אהבתי מאוד את הספר ואת הרעיון שעומד מאחוריו. זה יכל להיות באמת ספר מצליח אף יותר אם היו מאריכים במלל ולא 67 עמודים.

כמו בספריו האחרים, גם כאן עוסק צוויג בנפש האדם. האמת היא שלכתוב שהוא עוסק בנפש האדם זו לא הגדרה מדויקת: הרבה יותר מדויק לומר שהוא מפרק את הנפש של גיבוריו לגורמים.

זהו סיפור פשוט יחסית על זוג המחליט לעבור לגור באזור כפרי של הממלכה המאוחדת, לא רחוק מהעיר וזאת לאחר שילדיהם בגרו ועזבו את הבית. זוג צעיר מגיע גם הוא למקום ובונה את ביתו בשכנות וצווייג כמובן מתאר את מערכת היחסים המתפתחת בין שני הזוגות. האישה המבוגרת יותר, היא המספרת את הסיפור עד שהוא מגיע לשיאו עם פשע שספק אם היה.

פרט לחקירת נפש האדם, עושה כאן צווייג משהו שעד עתה לא נתקלתי בו בספריו האחרים: הוא מאניש את כלבם של הזוג הצעיר על ידי כך שהוא ומלביש עליו תכונות אנושיות לחלוטין. ברור לי לחלוטין כי השימוש בבעל חיים לצורך הסיפור הוא סוג של אלגוריה והשימוש הזה, הוא אחד הדברים העושים את הסיפור הזה למעניין.
לאחר הטרגדיה הפוקדת את הזוג הצעיר, יכולה כל אחת מהדמויות בסיפור לחשוב מה היה חלקה באירוע ויתכן כי המסר שצווייג מעביר כאן הוא כי גם שתיקה והתעלמות, יש בהן סוג של תרומה לעבירה (אם אכן הייתה כאן כזו). הלבנת פני הזולת ברבים, הוא עוד נושא חשוב שעולה כאן.

קצר, כתוב נפלא, מתורגם מצוין ובהחלט שווה קריאה.

מדובר בספר אתנחתאי.
סיפורו של סוחר אלמוגים פשוט שעובר טלטלות קטנות במהלך החיים שלו, כשהאהבה העיקרית שלו היא לאלמוגים ולים.
עד העמודים האחרונים של הספר (הקצר) רות רק מתאר בדרך יפה את ההיקשרות שלו לאלמוגים, ואפילו את המפגש הראשון שלו עם הים. רק לקראת הסוף, סוחר האלמוגים נכנע לפיתויי השטן, ומתחיל להתעסק גם עם אלמוגים מלאכותיים.

אין פה יותר מדי, אבל הקצת הזה יפה. אין פה תיאורי עומק או גישה פסיכולוגית ומיוחדת, וגם פואנטה ניכרת אין מי יודע מה, סתם סיפור יפה שאולי קרה באמת, וכתוב טוב.

נ"ב, ידעתם שאלמוגים זה דבר כלכך יפה? רק עכשיו נחשפתי לצורה האלמוגית והאדומה שרות תיאר אותה בתשוקה, והוא באמת צודק, מעניין לראות כזה במציאות.

אני אוהב קצרצרים, וספר כזה עם שמות גדולים, למה שלא אנסה?
ובכן, למה לא לנסות, אני יודע. מה אני לא יודע?
לא יודע מה חשב לעצמו זה שאיגד את הסיפורים הללו. מדובר בארבעה סיפורים קצרים חסרי פואנטה שנראה כאילו נלקחו ממחברת טיוטות, אולי אני יכול לחשוב על הסיפור האחרון של ארתור קונן דויל, שהיה בו קצת הבט בלשי אבל לא מעבר לזה.
הייתי חושב שמטרת הספרון היא הנגשת יצירות טובות וקצרות לכדי ספר קטנטן, אבל במובן הזה לעניות דעתי הוא חוטא ובגדול. לא מצאתי עניין כמעט בשום סיפור, ורק הדחף 'לבדוק את הסופר הבא כי אולי הוא יהיה טוב' הוא שגרם לי לגמור את הספרון.
באמת מעניין אותי מה העניין ואם אני הוא זה שמפספס משהו.
לא הייתי ממליץ, קצת מיותר.

ההיה זה הוא?
עוד ספר מהמצוינים של צוויג.

משהו בו היה יותר רגוע ושאנן (ופחות אינטנסיבי) משאר הספרים שלו, ואהבתי מאוד את אופן התיאורים והבנייה.

