|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
~תקיעה בקרן יערות~
(התרגשווווות!)
~פרק ראשון- הענן האפל- הקדמה~
אני מבקשת שכולם יקראו היטב, ההקדמה חשובה.
בעולם הקסום שלנו, שני הגזעים מלבד אנשי המאגיה גדלים וחיים בשבטים. כל מי שהוא בן סערה, נולד מתוך "ענן החיים"- ההורים מכניסים לתוכו את פניננת הרוח שהיא כמו 'עובר'. לאחר כמה שבועות שבהם ההורים משקיעים את כוחותיהם, נוצר בן הסערה מתוך האדים. כל אחד מכם נולד בצורה כזאת מתוך הערפל, ולאחר כמה שעות התגבשתם לצורה אנושית.
האלפים נולדו בשבטים שלהם בצורה רגילה, אבל הם גדלים בתוך שבט סגור, מרוחקים משאר השבטים על אי גדול מלא יערות. כשהאלף מגיע לגיל 100 הוא יוצא לעולם הפתוח רכוב על גב ציפור אייל (אמצעי רכיבה אצל האלפים) לתקופה של חודש, בה הוא מגלה את יכולותיו מחוץ לאי המוגן. כל האלפים מתחילים את המשחק פחות או יותר בקטע שבו הם יוצאים לחודשהניסיון הזה, אך הם לא יחזרו בזמן הקרוב.
אנשי המאגיה גדלים בערי בני אדם ומטפחים את אמנותם ביערות המבודדים הקרובים לערים.
כולכם מרגישים שמשהו רע עומד לקרות, האלפים חוששים לצאת למסעם, בני הסערה מרגישים ברטט הלא רצוני באוויר, המאגים מרגישים בעוצמה אפלה חזקה.
אתם יוצאים מחוץ לערים ולכפרים שלכם, נתקלים בדמויות אחרות ומגלים רמזים שונים שיובילו אתכם לפיתרון.
אתם פוגשים יצורים שונים, חיות שמתנהגות בצורה אחרת ממה שאתם מכירים, תוקפות אתכם כשעיניהם זוהרות באדום. אתם פוגשים חיות שהתעוותו לכדי מוטציות מפלצתיות שרוצות לחסל אתכם.
-בסוף הפרק כולכם תיהיו פחות או יותר במקום אחד, ואז אני אפרסם תגובה בולטת מה אתם מגלים שהוא מקור הכוח-
בהצלחה לכל הלוחמים!!!!
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
גשם.
אני צריכה רק להתאים את עצמי למצב הזה, לטוות ערפל קצת יותר עמיד, לנער את האובך. עיני הערפל שלי סורקות את היער. יער האלפים.
לעזעזל עם הגשם הזה, הוא מגעיל.
אני כנראה רוח הסערה היחידה ששונאת מים, עד כדי כך שאני מסכימה להשתנות לצורה אנושית רק כדי שהמים המגעילים לא יתערבבו לי בגוף הערפל הזך שלי.
אני נושבת למטה, נושמת עמוק ונושפת.
אני בוחנת את השתקפותי האנושית בשלולית ,אין ספק, אני יפה יותר אפילו בתוך ערפל. עכשיו אני מסירה את כיסוי הערפל בתנועה אגבית, כאילו אני מסירה כובע. רוב בני הסערה יתפעלו מזה, בשבילם זה קשה הרבה יותר. אבל איש לא יראה אותי, לעולם, אז מה זה משנה.
אני מתחילה לרוץ לתוך העצים ולובשת את ברדס השמלה המרופטת תוך כדי ריצה. אף פעם הגשם אל הפריע לי ככה, אפילו לא בצורה אנושית.
הגשם רועם על העצים. משבי רוח מוטחים אחד בשני, האוויר רועד ומתפוצץ. עיני מתכווצות. זאת לא סערה רגילה. אני מסחררת זעם אוויר בידי ונושפת לתוכו. הוא הופך מיד לכדור רוח מסתחרר, מלא בעשן שחור.
"מה לעזעזל קרוה כאן?" אני ממלמלת.
אני רוצה לעוף, כל כך רוצה לבדוק מה זה- אבל הגשם הזה חונק אותי.
אני יושבת על שפת השלולית ובוכה עם הגשם. הגעתי לכאן בשביל אוהת סיבה חסרת סיכוי, רק בשביל למצוא את זיאל.
זיאל שלי.
לפתע השיחים זזים, פנתר גאה בעל עיני שקד כחולות מביט עלי.
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
ניערתי את גופי השרירי והגמיש בשמחה. כמה שזה טיפשי וחסר סיכוי להיות שמחה במצב שלי, כשיש גשם אני תמיד שמחה. אני אוהבת את ההרגשה הזו שיש כשהוא מרטיב את קצוות הפרווה הבוערת שלי, ההרגשה שהגשם נותן: חופשייה ועוצמתית. צעירה, פראית וחופשייה.
קיוויתי שריצ'רד שורד את הקור והרטיבות במערה שלו. ידעתי שהוא רצה שאני אמשיך לשכב לידו ולחמם אותו, אבל הוא צריך לאכול. ואני צריכה קצת שקט, לפני הבשורה שאני עומדת לספר לו.
דחיתי את המסע שלי יותר מדי. השנה אני יוצאת. אני לא אגיד לו שאמרו לי שבמהלך המסע אוכל למצוא תרופה למחלה שלו, כי אז לא ייתן לי ללכת. הוא לא יידע שזו הסיבה האמיתית. עדיף שיחשוב שאני אנוכית ומגעילה, מאשר שיידע מה אני הולכת לסכן עבורו.
הוא הולך לחיות. הוא חייב לחיות.
ניערתי את ראשי בכעס - על העולם, על הגורל הלא צודק, והתרכזתי בגשם שהופיע בשבילי. הרמתי את ראשי האדיר למעלה, והנחתי לטיפות להחליק על פניי ולהרטיב את השפם שהתנוסס לצידי אפי השחור.
אלו הרגעים היחידים שיש לי להיות שמחה. ואני לא הולכת לוותר עליהם.
שאגתי שאגה אדירה, שאני בספק אם לא גרמה לכל בעלי החיים באזור לנוס על נפשם, והתחלתי לרוץ במהירות, במרדף לא מזוהה אחר צבי, שאת ריחו קלטתי בבירור, על אף שהיה רחוק ממני קילומטרים אחדים.
נהניתי מתחושת הכוח שהרגשתי כשרצתי כך; מהנשימות המואצות. נשמתי בהנאה את ריח הגשם המתקתק והרענן, הנחתי לו לשאת אותי הלאה; לשרירים להתפקע מהמאמץ הכייפי והכל-כך גדול שבריצה המטורפת הזאת.
ביני לבין עצמי תהיתי, מה פשר הסערה הרצחנית הזו בעונה זו של השנה. זה לא התאים ולא היה הגיוני. אני מקווה שהדבר האפל ההוא שהרגשתי קודם לא גרם לכך.
"עזבי את זה," הורתי לעצמי בתקיפות,"פשוט רוצי. תהיי חיה." וזה מה שעשיתי. עזבתי את זה ורצתי. נתתי לטורפת שבי לפרוץ החוצה, להשתלט על החושים שלי. הייתי חיה.
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
זינקתי על בת הסערה הזו.
מן הסתם היא לא ראתה אותי יוצאת מהאזור של השבט, ולמען האמת, כמעט לא ראיתי עוד מישהו כמו היצורה הזו.
התקרבתי אליה, דורכת על ארבע רגליים, ותוך כדי הופכת בחזרה לאלפית עם סכין שלופה "מה את עושה כאן?"
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
התחיל גשם.
הבטתי מסביב, ממצמצת בגלל הערפל הפתאומי.
פתאום ראיתי את קיילה, בדמות הפנתר שלה, ובת סערה מולה.
קיילה הפכה לאלפית עם סכין ביד.
התקרבתי בדמות שועלת-השלג שלי אל בת הסערה.
ואז זינקתי בבת אחת והפכתי חזרה לאלפית, הקשת ביד, והחץ מתוח על המיתר.
צימצמתי עיניים.
בזמן האחרון רואים כאן הרבה בני סערה, מה הם עושים כאן?
הנמכתי את הקשת, אבל החץ נותר דרוך, אני מהירה, ידעתי שאוכל להרים את הקשת לפני שהיא תספיק
לפגוע בי.
