סבא שלי בנימין וייס מירושלים היה עובד כפייה במחנה, יחד עם המאייר דוש. תמיד סיפר על רשעות ההונגרים במחנה, בפרט על הענישה הזוועתית של תלייה עם ידיים קשורות לאחור, בכמה סבבים, לאחר שהתלוי התעלף שוב ושוב. כיצד איבד את שיניו בעקבות סטירה בטענה שלא הצדיע לחייל. כיצד אולצו לשאת משאות כבדים במכרות הנחושת כהתעללות לשמה. ובעיקר כמובן על הטבח הנוראי בו ירו בהם בצעדה חזרה להונגריה, כאשר רוב מוחלט של העובדים נטבחו ביריות ונשארו כמה מאות בודדות מתוך כמה אלפים, טבח זה אירע בהושענא רבה ולכן סבי חרד כל חייו מיום נורא זה.
איני יודע מדוע עדותו המצולמת ביד ושם אינה כלולה בספרות על המחנה. ישנו ספר נוסף על המחנה, שכתב יהודה דויטש.

שלום חברים,
כבר קראתי בחיי ספרים רבים על נושא השואה עדויות וספרי עיון מכל בסוגים והמינים אולם בשבוע שעבר קראתי שני ספרים שזעזעו אותי באופן מיוחד , תוך סיפור קורותיהם של שני ניצולים. הראשון ארווין מילר,
שעבר ארבע שנים קשות ואומללות במחנה המוות יאסנובץ בקרואטיה.
סיפור מחנה זה ממש לא ידוע ולא נילמד בישראל. הסיבות לכך רבות , אמנה אחדות.
א) מחנה יאסנובץ היה מחנה קרואטי שהופעל על ידי משטר האוסטשי שהועמד במקומו על ידי גרמניה הנאצית, משטר בובות ששיתף פעולה עם הגרמנים ואימץ דפוסי פעולה דומות לאלה שבהן השתמשו הנאצים באירופה ובמיוחד מחנות המוות בפולין, בקרואטיה האוסטשים ביקשו לעשות ניקוי אתני על ידי חיסולם של כל הזרים שנמצאו בגבולם : סרבים, יהודים, מוסלמים וצוענים.
במסגרת הטיהור האתני חיסלו הקרואטים בין 100–150 אלף בני אדם. ביניהם 20 אלף מיהודי קרואטיה והשטחים שסופחו אליה.
בניגוד לנאצים , השתמשו הקרואטים באמצעים פרימיטיביים לרצח בני האדם ולרוב עשו זאת בכל מיני אמצעים מכניים כגון פטישים, סכינים, וכל מיני דרכים אחרות מעוררות חלחלה ושרק מקריאה בספר יכולות לגרום
לתחושות קבס.
ב) מחנות המוות ביוגוסלביה היו קטנים והם שימשו בעיקר לעריכת טיהור אתני באוכלוסיות שלא התאימו לתוכנית הלאומית של המשטרים. בסרביה התקיימו שלושה מחנות שטיפלו ביהודי בלגרד והערים הסמוכות לה ( על ידי משאיות הגז שהגרמנים עשו בהן שימוש במחנה ההשמדה בלזץ, ובמקומות אחרים).
ג) מספר השורדים היה קטן מאוד ולאחר שסיימו את הטיפול עברו לטפל באוכלוסיות אחרות כגון צוענים,סרבים, ומתנגדי המשטר, בעיקר שבויי מלחמה ופרטיזנים שנתפסו בקרבות.
בשל הסיבות האלה והעובדה שמספר הקורבנות לא היה גדול יחסית למספרם בפולניה, בארצות הבלטיות , אוקראינה וכו׳ , הוצנע סיפור מחנות המוות ביוגוסלביה ואולי שלא בכוונה.
ארווין מילר הגיע למחנה יחס עם קבוצה גדולה שכללה את הקהילה היהודית בעירו וויקוביצי והכפרים הסמוכים לה.
הקבוצה התפזרה במחנות המשנה או חוסלו בקבוצות ביערות ( נורו והושלכו לבורות), הבודדים שניצלו היו בעלי מלאכות נדרשים כמו אב המשפחה שהיה בורסקאי במקצועו . כמו כן ניצלו בעלי מקצוע מתמחים בתחומים נחוצים כגון רופאים, אחיות, טבחים, חקלאים מומחים וכוי, יהודים אלה נקבצו יחדיו והשתדלו לעזור זה לזה עד כמה שיכלו.
בספר מתאר המחבר את כל תקופת מאסרו ואת האופן שבו חוסלו האסירים ו תיאורים אלה קשים מאוד ולא מיועדים לבעלי קיבה רגישה.
ספר מעולה הכתוב ברגישות אבל גם מאוד ישיר ואולי אפילו בוטה בתאוריו, ועל כן אני ממליץ עליו אבל לא לכולם.
טוביה

