הקדמה:
מחבר הספר שלמה קניאל כותב בתחילת הספר שרובנו לא אוהבים לשתף במעשים טיפשיים שעשינו, ומעדיפים לשתף במעשים טיפשיים של אחרים כדי להדגים מה לא לעשות...
זה נכון מן הסתם גם לגביי, ובכל זאת ברוח הספר, אשתף את ההשלכות של טעות טיפשית שלא ממש סיפרתי כאן בהרחבה, לתועלת הציבור.
אקדים ואומר שאהבתי את גישת המחבר לנושא הטיפשות:
למרות שהוא מסביר בצורה אקדמית "קרה" את ההבדלים בין טעות של מתחילים + טעות מחוסר כשירות בהבנה - לבין רשלנות וטיפשות שהיה אפשר למנוע,
ולמרות שהוא מייחס שלל מניעים לכשלים אנושיים ומעשים טיפשיים שלא תאמו את סף ההבנה הגבוה של הטועה (חמדנות, עייפות, חוסר הכנה מתאימה מראש, "צלילה למים עמוקים" בלי הבנה ברדודים, אופטימיות לא זהירה, ועוד)
הוא לא שופט את הטועה האנושי באותן עיניים אקדמיות קרות המסתכלות על הסטטיסטיקה... הבחינה הסטטיסטית לעיתים מובילה את העולם האקדמי ה"קר" להמציא פרסים משפילים כ"איגנובל" ו"פרס דרווין" - לכאורה כדי למנוע מאנשים שטעו טעות קריטית למצוא איזושהי גאווה במאמציהם - הרי מאמציהם לא הובילו לתוצאה טובה. בעיני הפרסום של הזכיות האלה זו עצמה טעות...

ולעניין:
אני מכבדת את אנשי האקדמיה ואת מפעל חייהם, אך במקרה שלי גם ה"קור" והחישוביות האקדמית וגם הבחינה העצמית שלי בשיפוטיות קשה על הטעויות בבחירת המכללה לא היו הדרך הנכונה!
וזה המסר שבאתי להעביר. שמחתי למצוא את הספר הדי נדיר בנוף, שאף שמחברו בא מהעולם האקדמי - הוא אינו סוגד לערכים שעליהם העולם האקדמי מתבסס, ומודה בצניעות שגם הוא מנסה למצוא את הדרך להתגבר על הטיפשות, שאפילו איינשטיין בחוכמתו טען שהיא חלק בלתי נפרד מההתנהגות האנושית... ולכן מובן מן הסתם שגם לדעת איינשטיין הלקאה עצמית או הלקאת אחרים על טעויותיהם אינן מועילות.

הגורם האנושי פה מתואר כאמור גם בחמלה לצד המדע. גישה שנעדרת לצערי מהרבה מחזיקי ערכים מדעיים, ולכן אתרום את התרומה הצנועה שלי להראות שגם אם אתם מאמינים בכל ליבכם בערכי האקדמיה והמדע - ואתם לדוגמא חיילים משוחררים וכבר נרשמתם לתואר אקדמי -
תקשיבו לפחות בחצי אוזן, עם כל ההתלהבות ללמוד ולעבוד במקצוע חשוב - להורים שלכם, שמכירים גם אתכם ולא רק את ציוני הבגרות והפסיכומטרי ואת הסטטיסטיקה האקדמית שצפויה להשפיע עליכם.

אני רוצה להפריד בין המקרה שלי לבין מקרה נפוץ שהוא כן טעות של מתחילים ולא מוגדר כמעשה טיפשי לפי הספר:
צעירים רבים נרשמים ללימודים אקדמיים ותוך כדי החודשים הראשונים מחליטים להפסיק את הלימודים או להחליף חוג או מוסד לימודים.
טבעי שלמי שלא למד ולא עבד לא יהיה הרבה מושג לגבי גבולות יכולותיו, הוא יוקסם מתיאורים מפוצצים על כמה העבודה בתחום תהיה נפלאה וכמה התואר שבחר מדהים.
זו לא טיפשות אם כבר בחודשים הראשונים, כשמתחיל הלימודים כבר אינו מתחיל - ומבין יותר "מי נגד מי", הוא מתייעץ עם סטודנטים אחרים, מחשב מה העלות הכלכלית הממשית לחודש, מבין איך המרצים רואים אותו בפועל מעבר למספרים... ועוד.
- ומתוך שקלול הנתונים הוא מסיק שזה לא מתאים לו, ועושה את הצעד המתאים יותר לגבולות יכולותיו.