בת הסערה פתחה את פיה בתשובה לשאלתה של קיילה ואמרה...
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הפנתר זינק עלי.
עצמתי את העיניים והתחמקתי, הפנתר נחת לצידי והפך לאלפית גבוהה ויפה. שערה השחור היה פרוע וארוך, נראה שרצה זמן ממושך.
"לעזעזל, שחכתי את החוקים הטיפשיים," מלמלתי וגיששתי אחר הקטארים שלי.
היא הצמידה אותי לעץ עם סכין.
בדיוק באותו רגע קפצה שועלת שלג ונהמה עלי, והפכה בשניות לאלפית עם קשת ביד.
"מה את עושה כאן?" שאלה הפנתר בקול מסוכן.
"אתן משמר הגבול או משהו?" מלמלתי לעצמי.
יכולתי להעיף אותן לכל הרוחות, אבל היססתי. ראיתי שגברת שועלת שלג בוחנת את פלג גופי התחתון המעורפל. היא הרימה גבה.
"נו, מה את עושה כאן, בת סערה?" ירקה גברת פנתר.
"זה דגל לבן," אמרתי בכעס. "אני רק רציתי לברר כמה פרטים על המקום הזה. יש כאן עקבות רו חשל בן סערה, אני חייבת למצוא אותו." לא התכוונתי להיו תגלויה כל כך, אבל ידעתי שהן לא ירדו ממני, ואני אצטרך להעלם.
האלפיות החליפו מבטים, גברת פנתק התרחקה מעט.
"אל תעזבי אותה, היא יכולה להפוך לרוח טיפשית ולהעלם." אמרה גברת שועלה.
גברת פנתר נחרה בבוז. "ראיתי בני סערה עושים את זה, זה לוקח להם לפחות שתי דקות. נוכל לעלף אותה עד אז." היא נשמעה נלהבת.
"תרדו ממני, ואז נדבר." אמרתי כשידי מונחות על הקטארים שלי. אף אחד לא שולף להב רחב מהר יותר ממני.
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"אין שום סיכוי שאני יוצא לשם!" אמרתי.
"אתה יודע שמתישהו תצטרך ללכת לשם." היא אמרה.
"אני יודע אבל לא השנה הזאת." השבתי בקול עצבני.
"אני לא יכולה להכריח אותך ללכת לשם אבל אם לא תלך לשם אתה יודע מה יקרה."
"אני אומר לך! יש לי תחושה רעה הפעם!"
תמיד יש לך תחושות רעות לגבי זה!"
"אני אלך לשם לא מפני שאני רוצה." אמרתי בקול עצבני ומתוסכל.
יום המסע היגיע מהר מאוד.
לקחתי את הקשת שלי, הרחב והפגיון הקטן שהיה מונח על המדף.
חיבקתי את אחותי לפני שיצאתי "ביי." הפטרתי לה בקול כעוס ויצאתי מהבית.
אחרי חצי שעה בערך הרגשתי שמשהו ממש רע עומד לקרות.
בגלל זה לא רציתי ללכת למסע הזה! "אוף!" אמרתי בקול כועס.המשכתי ללכת עד שפגשתי שועל.
היו לו עיניים אדומות, שיער אדמוני ורגליים ארוכות. הוא חשף את פיו וראיתי שיניים חדות כסכין. ישר הבנתי שהוא עומד לתקוף אותי. הוצאתי את החרב שלי וחיכיתי.
השועל רץ אלי עם מבט רושף. התחמקתי ממנו ובעטתי בו חזק.
הוא ברח. פתאום שמעתי קול שאמר "תרדו ממני ואז נדבר.
הפכתי ליגאור והלכתי לראות במה מדובר.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"אל תציבי לנו תנאים!" נהמתי בכעס "את לא במצב שיאפשר לך את זה"
שקד נהמה ופלטה "קדימה, ניקח אותה איתנו בדרך" היא הפכה לשועלה.
"ואותי את משאירה לטפל בה" מלמלתי
רשרוש קל שבקלים נשמע מבין השיחים, חלש מכדי שיהיה חיה כלשהי.
זה יכול להיות באזור הזה רק אלף.
זיהיתי בשניה את היגואר שיצא בצעידה נינוחה מבין השיחים.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי את לגולאס. שבינתיים חזר לצורת אלף
|
|
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
סערה, משהו גדול עומד להיתרחש
אני מרגישה שכול האוויר עומד והכול רוטט וזה לא טוב או שאולי כן
אולי זאת ההיזדמנות הגדולה שלי לשנות את החיים שלי ולעשות בהם משהו שימושי.
עפתי מעל ליער שניראה לי מוזר,שקט מידי, ונחתתי בתוך היער כשהבחנתי בדוב
אבל הוא ניראה משונה עיניו זרחו בצבע אדום רצחני והוא התחיל ליתקוף אותי אבל הדפתי אותו במשב רוח חזק ועפתי מהמקום עדין מבולבלת כי דובים הם לא חיה יותר מידי תוקפנית
המשכתי לעופף מעל היער עד ששמעתי שניים מיתווכחים,זיהיתי שאלו היו אלפים וצנחתי מטה וראיתי שיש איתם עוד בת סערה,לא ראיתי אותה מימי,אני בטוחה בזה כי היייתי זוכרת פנים כאלו.
ריחפתי יותר נמוך עד שהייתי כמטר מעל כולם והם הבחינו בי והיסתכלו עלי במבט בוחן ובמבט של "את לא רצויה פה"
אבל לא זזתי ממקומי.
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
אני מעבירה את ידי על הטבעת, מלטפת אותה בעדינות. עוברת על חוטי הכסף העדינים שלאט לאט מסתובבים ועוטפים את אבן הנשמה. אני זוכרת איך הוא טיפס לפסגת הר איבידיה, טיפס במו ידיו, כי אי אפשר לעוף לגובה כזה. טיפס עד לפסגה- מסע מסוכן. שם אין אויר, בגובה 9045 מטר. טיפס עד לפסגה וחצב את האבן הזאת. רק בשבילי. והטבעת כבר מוברקת לשלמות. ובכל זאת אני ממשיכה לעבור עליה.
פעם הייתי מנקה אותה עם דמעותיי שלי. אך דמעותיי יבשו מרוב עצב וחרטה.
יש גשם בחוץ. נדיר שאני שמה לב. בדרך כלל אני פשוט... לא שם. לא בשום מקום. ובכל זאת בכל מקום.
גשם... גשם הוא דבר כל כך טהור. כל כך אהוב. כל כך ... הוא.
הוא כל כך אהב את הגשם.
לאחרונה הכל נראה לי כמתוך חלום. כאילו כלום לא קורה ובאותו הזמן הכל. כאילו החיים מנסים לעזור אותי ואני רוצה להעצר והגוף שלי ממשיך להתקדם.
וזה לא "כאילו". זו המציאות. האחיזה שלי לחיים האלו כל כך קלושה... לפעמים אני תוהה למה אני לא פשוט הופכת לרוח וגומרת עם זה. מבלה את שאר חיי בתור ערפל עם יכולת חשיבה מינימלית. התשובה היא ברורה. אני לא יכולה לפרוש. אני אמצא אותו. לא אכפת לי מכלום. רק ממנו. ויצאתי לחפשו , וזה לא עזר. שנים בתור ערפל, שנים בתור אישה.
והוא לא נמצא.
ואני לא מוותרת.
אני אפילו לא ידעתי שיצאתי מהבית עד שהגשם טיפטף עלי, עטף אותי במין כדור- כדור של גשם ואוויר. כנראה שיצרתי אותו בלי לשים לב.
אז אני מתקרבת.. נותנת לגשם לשטף אותי, להרטיב את בגדיי, לתת לי תקווה. כמה שאני צריכה תקווה, כמה שאני נאחזת בה.
ותקווה לא באה. רק הרטט ההוא. כבר חודשים שהוא כאן. מבשר רעות. והיום- איני יודעת למה. אבל היום, הגוף שלי מציית לאות הזה. הוא נמשך אליו. ועם המשיכה התקווה סוף סוף באה.
תקווה שאולי גופי האות, רע ככל שיהיה, מוביל אליו.