כמה מכם יכולים להצביע אם אשאל מה אתם יודעים על מחנות לעבודות כפייה בכלל או למחנה לעבודות הכפייה ׳בור׳? מעטים יעזו להרים את היד.
הרבה מאיתנו אולי גם חטאו ואמרו שמה שקרה במחנות לעבודות כפייה לא יכול להשתוות בכלל למה שקרה במחנות הריכוז וההשמדה וחלקכם גם ימשיכו לחשוב ככה.
מה שכן, כל אחד מאיתנו חייב שבביתו יהיו ספרי קודש כמו הספרים ש׳יד ושם׳ מוציאים לאור, וזהו רק אחד מהם.

כמעט 170 עמודים שמספרים לנו 8 עדויות של 6 יהודים, ושני נוצרים שהוכרחו לעבוד בתת תזונה, בתנאי מזג אוויר ותנאים סניטריים מכפירים לטובת הגרמנים וההונגרים במחנה כפייה ע״ש העיר ׳בור׳. 8 עדויות שהן לא פחות מזעזעות מעדויות של ניצולי מחנות השמדה, עדויות שהן לא פחות מטרידות את הלב וקורעות את הנשמה בכאב וסבל.
את המלחמה וההשפעה הגרמנית על האזור הזה כמעט ואף אחד מאיתנו לא מכיר לעומק, לא מרבים לדבר על כך בפרוטרוט ועל כן ספרים מהסוג הזה, שאוספים בדיוק את אותן עדויות עלומות עלינו לקרוא ולהפיץ הלאה. בדיוק לשם כך ׳יד ושם׳ נלחמים באופן יום יומי למציאת עוד עדויות, עוד ראיות ועוד כתבים - על מנת שלא נשכח גם את הזוועות שנעשו בסדר גודל יחסית קטן יותר ממה שמוכר לנו, אך הן עדיין אותן הזוועות שעלינו להכיר.

כל זמן קריאת הספר עמד לעיניי השם של מחנה הכפייה - ׳בור׳, בעברית, זה פשוט השליך אותי כל פעם מחדש לאותן בורות קברי אחים רבים מספור שנעשו במהלך מלחמת העולם השנייה. אומנם כאן סדרי הגודל הם לא בדיוק כאלה, אך לא יכולתי להתעלם מההקבלה הזוועתית הזו וזה אפילו גרם לי לחלחלת יתר בקריאת הספר.
מי שמכיר אותי יודע, ספרי שואה הם הכרח אצלי בספרייה הביתית, אני גומעת אותם ומחפשת אותם בנרות, ספר כזה אין ספק שהייתי צריכה גם כן בספרייה שלי. כל עדות משלימה לנו פרטים נוספים על קורות האנשים החפים מפשע שנרצחו בדם קר בידי הצורר הנאצי.

חשוב לקריאה מאין כמוהו!

הספר מכיל אוסף של עדויות מעובדי הכפייה במחנה "בור" (מכרה נחושת), בתקופת מלחמת העולם השנייה בשנים 1943/44.

במחנה שררו תנאים לא אנושיים: חוסר מזון, התעללויות, רצח, מעשי טבח המוניים, השפלות, עינויים ומה לא?

מספר רב של יהודים נרצחו בזמן פינוי המחנה, והעדויות במקבץ זה הם "המזכרת" שנותרת משואת יהדות הונגריה.