במקרה שלי: בגיל 21 נרשמתי ללימודים האקדמיים במכללה חרד"לית להוראה. הורי לא תמכו בבחירה באופן פעיל (אף שסייעו לי במקרים דחופים) עקב הסתייגותם מהחלטתי לקשור בין התחזקותי הדתית שקרתה רק כמה חודשים לפני כן - לבין לימודים אקדמיים.
נרשמתי במקביל גם לעוד אפשרות אקדמית, שיותר נראתה להם הגיונית - האוניברסיטה העברית. הם עצמם באו וסייעו לי בהרשמה, ולקחו חלק פעיל - זו הייתה נראית להם בחירה מושכלת שהם ישמחו לסייע למימושה.

משתי האופציות העיקריות שהיו לפני (בחנתי גם עוד מוסדות לימוד דתיים וחילונים אך לא מצאתי את המסלול שביקשתי שישלב מוזיקה)
החלטתי החלטה שהתבררה בדיעבד כפזיזה - לבטל את ההרשמה לאונ' העברית.
התוכנית שבדיעבד נראית הזויה אבל באותו זמן נראתה לי הדבר היחיד ההגיוני לעשות - כשאין לי אפשרויות כלכליות טובות מדי החלטתי להשקיע את כל הביצים בסל אחד - ההתחזקות הרוחנית שלי תהיה תלויה במכללה שבחרתי, המגורים שלי יהיו במעונות המכללה שבחרתי, החברות שלי יהיו דתיות מהמכללה כשבאופן טבעי עם חלק מהחברים החילונים אפחית את הקשר מטעמי דת, המלגות יהיו תלויות בתקשורת של המכללה שבחרתי עם משרד החינוך, ועוד.
כל זאת - בגיל 21, כשההורים שלי שיכולים לעזור לי אינם תומכים בבחירה - ובעצם אני מבודדת משיקול דעת חיצוני למכללה.

לא הבנתי שבאמונה למקסם השווא של המכללה ביום ההחלטה להתחיל את הלימודים דווקא שם - אני נשענת על המשא ומתן שמתבצע מעל לראשי - ההסכמים בין משרד החינוך והמכללה שבחרתי, מכללה שלא ביררתי לעומק את ערכיה (כזכור אני משתייכת רק כמה חודשים לאוכלוסייה הדתית באותו זמן, אין לי איך לבחון נושאים עמוקים כשיוך פוליטי ואג'נדות סמויות...)
ההסכמים הללו הם הקובעים על איזה קורסים שאני לוקחת המכללה תתוגמל, לאילו מעונות אני זכאית, מהן המלגות וההנחות שאקבל ומהי החלוקה בין לימודי החובה לרשות ועוד.

משהו בי ידע שזו לא הדרך הנכונה כבר ביום הראשון. זו לא הייתה אינטואיציה אלא אופן התנהלות שונה בתכלית ממה שלמדתי ממשפחתי. אבל אולי בגאווה של טירונית בעולם האקדמי הייתי "תקועה" על יום הקבלה לתואר במכללה החרד"לית בירושלים כסימן להתאמתי.
מעין התאהבות כזו שמוצאת בשברירי התאמה למקום ולאנשים - את ההוכחה שזה יכול לעבוד, על אף שזה לא עובד בפועל.

