"השנה, 1944, עמדתי להיות בן שלוש-עשרה. כשהתקרב היום התחלתי לחשוב על הדברים שהייתי עושה בקומיאט אלמלא נעקרנו משם בידי הגרמנים והשלטונות ההונגריים. ידעתי שאילו עדיין הייתי שם, הייתי מתכונן בוודאי לחגיגת הבר מצווה שלי. ... בדרך כלל הנער לומד לקרוא את ההפטרה. בקומיאט שלפני המלחמה ובקהילות יהודיות אורתודוקסיות אחרותב אירופה נהגו הנערים, כל אחד לפי יכולתו, לקרוא גם סוגיה מהתלמוד. במוצאי שבת נערכה בדרך כלל מסיבה לכבוד חתן הבר מצווה... אבל במחנה הריכוז גוזן II לא נעשה דבר מכל אלה בשבת שאחרי היום השני של סוכות תש"ה. לא היו שם ספרי תורה, או נוסחים של ההפטרה, איש לא קרא מהתלמוד, שום מסיבה לא נערכה".
סיפורו של נפתלי דויטש מעלה על נס את התושייה המופלאה ואת כוח החיות העצום שגילה נער יהודי בהתמודדותו עם התנאים הקשים מנשוא בגטו מונקאץ´ ובמחנות הריכוז אושוייץ, מאוטהאוזן, גוזן וגונסקירכן.
עד שמלאו לו שתים-עשרה וחצי חי נפתלי עם משפחתו בכפר בקרפטורוס בקרב שכניו הלא-יהודים. חיי הכפר, הפעילות הספורטיבית והעבודות החקלאיות שעסק בהן חישלו את גופו ואת רוחו. אלה, בצד אומץ לבו ותבונתו המעשית, סייעו לו להקל את תנאי חייו, שלו ושל הסובבים אותו, ולשרוד עד להצלתו מן התופת הנאצי.
תכונות אלה ליוו את נפתלי דויטש גם בהמשך דרכו כאשר גויס לתנועה הציונית גורדוניה והצטרף לשורותיה, כשעלה לארץ-ישראל וכשהיגר לארצות-הברית. בתנועת גורדוניה הוכשר לעבודה חקלאית, לדיג מסחרי ולשירות בצי הסוחר, ובעת שהותו באיטליה סייע בהעברת מעפילים לספינות שפניהן לארץ-ישראל. בהגיעו לארץ התנדב נפתלי לצה"ל ולאחר מלחמת העצמאות הצטרף לצי הסוחר הישראלי ושירת בו עד 1955.
סיפורו האישי של נפתלי דויטש הוא גם סיפורם של היהודים שחיו בביטחון בכפרים שבקרפטורוס עד שגורשו מבתיהם ונשלחו למחנות ריכוז.