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
קפציתי מעל הגדר והמשכתי לרוץ לכיוון היער, ליבי פועם בחוזקה. שודדים הם דבר מעצבן ואם מישהו לא היה מפשל בשמירה הם לא היו תופסים אותנו. לא יכולתי לחזור לעיירה שממנה באתי ולא יכולתי להמשיך את הדרך לעיר שאליה אני רוצה להגיע, אני צריכה ללכת אל היערות, לברוח. השודדים לא קולטים שהדברים שהם גנבו כבר ברחו להם ורודפים אחרי, זימנתי אותם, הם בקרוב יגיעו, נאי רק צריכה למצוא מקום מחבוא. אוף, איך רציתי להילחם והרגתי שלושה, אבל אפילו אני לא יכולה לנצח עשרה שודדים ערניים כשאני חצי ישנה. ראיתי עץ תמרים גדול, עיקמתי את פרצופי, אני לא אוהבת תמרים. עצרתי מתחתיו וסידרתי כמה ענפים שיחביאו אותי. התכוננתי לציד, אחרי שווידתי שחפצי מובטחים במקומם כשראיתי דוב גדול, עיניו זורחות באדום האויר רטט מסביבו, שלפתי את סכיני בעודי יורה כדור אנרגיה לליבו.
|
|
dvir674
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
למה נולדתי עלף ?!
זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי - לצאת כמו אדיוטים מהאי שלנו, הבטוח בשביל לרכוב על ציפור במשך חודש? אני יודע שהזקנים מדברים על פיתוח יעולות, טוב - הם מוזמנים להמשיך לדבר, אני עדיין לא אוהב את זה.
מה יכול לקרות שם ? בעולם החיצוני ? האם יש שם אויבים ? רעב ?
ומדוע לרכוב על ציפור אייל ? הרי אני גם כך יכול להפוך לנשר בעת שארצה ?
טוב, אין ברירה, אם צריך - תמיד שנאתי את החברה העלפית המוגנת, המקפחת, אם צריך אני אמות כדי להרוויח את כבודה של משפחתי, אני יוצא מהאי, על גב הציפור, חולף על פני הים ומגיע ליבשת, איזה גוש יבשה גדול ! מעולם לא ראיתי כמוהו !
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
והנה אני שוב, עוסקת בטענות של האדם הקטן מול העולם הגדול.
אוף, למה אני תמיד כל כך מתעסקת בכל השטויות האלו?
אני שונאת להיתקע על עץ בזמן שבני האדם המטופשים האלה רוצים לתפוס אותי ולבדוק מה לעזאזל דפוק בראש שלי.
ואני יכולה לענות להם שהרבה.
הרבה מאוד.
אבל לא, הם חייבים לבדוק אותי בעצמם, לבתר את הגוף שלי ולבדוק אותי, כי ככה הם משמרים את החיים שלי.
אני צריכה שעה אחת כדי שהכוחות שלי יטענו מחדש.
וזה יותר מידי זמן!
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
פלטתי צחקוק, לא רציתי לגחך לה מול הפרצוף.
"מסיבת אלפים?" שאלתי, למרות שההתלהבות שלי פחתה למראה עוד אלף שיציק לי.
"אני לא יודעת מה הקטע של האוזניים הגדולות, אתם הרי לא מקשיבים בכל מקרה. אבל אני באתי לכאן כדי לברר פרטים, ולא אזוז לפני שאני אקבל את מה שאני רוצה." אמרתי.
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(והנה אני מצילה אותך אנג'ל)
הדוב מת מיד והחלטתי, בצער, שאני אצטרך להמשיך. לקחתי את מטה העץ הארוך שלי והרחפתי (עכשיו יש מילה כזאת) אותם אחרי. לא רציתי להיכנס לעומק היער, אבל כששמעתי הרבה אנשים מדברים לא יכולתי לעמוד בזה ונכנסתי לבדוק. אחד האנים היו רופא, כולם קראו לו דוקטור וכשהתקרבתי ראיתי שההתקהלות היא מסביב לעץ. "מה קרה?" שאלתי את האיש הקרוב ביותר אלי. הוא הסתכל עלי במבט בוחן, כאילו הוא שוקל אם לענות לי, בסוף הוא הפטיר "משהו לא בסדר איתה, מתכוונים לבדוק את זה." נדחפתי קצת וראיתי ילדה, צעירה ממני בכמה שנים, תלויה על עץ. "מה עומדים לעשות לה?" שאלתי בקול. כמה ראשים הופנו אלי, הייתי הבת היחידה. אחד הגברים היותר חזקים שאל "את רוצה להרגיש?" בנים, לא קולטים שגם בנות חזקות. הוא נפל על הרצפה לפני שחבריו הספיקו לעצור אותו מלהמשיך לדבר, הוא לא היה חכם במיוחד. "היא ילדה, מה אתם רוצים לעשות לה?" שאלתי בכעס. גבר אחר, כנראה הרופא ניגש אלי, בחן אותי ואמר "נתחו." לא ציפיתי לזה, אבל זה לא עצר אותי מלהפיל את שלושת הראשונים בעזרת מכה מכת הסכין בזמן שאני יורה כדור אנרגיה על הרופא וקושרת אותו לעץ. שאר הגברים לא ששו לקרב ואמרתי להם "משהו רוצה להסביר לי מה הולך פה." איש אחד עם עור כהה שלא להיה נראה קשור, אמר "אנחנו מנתחים, אנחנו בודקים גופות."
"אינ לא מטומטמת, אני יודעת מה מנתחים עושים, אבל אני לא מבינה איך אתם יכולים לנתח גופה חיה." כן הבנתי, אבל רציתי לראות אותו מעז לענות לי. הוא לא העז. הסתובבתי ויריתי כדור אנרגיה לכיוונם, הוא פיספס, אבל זה הספיק. הילדה ברחה, ילדה חכמה, ראיתי אותה עוברת את העיקול ורצתי אחריה.
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
בהיתי בסקרנות בחבורה שהחלה להיווצר שם, שתי אלפיות מחליפות מילים מתוחות\כעוסות עם בת סערה. אלף נוסף הגיע בדמות יגואר ונעמד לצורה של אלף, איך לא הבחנתי בו קודם? אני צריך להיות דרוך יותר. אולי זו התחושה המוזרה הזאת, מבשרת השינוי שתקפה אותי לפני כמה ימים ומאז רק התגברה.
שכבתי על הרצפה במרחק חמישים צעדים מהם, הקשת הדרוכה והארוכה שלי ניצבת במקביל לקרקע. הגשם טופף על העצים ועלי והפך את המילים שלהם לצלילים חלשים וחסרי פשר. בת סערה רזה צנחה באיטיות מהשמיים אל יד הקבוצה וכולם נעצו בה מבטים קפואים, דוממים. תהיתי אם התחושה שהרגשתי היא זאת שהביאה גם אותם לכאן, עמדתי להסתכן. לקחתי את החץ מהקשת שלי ושלפתי את להב המוט המעוקל שלי, שבהק באור קטלני. התכוונתי להותיר עליהם רושם, שיהססו לתקוף אותי. קמתי מהרצפה בפתאומיות, ומשכתי את כל המבטים אלי
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(משעמם לי... מי רוצה לבוא לראות אותי?)
עצרתי, אחרי קילומטרים אחדים, מתנשפת ומתגלגלת מצחוק. לצחוק בתור טיגרסית נשמע ממש מפחיד. אבל לא היה לי אכפת.
להיות חיה זה כיף. טורפת. פראית.
אך החיוך הנמרי (המרתיע, בוודאי) קפא על שפתיי תוך רגע, כששמעתי קולות. הרחתי בת סערה. חזקה, כנראה. וקבוצה של אלפים. מאותו שבט. היה להם ריח מסריח.
ריח של כאלה שחשים את עצמם.
בקעו משם קולות כעוסים. בוודאי, היא חצתה את הגבול - אולי אפילו בטעות - והטיפשים ההם התמגנטו אליה בכמויות כאילו היא לא תעזוב את המקום תוך שתי דקות ממילא.
השתניתי בחזרה לאלפית בזהירות, כדי שלא אשמיע חס וחלילה שום קול שימשוך אליי תשומת לב. לא, זה לא שכטיגרסית אני רעשנית, אבל אלפית... זו הדמות העדינה והרכה שלי.
