ביקורת ספרותית על בור - סיפורו של מחנה לעבודת כפייה, 1944-1943 - בגוף ראשון # מאת אברי פישר
ספר מעולה

---

הספר מכיל אוסף של עדויות מעובדי הכפייה במחנה "בור" (מכרה נחושת), בתקופת מלחמת העולם השנייה בשנים 1943/44.

במחנה שררו תנאים לא אנושיים: חוסר מזון, התעללויות, רצח, מעשי טבח המוניים, השפלות, עינויים ומה לא?

מספר רב של יהודים נרצחו בזמן פינוי המחנה, והעדויות במקבץ זה הם "המזכרת" שנותרת משואת יהדות הונגריה.

כל עדות היא עולם בפני עצמו שזועקת השמיימה ומרטיטה לבבות.

שואת יהודי הונגריה הייתה מציאות עם סוף ידוע. לפי ויקיפדיה בשנים הראשונות מצבם של יהודי הונגריה היה טוב "יחסית", מפני שהונגריה נכבשה על ידי הגרמנים רק בראשית 1944 וב-15.5.1944 החלו הגירושים מהגטאות בערי השדה לאושוויץ.

רוב היהודים נרצחו במחנה אושוויץ בתאי גזים בבירקנאו. הצעירים נשלחו לעבודות כפייה ופרך במחנות ריכוז שונים, וחלקם מצאו שם את מותם ברעב ובעינויים קשים.

המשלוחים לאושוויץ הופסקו רק לאחר התערבותו של נשיא ארצות הברית (פרנקלין רוזוולט), מלך שוודיה והאפיפיור. למרות זאת רק לאחר הפצצתה של בודפשט, השתכנע מיקלוש ההונגרי לעצור את המשלוחים והם אכן הופסקו ב-9.7.1944.

סיפורם של העדים משקף מציאות קשה לצד אנטישמיות קיצונית ורצחנית. מחצית מהגברים ממחנה "בור" נרצחו בצרוונקה. אחרים נורו בידי אנשי הס"ס בסיוע חיילים הונגריים, ויש שחוו את עוצמתו של המשטר הנאצי, כשחצו את הגבול ההונגרי-אוסטרי בראשית 1945.

כל פרק בספר מקבץ לתוכו עדות אחת: גאבור שוייום מתאר איך הוא וחבריו הניפו מעל ראשיהם לבנים בחג הקדוש ביותר בלוח השנה העברי (יום כיפורים), שכונה על ידי יהודי הונגריה "היום הארוך". גאבור הצליח להתחמק מעונש רק בנס. הוא מרחיב בעדותו על העונשים, הכינים, הטפילים והמקלחות השבועיות. הוא שב לזרועות האם שכל אותה עת הייתה בבית מוגן על ידי שוודים. אחריו אחיו-אימרה שב אחרי 13 חודשי ייסורים, ואביו נפטר מרעב בפברואר 1945 במחנה מילדורף.

העדות של גאבור היא רק אחת מעדויות נוספות של לסלו סאואר שהפך אפילו לאיש עדי יהווה, לסלי לינדנר שאחרי בפחות מחצי שנה שנישא, קיבל צו התייצבות לשירות העבודה. לסלו לינדנר מרחיב בעדותו כיצד משחק השחמט הציל אותו ואת חברו פלוריאן. שניהם ניצלו משום בשעה שהם שיחקו שחמט מאחורי שיח, דיירי הצריף שהם התגוררו בו היו אנשי השלב הראשון של הפינוי לאושוויץ.

הוריו של פאול מרקוביץ נספו באושוויץ, פאפ באלינט נפל בשבי הרוסי ורק בשנת 1947 שוחרר. כל משפחתו של מיקלוש פרל מצאה את מותה בתאי הגזים, או שחלק מהם הגיעו לאושוויץ ועקבותיהם נעלמו. אישטוון קאדר הגיע לים הבלטי ועדותו שונה מהאחרים. לצערי אין עדות שמצליחה להותיר את הקורא אדיש אליה.

בסוף הספר צורפו פרוטוקולים של הועד הלאומי לסיוע למגורשים, הכוללים עדויות נוספות שבהן מתואר עד כמה המציאות היתה לא אנושית.

הרעב, הפחד, הצחנה והתעללויות עטפו את העדים בכל דקת חיים במחנה "בור".

סיפורם מצטרף לפרקים נוספים וקשים מנשוא בסיפור של שואת יהדות הונגריה.

ההערות, העריכה, ההקדמה של הסופר סבולץ' סיטה, והרקע ההיסטורי של ד"ר רוברט רוזט מצויינים. לדעתי כל המיקשה יחדיו מהווה ערך מוסף לספר, ולדור שלא ידע ורק מתבקש "לזכור לא לשכוח".

ממליצה לדור הצעיר ולמבוגרים כאחד.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על בור - סיפורו של מחנה לעבודת כפייה, 1944-1943 - בגוף ראשון #