“ארמון ההשתוקקות (قصر الشوق) נקרא רומן זה במקור הערבי, והשם נושא משמעות כפולה: זהו שמה של השכונה הקאהירית המוזכרת בספר, אבל הוא גם רומז לארמונה של משפחת שדאד, מקור תשוקתו של כמאל, הגיבור הראשי. בשל חשיפת כמה פרטים מהעלילה, יתכן שמי שמתכנן לקרוא את הספר בקרוב, יעדיף לקרוא את הסקירה הזו לאחר שיסיים. זהו בעצם רומן התבגרות קלאסי, בו הופך הגיבור מנער לגבר צעיר. אנו עוקבים אחר היסדקותה של תפיסת עולמו הילדותית-נוקשה, שכוללת הערצה מהולה בפחד לאביו אחמד עבד אל-גואד לצד הערצתו למנהיג המרד המצרי בבריטים סעד זר'לול, וכן דתיות סגפנית אדוקה ואהבה הגובלת בסגידה לעאידה, אחותו של ידיד נפשו חוסיין שדאד. כמאל הוא אותו נער אידאליסט ומיוסר שמוכר היטב בספרות העולמית, אשר נושא את צער העולם על כתפיו. יש בו שאפתנות נעורים אפיינית וחסרת גבולות ("מדוע אינך מזנק מכוכב לכוכב כפי שאתה מזנק ממדרגה למדרגה?"); הוא אינו מבין לעומק מהי אהבה, ובוחר בעאידה, אובייקט חסר סיכוי מלכתחילה. את סיפוקו באהבה זו הוא שואב מחלומות בהקיץ ובתנומה, אשר מוזנים מן הפעמים הספורות בהן היא מגיחה מן הארמון לומר שלום לחבריו של אחיה ("באפו עלה הניחוח של משפחת שדאד המיוצגת בדמותו של חוסיין, ניחוח ריחני ועדין כמו בושם על אנושי, או כמו קרעי חלום שנוסק לרקיע של הנאות וייסורים"). ההתרפקות הסנטימנטלית הזו מזכירה אביר ימי ביניימי המזמר לאהובה הבלתי-מושגת (ובאופן נוגע ללב מתאר מחפוז כיצד "ככל שגברו ייסוריו ויאושו הקפיד על הידורו"), וממשיכה גם מסורת ותיקה בספרות הערבית של התענגות על הסבל שבאהבה הלא-ממומשת ("קבל את הייסורים עד שתיצור את עצמך מחדש"). ואכן, בשיחת גילוי הלב בין כמאל לאחיו הבכור יאסין בסוף הרומן, מוזכר במפורש המיתוס הערבי הקדום על זוג הנאהבים קייס ולילה.
כמאל אינו היחיד שליבו נשרף באהבה. הרומן כולו רוטט מרוב אירוטיקה המוסווית מאחורי דיאלוגים שנונים ואלגנטיים בנוסח העולם של פעם, ונימוסים ערבסקיים מפוארים. כולם מתאהבים, מתחתנים, מתגרשים ומחליפים מאהבים. אב המשפחה אחמד חושק בנגנית העוד זנובה שיכולה להיות בתו, אשתו הראשונה זכתה להחליף ארבעה בעלים, ואילו יאסין חושק בבהיגה אמה של מרים וחמותו לעתיד, ואחריה באותה זנובה. בהיגה עצמה, שבעברה ניהלה רומן עם אחמד, משתוקקת כעת אל בנו. ההתאהבות בספר לעולם לא מגיעה ממקום בוגר ו"בריא". היא תמיד פרי שיעמום (יאסין), דרך להתמודד עם בואה המתקרב של הזיקנה (אחמד, בהיגה), או צורך ילדותי בדמות מלאכית להערצה (כמאל). יוצא הדופן היחיד הוא האהבה העדינה והשקטה שרוחשת הזמרת ונגנית העוד גלילה לאחמד, אותו היא מכנה אחי. זוהי אהבה שעברה שלב, וכבר אינה כוללת ממד אירוטי. גלילה היא סוג של קורטיזנה ואמנית, מעמד שיכול היה להיות קיים רק בעולם המסורתי של אתמול: רווקה עצמאית שעוסקת במוזיקה, היא נערצת על ידי הגברים בשל יופיה וכשרונה, ומעת לעת משמשת עבורם גם מעין פילגש-בתשלום, אבל איש מהם לא יחשוב כמובן להנשא לה, הדבר ייחשב לשערוריה. מעניין שדווקא הקורטיזנה הזו, היא היחידה שמסוגלת לאהבה בוגרת.
