לא ידענו דבר על מחנות הריכוז, כלומר לא היה לנו קנה מידה להעריך את מצבנו. מה צר היה עולמנו! רק לאחר המלחמה כשהשוויתי את זיכרונותי לאלו של אחרים, הבנתי אכן כמה צר הוא היה.איזו עדות אישית אני יכול לתרום?... לא הייתה לנו הזדמנות לשמוע חדשות של שידורי הבי בי סי וידענו על המצב בעולם פחות מאנה פרנק בת הארבע-עשרה.ואף-על-פי-כן הזיכרונות שלי משלימים גם הם את התמונה הכללית של אותם הימים.
עזרא בן גרשום לא היה בגטו ולא במחנה ריכוז.בשנות השואה חי במחתרת
ובזהות בדויה בכרך הגדול ברלין,רואה ואינו נראה,ועד שנסתיימה המלחמה איבד את הוריו,את אחיו,את אחותו ובנותיה,החליף אינספור זהויות ושמות ובמנוסתו המתמדת מפני גורלו נמלט לווינה וממנה לבודפשט ולרומניה עד שהצליח בסופו של דבר,לקראת סוף המלחמה,להגשים את משאת נפשו לעלות לארץ-ישראל.
הספר גר הייתי בארץ נכרייה הוא גם סיפורה הטרגי של הקהילה היהודית בגרמניה ערב עלייתו של היטלר לשלטון ובשנות השואה - דבקותם של יהודי גרמניה במולדתם, התפכחותם, הדרתם הנמשכת מן החיים המקצועיים, מן החיים הציבוריים ומן החיים ממש - אבל בעיקר זהו סיפורו האישי של הנער עזרא בן גרשום,בן למשפחת רבנים מגרמניה,שראה נכוחה לפעמים בבהירות רבה יותר מכל המבוגרים סביבו וניסיונות ההישרדות המדהימים שלו מעוררים השראה.
עזרא בן גרשום ניחן בעין בוחנת ובלב רגיש והוא משכיל לצייר בספר זיכרונותיו רחב היריעה תמונה חיה של האימה,הטרור והבדידות שהיו נחלתם של מי שלא נתפסו אמנם בידי הנאצים,אבל כילו את נעוריהם במסע הישרדות במחתרת ובזהות בדויה - נעזרים בתושייה ובעוז רוח,במזל ובאנשים אמיצים ואצילי נפש.