למרות שמבפנים ומבחוץ אנשים דיברו על כך שאני לא בדיוק ה"טייפ קאסט" למכללה הזו או לגישה הדתית הזו -
לא משום שמצאו משהו רע במקום או באנשיו או חקרו את הנושא לעומק - אבל די היה ברור למתבונן מבחוץ שאני לא משתלבת בטבעיות, לא משנה כמה מאמצים אני אעשה.
ורק אני ואולי עוד מספר חברות שכן ניסו לשלב אותי והיינו "אנחנו נגד השאר" באופן מסוים - לא שמנו לב לחוסר התאמתי.

עד אותו יום שהגעתי כבר כמעט לסיום התואר - והרגשתי נזק ממשי בבריאותי.
כל זה קרה דווקא כשהיה לי ניסיון רב יותר בלימודים על תיכוניים ובאיך שזה משפיע על התקבלותך בשוק העבודה -
מלשאר האנשים שהתחילו את התואר באותה שנה שהתחלתי.
למדתי כבר לפני כן הנדסאות אלקטרוניקה בעתודה וראיתי איך ההבטחות ששיכנעו אותי לבחור במסלול היוקרתי שבחרתי עומדות (או פחות עומדות) במבחן המציאות מול הצבא...
מה הפער בין הלימודים לבין העבודה בפועל והאם באמת המלגות והמענקים שווים את זה (זה ממש)
ואף רשמתי לעצמי ביומני "לעולם אל תלמדי שוב משהו רק כי הוא בחינם"

ואז עשיתי את הטעות של להרשם למכללה החרד"לית שהציעה לי מלגת מצוינות ממשרד החינוך.
מסקנה - טעות עשויה להיות קשה יותר וטיפשית יותר כשהיא לא נעשית מחוסר ידע,
אך עם זאת יש לנהוג כלפי עצמכם בחמלה וזוהי הדרך הטובה ביותר למנוע עוד טעויות מסוג זה.

אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בספר של עצות לעזרה עצמית בשקל. האמת רחוקה מכך. ד"ר טל בן שחר הוא אדם חכם במיוחד, והוא אורז עבורנו כאן חבילת רעיונות מצוינים לשינוי דרך החשיבה שלנו על העולם. העקרונות המוצגים בספר הם מיסודות הפסיכולוגיה החיובית: אקטיביות, מציאת משמעות, בחירה להתמקד ב"כאן ועכשיו", ניסיון לחיות חיים פשוטים יותר והכרה ביופיים של הפרטים הקטנים והיום-יומיים. מה שמקסים במיוחד בספר הזה הוא התבנית שנבחרה להצגת העצות: כל אחת מהדרכים ל"בחירה באושר" נפתחת בציטוט, אחר כך מופיע פירוט קצר של כמה שורות ובו הסבר מדוע כדאי לבחור בדרך זו ולא במקבילתה, הנפוצה אך הבלתי מועילה לקידום האושר, ואחרי כל אלה מופיעים סיפור אישי, דוגמה, מחקר או ציטוט, המחזקים את הדברים. הקטעים האלה הם נקודת החוזק העיקרית של הספר, מפני שהם ממחישים את הדברים בצורה מלבבת, נגישה מאוד, ולרוב הם מעוררי השראה בפני עצמם.
הנה לדוגמה, ציטוט חלקי מתוך מאמרה של הלן קלר "שלושה ימים לראות". קטע זה מופיע בעקבות העצה "להיות קשובים למופלא":
"אני העיוורת יכולה לתת רמז אחד לרואים: עשו שימוש בעיניכם כאילו מחר יכה בכם עיוורון. שמעו את מוזיקת הקולות, את שירתה של ציפור, את צליליה הכבירים של תזמורת כאילו מחר תכה בכם החרשות. געו בכל עצם כאילו מחר יבגוד בכם חוש המישוש. הריחו את ניחוח הפרחים, טעמו והתענגו על כל נגיסה כאילו מחר לא תוכלו עוד לטעום ולהריח. הפיקו את המירב מכל אחד מהחושים. העלו על נס את כל ההיבטים והתענוגות והיופי שהעולם חושף בפניכם."
בעייני זה ספר שכדאי לשוב ולהציץ בו מדי פעם. תיהנו.

