"מה זה, איילוצ'קה, אתה קורא ספר של בנות?" אמי שאלה אותי בדאגה, אולי בחרדה, או שאולי גם וגם, כאשר הבחינה בספר עם הכריכה הוורודה, הפרחים, היד שהחזיקה אותם ושנראתה קצת נשית משום שלא עליה שיערות, וכמובן: המילה 'חתונה', וכאשר הבחינה בי, הבן שלה, מחזיק את אותו ספר. "אתה יודע שאתה מדאיג אותי? כל יום ויום אני מגלה עוד ועוד צדדים נשיים בך. קודם אמרת שאתה ביסקסואל, עכשיו אתה קורא לי ספרי בנות... מעניין לאן זה עוד יתגלגל. בעצם, אני מעדיפה שלא לדעת...אני דורשת תשובות! ובבקשה ממך, איילוצ'ה, בלי התחמקויות!"
"נו, באמת, אמא. איפה את חיה? ב- 2016? מה, רק בגלל שזה וורוד, את חושבת שזה ספר לבנות? הנה, קחי תקראי את התקציר. הספר מספר על מישהו, ואני חוזר על זה, מישהו, שמחפש את האחת שלו. לא מישהי שמחפשת את האחד שלה, אלא מישהו. ואם זה עדיין לא משכנע אותך, אז רואה מי כתב את הספר? כן, כן, קוראים למישהו הזה שכתב אותו, ואני חוזר על זה, מישהו, עומר ברק" אני אומר לה בעצבים. "עכשיו את יכולה אולי לצאת מהחדר ולתת לי לקרוא בשקט?"
"בסדר, בסדר, איילוצ'קה. עכשיו אני רגועה. הנה, הנה, אני יוצאת" היא אומרת, ויוצאת. אבל אז היא מסתובבת ואומרת: "אבל למה ככה, בעצבים? פשוט ראיתי וורוד, וורוד זה צבע של בנות, אז חשבתי שזה..."
"ספר של בנות?" השלמתי את המישפט.
"כן. כן, בדיוק. זה מה ש... אה, רציתי לומר" יוצא לה ציחקוק קל של מבוכה. היא יוצאת מן החדר, סמוקה כולה, ואני חוזר לקרוא.
***
טוב, זה היה מן הסתם דיאלוג מדומיין שהתנהל ביני לבין האמא המדומיינת שלי (כי אמא שלי ממש לא נשמעת ככה במציאות, אז סליחה אמא אם נעלבת), שדימיינתי אותו כאשר התחלתי להסתובב עם הספר הצבוע בגוון של וורוד פוקסיה עז, והתחילו להתעורר בי שאלות על איך יגיבו האנשים שמסביבי שיראו גבר כמוני עם ספר של בחורות.
המיקרה הזה אמנם בסוף לא קרה, ברוך השם טפו טפו טפו, למרות כל החששות שהיו לי (אולי באמת כולם צדקו כשאמרו שהשנה שבה אנחנו נמצאים עכשיו היא 2017... כלומר, במובן המהותי של המילה), ובכל זאת היה חשוב לי לכתוב את הדבר הבא, למען הסר ספק:
קודם כל - שהוורוד בכריכה לא יבלבל אתכם: זה ממש, אבל ממש, לא ספר של בנות. כלומר, בנות יכולות לקרוא אותו, אם הן רוצות, אבל מה שאני מנסה לומר הוא, שגם בנים יכולים לקרוא אותו, אם הם ירצו. מובן?
אבל מה שכן, זה בהחלט לא מפריע לספר הזה להיות מתוק, ממש כמו מרשמלו וורוד ומתוק! זה פשוט מותק של מרשמלו! אה... התכוונתי: זה פשוט מותק של ספר!