הקפתי את המעגל המצחיק בו הם נהמו זה על זה בדממה. תכננתי לעקוף אותם ולהמשיך הלאה. הבחנתי בעין של החוצפנית ההיא, קיילה משהו, ננעלת על השיח שזה עתה חלפתי על פניו. מילא, היא הרי לא תעז לעזוב את בת-הסערה. היא יכולה להסתכל על השיח ההוא כמה שהיא רוצה.
אלא שמחשבותיי נקטעו כאשר...
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"הרבה יותר מדי יצורים שממש לא אמורים להיות פה" נהמתי בחוסר רצון כשהבחנתי בבן האדם שהחליט סופסף לגלות את עצמו לטווח הקשתות שלנו
"אני אטפל בבן האדם" אמרתי בשעמום "בת הסערה חזקה יותר, שניכם תטפלו בה, אבל..." היססתי, הם עלולים לגלות אותנו "אל תהרגו אותה"
פניתי מול בן האדם, ותוך כדי הסיבוב נחתתי על ארבע בצורת פנתר. נהמתי וזינקתי.
|
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
היא רצה אחרי, נו טוב, היא הצילה אותי אחרי הכל.
מאגית או רוח סערה? מה היא?
ראיתי אותה מעיפה (סחתיין על המילה החדשה, אבל יש מספיק מילים באוצר מילים שלי שאפשר להשתמש בהן) את החפצים שלה אחרייה, נראה לי שהיא מאגית.
ריחפתי באוויר ולא בזבזתי שום זמן מיותר, כדאי להתרחק מהמטומטמים האלו כמה שיותר.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
לא הגבתי, לא זזתי בזמן שהאלפית הפכה לפנתרה וזינקה עליי, ניצוץ של ספק ניצת בעינה כשהיא קפצה לכיוון חזי ולא נעתי אפילו מעט, במטרה להפיל אותי. ורק ברגע האחרון התכופפתי והנחתי לה לחלוף מעליי, משב הרוח פרע את שיערי, קמתי מהכריעה ואמרתי בקול "אני לא רוצה צרות ואינני מתכוון להילחם". מה קרה לי, השתגעתי? שכחתי את הייתרון המספרי שלהם עלי. ואז הוספתי "אלא אם כן תתקפו אותי." הלהב המעוקל שבקצה המוט שלי בהק בגשם.
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הרטט מגנט אותי אליו. העוצמה שלו עוטפת אותי. היה רוע בעוצמה הזאת. משהו לא בסדר.
היו עקבות. בעוצמה וברטט. עקבות של בן סערה, לא ממזמן, יחסית טריות. בן סערה... זה יכל להיות הוא. ני בטוחה שזה הוא. זה חייב להיות הוא.
וזה מחק את הרוע מאוויר. לפחות בעייני. האפשרות שזה מוביל אליו.
|
|
|
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
ראיתי את האלפית מישתנה לפנתרה,והיא זינקה על בן האנוש המיסכן
אני שונאת שחזקים מיתנפלים על חלשים אז העפתי את הפנתרה הצידה במשב רוח
היא היסתובבה לכיווני ונהמה
הבנתי שעשיתי טעות אבל אם לחשב את הסיכויים יוצא שלושה מאיתנו נגד שניים מהם אהבתי את הסיכויים האלו
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(היי! משעמם לי!)
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"כולם כאן חושבים את עצמם" נהמתי ושלפתי את החרבות כשהוא לא נסוג. "אין לכם זכות להיות פה. זה היער שלנו, ובעיה שלכם שהגעתם לפה"
הבחנתי במה שנראה בהתחלה כמו סכין מעוקלת שבהקה במי הגשם.
כלי הנשק היה פשוט שונה.
"אתה באמת שוקל להילחם בי" אמרתי בהלם עם טיפת לעג
דמות נוספת הופיעה בין העצים.
"בשם האלים" סיננתי "דווקא את?"
"תפגיני קצת כבוד" באת' הזהירה אותי.
כן, היא הייתה מבוגרת ממני, אבל רק בקצת
לומר שלא סבלנו אחת את השניה לא יהיה מספיק, ליתר דיוק, תיעבנו אחת את השניה.
"השבט שלך רחוק מפה" אמרתי, לא שאלתי "חיפשת קצת חברה?"
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
משהו מוזר בהחלט קורה כאן, התחלתי להתבלבל, מה קורה כאן? הפנתרה חשבה שאני חלש, אז מצפה לה אכזבה. שנים של נדודים בשטח וקרבות עקובים מדם חישלו אותי כמו שצריך, והנשק הארוך שלי יעיל מול חיות, שצריכות לעבור דרך הטווח שלו כדי לפגוע בי. חייכתי, חיוך ראשון שחייכתי זה שבועות. ואז התחושה מבשרת הרעות התעוררה בי שוב, חזקה מתמיד, ועשתה את הדבר היחיד שפחדתי ממנו. היא עוררה את הקסם הפגום שלי, זה שכל כך ניסיתי להדחיק, להעלים. ואז השיגעון בא, והמאבק. והייתי חיייב לעצור את זה, אסור היה שזה ייגמר כמו בפעם הקודמת!
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הכל היה ממש רטוב וקר וכל האדמה הייתה בוצית והשיער שלי היה רטוב ובקיצור הרגשתי כמו סמרטוט בגשם הזה. הבטתי לשמיים אפרים וקודרים כמו המצב רוח שלי, הייתי קצת רחוקה מהבית שלי אבל הבית של פאולין היה קרוב אז החלטתי ללכת אליו.בימלא לא ראיתיאותו יומיים. הבטתי שוב בגלי הגשם שניתכו על האדמה הספוגה ועלהעץ תחתיו הסתתרתי, הפכתי לזאבה לבנה יהיה הרבה יותר קל ככה אם הפרווה שלא סופגת מים. התחלתי לרוץ ממצמצת בגשם החזק, היה משהוא לא נעים בגשם הזה, כיאלו הוא כבד יותר, עם תחושה רעה כזאת שהוא מעיק..
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(התוכנית שלי נהרסה :( )
המקום ניהיה עמוס מאוד. עמוס מידי.
לא התאפקתי, צרחתי. כולם הביטו בי בעיניים מצומצמות.
האלפית הפנתרה גיחכה. "יש לך משהו להגיד בת-אוויר-מזוהם?"
"כן!" צעקתי ועיני התרחבו בטירוף. "ממש לא איכפת לי מה יקרה לכולכם עכשיו, אני רציתי לעזור ובתמורה לקבל עזרה, כמו שכל יצור תבונתי עושה! אבל כנראה שכאן היצורים לא ממש תבונתיים," העפתי מבט לעבר השמיים. ערפל כסוף ריחף שם, גלוי רק לעיני מישהו שמסוגל לעשות את זה בעצמו. "אני יודעת משהו על מסע החיפושים שלכם אלפים," אמרתי והאלפים החליפו מבטים. "אני יודעת למה הקסם שלכם נחלש, בני אדם." נאנחתי. "אבל אני לא יודעת למה, או מי, או מה עושה את זה. ועם תסכימו להקשיב, אני אשמח לקבל גם מידע על החבר שלי." לא נראה שמישהו מתכוון לעזור. חלקם התקרבו אלי בנשקים שלופים, מסמנים אותי כאוייבת משוטפת. "איך שאתם רוצים," אמרתי בכאב. הסתובבתי במקם ופיזרתי את עצמי לשובלי ערפל. כולם נראו די המומים, אבל זה לא הספיק לי. פרקתי את עצמת הסערה שעדין המטירה גשם, שלושה ברקים ניתזו על האדמה ופיזרו את חברי הקבוצה לאוויר. חלק מהם נחתו בזוגות, אבל חלק בטח נמרחו בבוץ. המראתי למעלה והתרחקתי. הערפל הכסוף ריצד מול עיני. סיחררתי את המולקולות שלי לסלע בולט בים, וחזרתי לצורתי בגשמית.
יופי, כל פעם שאני חוזרת לצורה אנושית כל העולם חייב לראות אותי. אני מקווה שאף אחד לא זיהה אותי...
אבל התקוות שלי נמוגו במהרה. הערפל הכסוף בהק מולי והפך לבת סערה שחומה ויפיפה.
