לשרוד חג שלם פלוס שבת שלמה - ארבעה ימים ושלושה לילות - רק עם המשפחה זה לא קל בכלל, בטח לא כשיש לך שישה אחים קטנים. אז הזמנו כמעט לכל ארוחה אורח אחר, וזה מצוין, כי אני מתה על אורחים. אבל זה פתר רק חלק מהבעיה, כי קשה לשרוד ארבעה ימים ושלושה לילות כשכולם רוצים כל הזמן שאשחק איתם קטאן או סט או ג'נגל ספיד או משחק הזיכרון, מה זה משנה בכלל. ארבעה ימים ושלושה לילות ואני יכולה להשתגע. ארבעה ימים ושלושה לילות רק להקשיב להם. זה נהדר רוב הזמן, אבל לפעמים אני צריכה את השקט שלי. אז בחרתי בתחילת החג ספר שאיתו אצליח לעבור את זה בשלום, וארבעה ימים ושלושה לילות - בול - לקח לי לסיים אותו.
<I>במשך ארבעה ימים ושלושה לילות את מכורה למילים, נותנת להן לספר לך כמה הן מתגעגעות לילדה שהיית פעם, לפני שהטכנולוגיה נתנה בך את אותותיה. את נותנת לספר לסחוף אותך לתוכו, לשאוב אותך; לתת לך להתגעגע הביתה יחד עם אצבע-אבק ומגי, להיות אמיצה כמו אלינור, לאהוב כמו מׂו, לפחד מקפריקורן ובאסטה כמו פנוליו ודאריוס.</I>
במשך כל החג אני שקועה בעולם הדיו הזה, כמו <I>מכורה</I> חוזרת אליו שוב ושוב. במרוצת עולמי שכחתי איך זה להישאב ככה למילים כתובות. פתאום אני נזכרת למה הספרייה שלי כל כך גדולה, ולמה בעצם הכסף שלי מושקע בדפים כרוכים במקום בגיטרה או רישיון נהיגה.
ואני רואה שגם האחים שלי <I>מכורים</I> לאותו סם - בצהרי שבת אני "שומרת על הקטנים", אבל בעצם לא צריך בכלל לשמור עליהם, כי גם הם כמוני תקועים בתוך ספר (כל אחד ורמת הקריאה שלו). אנחנו הולכים לאורחים, וגם הם, <I>מכורים.</I> אפילו אח שלי, שלא קורא הרבה, <I>מכור</I> לאותיות - אמנם אלה אותיות של ספרי קודש ודפי עיתון ולא ספרים עלילתיים - אבל אלה אותן אותיות שלא בגדו בי מעולם.
הן מעולם לא השאירו אותי לבד בלילה בשעה שהמחשבה מסוגלת להעלות רק תרחישי מחבלים שפורצים הביתה. גם כשחיכיתי לאוטובוס לא נשארתי לבד, וגם במשך הפסקה משעממת במיוחד לא נשארתי לבד.
לא נשארתי לבד בנסיעה שהתעכבה, בטיול עם חברות, בסתם יום משעמם בבית, כשחליתי, כשצמתי (לדוג' היום), בשבתות ובחגים (לדוג' אתמול).
המילה - היא לא השאירה אותי לבד כשהייתי צריכה לכתוב מכתב פרידה מחניכות, פתק יומולדת, עבודה בהיסטוריה או ביקורת קריאה. לא נשארתי לבד גם כשהתפללתי והיא פתחה לי דרך. לא נשארתי לבד כשאחרי לילה של רגש כתבתי מחברת שלמה בעזרתה. ההוכחה שאני לא לבד נמצאת מאחורי דלת החדר שלי - כולה מכוסה בציטוטים מספרים אהובים.
אפשר להגיד שגם בלי האקשן שמוסיפים קפריקורן ואנשיו הייתי קוראת את הספר הזה.
כי מספיקה לי העובדה שהספר רצוף אהבה לספרים וכולם שם אוהבים לקרוא ואוהבים <I>ספרים</I> - החל ממׂו שדואג להם ומרפא אותם בכזאת עדינות; דרך אלינור, שמתייחסת לכל ספר כאל יחיד ומיוחד בעולמה; מגי, שרואה בספרים חברי אמת לנצח; ופנוליו, שרואה את הספרים כיצירת מופת וכמלאכת קודש.
יש קטעים שכן קצת הפריעו לי - מגי, שהגיל שלה (12) קצת קטן ביחס להתנהגות שלה מול קפריקורן; באסטה, שעושה רושם של בחור טוב בתחפושת שפשוט אוהב להפחיד אחרים ועוד - אבל באמת שהם מעטים ולא משפיעים כהוא זה על ההנאה מהספר.
אז חיפשתי ספר כדי שאוכל לברוח במשך ארבעה ימים ושלושה לילות - ומצאתי.
מצאתי ידידים לאין ספור, ציטוטים בכל פרק שהזכירו לי עד כמה אני אוהבת ספרים ועד כמה אני צריכה לקרוא חלק מהם, זיהיתי - בניצוץ של התרגשות - חלק מהציטוטים.
הספר נתן לי הרבה חומר למחשבה על ההשפעה שיש למה שאני כותבת ו/או אומרת על העולם. ולמרות כל זה, אף דרקון לא יתעופף כשאקריא את 'זוג' בקול, כי העולם שלנו חסר קסם גם ככה.
אבל.. איך אומר מׂו? "כתיבת סיפורים גם היא מעשה קסם." אז אולי יש לנו תקווה :)
נ.ב. אני חייבת עכשיו לראות את הסרט ולהבין איך החדקרן ההוא הגיע לכריכה.
