ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 18 באפריל, 2019
ע"י עמית לנדאו
ע"י עמית לנדאו
החלק הסוגר את הטרילוגיה הקהירית עומד בסימן שקיעה, התפוררות ויאוש, כמעט עשור לאחר סיומו של הכרך השני.
בראשית הספר, לקראת סגירת חנותו של אחמד עבד אל-גוואד המזקין, הוא זוכה לביקורן הנבואי והאירוני של שתי דמויות מעברו. זביידה, כוכבת אותם מפגשי אהבהבים, שירה ואלכוהול, עומדת בפני התרוששות ומבקשת סיוע כספי כדי שתוכל להמשיך ולשקוע בסמים ("חסדו של הקוקאין עולה על חסדם של הבריות"), ואילו השייח' הקשיש עבד אל-ס'מד מתוואלי, אביר האדיקות הדתית, נטול השיניים ויכולת הראייה, מופיע בפתח החנות כמו נביא עיוור ממחזה יווני וקולו כ"נעימה של מתנה אהבים". הוא מברך את האדון בבריאות, והבריאות- כמו ביתה, שיניה ושפיותה של זביידה, תמהר להסתלק, בשעה שדווקא השייח' בן המאה ויותר עתיד לקבור את כולם.
כמאל, גיבורו של הכרך השני בטרילוגיה, הפך מנער שחולם להיות פילוסוף למורה בבי"ס יסודי שמפרסם מאמרים על תולדות הפילוסופיה בכתב עת מקומי. מעולם לא התאושש מניפוץ חלום אהבתו לעאידה, הוא שוקע לאיטו בדיכאון קיומי: "האהבה היא רעידת אדמה... איזו אלגוריה יפה! רעידת האדמה שמוטטה את הכל ולאחר מכן שקע הכל בדממת מוות". יחד עם זאת, לצד ההתנשאות המסויימת הטבועה בו, הוא מפתח חמלה פילוסופית אוניברסלית: "כמאל הבחין בנוזל ניגר בין רגליו ומיד הבין שהשייח' משתין בלי להרגיש... התבונן בו כמאל במבט של סלידה וחמלה. אחרי כן חלף בו הרהור שעורר בו חיוך נגד רצונו ואז אמר בינו לבינו: אפשר שהיה תינוק חמוד בשנת 1830". כך גם למול התדרדרותו הבריאותית המהירה של אביו הוא "נזכר בדמותו הישנה המתנוססת בזכרונו כשהיה בשיא אונו והדרו, וחש חמלה עמוקה על כל היצורים... כאילו דרך המשפחה הזאת הוא לומד כיצד מתמוטטים האלים".
התאהבותו בבודור, אחותה הצעירה של אהובת נעוריו, אותה זכר כפעוטה שהיתה כרוכה אחריו, היא ניסיון אחרון ומאוחר לעורר ניצוץ אש ברמץ האפר. הוא העלה לרגע על דעתי את הזיווג של עקביה ותרצה מ"בדמי ימיה" לעגנון- ניסיון מאוחר לתיקון רומן שלא צלח באמצעות קשר עם בן משפחה צעיר יותר: בראשית החיזור אחריה באוניברסיטה, כאשר הוא מדבר כביכול על ההרצאות שהפסיד, אף אומר לה כמאל "אני מקווה כי בעתיד אשיג את אשר החמצתי".
דור הנכדים, אחייניו של כמאל, כבר נראים אחרת. את ההסתגרות האינטרוספקטיבית מחליפה פעלתנות פוליטית חברתית. בסמליות כבדה מעט, הפך מחפוז את אחד מהם לקומוניסט ואת השני (דווקא זה שמנשק נערות בחדר המדרגות) לפעיל באחים המוסלמים. האירוניה חוגגת גם כאן: אחמד הקומוניסט רואה את עלוויה סברי במסיבת הפרידה לפרופ' פורסטר ובלבו מתקשרת האהבה לאידאולוגיה הפוליטית שלו: "בעולם החירות פורחת האהבה כמו וורדים. האהבה הופכת לרגש אמיתי וטבעי רק בארץ קומוניסטית". שעה אחר כך, כאשר הוא מתלווה אליה בדרך הביתה ומבקש את ידה, הוא כבר מאשר לה מה הכנסתו העתידית: "המשרה תהיה בגבולות המוכרים ואילו המשכורת עשר לירות בערך.. רציתי לגלות לך שאבי נמנה עם בעלי הנכסים". אכן, "הארץ המשונה הזו נסחפת ברגשותיה בפוליטיקה ואילו באהבה מדקדקת כמו רואה חשבון".
