ביקורת ספרותית על יהלום גדול כמו הריץ מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד
ספר טוב

---

אם אלפי שנים לאחר הכחדות המין האנושי, מישהו - חייזר, מלאך או כל יצור תבוני אחר - ימצא מכל היצירה האנושית דווקא את ספרו זה של פיצג'רלד, בוודאי לא יצטער כלל על אובדנו של המין האנושי. פיצג'רלד, באסופה קודרת של סיפורים קצרים, כמעט אינו מפספס את הכיעור, ההבלות והעליבות שבחיי האדם.

על היופי: "אם היסס יופיה של אוולין בראשית שנות השלושים שלה הרי שהגיע להחלטה פתאומית מייד לאחר מכן ונטש אותה לחלוטין...". על הזוגיות: "כמו רוב המשפחות שהונן פחת במקום לצמוח, נסחפו היא (אוולין) והרולד ליריבות חסרת צבע. ברגעי שלווה הביטו זה בזה בסובלנות שאולי היו חשים כלפי כיסאות ישנים שבורים...אוולין...עשתה כמיטב יכולתה להיות עליזה תחת הדכאון המייגע של חיים עם אדם מאוכזב". (שני הציטוטים מקערת הבדולח). גם האהבה העמוקה והיפה לא זוכה לדימוי מחמיא במיוחד, כאשר היא מתמסדת באמצעות קשר הנישואין: "אלה היו נישואי אהבה....כמו שתי קורות עץ צפות הם נפגשו בהתקלות חזיתית, נלכדו והמשיכו הלאה ביחד". באמצע שנות ה-30' לחיי גיבוריו קובע המחבר כי "בשביל שני אלה באו החיים במהירות וחלפו, בהשאירם ללא מרירות, אלא רחמים, לא אכזבה אלא כאב בלבד" (חוף מבטחים לאושר). גם תהילת הנצחון של מצעדי העם המנצח לא נותרת זמן רב, החיילים המנצחים הצועדים "...לקול הלמות התופים ולתרועות העליזות של כלי הנשיפה..." הופכים לאינדיבידואלים קטנים ודוחים: "הם היו מכוערים, חולניים, משוללים כל, חוץ מהדרגה הנמוכה ביותר של אינטיליגנציה...הם היו אכולי כינים, אכולי קור ורעבים בעיר מזוהמת..." (האחד במאי). ואם חלילה יסבור הקורא כי גורל העשיר שפר עליו, פיצג'רלד יהיה שם להעמידו על טעותו, בתארו את חייו המשמימים של העשיר: "בבוקר לעולם לא גילית חרטה חריפה -לא קיבלת שום החלטות, אבל אם הגזמת ולבך לא היה במצב הכי טוב, התנזרת כמה ימים ממשקה...וחיכית עד שהצטברות של שעמום עצבני תזרוק אותך למסיבה נוספת" (בן-עשירים). גם ההצלחה המקצועית והפרסום אינם מקנים סיפוק כלשהו: "האיש היה עייף - לא התרוממות רוח שבאה מיגיעה אלא עייפות מן החיים..." (יום ראשון המשוגע). במצב עניינים זה האלכוהול אינו מסייע והמוות אף הוא נוכח: "היא ...חוששת להפנות את פניה אפילו במעט משום שידעה שהמוות נמצא בפינה ההיא...היא הכירה את המוות - היא שמעה אותו, הריחה את ריחו שאין לטעות בו, אך מעודה לא ראתה אותו נכנס לתוך מישהו..." (מקרה אלכוהולי). במצב עניינים קודר זה המוות הוא הפתרון המתבקש: "הוא יצא כעבור חצי שעה וקנה אקדח בחנות ספורט...ובהשענו על השולחן...ירה כדור בראשו בדיוק מאחורי הרקה" (לא אציין את הסיפור כדי לא לקלקל למי שעשוי לקרוא סיפורים אלה).

האבחנות החדות של פיצג'רלד, כמו גם כושר הביטוי שלו המתבטא גם בהברקות לשוניות מרשימות, הופכים את קריאת הסיפורים למעניינת. חלקם ממש מצוינים, הטוב ביותר לטעמי הוא "האחד במאי" בו הוא מיטיב לתאר את רוח התקופה שלאחר אופורית הנצחון במלחמת העולם הראשונה ואת חייהם הריקים של העשירים והעניים כאחד. גם הסיפור קערת הבדולח והקללה החבויה בה מצא חן בעיני מאד. הסיפור שפחות אהבתי מכולם הוא "יהלום גדול כמו הריץ" - סיפור המשלב מציאות ופנטזיה.

הדירוג: פיצג'רלד מתייחס לג'פרי קרטן, סופר מתחיל, גיבור אחד מסיפוריו, כסופר שנדון לשכחה שכן "..בדוגמאות של עבודתו...לא יהיה שום דבר שיעורר בכם יותר מעניין קלוש בתהפוכות החיים - שום צחוקים פנימיים עמוקים, שום תחושה של אפסיות או שמץ של טרגדיה". אצל פיצג'רלד עצמו הדברים האלה מצויים בשפע, ובכלל זה צחוק מעוות ולעגני ובודאי שתהפוכות חיים וטרגדיות מלוא הכף. לא כל הסיפורים איכותיים אבל חלקם מטביעים את רישומם. המסקנה: לא מעולה אבל טוב בהחלט.

השורה התחתונה: סיפורים שונים באיכותם, הרבה הברקות מילוליות וקדרות עמוקה. מומלץ למי שהצד האפל של החיים לא מרתיע אותו, אבל לא ספר חובה שאין להחמיצו.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על יהלום גדול כמו הריץ