הוצאה לאור›זמורה ביתן

#
טולקין כתב סיפור פנטסיה שאינו בנוי על נוסטלגייה לימי הביניים. בחלקו כי הוא כתב אותו כסיפור לילדיו, ולכן אינו מכיל רכיבים רומנטיים. פרטי העולם הזה פנטסטיים, אולם האינטרסים, האג'נדות, ההנחות המונחות בבסיסו הן אוניברסליות ומציאותיות להפליא. בילבו ההוביט החביב והמנומס סבר שיחיה את כל חייו בנוחות, במנעמי הארוחות (הרבות!), יטפח כרס מכובדת, יארח בשמחה אורחים מזדמנים ובבוא יומו ינוח בשלווה ליד אבותיו,

הספר יצא ב-1981 עם תרגום בסגנון 1931, עם מילים כמו צרירים, קול סלפית, מתזה ו... לא אלאה אתכם. הספר יצא בהוצאת זמורה, ביתן, מודן כשהם עוד היו ביחד, ובסה"כ הם נקראו אז מועדון קוראי מעריב. אם נוציא את הספר היום בסגנון הגופן והריווח בין השורות, יכיל הספר 700 עמודים. ובכלל, זו קריאה שניה.
ספר מורכב מאוד הספר הזה.
סטינגו, ההסבר לשם הזה בספר, בחור דרומי צעיר מווירג'יניה, החפץ להתפרסם כסופר. הוא מגיע לני

לאחרונה (יחסית) נפתח עמוד נהדר בפייסבוק שנקרא "לפסוע במשעול המרגנית". שני אנשים מבוגרים שבים לספרי הוצאת "מרגנית", קוראים אותם ומעלים סקירות. זה עשה לי חשק לשוב גם להוצאה המעולה הזו, ולכן לקחתי את ספר המרגנית הכמעט יחיד שיש לי בבית - "מטילדה" מאת רואלד דאל.
קראתי את הספר בילדותי ואני זוכר שמאוד אהבתי אותו, וגם כמובן שראיתי את הסרט.
במקרה (או שלא) נהייתי הורה לילדה קטנה, כיום בת שלוש וחצי (בערך

יום ראשון באוניברסיטה. אני מבוהלת עד עמקי נשמתי, אבל לא מגלה את זה לאף אחד, גם לא לעצמי.
תועה בין הבניינים. מטפסת חמש קומות, יורדת אחת, מציצה בחדרים - הנה זה: כיתת אנטומיה.
מלאה סטודנטים.
לכולם יש מראה שנה א' קלאסי שאומר <I>אני כאן בטעות</I>.

המרצה נכנסת, מתולתלת, אנרגטית, ברוכים הבאים, איזה יופי, מחזור קטן ונחמד (קטן? קטן? על מה היא מדברת? ארבעים ושישה סטודנטים! את עצמי אני לא מוצאת כאן!

"סליחה, אנחנו מבקשים לא להחזיק ספרים למדפים אלא להניח אותם בעגלת השירות". ככה, בנימוס אבל בנחישות נזפה בי הספרנית בספרייה הלאומית. אני לא ממש "הוצאתי" ספרים, אלא עמדתי מול מדף ודפדפתי קלות במה שתפס לי את העין. אבל מסתבר שהם מבקשים לנטר הכל ולהבין מה להשאיר בשטח הקטן יחסית של התצוגה הגלויה לעין ומה יורד לגנזכי המאגר הרובוטי שמשם אפשר לשלוף אותו רק אם אתה יודע מה אתה מחפש ואם יש לך סבלנות להמתין שעה

****


אני מת על האייפון שלי. ברצינות. לא אהבתי ככה חפץ מאז... טוב, כנראה שאף פעם. כבר שלוש שנים חלפו מאז שהחלפתי את הנוקיה המאוס ששימש אותי לשיחות טלפון בלבד, מאחר שכל פונקציה אחרת, כמו הגלישה באינטרנט למשל (נניח, כדי לבדוק מתי הרכבת הבאה שיוצאת מתחנת השלום) היתה לוקחת כל כך הרבה זמן ועצבים, שכבר היה עדיף ללכת ברגל.

אז היום יש לי אייפון. ואני אוהב אותו אהבת נפש. לא רק לדבר עם מישהו או לשלוח

יוהו, החלטתי לעשות את זה
כי זה מה שהעולם צריך כרגע. ילדה בת 15 שתבקר ספר מופת שנכתב לפני יותר משמונים שנה. אז אני ממש לא הולכת לתת פה תקציר לעלילה כי מי שלא קרא - זה ספר חובה לחלוטין בעיני אז תלכו לקרוא ואם יתחשק לכם מתי שהוא תחזרו(:
אז ככה נשימה
מדובר בספר מדהים, הדמויות מעניינות ומורכבות (לא כמו בסרט לאלה שראו רק את הסרט!! , הסרטים טובים לטעמי אבל שטחו את הדמויות), העלילה מרתקת והטופ זה

מחיאות כפיים סוערות צריך למחוא לדבר הזה, בכל עמוד, על כל דמות, על כל צחקוק ועל כל רגע של עין לחה. לא צריך להשוות לסרט, לא צריך לשאול האם הוא עומד במבחן הזמן, לא צריך להעיר שהפסיכיאטריה עברה כל-כך הרבה מ-1962 ועד היום. עזבו, באמת – רק לקרוא וליהנות, ואפילו לחזור אליו שוב. הוא משחק בבטן הרכה של שאלת השיגעון והשפיות, של מלחמת היחיד בחברה, של השתלבות בה במחיר של כיבוי האש הפנימית – והכל בהומור עצוב וח

להאקסלי גירסה משלו לעולם כזה או אחר. דיסטופיה בכיינית. העולם רע, האדם רע, וזה ילך וייעשה רע יותר. כמה נפלא, כולנו שמחים ומאושרים לשמוע. לאורוול גירסה משלו. גם לפוטין יש גרסה, והוא עמל על כתיבה ברגעים אלה ממש. ימים יגידו מה ייכתב בספר שלו. בכלל, נראה כי לכל אחד, יהיה אשר יהיה, רעיון כלשהו על העתיד, יהיה זה אדם בעל השפעה גדולה או ארחי־פרחי כלשהו. לכל אחד עיניו וחלומותיו, וכל אחד רשאי לעשות בעיניו וב