אוף.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
כאב, כאב רב כל כך. נאבקתי בכוח הרב ביותר שלי נגד כוח חזק בהרבה, כרעתי על ברך אחת, הצלחתי לשמור את המאבק בתוכי, לפחות את רובו. ראיתי במעורפל את האחרים נסערים בזמן שסלעים החלו לעלות מהרצפה ולהתפרע, נאבקתי להוריד אותם. רטט חשמלי עבר בגופי, רוח מהירה החלה לנשוב. משרירים שלי קיפצו, אש חורכת החלה לבקוע מכיווני בקווים, נאבקתי בה, ובכוח ההרסני. לו רק היו לי עוד כמה שניות...
|
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
באת' הגיעה.
וקיילה כאן.
עומד להיות פה ריב.
הן פשוט לא יכולות להפסיק לריב, הבעיה היחידה שלי עם שתיהן זה שהן כל היום מתווכחות.
אבל עכשיו הייתה כאן בעיה דחופה יותר.
"מה עושים כאן כל בני הסערה והמאגים מלמלתי לעבר קיילה, היא הנהנה ואמרה שאנחנו נטפל בבת סערה, והיא בבן האדם הנדתי בראשי לאישור.
ראיתי את המאג נאבק בקיילה, שהפכה בינתיים לפנתרה.
ראיתי את כוחו נאבק לפרוץ בעוד היא חושפת שיניים.
ללא ספק, עדיף שלא נשאיר עקבות.
יש כאן יותר מדי דברים שלא אמורים להיות כאן.
|
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אוקי! זה ממש מטורף!)
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
אני צועד לתוך היער בשקט, מקווה לראותה שוב, אחרי שנעלמה בתוך השיחים ולא חזרה.
אני רואה אותה, שערה הבהיר בוהק בשמש הקופחת, היא מסתכלת עליי במבט עצוב, שואל.
עמדעה זולגת במורד לחייה. דמעה של כאב וצער ואולי חרטה.
היא קופצת מהצוק, אני מרגישש את האוויר יוצא מריאותיי בבת אחת.
אני צונח לרצפה בכאב. בטני מדממת מציפורני הדוב.
הוא לא משאיר רגע ובורח.
אני שוכב דומם על הדשא הרח.
"ריאן!ריאן!"
-------------
אני מתעורר בבהלה מהסיוט. זה נגמר וזה עבר. זה נשכח ונעלם, אני לא אזכר בה שוב.
אני חייב להמשיך במסעי. חייב להמשיך ללא כל פחד או קושי.
הגשם לא פסק כבר כמה ימים, מעיק ומלוכלך, מבשר רעות.
בתוך קצת יותר מחצי דקה אני הופך לערפל.אף אחד לא עושה זאת מהיר ממנה.
מעופף בקלילות מעל לסלעים החדים, השחורים.
אני שורק בשקט שיר ערש, הוא מיועד לרוח שתסע אותו רחוק מכאן, למקום אחר.
אני לוחש לה את סודותיי, את אודותיי, שלפתע אני מבחין בכך; אי אפשר לפספס את זה.
הר גבוה סגלגל שחרחר, פסגתו מכוסה עננים, במרכז השמיים.
הוא מדאיג במעט ומפחיד, אני אוהב מקומות כאלה.
נשר עף במרחק, במקום כזה זה לא צפוי בכלל.
אני נוחת במהירות הבזק אל הקרקע הסעלית ונתרע לגלות שהנשר לא נח ממסלולו, אליי.
בלי לחשוש אני שולף אחד מסכיני הכסף. עיניי הירוקות בוהקות משתקפות בלהב החד.
הנשר מתקרב, עוד ועוד, הוא גדול ממה שחשבתי,אני מתקופף לקול אוושת רוח לצידי ושולף את הסכין השנייה. אני תוקף את שתי החיות, עורב ונשר. הם גדולים וחסונים, ולא טבעיים: עינהם בוהקות באדום.
אדום דם, הם קורנים אנרגייה מבשרת רעות, כל אחד היה חש בה.אני עוקר עין אחת ומאחסן אותה בשקיק עור נחש ותולש נוצה, מצרף אותה לאוסף שלי.
אני מתחיל לטפס.
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
או שהיא לא יודעת כלום, או שהיא ממש טיפשה. כל מי שמכיר אותי טיפה יודע שמעולם לא גרתי עם השבט שלי, ושאני *לא* רוצה קצת חברה.נהמתי בכעס וחזרתי למצב הטיגרסית שלי. גם אם האלפים המתנשאים האלה לא יודו בזה, אני יודעת שאני פי כמה יותר ממפחידה כשאני טיגרסית. אני לא יודעת למה, אבל למרות שאני קטנטנה ועדינה בתור אלפית, כטיגרסית, אני נראית כמו זכר עצום וחזק. ומפחיד. מאוד מפחיד. אולי מתנה מאמא. אולי.
אני לא הולכת להשאר במקום המשוגע הזה. אלפים חסרי מוח ובני סערה משוגעים. חבל שיש להם את הכשרון המפוקפק והמקולל הזה להרוס את הגשם שאני כל כך אוהבת.
עמדתי בין השיחים, ולכן לא נפגעתי מהתפרצות הכוח של איש המאגיה המשוגע והדבר-ההוא-שהשד-יודע-מה בת הסערה עשתה. אבל קיילה וכל שאר האלפים נמרחו בבוץ כהוגן.
"את לא הולכת מכאן, מסיגת גבול!" קיילה, שעינייה החדות שוטטו לעברי והבחינו בנסיגה השלווה שלי לאחור, צעקה בזעם.
"שתינו יודעות שאני לא מסיגת גבול. לכל האלפים מותר להיות בכל שטחי היער." סיננתי מבין שיניים הדוקות, ונעלמתי בין השיחים. שמרתי לעצמי את ההערה המעליבה על התפקוד המוחי הלקוי שלה, כתוצאה מנפיחות יתר.
אני אוכל להנות מהמחשבה שעיצבנתי אותה אולי אחר כך. בינתיים, כדאי שאחזור אל ריצ'רד. הגשם ממילא נפסק.
|
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
קיללתי." אתן לא יכולות להסתדר אפילו דקה אחת?!"
שאלתי בכעס, כשאני יודעת את התשובה הברורה- לא.
ממתי הן כבר בריב? לא ידוע, מאז שאני מכירה אותן.
ובגלל מה? סתם איזה סכסוך טיפשי.
אני מחבבת את שתיהן אבל בנוגע אחת לשנייה- אין סיכוי.
הן פשוט לא מסתדרות, ויותר מזה, שונאות אחת את השנייה.
הבטתי בבן האדם המאג.
הבטתי בו והוא לא השפיל את המבט, מה שקורה הרבה פעמים.
"ומה אתה עושה כאן, בן-אנוש?" שאלתי.
פינגולפין וקיילה הביטו בו גם הם, מצפים לתשובה.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
האלפית השועלה שאלה אותי משהו במעומעם, ממרחק בטוח ממני. נאבקתי בזרעים האחרונים של הכוח ואז כשהייתי בטוח שזה הסתיים קמתי באיטיות. טעם של דם מילא את הפה שלי, כנראה נשכתי את הלשון שלי. שמתי לב לעיגול האדמה החרוכה שמסביבי, עדות אילמת למאבק שהתחולל שם. האדמה הגיבה בקול תסיסה ועשן בכל פעם שנחתה עליה טיפה של גשם, חלק מהאדמה היה בצבע אדום כהה ויכולתי להרגיש את החום שלו, ממש כמו מתכת מלובנת למחצה. האלפית חזרה על השאלה והסתכלה עלי כמו מטורף שנפל עליה מהשמיים. הפעם הבנתי אותה "מה אתה עושה כאן?"
הרגשתי משונה, קל. עניתי לה במעומעם. "מה יש לי לא לעשות כאן? מזג האוויר נהדר" רעם הדגיש את דברי "והחלטתי שביום קיץ יפה כמו זה מן הראוי לצאת להליכה מרעננת." הבגדים שלי עדיין העלו עשן במקומות אחדים.
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הגעתי אל הילדה. פתאום נחתה עלי ההבנה, היא לא בת אדם, הרגשתי את האנרגיה מסביבה, היא בת סערה. קיוויתי שהיא לא תעלם לי פתאום. "חכי!" צעקתי "בכל זאת הצלתי לך את החיים." מעניין מה היא תגיד על זה. היא נעצרה, הסתובבה ואמרה "...
|
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"מאגית, בבירור את מאגית." נעצתי בה מבט ולא ניסיתי אפילו להסוות אותו. "מה את רוצה ממני?"