#
הספר הזה בנוי כמו קורס באוניברסיטה – מסוג הקורסים שאתה לוקח כדי להעלות את הממוצע. אין בו שום דבר המאתגר את הידע המקובל, לא קראתי בו אפילו שורה אחת של רעיון חדש או יצירתי. האמת היא, שיש בו מעט מאד דברים על טיפשות, אם כי "טפשות" על הטיותיה היא המילה הנפוצה בו. יש בספר תיאורים רבים ומוכרים על ההתנהגות האנושית, די הרבה על שגיאות וטעויות ("שגיאה" היא בחירה בדרך לא-נכונה כשהנתונים שיאפשרו בחירה טובה אמורים להיות ידועים. "טעות" היא בחירה בדרך לא-נכונה כשבאותו זמן הנתונים שיאפשרו בחירה טובה אינם ידועים). קראתי על הסתמכות מוגזמת על ידע, על חוסר גמישות. קראתי על ביטחון עצמי מופרז, חוסר נכונות לשקול עובדות ואמונות, על אימפולסיביות ואינטואיציה, על החלטות רציונליות מול החלטות לא-רציונליות ועוד תחומים השייכים למדעי ההתנהגות. קניאל – שהוא מרצה חיובי וחרוץ – מסביר לקורא כל תופעה בה הוא נתקל. וכך קראתי הסברים על רעש שמפריע להתרכז ועל רעש שאפשר להתעלם ממנו וגם מה זה "זיהום רעש". קראתי על גיל ההתבגרות ועל נטילת סיכונים. על התאהבות, על בורות על הימורים ועל נוכלות.

בניגוד לסופרים כמו דן אריאלי, יובל נוח הררי או מלקולם גלדוול – השניים הראשונים גם הם מהאקדמיה - הכותבים על נושאים הקשורים למדעי ההתנהגות, נותנים להם פרשנות חדשה ומקורית, מבססים את דבריהם על דוגמאות מחכימות, מאפשרים לקורא חשיבה (גם אם בסופו של דבר הוא אינו מקבל את פרשנותם) - קניאל דבק בידוע ובמוכר, בפרשנות המקובלת, הדוגמאות שהוא מביא פעמים רבות אינן מדגימות את דבריו. הוא בחור נחמד וחיובי, נראה לי. דבק בגישות חיוביות. נמנע מבדיחות המעליבות מישהו ומביא (באריכות ועם הסבר) בדיחות לא פוגעניות, וגם לא כל כך מצחיקות. הוא אינו רוצה לקרוא למישהו "טיפש" לכן הוא מסתובב סחור-סחור, מכביר המון מלים ומקפיד להשתמש בתואר "טיפש" למעשים, לא לאנשים. הוא נוטה לסיים את הפרקים במשפטים המציעים לקורא לעשות דברים חיוביים, כמו "הכניסה לנעלי האחר מאפשרת לנו לא רק להבין את הפרספקטיבה של האחר, אלא מספקת לנו הבנה מעמיקה לגבי עצמנו" או "הכניסה לנעלי הזולת מובילה למסקנה חשובה שלפיה אלה החולקים עלינו אינם בהכרח טיפשים".

קניאל מוגדר "פרופסור" בשול העטיפה. הוא מרצה במרכז אקדמי אור-יהודה, "מומחה בעל שם בינלאומי" בתחומים חינוכיים-טיפוליים. על אותו שול מצויינים 8(!) "מהבולטים בספריו". אי אפשר להגיד שהוא חסר אגו. בהערות השוליים – המשולבות בספר הזה בטקסט - הוא מפנה את קוראיו לספרים שכתב, כמו גם לספרים של מומחים אחרים. בין הציטוטים המעטרים כל פרק, בין ציטוטים של אריסטו וקרילוב, אלברט איינשטיין וסנהדרין מצאתי גם ציטוטים שלו למשל "מאגר הזיכרון שלנו אינו כד מטבעות המצטבר לאורך זמן, אלא יורה רותחת של חמין"(!) מעורר מחשבה.

