וגם את החיים הסינייים השמרניים בצ'יינה טאון. אבל כשהשמיכה נקרעת, ברור על מה היא תוותר. וזה מתאים לקורא המערבי, הנאנח בסיפוק כשהוא קורא על צ'ארלי היוצאת מחשכת החיים הסיניים המוזרים לאור האמריקאיות הכולל – חוץ מהמבורגר וקוקה קולה - גם בן זוג שווה וערכים קפיטליסטיים נאותים.


