היא התנשמה, נאבקת לאוויר. "איך... איך את יודעת?"
"זה היה קל." עניתי, ובהיסח דעת גירדתי את ידי.
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
יותר מאוחר, כשחשבתי על זה, אם היא בת סערה אז היא תוכל להרגיש בכוח הזה, אבל אז לא הייתי מרוכזת וארועי היום היו קשים מכדי שאני אוכל לחשוב על הכל. היא חוצפנית. "ואת בת סערה." אמרתי, היא לא שאלה איך ידעת. מתוך נימוס מטומטם של בני אדם אמרתי "שלום, אני סוזן, מאגית, כמו שאת יודעת." היא הסתכלה עלי לרגע ונרתה כאילו היא עומדת להתפוצץ מצחוק, אבל אז אמרה, בחירוי מוצלח של הטון הידידותי יתר על המידה שלי "שלום, אני רוז, בת סערה, כמו שאת יודעת." חייכתי.
|
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
החיוך שלה לא יכול להיות כזה גרוע, נכון?
היא לא יכולה להיות רעה עם חיוך תמים שכזה.
או אולי כן?
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"את צריכה משהו?" שאלתי "עזרה?" ידכתי את התשובה לפני שהיא יצאה לה מהפה "לא!" היא אמרה את זה כמעט בצעקה, היא עצמאית, היא לא צריכה אף אחד. איך הגילאים עובדים אצל בני הסערה? המשכנו ללכת, הפעם אחת ליד השניה ואני שיחקתי עם הגובה של החפצים שלי מתוך שיעמום. לא דיברנו הרבה, אבל היה ברור שנמשיך, לפחות לבינתיים, ביחד. כשהתחלתי לחפש בעיני ציד, כי הרגשתי את בטני מקרקרת, שמעתי פסיעה שקטה מאחורי. הסתובבתי וראיתי... כלום. ואז ראיתי הכל. נמר ענק, שנראה כמו החצי שביל שהלכנו עליו התקרב במהירות, פרוותו הייתה זהובה ויפה, היה לו שפם ארוך ומלכותי, אבל העיניים שלו היו אדומות בעורות. תפסתי ביד של רוז, כדי להשב את תשומת ליבה אל החיה, אבל היא כבר הסתכלה עליה.
|
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הגעתי לבית של פאולין. הוא גר בתוך עץ אלון אדיר שהיה ממש יפה, הוא תלה לט שבו היה כתוב "כאן גר פאולין" השלט היה קצת עקוםן אבל לא היה לי איכפת פאולין היה מאוד מוכשר בעבודת כפיים. בעיני. הפכתי לאלפית ודפקתי על הדלת, מיד אחרי זה חזרתי לצורת זאבה, פשוט יותר נוח לי בצורה הזאת היתה שנה שלמה שבה אני ופאולין הסתובבנו בתוא זאבים הוא זאב שחור וגמים ואני זאבה לבנה, הדלת נפתחה וחמקתי פנימה לחום הבית, פאולין סגר את הדלת הסתובב אלי וצחק, היה לו צחוק מקסים כמו פעמוני בדולח מצטלים.
(אין לי זמן יותר אז אני ימישיך אחר כך)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(צבועוני, תגיבי עכשיו!)
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
לבושתי הרבה ייאמר, שהבחנתי בשתי הבנות ההן רק כשהידיים שלהן גיששו באופן אוטומטי אחר כלי הנשק שלהן.
זה אף פעם לא קורה לי. כנראה שהמצב שלי ממש חמור.
הפסקתי את ההליכה המהירה, מה שרק הפחיד אותן עוד יותר. אני יודעת שהן לא חששו מקרב, אבל להלחם בי גם לא יהיה תענוג גדול.
"חכי." בת הסערה חסמה את הנערה השנייה, מאגית ככל הנראה - פשוט כי בני אדם רגילים לא מתקרבים למקום הזה.
שילוב מוזר. אבל זה מוצא חן בעיניי.
הרשיתי לעצמי ללחך את האדמה בעזרת הטפרים החזקים שלי למשך רגע אחד נוסף, מה שגרם לבת הסערה להחוויר, ואז השתנתי בעדינות בחזרה לאלפית-הגמדית-הרכה-החלשה-הזעירה-והבלתי-מאיימת-בעליל שאני בדרך כלל.
"קוראים לי באת'." אמרתי בקול צלול והרמתי את ראשי בבטחון, כשסקרתי את שתי הנערות היפהפיות שמדדו ובחנו אותי כאילו אני לא פחות ולא יותר מאשר ג'וק.
|
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
בן-האדם ענה בתשובה מתחמקת.
או שהוא חושב אותנו לטיפשים, או שיש לו סיבה טובה להיות כאן.
כך או כך, אנחנו עומדים לגלות מה היא.
"למה עד עכשיו לא באת לכאן בדיוק, היו ימים שמג-האוויר היה מצוין, אני לא זוכרת שראינו אותך."
קיילה עוד הביטה למקום שממנו באת' נעלמה.
כשהיא שמעה את קולי היא ניערה קצת את הראש וחזרה להביט בבן-האדם.
עיניי הצטמצמו בחשדנות כשהוא לא ענה זמן ממשוך, כפי הנראה הוא שוקל את תשובתו.
"לכולם כאן יש כלי-נשק", אמרתי לו "ואנחנו לא מפחדים להשתמש בהם, כדאי לך לענות."
לא אמרתי את זה, אבל בהחלט היה ברור לכולם שהאלפים יכולים להחליף את דמותם לחיה.
לבסוף הוא ענה- ...
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
עשיתי מעשה מטומטם, לזכותי יינקף שהייתי מלא בחדוות הניצחון והן התגרו בי. משום מה הרגשתי כמו לאחר כמה כוסות, אם לא דלי, והראש שלי היה מעורפל. שקלתי להשיב להן שגם אני לא זוכר שראיתי אותן כאן משום מה, אך אני לא מתכוון להתנהג כמו שוטה עוד פעם. מזל שהן לא פוחדות להשתמש בנשקים שלהם כי אחרת הייתי משקשק מפחד. לעזאזל, אני חייב להתעשת. עטיתי נימה רצינית "אני נודד, החלטתי לעבור כאן משיקוליי שלי וסביר היה שלא תהיה לי בעיה לעבור כאן אלא אם כן האלפים עדיין דובקים באמונתם המעצבנת שהיער שייך להם, ומה בעצם הופך אותו לשלכם? אבותיכם הגיעו לכאן לפני מאות שנים והחליטו שהיער שלכם ומאז אתם מסלקים משם עוברי אורח תמימים." נעצתי בהם מבט, לא פחדתי, אם הם יתקפו אותי אוכל להדוף אותם אבל אם בת הסערה תניף אותי לאוויר לא תהיה לי בררה אלא לשחרר את הקסמים שלי, העדפתי שזה לא יקרה. הכאב והמאבק לא הפחידו אותי אלא הטבח וההרס.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
התאפקתי שלא להרוג את בן האדם במקום.
זו הבעיה שלי, אין לי שליטה עצמית
איך הוא מעז?!
"תמימים?!" שאגתי בזעם "בפעם האחרונה שהנחנו למאגים להיכנס ליער זה נגמר באסון! רק בנס הוא לא נשרף כולו!"
המאג היה רגוע לחלוטין, זה רק דירבן אותי להמשיך "יופי! לכם, בני האדם, יש טענות כנגד הצורה שבה אנחנו שומרים על היער, אבל בכל עיר נשמע מאחורינו צעקות בסגנון של 'אלפים מקוללים'! אז שלא תעז להשמיע טענות!"
|
|
|
ליאו ואלדס
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אי אפשר לעקוב אחרכם!)
|
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
קיילה התפרצה עליו.
התאפקתי שלא לעשות את זה בעצמי.
מה הנקודה שלו, חשבתי. אולי אני לא איזה גאון, אבל אני יכולה לנחש מה הוא חושב,
זה ברור שיש כאן משהו.
"מה המשחק שאתה משחק?, הרי כולם יודעים שהיער של האלפים, באת לכאן בשביל להתווכח?!
אין טעם, אנחנו צריכים רק לשרוק והשבט שלנו יופיע כאן, אתה מנסה למשוך זמן או סתם טיפש?"
לא היה אכפת לי שאני גסת רוח, עכשיו כבר כעסתי כמו קיילה.