מה אגיד לכם? סיימתי את הספר בקושי (התעקשתי לסיים כדי לא ליפול לפח של שיפוט מהיר על סמך הנחות שגויות, שקניאל מסמן כמעשה טפשי) לדעתי הוא אוסף של קלישאות חביבות, שאינן מזיקות למרות שאינן מועילות או מוסיפות לידע האנושי. הכותב הוא אדם חיובי, שהשגיאה שלו, לדעתי, היא שהוא חושב שאוסף המחשבות הבנלי הזה ראוי להוצאה לאור, ועוד יותר מכך – שהוא כנראה חושב שהוא כתב ספר מחכים על טיפשות.

לצערי, לא התחברתי.. (בלשון המעטה)
לא חידש לי שום דבר, לא קראתי תובנות מהפכניות ומרשימות במיוחד-ובקיצור? לעניות דעתי, מדובר בביזבוז זמן וביזבוז כסף.
את הספר קיבלתי כמתנה ממישהו, לא זוכרת ממי כבר- אך כנראה שאינו מכיר אותי היטב
לא נורא, העיקר הכוונה:)

החיים קצרים- אל תשקיעו מזמנכם בספרים שמספרים על בחירה באושר,
עדיף להשקיעו בעשייה של דברים שעושים טוב לכם, וליקרים לכם.

ביום חורף שמשי בתחילת הצהריים -
בחור נשוי באמצע שנות הארבעים לחייו,
מתיישב ליד שולחן בבית קפה.
הוא מבחין בבחורה צעירה יחסית היושבת לבד בשולחן לידו.
הוא מספר בדיחה לשלושת ילדיו הקטנים
והיא צוחקת.

הוא שואל מאיפה, בת כמה
היא אומרת אתה לא נראה.

"רווקה בלי?"

"כן זה המצב."

"נו ואיך? ולא היית רוצה?"

"כבר ניסיתי הכל. איזה ייאוש. כל הטובים תפוסים ואין ממה לבחור!
הייתי מתחלפת אתך בשנייה, תאמין לי המצב בשוק בכי רע.
מזלך שמצאת."

"מבין אותך... מאתגר להיות לבד. לראות את כל החברות מתחתנות, לשמוע דודות מצקצקות,
להרגיש שאת מפסידה משהו...
אבל תראי, את חופשיה. אף אחד לא אומר לך מה לעשות, אין לך "בוס" על הראש...
ומי שרוצה ת'חופש ואוהב את זה -
אוהב את זה."

לא, תאמין לי, זה קשה ולא רק בגלל מה שאמרת.
אבל אין מה לעשות, לא?"

או...

ביום חורף שמשי בתחילת הצהריים -
בחור נשוי באמצע שנות הארבעים לחייו,
מתיישב ליד שולחן בבית קפה.
הוא מבחין בבחורה צעירה יחסית היושבת לבד בשולחן לידו.
הוא מספר בדיחה לשלושת ילדיו הקטנים
והיא צוחקת.

הוא שואל מאיפה, בת כמה
היא אומרת אתה לא נראה.

"רווקה בלי?"

"כן זה המצב."

"נו ואיך? ולא היית רוצה?"

"אני חופשיה, עושה מה שבא לי. מה רע?" היא מגניבה מבט לעבר הילדים המשחקים.

"הייתי מתחלף אתך בשנייה"

"טוב נו, שלושה ילדים זה מאתגר
אבל מי שאוהב את זה
אוהב את זה."

"זה לא שאני מתלונן והכל, אבל זה לא רק זה.
זה חתיכת קושי... ומה נעשה, חייבים, לא?"

***
חייבים?
לא!

עצם העובדה שאתה רואה מסביבך אנשים שבחרו בסגנון חיים שונה משלך מוכיחה שגם סגנון חייך נבע מבחירה, ולא מ"מה לעשות, חייבים...".
כל אחד מאתנו יכול להסתכל על הטוב בבחירה שבחר או לחפש את הדבר שאין לו.