כל עדות היא עולם בפני עצמו שזועקת השמיימה ומרטיטה לבבות.

שואת יהודי הונגריה הייתה מציאות עם סוף ידוע. לפי ויקיפדיה בשנים הראשונות מצבם של יהודי הונגריה היה טוב "יחסית", מפני שהונגריה נכבשה על ידי הגרמנים רק בראשית 1944 וב-15.5.1944 החלו הגירושים מהגטאות בערי השדה לאושוויץ.

רוב היהודים נרצחו במחנה אושוויץ בתאי גזים בבירקנאו. הצעירים נשלחו לעבודות כפייה ופרך במחנות ריכוז שונים, וחלקם מצאו שם את מותם ברעב ובעינויים קשים.

המשלוחים לאושוויץ הופסקו רק לאחר התערבותו של נשיא ארצות הברית (פרנקלין רוזוולט), מלך שוודיה והאפיפיור. למרות זאת רק לאחר הפצצתה של בודפשט, השתכנע מיקלוש ההונגרי לעצור את המשלוחים והם אכן הופסקו ב-9.7.1944.

סיפורם של העדים משקף מציאות קשה לצד אנטישמיות קיצונית ורצחנית. מחצית מהגברים ממחנה "בור" נרצחו בצרוונקה. אחרים נורו בידי אנשי הס"ס בסיוע חיילים הונגריים, ויש שחוו את עוצמתו של המשטר הנאצי, כשחצו את הגבול ההונגרי-אוסטרי בראשית 1945.

כל פרק בספר מקבץ לתוכו עדות אחת: גאבור שוייום מתאר איך הוא וחבריו הניפו מעל ראשיהם לבנים בחג הקדוש ביותר בלוח השנה העברי (יום כיפורים), שכונה על ידי יהודי הונגריה "היום הארוך". גאבור הצליח להתחמק מעונש רק בנס. הוא מרחיב בעדותו על העונשים, הכינים, הטפילים והמקלחות השבועיות. הוא שב לזרועות האם שכל אותה עת הייתה בבית מוגן על ידי שוודים. אחריו אחיו-אימרה שב אחרי 13 חודשי ייסורים, ואביו נפטר מרעב בפברואר 1945 במחנה מילדורף.

העדות של גאבור היא רק אחת מעדויות נוספות של לסלו סאואר שהפך אפילו לאיש עדי יהווה, לסלי לינדנר שאחרי בפחות מחצי שנה שנישא, קיבל צו התייצבות לשירות העבודה. לסלו לינדנר מרחיב בעדותו כיצד משחק השחמט הציל אותו ואת חברו פלוריאן. שניהם ניצלו משום בשעה שהם שיחקו שחמט מאחורי שיח, דיירי הצריף שהם התגוררו בו היו אנשי השלב הראשון של הפינוי לאושוויץ.

הוריו של פאול מרקוביץ נספו באושוויץ, פאפ באלינט נפל בשבי הרוסי ורק בשנת 1947 שוחרר. כל משפחתו של מיקלוש פרל מצאה את מותה בתאי הגזים, או שחלק מהם הגיעו לאושוויץ ועקבותיהם נעלמו. אישטוון קאדר הגיע לים הבלטי ועדותו שונה מהאחרים. לצערי אין עדות שמצליחה להותיר את הקורא אדיש אליה.

בסוף הספר צורפו פרוטוקולים של הועד הלאומי לסיוע למגורשים, הכוללים עדויות נוספות שבהן מתואר עד כמה המציאות היתה לא אנושית.

הרעב, הפחד, הצחנה והתעללויות עטפו את העדים בכל דקת חיים במחנה "בור".

סיפורם מצטרף לפרקים נוספים וקשים מנשוא בסיפור של שואת יהדות הונגריה.

ההערות, העריכה, ההקדמה של הסופר סבולץ' סיטה, והרקע ההיסטורי של ד"ר רוברט רוזט מצויינים. לדעתי כל המיקשה יחדיו מהווה ערך מוסף לספר, ולדור שלא ידע ורק מתבקש "לזכור לא לשכוח".

ממליצה לדור הצעיר ולמבוגרים כאחד.
לי יניני