האם העובדה שרדואן, הנכד השלישי, הוא נכדו האהוב ביותר של האדון אחמד עבד אל-גוואד, אשר מזכיר לו את אשתו הראשונה הנייה (שהיא אכן סבתו של רדואן) מרמזת משהו על עולמו הפנימי של האדון? האם משהו בו נסדק ולא התאחה אחרי שנטשה אותו? התעמרותו המזעזעת מהכרך הראשון באמינה, אשתו השניה, ובאופן כללי יחסו האינסטרומנטלי אליה, מקבלים פתאום גוון אחר, אולי ראוי יותר לחמלה. מבחינות מסויימות רדואן דומה לסבו שבצעירותו הירבה במסיבות חשק. אבל בניגוד לסבו, הוא אינו מתעניין בנשים. מחפוז חושף את נטייתו המינית באיטיות מחושבת. הוא מתואר בתחילה כצעיר יפה תואר ומטורזן, באופן שמרמז על הפיכתו לאובייקט מיני ("חזותו... היתה ממש תאווה לעינים"). הוא וחברו ללימודים חילמי ("מתחרהו ביופי") "היו שניהם מכינים את שיעוריהם כאן עד שעה מאוחרת, ואחר היו שוכבים זה לצד זה במיטה הרחבה עם הכילה והמוטות השחורים". אבל "שיחות אודות נערות עוררו בנפשו מבוכה ותוגה... כולם מביעים את דעותיהם, אפילו את הדעות שיש בהן התקפה על הבורא. אך הוא אנוס להסתיר את אשר סוער במעמקי נפשו ותמיד יישאר סוד מעורר אימה, סוד אימתני. הוא דומה לנרדף או לזר. מי חילק את הבריות לנורמלים ולחריגים?". חילמי מכיר לרדואן את הפחה עבד אל-רחים, פוליטיקאי בכיר תרבותי לעילא ורווק מזדקן (שבביתו המפואר המשרתים תמיד נאים וגמישים או צעירים וורודי לחיים..). הקשר ביניהם מאופיין ברמיזות לתפיסות היסטוריות שהיו נפוצות באגן הים התיכון ובעולם הערבי: בדומה לאהבה היוונית מעיד על עצמו הפחה "דרכי היא לאחוז בידו של הצעיר עד שיתבגר. מה יפה בחיים יותר מהאהבה?", ובדומה לאהבת הנערים המוסלמית שבהשפעת הסופיזם ראתה בנער היפה ביטוי ליופיו של אלהים, אומר חילמי עם כניסתם לוילה של הפחה "אנחנו כמו שני ירחים בחליפה ותרבוש, מי שנוהה אחר יופיו של הנביא שיביע את הערצתו". הסופיזם עולה במחשבה פעם נוספת כשהפחה עצמו מזכיר את אחד מידידיו אשר "כשהוא מתמסר לענייניו האישיים הוא הולך עד הסוף. בהקשיבו למוזיקה הוא עשוי לצאת עירום בריקודים". במפגשים ובשיחות בין רדואן וחילמי לפחה ולעלי מהראן, האקס שעדיין מלווה אותו (וארכיטיפ מרהיב בפני עצמו של ההומו הנהנתן והשנון), עושה מחפוז ניסיון ישיר ואמיץ לזמנו לדון במהותה של ההומוסקסואליות, גם אם התפיסות הללו נראות לנו כיום מיושנות וסטריאוטיפיות, ועוסקות באופן מוגזם ביחס לאישה: עבור רדואן היא "יצור מעורר סלידה", אך הפחה מטיף לו להנשא ולהיות לאב ("את האושר הזה יעריך רק הסובל מבית שומם. דממת המשכן היא יסורי הזקנה") ותוהה מדוע האישה אינה מעוררת סלידה בגברים אחרים הדומים לו. הוא גם מזכיר את יחסיו הקרובים שלו עצמו עם אמו.
כל הדברים הללו נאמרים כבר לקראת סוף הרומן. עתה הפחה עצמו, שתמיד הטיף להפרדה בין מוסר פרטי לציבורי ("הדבקות במוסר הציבורי היא מצווה בשבילנו יותר מהאנשים האחרים") עומד לחזור בתשובה ולצאת למסע העליה לרגל למכה. הוא, שתואר בראשית הספר ברווקותו כ"ענף שנתלש מעץ", מפזם כעת "הנעורים הרעננים נשרו מעלי כפי שנושרים עלים מן הענף", וסוקר עם עלי מהראן את גורלם העגום יותר או פחות של חבריהם ל"קהילה" מימים עברו. האקס השובב ממהר להזכיר חוטא סופי (שוב!) שחזר בתשובה 70 פעם, ברמזו לפחה שמסע החאג' לא חייב להוות סוף לתענוגות. בדומה לפחה, גם המקבילה הנשית לו בצד הנהנתני-תרבותי של הסקאלה, גלילה, גיבורת המשתים על הנילוס עם האדון אחמד שהפכה למדאם בבית זונות, עומדת לחזור בתשובה לקראת סוף חייה.
מעניין שהחלק השלישי, כמו החלק השני, מסתיים בפגישה של שני האחים למחצה השונים כל-כך זה מזה, כמאל ויאסין, אשר למרות הכל שוררת ביניהם אהבה ודאגה הדדית ואינטימיות. האחד קונה בגדי אבל לקראת מותה הצפוי של אמו, והשני בגדי תינוק לנכדו העתיד להוולד. דור הולך ודור בא.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
