לכתוב סיפור קצר זה לא פחות מורכב מלכתוב רומן ארוך, כי סיפור קצר טוב אמור להכיל בדפים בודדים את תכולתו של ספר שלם. כפרפרזה לאמירתו של צ'רלס בוקובסקי על השירה אומר כך : -שסיפור קצר יכול לומר יותר מדי בזמן קצר מדי, ואילו רומן ארוך יכול לעתים לומר מעט מדי בזמן ארוך מדי ...וסקוט פיצ'רלד כתב גם סיפורים קצרים שחלק גדול מהם נכתבו כברירת מחדל. הוא פשוט סבל מקשיים כלכליים, וברירת המחדל הזו זיכתה אותנו בסצנות מעולות שנלקחו מהחיים של שנות העשרים הרועמות של אמריקה (ROARING TWENTIES ) - קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה ותחושת הכבדות שליוותה אותה, ורגע לפני עידן השפל הגדול . הוא משמיע באוזנינו את צלילי הסקסופון שהחליף בעת ההיא את הכינורות, מרקיד אותנו בסגנון הצ'רלסטון המפורסם, ומעניק לנו תמונה שמתמקדת בדינמיות החברתית, האמנותית והתרבותית החצופה ופורקת העול של אותה התקופה, שקראה תגר על כל המוסכמות כמעט.
ארבעת הרומנים הגדולים של פיצ'רלד – "ענוג הוא הלילה", "הטייקון האחרון " שגם הוסרט או הומחז, "גטסבי הגדול" בליהוקו של רוברט רדפורד האלמותי, ( בטח לא דה קפריו) והיה עוד אחד שנשמט מזיכרוני, סימנו אותו כאחד הסופרים הטובים של המאה העשרים באמריקה .
אז כנראה שאני משוחדת לגמרי כי את הסופרים האמריקאים אני במיוחד אוהבת, ככה מאז ומתמיד. אולי בגלל ניו-יורק, אולי בגלל בתי המלון והחופים זרועי הדקלים של מיאמי, ואולי בגלל סן-פרנסיסקו וכל מאות הקילומטרים שנפרשים ביניהם, ואולי בגלל כל הג'אז הזה של ניו-אורלינס וכל מה שאפשר עוד להוסיף כשחושבים על אמריקה .
7 נובלות שכל אחת מהן הייתה יכולה להילקח מהיצירות המפורסמות שלו. שבכולן הוא מטיל את אלומת האור על בבואת האישה. אישה שהיא קפריזית, רעננה ומשוחררת, מרדנית, שיודעת לשתות ולעשות סקס כמו גברים, בקיצור כזו שמחליטה להגדיר את עצמה מחדש.
ספר שרק יכול להשלים אבל לא לבוא במקום הדבר האמיתי – הרומנים הגדולים של פיצ'רלד !
את הספר הזה קראתי כשברקע התנגן קולו הצרוד של לואי ארמסטרונג, קול שתרם בהחלט להשלמת האווירה המתבקשת.
ס. פיצ'רלד נפטר צעיר מידי אבל הותיר אחריו סקיצה מופלאה של אחת התקופות היותר עליזות ונהנתניות של אמריקה (ויש האומרים שגם ידה של אשתו זלדה הייתה במעל...)
הוייש... איזו תקופה נהדרת אני ממלמלת לעצמי .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