המאג נראה אדיש, אפילו קצת נהנה מכל המצב. אולי הוא חושב שאם הוא יעשה את עצמו שמח ויתן לנו להמשיך לצעוק אז הוא יצליח להילחם בנו או לברוח.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
כל הכעס הזה בלי סיבה. ראיתי איך האלפיות זועמות עלי. למה? רק בגלל הטינה חסרת הסיבה בין שני הגזעים שלנו. נעצבתי על זה שגם הן שונאות אותי רק בגלל מה שאני, היינו יכולים להיות ידידים אילולא האנשים הטיפשים שיצרו פעם את הטינה הזאתי סתם ככה. נתתי להן לפרוק עלי את זעמן עלי, אני לא אצטרף לזה. אני לא מתכוון ללבות את האש.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הכרחתי את עצמי להירגע.
"תגיע לעניין, למה אתה כאן?"
אולי יש לו סיבה מספיק טובה כדי שניתן לו ללכת.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
אחרי שהאלפית נרגעה מספיק כדי להפעיל את שיקול הדעת שלה החלטתי לענות לה.
"אני נודד, אני לא יכול להישאר במקום אחד למשך יותר מכמה ימים. האמת היא שאני בורח." גיליתי יותר ממה שרציתי לגלות להן אבל היא רק שאלה אותי: "ממי אתה בורח, מאג?" הסתכלתי לה בעיניים "מעצמי."
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
אנחנו הרגנו את החיה לפני שהיא הספיקה למצמץ, זה היה מרשים, אני חייבת להודות. המשכנו בדרך והרגשתי קרובה אליה למרות שהכרתי אותה רק באותו יום ושהיא בת סערה. התחלנו לדבר על כל מיני דברים לא קשורים, החל מאיך היא הגיעה למצב שבו היא נמצאת ועד לשיטות ציד. בדרך צדנו ואכלנו. פתאום, משום מקום הגיעה דמות, אלפית, לפי המראה ושציגה את עצמה בחשש. כן, הרגשתי הרגשת עליונות, אני שולטת במה שקורה. זו הרגשה שלא הרגשתי הרבה בחיים שלי. הסתכלתי על רוז לראות איך היא תגיב.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
מה זאת אומרת?" שאלתי בעניין בלתי מוסווה "מה עשית? רצחת מישהו? זה לא ירדוף אותך הרבה זמן, ומה שזה לא יהיה. ברגע שתקבל אותו כעובדה, שהוא חלק ממך, זה תמיד יותר קל"
ומי כמוני יודעת חשבתי בעצב
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(לא הבנתי. את חושבת שהרגת אותי ואז את רואה אותי כאלפית?)
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אוקיי, עכשיו אני התבלבלתי, מה כתבתי לא בסדר?)
|
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(את כתבת שהרגנו את החיה, לא משנה, נסתדר)
האלפית הייתה בהחלט דבר יפהפה.
היו לה ריסים סבוכים, ארוכים וכהים שהגנו על עיניים חכמות-ירקרקות, קצת מלוכסנות, מנוקדות בזהרורים זהובים. אוזנייה מחודדות - דא, כמו כל האלפים - ועורה היה בהיר וחלק.
שיערה היה ארוך וגלי-חלק, שהפך לבקבוקים בקצוות, בצבע כתום בהיר עם גווני נחושת.
הגובה שלה היה די... ממוצע.
העברתי את עיני אל כפות ידייה, הן היו עדינות ומטופחות, אבל ברור שהיא יכלה להשתמש בהן כדי להילחם.
"רוז." עניתי בהיסח דעת תוך כדי שהעברתי את ידי בשיערי.
שבחנתי את הגוף שלה, למרות שהיא נראת כמו לוחמת טובה, נו, ידעתי שאני יכולה למחוץ אותה מתי שאני ארצה.
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"סוזן." אמרתי בחיוך, אחרי שרוז הציגה את עצמה, בכל זאת אני נחמדה. "מה את עושה כאן?" שאלתי בהיסוס.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
לא עניתי לה. זה כן ירדוף אותי לעד. זה חלק ממני. הלוואי שזה היה מסתכם רק ברציחה, אז הייתי יכול להסיק שקרה מה שקרה ואני מתחרט על זה וזה היה הסוף. אבל במציאות זה הרבה יותר קשה. להשלים עם זה שהרגתי עשרות, אם לא מאות, אנשים חפים מפשע בלי יכולת לעצור את זה ושזה ימשיך בעתיד?
אלא אם כן.. אצליח איכשהו... לעצור את זה, את הטירוף. אני צריך לחשוב על זה יותר, האפשרות השניה הייתה למות.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
התגובה הקודמת שלי משתנה- לא ראיתי אף ערפל כסוף, פשוט העפתי אתכם לכל הרוחות והפכתי לערפל.
הפכתי לערפל, אבל עדיין הייתי שם. עקבתי אחר מסלול המעוף של אלפית-הפנתר. חיכיתי. היא מדברת עם המאג, ועוד אלפית מצטרפת. זאת הקבוצה שהכי תתאים לי.
הקשבתי לשיחתם. המאג התווכח עם האלפית- פנתר. אלפית- שועלה הקשיבה.
הם מדברים על המיתוסים המטופשים. לחלקם יש הצדקה, אבל זה לא אומר שהאלפים צריכים להגן על האי שלהם כאילו הוא ארנבון קטן וחסר אונים. אפילו הם לא יודעים כמה ההגנות על האי חזקות. התרחקתי מטר אחד.
כמה מעצבן, הבטחתי לעצמי שאני לא אלבש צורה גשמית לעולם לעיני אנוש מאז שעזבתי את זיאל.
הדמעות איימו להרוס לי את הערפל. מחשבות אנושיות לא יכולות לעבור בראש שלי כשאני ערפל. ערפל לא חושב, ערפל לא...בוכה...
נחתתי בחבטה על האדמה, מטר מהקבוצה המתווכחת. הערפל שלי נמוג, ועכשיו הם יהרגו אותי.
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
המבט המתנשא של בת הסערה, רוז, היה מעצבן ונפוח להחריד. אבל אולי אם אכיר אותה אגלה שהיא לא כזאת נוראה כמו שהיא נראית. היא מדדה אותי בעין ביקורתית, עם פרצוף של איזו-בובה-קטנה-וחלשה-שלא-יודעת-להלחם-ואפשר-לקטוש-אותה-כאילו-היא-אבקה-למקרה-שתחשוב-שהיא-יכולה-לעשות-משהו-עם-הידיים-האלה. זו הייתה התגובה של כל מי שראה אותי, בערך. נחמד שאף אחת מהן לא קישרה את הנמר הענק והמבעית שהן ראו קודם לאלפית הקטנטונת הזו. אני לא אשנה צורה לידן בזמן הקרוב.
רק אם הן יתרכזו ממש ממש בעיניים שלי ובגווני הנחושת של השיער, אולי יצליחו להזכר בטיגריס ההוא. אבל סביר להניח שהן לא התרכזו בצבע שלו ובעיניים שלו באותן שתי שניות שרעדו מפחד למראהו. ובטח שלא חשבו שזו נקבה.
המאגית דווקא הייתה נחמדה יותר.
"אני באת'." הצגתי את עצמי בנעימות."ואני לא יודעת בדיוק מה אני עושה כאן."
מה מונע ממני לחמוק לאחד השיחים, להפוך שם לטיגרסית ולהסתלק מהמקום הזה, יודעת שלא אראה את שתיהן שוב לעולם?
מה אני עושה כאן, באמת?
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אני לבד במשחק! תתחילו להתקרב אליי! הסיפור שלי לא יחזיק לעוד הרבה זמן...)
המשכתי לטפס עד שנתקלתי בסלע ענק שחסם את הדרך. נאלצתי לעקוף אותו ברגל.
אני הולך שלושה ימים ללא אוכל, והמים יאזלו בקרוב. הטיפוס קשה ומייגע, אבל אני לא יכול לעצור לרגע. ימי ספורים, אם אני לא אמצא את הפרח בזמן, אני אמות.. הוא גדל רק בפסגה, פרח נדיר ביותר, שידוע בכוחולרפא מחלה, במקרה שלי, זיהום. באותו היום שריאן עזבה והדוב תקף אותי,מצאתי את הדוב, שוב. הוא גנח מכאב על אדמת קרחת יער. קצף סגול יצא מפיו ועיניו שינו את צבען.הוא אכל צמח רעיל כנראה, הרעל חדר גם לגופי, מאז, כמוהו,אני מתגלגל על הרצפה מכאב.