על זה מדבר הספר "לבחור באושר"

ו...
יכולתי לכתוב לכם מה דעתי על התוכן והסגנון,
אבל אני אתן לספר לדבר בעד עצמו:

"אל תסתכלו עלי ותשפטו (או "תשפיטו")
המשיכו לקרוא ורק אז תחליטו
נכון, כבר קראתם ספרים כמותי.
"הוא רצה להיות רב מכר" תגידו, תרמזו שרק זה מעניין אותי
ובכלל - ספר לא פחות טוב יכולתם לכתוב בעצמכם
אפילו בלי שיש קידומת "דוקטור" לשמכם
כי גם אתם יודעים מה צריך לעשות כדי להיות מאושרים
והעצות האלה עובדות - בעיקר לאחרים.
אז אם תרצו לראות בי אוסף של קלישאות תצליחו
אך אם תרצו לראות בי עזרה ועצה תרוויחו
מצטער - לא אוכל במקומכם לבחור
אך אתם תחליטו אם אהיה לזהב בכיסכם, או לחור.

*ז"א - זה מה שהספר היה אומר אם ספרים יכלו לדבר והם היו מדברים בחרוזים...

נכון שממבט שטחי אפשר להסתכל עליו כספר עצות שיש עוד מיליונים כמוהו בשוק. כפטריות אחרי הגשם צצים כל מיני ספרים שמנסים ללמד אותנו דבר חדש ובעצם חוזרים על מה שידוע לכולם:
מי שמשקיע מצליח
עזרה לזולת עוזרת לעוזר
הלחץ לא בריא
הומור זה בריא
וכו'
אך למען האמת - את הספר הזה (כמו כל ספר בעצם)
הקורא מחליט למה להפוך. אפשר לקרוא אותו כך וגם כך
ולא אוכל להגיד לכם אם לקנות או לא
אך אם כבר נמצא בביתכם ספר זה או ספר אחר המאגד סיפורים ומחקרים
והסברים שונים משיטת הפסיכולוגיה חיובית
תנו לו צ'אנס ונסו להפיק ממנו מה שאפשר.
כי לפעמים - הספר פחות משנה, מה שמשנה זה הקורא!

נ.ב - האם קריאת הביקורת הזו הייתה עבורכם בזבוז זמן במקום לעשות דברים חשובים -
או שהיה לכם חשוב לקרוא אותה?

אתם תחליטו

ספר זה הדהים אותי.
קניתי אותו לפני כמה שנים וקראתי את רובו. עדיין לא סיימתי אותו אבל זה לא ספר שפשוט קוראים בלילה אחד או שניים ושמים במדף. זה ספר שמלווה אותך לאורך שנים ואפילו כל החיים.
הספר מחולק ל 101 פרקים, כל פרק זה שני עמודים בהם מוצגת דרך לבחור באושר, כלומר הפרק נותן לך לחשוב ולבחור בין שתי אופציות, שתי דרכים להגיע לאושר. הייתי כל יום קוראת לא יותר משני פרקים, ואז, לא מסוגלת להמשיך יותר עד שאני מעכלת את מה שקראתי, חושבת עליו ומפנימה אותו.
הספר שינה אותי ואת האופן שבו אני תופסת את הדברים בחיים. במיוחד נחרט במוחי הפרק בו מדובר על תפיסת הקושי כאתגר. כל פעם שהייתי נתקלת בקשיים עם אנשים בעבודה שלי הייתי נזכרת בזה, וזה היה כל כך מקל עליי את ההתמודדות עם הקושי.
מומלץ לקרוא פרק אחד כל יום, ואפילו יותר מפעם אחת.

אין ספק שבחרתי להיות מאושרת בזמן קריאת הספר.
אני יודעת שיהיו אנשים שיגידו שזה בולשיט ושזה מלא בקלישאות. מה שיפה בקלישאות שכשאתה באמת מאמין בהן מספיק חזק - הן מתקיימות.

