הוצאה לאור›מ. מזרחי

#
אני חושבת שמגיעה לאגתה כריסטי הקשישה התנצלות ממני. בעבר, כשקראתי את ספריה חשבתי שהיא מצליחה ליצור תעלומות מעניינות, ללא שום שימוש בהומור. התייחסותה לדמויותיה ולעלילותיה נראתה לי רצינית עד אימה. נכון, היא יצרה דמויות משעשעות – כמו פוארו העגלגל, שבלגיותו איפשרה לה לצחוק על יוהרתו ועל האגו שלו, בלי להבחין בגיבנת אותה נושאת הבריטית שבה. כך שקיבעתי לי את דמותה כסופרת המוגבלת לסוג אחד של אנשים – מעמד

חג האביב הלו הוא חג הפסח הוא החג האהוב עלי ביותר.

המוני ישראל מנקים ומסדרים את בתיהם וזו חגיגה לחובבי הספרים, הררי ספרים נמצאים מחוץ לבתים וליד פחי האשפה וחובבי ספרים ישנים כמוני עטים ונוברים במציאות.
תמיד צדים את עיני ספרים ללא כריכה מקושטת וצבעונית בעלי דפים צהובים ובלויים מרוב עלעול, ואם בכריכה בחלק התחתון ישנה הדפסה של חותמת לפיד שעליו רשום "מועדון הספר הטוב" של הוצאת הספרים מ. מזרחי אני מ

אני חושבת שכאן בבית ישמחו לברך "שהחיינו" כי סוף כל סוף אחרי שבועות ארוכים הגעתי לסיומו של הספר הזה, ואפשר כבר להחזיר אותו לספרייה (האמיתית. זו שיש בה הגבלה על משך הזמן שמותר להשאיר ספרים שנלקחו ממנה אצלך בבית). אולי עזרה לזה הצורה החיצונית שלו, זו שאין לה את עטיפת הנייר הצבעונית ובמקום זה יש עליה אותיות זהובות מוטבעות על כריכה אדומה, מראה שדומה באופן כללי לספר קודש, ואפשר לקחת אותו לבית הכנסת ולקר

מזמן לא קרה לי שאני רוצה לכתוב סקירה ומתקשה למצוא את המילים.
אני אתחיל מההתחלה. הספר הזה הוא הספר האהוב על אמא שלי והיא ממש רצתה שאקרא אותו וקנתה לי את שני הכרכים.
כשהספר יצא לי בהגרלה, למען האמת קצת התבאסתי כי לא כל כך התחשק לי לקרוא אותו, אבל כבר בפרק הראשון משהו קסם לי, באווירה, בהומור ובדמויות.
לאורך 900 העמודים הראשונים של הספר לא ידעתי מה דעתי עליו. סימנתי המון, נהנתי מהקריאה, אבל היה לי

זכיתי לסיים עתה, פעם ראשונה בחיי, בגילי המבוגר (71) את הספר הקלסי, חלף עם הרוח, שנכתב ע"י הסופרת האמריקאית הגאונית מרגרט מיצ'ל, שעסקה בכתיבת הספר כ- 10 שנים – משנת 1926 עד שנת 1936. קראתי את שני הכרכים הגדולים (מעמוד 1 עד עמוד 1024) בתרגומה הטוב של המתרגמת ג. אריוך (שם העט של גֶ'נטילה ברוידא) משנת 1971. נהניתי מאד.

לפי הויקיפדיה האנגלית – ממחקר בשנת 2014 – הספר חלף עם הרוח היה הספר הנקרא ביותר

מסך המוות אינו הספר הראשון שאני קורא משל כריסטי, אבל אף ספר לא הותיר את רישומו מהעבר הרחוק. איזה רושם מותיר זה? זהו הספר האחרון בו מככב הבלש הנודע הרקיל פוארו. את הסיפור האחרון הזה אנו קוראים, כרגיל, משותפו לחקירות הקפטן הייסטינגס.
לפני שאספר מה בספר, אומר רק שהקריאה כרגיל בספרים בריטיים, על הנימוס הנודע, ההתנהגות המוקפדת והתמציתיות מהווים עונג לא קטן. גודלו של הספר כנובלה.
ולעניין. הפעם לפנינו

ברוכים הבאים לעולמו של טינטין. עיתונאי חוקר צעיר ואמיץ לב. יחד עם ידידיו, מתמודד טינטין עם הרפתקאות מרתקות ברחבי העולם, מגן על החלש, דורש את האמת, ומנסה לשוב הביתה בחתיכה אחת.
אודה ולא אבוש, אלו ספרי הקומיקס האהובים עלי ביותר. וגם כיום כמבוגר אני קורא בהם בחיבה בלתי מוסתרת.
טינטין מאד אנושי ונורמלי. בשונה מגיבורי הקומיקס האמריקני שהם 'גיבורי על', טינטין הוא בחור פשוט כמוני וכמוך. האיורה של ה

ספר מרגש מאוד, הנוגע בתום של הילדות. גדלתי על הספר הזה, קראתי אותו שוב ושוב בתור ילד, ורק עכשיו, כאדם בוגר, אני יודע להעריך באמת את הכלים הרגשיים שהספר הזה נתן לי.
הספר מפגיש אותנו עם רגשותיו העזים של גיבור הסיפור, רמי, ועם התמודדויותיו המורכבות כל כך – תהליכים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים, גם אם במבט ראשון הם נראים רגילים. דרך עיניו אנחנו פוגשים את התום של הילד שאיבד את אמו בדרך הארוכה, את האמון שנבנ

ג'יימס ברודי הוא כובען, כלומר, בעל חנות לכובעים משובחים בעידן בו עוד חבשו כובעים בבריטניה בכלל ובסקוטלנד בפרט, בטח ב-1879. הוא סבור שהוא נצר למשפחת אצולה, אבל הזמנים הם שעשו ממנו כובען, כובען אמיד בעל טירה בקצה הרחוב בו הוא גר. לא רק שבעידן ההוא חבשו כובעים, גם טירות היו סמל, למרות שמדובר רק בבית גדול ומיוחד. אבל אמו מעידה עליו כי לאביו הוא דומה: "אותו שגעון גדלות ואותה רגישות של אבק שריפה".
בבית