אהבתי לפריז אינה תלויה בדבר, יותר מבת עשרים וממשיכה לגדול. מישהו הבחין בזה ונתן לי את הספר "שלושים יום בפריז" שאסקר אותו לבלוג שלי. נחסכו כמה עשרות שקלים על ספר שממש לא ידעתי על קיומו. משום אהבה זו אתאכזר במיוחד לספר, אזכיר את חולשותיו הרבות, לא תמיד משום מחברו, ובסוף תראו מה ייצא.
אתחיל מאחד שצריך להשיב את כספו למערכת, שמו הוא דן שביט, והוא העורך של הספר, שעשה אפס עגול של עבודה. אלמלא שמו היה מודפס, כנראה לא הייתי יודע במי מדובר והייתי כועס פחות. לא שאני מכיר אותו אישית, אבל אצלי לא יקבל עבודה.
אביא לפניכם את רשימת הטעויות, לא עניין של מה בכך לאחד כמוני, המקפיד על קוצו של יו"ד בענייני תעתיק מצרפתית לעברית. תיכנסנה גם כמה טעויות בעברית, אם כבר אז כבר.
הטעות הנוראית ביותר, שלא הייתי מצפה למצוא אותה בספר כזה, אלא אם היה מדובר בכותב עילג במיוחד, היא כמובן הקרואסון. חמש פעמים כתב המחבר קוראסון, שזה קרואסון שהושאר בחוץ בלילה ובבוקר התקבל קור-אסון. טעות מזעזעת.
גפן, לא יונתן, כתב בולבארד, שזה כמובן בולבאר, פעם נכון ופעמים מספר לא נכון. חוסר עקביות.
מסעדה מפורסמת נהגתה בופינגר ושמה הידוע הוא בופאנז'ה.
ג'ואל רובושון הוא כמובן ז'ואל.
הסיגריות הן גולואז ולא גולואז'. אני אפילו לא מעשן.
הקיש הוא לורן ולא לוריין.
בראסאנס הוא ז'ורז' ולא ג'ורג'.
היין הוא פין דה קלר ולא קלייר.
לגבי הקפה מדובר בפטי נואר ולא פטי אספרסו.
אומרים סיל וו פלה ולא סי וו פלה.
חמש פעמים כתב גפן בסטיל. היה עדיף שיכתוב בסטיליה והכי נכון בסטי.
גפן ציין שבית הקפה המפורסם הוא קפה דה פלור, המצוי ליד האופרה. הוא רחוק מהאופרה.
פעמיים לפחות כתב גפן שהבוז'ולה הוא נבו. הוא נובו.
צריך לומר ז'מבון ולא ג'מבו.
מוזיאון ויקטור הוגו נמצא בפלאס דה ווז' ולא בפאלאס דה ווש.
הצרפתים מתלהבים באו לה לה ולא באו לה לה לה. לה מיותר וכל הנגינה הלכה.
הבולבאר המפורסם הוא בולבאר סן לואי ולא בולבארד סנט לואיס.
היין הוא פינו בלאן ולא בלאנק.
ולגבי העברית, מקובל לומר שוקי אוכל ולא שווקי אוכל. רצוי כמובן להמנע מרווח כפול מאות פעמים בין מילים.
כמה דן שביט צריך להחזיר ומה חלקה של הוצאת הקיבוץ המאוחד בחרפה הזו?
ומה לגבי הספר עצמו? אייל גפן, שחקן, במאי, צייר וסופר דווקא כתב ספר חמוד מאוד על החודש אותו בילה בפריז. הוא ספג מנות רבות של אלכוהול, צבע בצבעים אלה ואחרים את עירנו האהובה וחזר לדווח דיווחים שובי לב. די לומר את זה.
גפן השתמש בטכניקה של בלוג – פרקונים קצרים הבאים אחד אחר השני ואין ביניהם קשר מחייב, פרט לנוכחות של פריז.
לו אני העורך האחראי בהוצאה, הייתי מקפיד על קוצו של יו''ד בנוגע לתעתיק ולשפה. גם לגבי מיקומים גאוגרפיים. זה חשוב, אפילו קריטי, לקוראים. הייתי בוחר בנייר עבה יותר וצהבהב למראה יוקרתי, כל פרקון, פוסט, מתחיל דף חדש וכך הספר היה מתנפח מ-157 עמודיו לכ-200 ומקבל עובי של 250. הייתי שם כריכה עבה/קשה ונותן לספר תחושה של משהו יוקרתי, מתנה נחשקת ממש.
כפי שזה נראה כרגע, תוכן קסום וכותב ידוע ממש לא מספיקים לחרפה שלפני.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