זוג מזדקן עובר ליער כדי לחיות חיים שלווים יותר, ומהר מאוד עוברים לגור לידם עוד זוג. בכוח הנפלא של צוויג הוא מיטיב לתאר אופי כל צד בזוגות, ועם המקום הפסטורלי היפה שמעולם לא הייתם ולא תהיו בו, אתם מרגישים כמו זבוב על הקיר, ואחד שישב שם הרבה זמן.
מתוך כוונה לא להרוס את העלילה אני רק אציין שאחרי שכל העולם המניאטורי והמפורט של צוויג נבנה, מתחילה דרמה מותחת, שמחזיקה את הקורא טוב-טוב.
עמוד תווך גדול בתוך העלילה זה בכלל כלב, שגם אותו צוויג מאניש בצורה מרשימה. הסיפור מסופר מהעין של אחת מבנות הזוג, ועם זאת יש עדיין אינטרקציה שמתורגמת לאנושית בינה לבין הכלב.
הייתי ממליץ לכל מי שאוהב את הטובים של צוויג לנסות גם את הסגנון הזה שלו, אהבתי אותו מאוד.

?War er es
1940/ "היה זה הוא?
סיפור על זוג שכנים, המתגוררים באת'אמפטון ליד באת', כפי שמופיע בכריכת הספר שתי בתים- יהיו זוג השכנים 'בטסי' ובעלה המתגוררים בביתם ונישואיהם מחזיקים כבר 32 שנה. אישה בת 28/29 מציגה את עצמה כשכנה החדשה לבטסי , היא מספרת שבעלה המבוגר ממנה והעקשן והערירי בחייו ונישואיהם עובד בבנק בבריסטול ומשאיר את אשתו וביתו הרבה לבד- ג'ון צ'רלסטון לימפלי.

"ידעתי שבעלי נשבע שלא לפתוח שנית את לבו לכלב מאז איבד את הספיינל האהוב שלו.
(..)"בערב הצגתי בפני הזוג לימפלי את הצעתי. האישה שתקה; היא הייתה רגילה לא להשמיע דעה, אבל לימפלי הסכים בהתלהבותו הרגילה. כן, זה הדבר היחיד שעוד חסר, אמר. בית ללא כלב אינו בית אמיתי".
(ע"מ 24).

כך מביאה בטסי לזוג לימפלי את פונטו- 'היפה והחכם מכול הכלבים עלי אדמות'.

"משבוע לשבוע הלך פונטו וגדל. קפלי הילדות העבים בפרוותו התמלאו בשר קשה, מוצק ושרירי, והוא היה לחיה עצומה בעלת חזה רחב, לסת חזקה ואחוריים איתנים ומוברשים כהלכה. (..) הוא נעשה בלתי נעים משהכיר בעמדה השולטת שלו בבית, ואימץ לו התנהגות אדונית ושחצנית" (ע"מ 28).

פונטו תחילה זוכה ליחסו החם של מר לימפלי, והופך להיות לדמות הדומיננטית במשק ביתם של הלימפים. פונטו רודה ומתאכזר לבטסי ובעלה, השכנים שהביאו אותו ובמהרה הזוג לימפלי לא נוטל עליו אחריות, נותנים לו להסתובב חופשי כהוות נפשו ולשלח כול רסן- ככלב בריון גדול ומפחיד.
תוך שישה חודשים מאבד פונטו את מעמדו הרם בבית, אמא של אשתו של לימפלי ישנה בספה בסלון במקום פונטו, שנהג לישון שם. נתנו לו להסתובב חופשי בלי לטרוח לחפשו. הוא משיל במשקלו ופרוותו

"הסבירי לי נא מה יש לבעלים שלי, מה יש לכולם נגדי? מה הולך ונרקם שם בבית נגדי? אנא עזרי לי, אמרי לי לפחות: מה עליי לעשות?". (ע"מ 50).

צוויג מהלך את התובנות הנפשיות שלו על דמויותיו, בדמות ייסוריו של הכלב פונטו, שמגיע לחצר של בטסי, המלטפת אותו ומרחמת עליו.

פונטו מגורש לחצר ותייחסים עליו כלאחר יד, בזמן שאשתו של לימפלי יולדת את התינוקת המיוחלת, ומכאן העלילה מעלה הילוך- סטפן צוויג שכתב את הנובלה ב-1940 באנגליה, לאחר שעזב את אוסטריה שהייתה בשליטת הנאצים, מביא כאן סיפור אלגורי בו יש כלב פרוע רסן, אחת מן הדמויות המועלות על המזבח כקורבן של סבלו וזעמו של פונטו וסוף מוריבידי וטראגי, כאלגוריה ליהודים באירופה בשנות ה-40.
"היה זה הוא"?- כבר ברור בתחילת הנובלה כאילו Da מי זה אותו הוא.

הסיפור על כלב אהוב, המאבד בהדרגה את מקומו שגור למרבית הצער עצל משפחות המגדלות כלבים. בילדותי הכלבים שגידלנו בבית הזדקנו (אחרי גיל 10 שלהם), עזבו את הבית מיוזמתם ולא חזרו. כואב לי הלב עליהם ואהבתי אותם מאוד...

