למי מאיתנו אין סיפור לספר? אני בטוחה שכל אחד בינינו נתקל יותר מפעם אחת, למשל בדרך לעבודה, בתרחיש 'מאיר עיניים', או שהוא יצא לטייל, וספג לתוכו חוויות נפלאות, שאחר כך סיפר אותן לכל מי שרצה לשמוע, ואיך אפשר בלי לפתח ויכוח עם אחד מבני המשפחה, למשל, על נושא מסויים, ויכוח שלאחר מכן מקבל חיים משלו, וכל אחד בטוח שהוא, ורק הוא, יודע מה צריך לעשות. אז למה לא לספר על אותו ויכוח לכל העולם, וגם לספר על עוד אירועים בספר שנוציא לאור? אני חושבת ששתי סיבות עיקריות מונעות מאיתנו לעשות זאת. הסיבה הראשונה היא שאנחנו בטוחים שאין שום דבר מיוחד באירועים שחווינו כי כל אחד בטח עבר משהו דומה, והסיבה השנייה היא שכשמתחילים לעלות סיפור של אירוע על הכתב מגלים שהרבה מהעוקץ שלו נעלם, והוא הופך למשעמם.
אליזבט גילברט בחרה להתעלם משתי הסברות שכתבתי, והעלתה את הסיפורים שלה על הכתב. וככה יצאו לה סיפורים שאין בהם שום דבר מיוחד, וגרוע מכך הסוף שלהם שמתאדה באוויר. ואם קיוויתי שאמצא ולו סיפור אחד עם סוף, רק סוף ראוי, הרי שהתקווה הזאת נכזבה. על מה הספר הזה קיבל כל כך הרבה שבחים - אין לי מושג. ובמקרים כאלה אני תמיד תוהה אם נותני הפרסים בכלל קראו את הספר או שהיה חשוב להם להתחנף למישהו. שלא לדבר על כך שהספר מבטיח 'סיפורי נשים' והנה יותר ממחצית הסיפורים הם על גברים.
נתתי לספר שני כוכבים ולא אחד בזכות תיאורי הנוף שבו. הנוף הדומם שבחוץ והנוף הססגוני של האנשים, וגם בזכות התגלית המעניינת שגיליתי בו: "עובדה ידועה היא שבמהלך כל ההיסטוריה האנושית נחשבו התאנים הישראליות יקרות הערך ביותר בעולם. לתאנים הישראליות יש טעם דבש גרגירי. יש להן קליפה דמויית קרמל דק". וזה מתוך הסיפור: "בשוק הירקות של התחנה הסופית בברונקס". רק חבל שגם לסיפור הזה אין סוף ראוי.











![מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/963208.jpg)

![למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2125.jpg)