בנות, הכירו את אדם לפיד: הוא בן 30 פחות חודש, יש לו אמא פמיניסטית שהלכה עם הפמיניזם שלה הכי רחוק שאפשר וכבר מילדות השתילה לו לראש רעיונות פמיניסטיים שהפכו אותו לגבר קצת נשי בקרב חבריו, יש לו חבר טוב בשם ערן שמנסה להציל את הנזק שגרמה לו אימו ולהפוך אותו לגברי יותר (אך ללא הצלחה), הוא לא יודע להחליף גלגל כשיש פנצ'ר אבל הוא יודע את כל השירים של ג'וליה רוברטס (נדמה לי שהיא שרה שירים, אבל אני לא בטוח. שכחתי לסמן בספר), והכי חשוב: הוא מת להתחתן. מה זה מת, חי. הוא חי להתחתן. חי את כל החיים שלו, רק בשביל מטרה אחת, שהיא להתחתן. אבל יש פה קאץ', גבירותיי: הוא לא רק מחפש יופי וגוף וסקס ותשוקה וחרמנות כמו שאולי בטח חשבתן. לא, לא, גבירותיי הנכבדות! הבחור שעליו אני מדבר, הוא גבר בררן, יחסית לבני מינו. הוא מחפש אהבה. אהבה אמיתית והעמוקה ביותר שקיימת. כמו האהבות בסירטי הקומדיות הרומנטיות שעליהן גדל, יחד עם אימו, ואפילו אולי יותר מזה! הוא מחפש את האחת שלו. האחת, שליבו יימס ישר, והברק יזרום בידיו וברגליו ובעצם בכל גופו, כשהוא יראה אותה לראשונה, וימשיך לימוס וליזרום גם בהמשך הדייט, בסופו ובכל שנות הזוגיות שלכם, עד המוות, וימשיך גם בעולם הבא!
מה, כבר אתן מתייאשות, בחורות יפות שכמוכן? כבר אתן מוותרות על מי שיכול להיות האחד שלכם, רק בגלל שהוא מעלה בשבילכן רף גבוה מידי, גבוה אולי כמו כולכן ביחד? אז תשמעו את זה: יש לו גם ידידה טובה (למרות שהיא יכולה להיות רעה לפעמים...) שהיא כותבת קבועה באיזה עיתון, וכ"מתנה" בשבילו היא החליטה לפנק אותו בכתבה מפוארת בעלת שם שכל המדינה תקרא, ושכל מני כתבים בחו"ל כבר החלו להביע בה התעניינות, והסיפור של הכתבה הוא על בחור שמנסה ב-30 יום, לפני שיימלאו לו 30 שנה, למצוא, אחרי דייטים רבים כמה שלא יהיו, את האחת שלו. וכל אחת מכן, בנות יקרות, היא פוטנציאל להיות הכלה המדוברת והמפורסמת שכל המדינה והיקום יכירו! אה, עכשיו אני מתחיל לראות ניצוץ של התלהבות בעיניכן היפות? אם כן, הרשו לי להוסיף עוד דבר מה, שיבעיר את אותו ניצוץ קטן שהופיע אצלכן: אדם לפיד הוא חתיך הורס, משהו משהו, לא ראיתם אחד כזה בחיים שלכן! (לפרוטוקול: טוב, אני לא באמת יודע איך הוא נראה. הוא בסך הכל דמות מתוך ספר, שאין בו אפילו ציור אחד. אבל זה היופי בספרים: עם קצת דימיון אפשר לעשות הכל! אפילו אם בספר כתוב שאדם לפיד הוא גבר ממוצע, שאף נוטה להשמנה קלה...), והוא גם פנוי, אם לא הבנתן, כי לפני כמה זמן הוא התגרש עם גרושתו שירן.
יופי, נהדר! אני רואה שאתן מוכנות. אם כן, אתן מוזמנות לצאת לדרך!
אני הולך לעשות עכשיו מעשה שוודאי יפתיע רבים מכם - אני הולך להגדיר את הספר הנ"ל כ"פרוייקט רוזי הישראלי"!
פרוייקט רוזי - כי שניהם קומדיות רומנטיות ובשניהם יש בחור שמחפש אהבה, יוצא לעוד ועוד דייטים והמציאות לא עושה לו חיים קלים. וגם כי בשני הספרים האורך הממוצע לפרק הוא זהה, ושלפרקים בספר אין שמות אלא רק מיספר הפרק שמופיע בשחור כהה בתחילתו (כן, אני עד כדי כך משועמם ומוזר שאני בכלל חושב על דברים כאלה...).
ישראלי - כי יש בו אווירה ישראלית כזו, מלבד שמות הדמויות והערים והרחובות והכל. אווירה כמו איזה מופע סטנדאפ של אדיר מילר או אורי חיזקיה או איזה סטנדאפיסט ישראלי טוב, על זוגיות ואהבה, בנים בנות וכל הדברים האלה.