נובלה מורבידית המומלצת לחובבי צוויג ובעלי חיים.

עוד נובלה מעולה מפרי עטו של אמן הנובלה שטפן צוויג. גם את הספר הזה התחלתי וסיימתי בנסיעה ברכבת. סיפורה של שכנות באיזור כפרי באנגליה שמסתיימת בטרגדיה - כאשר "הגיבור" של הסיפור הוא כלב שמתרגל להיות "הילד" המפונק של השכנים וכאשר נולדת להם תינוקת הוא מאבד את מעמדו בבית ומשם מתחילה להתגלגל הטרגדיה. כל זה מסופר מנקודת מבטה של השכנה. מסוּפר נפלא.

היה זה הוא?
אולי יותר נכון: היה זה אה-הוווווווווו




ממפגשים אקראיים עם כלבים ובעליהם ברחוב, אני למד כי דווקא הכלבים הקטנים והחמודים לכאורה, הם ודווקא הם, הצעקניים והנבחניים והעצבניים (והמעצבנים) ואולי גם הנשכנים ביותר.
את הספר הנ"ל ניתן להשוות לכלב - קטן, אבל מטריד ועוכר שלווה.

מדובר בספר שונה מעט מהסגנון הרגיל של צוויג. לא ממש מותחן, לא ממש אימה, אבל כן, אם בספריו האחרים ניתן לקרוא על נשים בתור דמויות ראשיות ועל רגשותיהן ויחסן אל אהבה ובגידה וכ'ו, כאן הדמויות הראשיות הן שתי משפחות - שתי משפחות, לאחת מהן תינוקת קטנה וכלב. והקצב כאן הוא גם מעט אחר.

מישהו כתב על הספר הזה, שאוהבי הכלבים לא יאהבו את הספר הזה. אני מסכים עם האמירה הזו, מכיוון שהכלב בספר הזה רוכש לעצמו תכונות אנושיות, תכונות אנושיות שליליות. הרצון לתשומת הלב מצד הבעלים שלו, הופך עד מהרה לתאוות נקם אכזרית וצמאת דם.

מדובר בספרון קצר המספר סיפור אימה כה קצרצר, עד שעיקר רגשות הפחד והאימה וההטרדה אצל הקוראים, פוקדים אותם רק בסוף הקריאה ולאחריה.
חיבבתי את הספר הזה: יש כאן תיאור טוב של כמה דמויות והדינמיקה ביניהן, והספר כמו שאמרתי מטריד וגם בסך הכל מעניין, אך היה חסר לי מהסטפניות הצוויגית שנחשפתי אליה בחלק מספריו, בעיקר כי מדובר בספר שהרגש השולט בו הוא בעיקר הטרדה. הטרדה שמשאירה טעם מוזר ומר בפה, ומחשבות על כלבים קטנים, נבחניים ונשכניים - בררר...


*** את הסקירה אני מקדיש לסקאוט, שהשאילה לי את הספר הזה. שולח לך כישכוש בזנב לאות הכרת תודה...

לא ספר לאוהבי כלבים.
על כלב שמקבל תפנוקים, תשומת לב ויחס עודף מבעליו (ובשלב זה מתואר כבלתי נסבל, שחצן וכפוי טובה) - הופך לכלב רצחני (שלא במפורש אך ברמזים עבים) כשבעליו מנשלים אותו ממעמדו כבן בית מיוחס.

כנראה סטפן צוויג על כל מעלותיו לא חיבב כלבים ויצר פה עלילה בלתי מתקבלת על הדעת עם חורים
(ספוילר : עגלת התינוקת הושארה לבדה באחו מחוץ לטווח ראייתם של ההורים המתוארים כמגוננים ביתר על ביתם (?). בנוסף - כשחזרו למקום שבו עמדה העגלה - נאמר שמצאו את העגלה ריקה ומיד לאחר מכן שהעגלה בכלל נמצאה הפוכה על פיה בתוך התעלה...) כדי להעביר פואנטה מעוותת על טבעם של בעלי חיים מנקודת מבטו.

יש תחושה שהעלילה נתפרה בצורה בלתי מיומנת בשירות המסר ולכן גם לא אמינה ולא משכנעת.
משפט אחד לדוגמא מהספר שאפשר להתווכח אתו:
"אם בני האדם חרף תבונתם ויכולתם לחשוב בהיגיון על העבר והעתיד כמעט אינם מסוגלים לסלוח על עלבון שספגו מבלי לנטור טינה, כיצד מסוגלת לכך החיה קהת המחשבה?"

לסיכום - ספרי מתח אינם הזאנר של צוויג, הספר חובבני בעיניי והמסר שהעביר שנוי במחלוקת.