הסופר כתב בדרך מס' 19 :
"אדם המחפש חסרונות תר בקביעות אחר בעיות ומגרעות באנשים ובמצבים. ומי שמחפש חסרונות מוצא אותם כמובן – אפילו בגן עדן. הגישה החלופית לחיים היא זו שמאמץ האדם המחפש יתרונות. הוא מוצא תמיד קרן אור באפלה, מכין לימונדה מלימונים, רואה את האור בקצה המנהרה, ואינו רואה כל רע בסופרים המפריזים בקלישאות!"

אשתף אתכם במשהו קטן- בערך לפני שנתיים או שלוש אובחנתי כדיכאונית. מסתבר שגדלתי בסביבה דיכאונית וזה מאוד השפיע עליי, בעיקר בגיל הבגרות. גדלתי בסביבה מאוד פסימית, ומשום מה תמיד הייתה בי האופטימיות והתקווה. רוב האנשים בעולם סובלים בתקופה מסויימת מדיכאון. חשוב לזכור שזאת צריכה להיות רק תקופה ולא משהו קבוע.

הייתה לי תקופה בחיים שחוויתי אושר מקרוב מאוד. ואני יכולה להגיד שדווקא אז כל משפט קלישאתי היה נראה לי מאוד נכון ומאוד אמיתי. אני זוכרת שאת הדרך לאושר הזה שחוויתי, עשיתי בדרך קשה ומאוד כיפית בסופו של דבר. גיליתי כמה כוח היה לי כשהגעתי לאושר הזה. אבל כמובן שיש תקופות לכל אחד כאשר מאבדים את האושר ונכנסים למצבים לא נעימים בחיים. הגורם לא באמת משנה, כי הוא יכול להיות כל דבר. אך גם כל דבר יכול להוציא אותנו מהדיכאון ולהכניס אותנו שוב למצב של אושר בחיים.

הכי הדהים אותי לגלות שאני היא שחוסמת את עצמי מלהיות מאושרת. התבוננתי עמוק פנימה. הבנתי שאני צריכה להיות רגועה, שלווה, סבלנית, סובלנית ויותר מכל גאה. גאה בעצמי ובמי שאני באמת. תמיד אמרו לי להיות אני עצמי. "אל תפחדי להיות עצמך". אבל רק כשהפנמתי והבנתי את זה לחלוטין, רק אז קיבלתי את עצמי. קיבלתי את עצמי, את הסביבה שלי ואת האושר שלי.

הסופר מרכיב כאן עובדות מעשיות עם עובדות פסיכולוגיות. קודם לעשות ואחר כך לדבר. זה הדבר שהכי נכנס אליי. עשייה לא משתווה לדיבור אף פעם. אין צורך להלל את עצמך ולצעוק "עשיתי את זה!" גאווה אמיתית נשארת בפנים. רק אתה יודע כמה אתה מוצלח ומאושר. וכשאתה יודע כולם יודעים. אין צורך לבטא זאת בקול רם, הגוף שלך מבטא את זה מספיק יפה.

אסכם את זה כך – אני עוד לא סיימתי את הדרך שלי לאושר. כל עוד אני חיה יהיו עוד מכשולים בדרך.
ומה שאני הכי רוצה בעולם, זה פשוט למות כשאני באמת מאושרת. כשאני יודעת שעשיתי דרך ארוכה בחיים ולמרות כל התלאות והקשיים הצלחתי לחייך המון ולראות את האור שבחיים.

רק אנחנו בוחרים אם להיות מאושרים או לא.

קשקוש בלבוש. הספר הוא אוסף של עצות בגרוש. לא משהו שלא שמעתם קודם ובטח לא משהו שהייתי מצפה מפרופסור למשהו.
הספר מספק עצות ברמה של אודטה מינוס. למשל: פרק 15 מוקדש לתובנה המרעישה -שים לב לכמויות האוכל שאנחנו אוכלים.
פרק אחר מייעץ לנו לסלוח לאנשים. ופרק אחר ממליץ לנו ״לחתור לרווח לכל״ יענו win win
נו באמת! בזוקה סיפקו לי תובנות יעילות לא פחות. אולי הייתי פחות מאוכזב עם ההוצאה הייתה מוסיפה מסטיק לפחות.