אהבתי מאוד את הספר, אם זה לא היה ברור עד עכשיו (או אם אתם, מה שנקרא על פי המונח הרפואי, "עיוורי כוכבים"). הוא שנון מאוד, בעל יופי ישראלי (וגם קצת חוצפה ישראלית...), הדמויות בספר קלות להתחברות (משום ששוב ושוב נחשפות בהן עוד ועוד תכונות שליליות שאולי לא גורמות להם להעריך יותר את עצמם אבל גורמת לנו, הקוראים, להעריך אותם יותר), הכתיבה היא כתיבה של סופר שמנוסה בתחום ויודע לקלוע בדיוק לניואנסים הקטנים שהקהל הישראלי, והקהל העולמי בכלל, מאוד מאוד אוהב, והיא גם לא שוכחת להיות קלילה וזורמת תוך כדי.
מה שאהבתי בעיקר בספר, זה השילוב של 2 הדמויות הראשיות בספר - של אדם, הדמות הפאסיבית, הנישלטת ומושפעת על ידי שאר הדמויות סביבה, ושל ירדן גת ידידתו, שהיא הדמות האקטיבית שממש שולטת עליו ביד רמה וכל הזמן מכתיבה לו מה לעשות, ועם איזה בחורות להיפגש ומתי. הניגוד הזה בין 2 הדמויות הכה שונות יצר אינספור מצבים קומיים לא ייאמנים.
לסיכום: אפשר לומר שהדבר היחיד שפחות אהבתי בספר, זה את התגובות הפושרות ומטה שהספר קיבל כאן ב'סימניה'. מסתבר שגם אלה שנתנו לו ציון גבוה של 4 או 5 כוכבים, תייגו אותו כ"ספר חמוד וקליל וכיפי, קומדייה רומנטית מוצלחת שטוב להעביר איתה את הזמן".
ובכן, אני לא חושב שזו קומדיה רומנטית קלילה ומשעשעת. לפחות לא רק. לא, לא - שהז'אנר לא יבלבל אתכם - הספר הזה הוא עוד הרבה דברים, חוץ מקומדיה רומנטית קלילה ומשעשעת.
1. זה גם ספר מתח קליל ומשעשע - כי יש בו סיפור על אדם שמחפש את האחת שלו, ויוצא לעוד ועוד דייטים, וזה לא קל. והקוראים, ואני ביניהם, ישאלו לאורך כל הספר את השאלה הבאה: האם אדם לפיד ימצא בסופו של דבר את האחת שלו? או שאולי הוא לא ימצא, והוא יהיה בדיכאון, והוא יגיע לאיזו מסקנה פילוסופית עגמומה על החיים העגמומיים האלה? או שאולי הכיוון שאנחנו חושבים עליו הוא בכלל לא נכון, ומרוב ייאוש הוא בסוף בכלל יתחתן עם האמא הנודניקית שלו? ואולי הוא בסוף יגלה, אחרי כמה דייטים שנחלו כישלון חרוץ, שזה בכלל לא זה, ושזה כבר לא עושה לו את זה, והוא בכלל נימשך לגברים, והוא לא רוצה למצוא את האחת שלו אלא את האחד שלו, ואז הוא ייצא למסע בעיקבות מציאת ה"אחד" הזה, שבמהלכו הוא ייצא לעוד ועוד דייטים עם עוד ועוד גברים, והמסע הזה יהיה בתוך ספר המשך, שוודאי ייקרא "לחוצה חתונה"? אמה'לה, איזה מתח!!! (דרך אגב, אני עדיין לא יודע את התשובות לכל השאלות האלו, משום שעדיין לא סיימתי את הספר. אני בדיוק בדיוק בחצי, בעמוד 164. אבל אתם יודעים, ככה זה אהבה ממבט ראשון - מספיק מבטח אחד כדי להתאהב ולהתלהב, וגם כדי לדעת על מה לכתוב ואיך לכתוב).
2. זה גם ספר פנטזיה קליל ומשעשע - כי באמת, תגידו לי אתם: מה זה, אם לא ספר פנטזיה? הבנאדם יוצא לעוד ועוד דייטים, ופוגש עוד ועוד בחורות סקסיות בטירוף. הרי זו פנטזיה של כל גבר!