אחמד הוא דמות מעניינת: בכרך הראשון זכינו להכירו כרודן אכזר שמנהל את ביתו בשעות היום ביד ברזל, וממרר את חיי משפחתו בתאוות שליטה חסודה. בשעות הלילה, לעומת זאת, הוא מבלה עם חבריו (אותה רביעיית חברים משתקפת גם ברביעייה הצעירה של בנו כמאל) במועדונים מפוקפקים, שותה לשוכרה ומרבה בפילגשים. בכרך זה הוא מתבגר ונחשף הצד החבוי והרך יותר שלו. הוא מזהה בדמויות נשיות אותן הוא מבקר כלפי חוץ את אותם תהליכים נפשיים אותם הוא עובר בעצמו: הוא מבין שחתונת הבזק של בהיגה חותנתו העשירה עם מוכר המיץ הצעיר ממנה בַיוּמי, לכאורה עבירה על חוקי המעמדיות הנוקשים של החברה הקאהירית, היא הדרך שלה להתמודד עם המוות המתקרב, ומסוגל להשוות זאת לרומן שלו עצמו עם זנובה הצעירה. הוא מבין גם שאופיה החריף והשש אלי קרב של בתו הבכורה ח'דיגה, אותו הוא מגנה בפומבי ("מניין לך אופי זה, ח'דיגה? מי שגדל בביתי אסור שיהיה לו אופי כזה") הוא ירושה ישירה ממנו, והוא אף גאה על כך בסתר לבו. את התקף לחץ הדם שמביא להתמוטטותו אפשר לקרוא כסימן לאי יכולתו להמשיך לחיות חיים כפולים. על כן מובן מדוע בוחר הסופר לכנס ליד מיטת חוליו של אחמד זה לצד זה את השייח' הזקן עבד א-ס'מד ואת סוחר האלכוהול האיטלקי מנולי והסרסור אל-המאיוני. כביכול רק חשיפתם של הניגודים ויישובם זה לצד זה מסוגלים לאפשר את החלמתו. בארץ נהוג לדבר על מסורת המתינות הסלחנית של הדתיות המזרחית. אכן, נדמה שרק סופר מזרחי של ממש יכול לשים בפיו של סרסור המבקר את אחד מלקוחותיו המחלים ממחלה קשה את המשפט האירוני הנפלא: "מדוע התרחקתם מעלינו? אילו זה היה בגלל חזרה בתשובה, הייתי סולח לכם, אבל טרם הגיע זמנה של החזרה בתשובה. אלוהים ירחיק אותה מעלינו על ידי אריכות ימים ושמחות".
וכמאל? כמאל הופך אמנם מנער אדוק לצעיר אתאיסט, אך הוא נותר עדיין אדם שכובד העולם על כתפיו. גם כשהוא לומד סוף סוף לשתות, הוא חייב לתרץ זאת בהסתמכו על נוהגו של הפילוסוף אבן סינא... את השתחררותו מכבלי האמונה מלווה השתחררותו מצלהּ המשתק של עאידה, לצד ההיוודעות למותו של סעד זר'לול גיבורו הפוליטי. בתהליך התבגרותו הוא לומד להשלים עם אי היענותה של המציאות לאידאליזם הטוטלי שלו, ולהשתחרר מהאגואיזם הילדותי שאפיין אותו. אהבתו להוריו הופכת למפוכחת ושלמה יותר, למרות הבוז הקל שהוא חש כלפיהם בשל בורותם; הוא מתחיל לקחת חלק בחיים המשפחתיים: הוא הולך עם אביו למסגד למרות האתאיזם שלו, ובאופן אירוני דווקא שם לומד להניח לאמת המוחלטת ולְשַקֵּר כדי להמנע מפגיעה באביו. הוא מתפקד כדוד לאחייניו בזמן משבר הטיפואיד, ואף מאחל בפסקה האחרונה ורבת העוצמה לאחיו הבכור לידה מוצלחת לאשתו ההרה, אף שמעולם לא טרח לפגוש אותה. הוא לומד להעריך את החיים הארציים הפשוטים: ברגע של גילוי לב הוא מודה שהחבורה המסורה של אביו, זו שמבלה ערב ערב בשתיה, בשירים ובמזמוטים, משמעותית יותר מהחבורה שלו, שהתבססה בעיקר על דיונים אינטלקטואלים ופוליטיים, וסופה שהתפזרה לכל עבר והותירה אותו בודד. בהקשר אותם לילות בילוי של אחמד וחבריו בבית הצף שעל הנילוס, אני חייב להודות שמעולם לא נתקלתי בהתגלמות מודרנית (ויפה כל-כך) של רוח המשתאות הקדומים של יוון. שרועים על ספות, מתענגים הנוכחים על אלכוהול וארוטיקה, מנהלים דיאלוגים שנונים, מתפלספים מעט על החיים, פורטים על מיתרי העוד ומדי פעם מזמרים שורות על אהבה. מעניין שגם ביוון העתיקה הנשים היחידות שהיו מורשות להשתתף בסימפוזיונים נקראו 'הֵטאירי', והיו מעין זונות צמרת משכילות ומיומנות במוזיקה.
אני מקווה שמהסקירה הזו עולה האהבה הגדולה ומלאת החמלה של מחפוז לגיבוריו. מי שיקרא את ההומור הדק בסצנת ה"משפט" על מקור מאכל השרקסייה בין ח'דיגה לחמותה, יבין במה מדובר. בעיני זהו אחד מסימניה של אישיות הומניסטית גדולה. זה ספר נפלא, שעל כולו שרוי דוק קלאסי מלא אור ורווי באהבת אדם והשלמה עם החיים, על היופי והכיעור שבהם.”