3. זה ספר שירה קליל ומשעשע - כן, כן! תקראו את הציטוט הבא, ומייד תראו: "ופתאום כל כך התחשק לי שרעות ואני נקרע את הבגדים אחד מהשנייה ונעשה זה לזו הכל, והיא תלמד אותי דברים חדשים שלא ידעתי ותציג לי תענוגות חדשים שלא הכרתי, ואני אגלה שיש בה יותר משהעין והבירה משגת, ונפסיק לדבר רק כדי לשכב שוב ושוב ושוב. ואני לא יודע אם התחשק לי סקס כמו שהתחשק לי להבעיר תשוקה ושהאיברים שלי ישרפו מרוב חרמנות ומרוב אהבה, וככה, בלי שרעות הוציאה מילה מהפה עברתי ממצב של רוצה ללכת הביתה לרוצה ללכת אליה הביתה, כמו שעושים בסרטים רומנטיים ולא עושים אנשים מפתח תקווה" - התפלקו לו ככה כמה חרוזים יפים ופה ושם, אה?
4. זה גם רומן דרמה קליל ומשעשע - רומן דרמה, משום שהוא עוסק בנושאים מאוד מורכבים, עמוקים מדוברים ורגישים. כמו עיניין של מיגדר, שכאן בספר הוא מתבטא בצורה די נזילה ולא בצורה קבועה. כלומר, שמיגדר הוא לא משהו שעשוי מתבניות שאותן בנתה החברה האנושית, כמו איזה מיגדל לגו של ילדים קטנים. אדם לפיד הוא גבר, שנחשב על פי החברה, לנשי. כמו שאמרתי, הוא אוהב סרטים של ג'וליה רוברטס, הוא אוהב וורוד, לא ממש איש של כדורגל, לא יודע להחליף גלגל כבר אמרתי? בקיצור, "האישה המושלמת", על פי חוקי החברה. אבל, מצד שני, הוא סטרייט. והי, הוא בכלל לא טרנסג'נדר. הוא מרגיש הכי גברי שיש, למרות כל הדברים שמאפיינים את האישיות שלו ותחומי העיניין שלו (חוץ מזה, חלק מהדברים האלה זה בזכות האמא שלו, שהשרישה אותם אצלו עמוק עמוק כבר מגיל קטן, והוא, מסכן שכמותו, התחיל להתנהג כמוה). כמו כן, הוא עוסק גם בנושאים כמו זוגיות ואהבה, מה אנחנו מחפשים אצל הפרטנרים שלנו, ויותר מכל: מה זה "האחת" או "האחד"? האם דבר כזה באמת אפשרי, או שאולי זו רק אגדה חמודה שמספרים לבחורים ולבחורות צעירים וצעירות לפני השינה (או יותר נכון, לפני הדייט)?
בנוסף, בעיקבות הקריאה, גם התחלתי לחשוב קצת על העתיד שלי. על היום שבו אפגוש את ה"אחת שלי", שאיתה אחיה באותו בית, ואישן באותה מיטה. וגם על הליטוף הראשון, החיבוק הראשון, הנשיקה הראשונה, הסקס הראשון... מתי זה יקרה כבר?? איך זה לעזאזל יקרה? ומה אם שום דבר מזה לא יקרה, ואני אשאר רווק לצמיתות, כמו שאני עכשיו?
אמה'לה, איזה מתח!!
עומק. הרבה עומק יש בספר הזה שלפניכם.
אז קודם כל - שהוורוד לא יבלבל אתכם.
אחר כך - שהז'אנר לא יבלבל אתכם.
ואחר כך - שהביקורות הפושרות ומטה ב'סימניה' לא יבלבלו אתכם.
ואם כבר צלחתם עם הרושם הראשוני שהשאיר אצלכם הספר בדייט הראשון שלכם, ואתם עדיין כאן, להמשך הדייט - אז אל תתבלבלו, ותתחילו לקרוא את הספר המגניב והשווה הזה כבר!!! (ומי יודע, אולי בעיקבות זאת תמצאו את הספר ה"אחד" שלכם?)

