אני עוצר בפתאומיות לנוכח התמונה שנצרבה בזיכרוני. הדוב, משנה את צבע עיניו לאדום. אדום כמו...
שלפתי במהירות את העין מנרתיק העור. העתק מדויק. אני צונח לרצפה, מכאב.
רגלי מאבדות את חיזתן באבנים המתגלגלות במורד ההר. רגע קט לפני שאני צונח למותי ככל הנראה, אני רואה את אותן פנים מוכרות...
|
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"את רוצה לברוח או משהו?" שאלתי אותה והנדתי את ראשי לשלילה.
ואז השתנקתי שקלטתי מה קורה שם.
הנמר.
הרי אלפים מסוגלים לשנות צורה.
יש סיכוי שזאת היא.
ואז, אין לה שום סיבה לנסות לברוח.
היא פשוט יכולה לנסות להרוג אותנו.
|
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
המאג נראה מהורהר.
ידעתי שאני אצליח בינתיים לעצור מעצמי מלהתפרץ שוב אז אמרתי לו: "אבל למה ברחת דווקא לכן? יש סיבה מיוחדת או סתם?"
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(מחשב אידיוט!!!!!!!!!! כתבתי תגובה ארוכה כל כך.... אני עצובה:( טוב, הנה קיצור עלוב:)
הם לא שמו לב אלי.
המזל שלי מדהים! לרגע עמדתי שם, המומה, אבל הם היו שקועים בויכוח.
צעדתי צעד שקט אחורה. פחדתי להפוך שוב לערפל, המחשבות שלי אנושיות מאוד, והדמעות זולגות בכל פעם שאני חושבת על זיאל. על המצב שבו השארתי אותו...
צעד נוסף. הדמעות זולגות. הסערה נשכחה.
הגיע הזמן.
אני ממריאה, לא בתוך ערפל, אלה לוקחת סיכון וממריאה בצורה אנושית. הרוח שלי מניעה אותי בסילונים של אוורי חם שדוחף אותי קדיהמ במהירות.
השמיים המעוננים נושבים, העולם שמעל הקרקע יפה כל כך...
כשאני שומעת את הרוח מזמזמת שיר עתיק באזני, אני נותנת לה להנחות אותי למקום שהייתי צריכה להישאר בו מההתחלה.
אל זיאל.
|
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(למה את הופכת אותנו לטיפשים?!)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
שמתי לב לבת הסערה שראיתי קודם, היא נחתה מאחורי האלפים כך שהם לא שמו לב. היא שמה לב אליהם, המומה. התנהגתי כאילו אני לא שם לב שהיא שם, היא נסקה לשמיים. האלפית השזופה שועלת השלג שאלה אותי "אבל למה ברחת דווקא לכאן? יש סיבה מיוחדת או סתם?" לא רציתי לדבר על זה איתה, בעצם לא רציתי לדבר על זה עם אף אחד. אבל היא הסתקרנה, ובאמת היה לה איכפת ממני. "לא התכוונתי לעבור כאן, אני נודד שנים" ואני רק רוצה להתרחק ולהתרחק. "ועברתי קרוב, בראג'ה. אבל אז הרגשתי את זה, גם אתן הרגשתן את זה, נכון? אפלה מסתחררת, רוע עתיק, דברים מרושעים ועצומים שנכבלו לפני אלפי שנים נעים בקוצר רוח. משהו גדול הולך לקרות."
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(סופי סוף סוף מבינה אותי!!! דאא, אנג'ל, את מעצבנת! אבל אני אוהבת שהדמויות שלך מכבדות אותי! ^^ )
ניצוץ של הבנה חלף בעינייה של בת הסערה אבל הוא כבה במהרה. היא פשוט תהיה חשדנית, אבל אין לה שום דרך וודאית להיות בטוחה שזו אני. כי כמו שהחלטתי קודם, אני לא הולכת לשנות צורה לידן בקרוב. אם יהיה קרב, אני אשתמש בסכיני היהלום שלי ובחץ וקשת. והיא לא תעז למדוד אותי בעין ביקרותית אחרי זה.
פיצול האישיות החמדמד שלי הוא המוצא האחרון.
"לא, אני לא רוצה לברוח." חייכתי בשובבות."ומה אתן עושות כאן?"
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(זאת ממש לא היתה הכוונה. שיניתי את התגובה כדי להתאים לסיפור החדש.)
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(תיקון - את הנמר שראינו, לא הרגנו, עקפנו. אין לי מה לרשום, אתן רוצות קרב? זה יכול להיות נחמד, אבל הבלבול שלי משתקף בכתיבה.)
"אותו דבר שאת עושה כאן." עניתי. ראיתי את ניצוץ ההבנה שנדלק לקגע בעיני רוז, אבל לא הבנתי מה היא הבינה. היא רוצה קרב? למה? לא עשינו לה כלום. "את רוצה להילחם נגדנו?" שאלתי בחיוך משועשע, אמנם היא אלפית, אבל לי יש את הקמע ובבת סערה קשה לפגוע.
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(מה עם ידידותיות?)
"לא במיוחד," עניתי בקלילות."לאן אתן הולכות?"
|
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(זה בסדר, זה היה חצי בצחוק כזה...)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
ולפתע הגיע ים.
והר. ושמש. ואור. אור לבן ומנחם.
פתחתי את העיניים באיטיות. גופי היה זרוק על אדמה אפורה-סגלגלה של הר.
זכרתי במעורפל את מה שקרה בלילה הקודם...נתתי לרוח להוביל אותי, ובשלב מסויים הרגשתי שובל עוצמתי של רוח.
בן סערה.
הזדקפתי, רחצתי את עצמי בים (מתברר שהוא היה מלא מים מתוקים. מוזר.) ולבשתי שוב את השמלה הארוכה שלי. אני לא מתכוונת להיראות לעולם עד שאמצע את זיאל, אז מה זה משנה מה אני לובשת? והשמלה מסתירה את פלג גופי התחתון, מסתירה את הראיות לכך שאני חריגה, שונה.
הייתי רעבה וצמאה, זה היה מוזר כי בתור ערפל אני לא זקוקה לדבר. שלפתי כמה חיצים מהמיני-אשפה שלי ואת הקשת וחיפשתי בעיני טרף.
ראיתי תזוזה מאחורי שיח קוצים והתמקדתי בה.
התקרבתי בזהירות ובשקט.
זה היה ארנב, רק ארנב בינוני. אבל הוא יספיק בינתיים. כיוונתי את הקשת, ויריתי.
החיצים שלי יותר מהירים מרוח, לא היה סיכוי שאפספס.
אבל פיספסתי.
הבזק שחור ניתר עלי, התקופפתי והתגלגלתי במהירות.
הארנב היה עכשיו פי שניים מגודלו המקורי, וכנפי עור גדולות בצבצו מתוך קרעים מדממים בגבו.
עיניו הזוהרות היו אדומות.
הוא תקף. טפריו (לארנב לא אמורים להיות טפרים, נכון?) שיספו לי את הזרוע, והרגשתי דקירות בכל הגוף. נאנקתי מכאב, שלפתי את הקטארים ובקפיצה הבאה חתכתי את הארנב לשניים.
רציתי להקיא, ובני סערה לא אמורים להיות מסוגלים להקיא.
בחנתי את הגופה. כנפי העור נעלמו בענן עשן שחור, ונחשולים אדומים יצאו מהעיניים. זה אותו סוג חיה שתקפה את זיאל לפני שנעלמתי. החזרתי את הקטארים לנדנים ושיגרתי את עצמי משם בזינוק. לשבריר שניה עוד הייתי באוויר, ואז התרסקתי על האדמה. דמעות כאב עלו בעיני. "הר מטופש," מלמלתי. כנראה שעל ההר הזה הכוחות של בני הסערה אינם תקפים. עצרתי את הנשימה ונמסתי לערפל.
איזו הקלה, זה עבד. הכוחות שלי לא נעלמו לגמרי.
אבל המקום הזה מחזק את השערתי על הענן האפל שרובץ ממעל. אנרגיה אפלה זימזמה באוויר, אני קרובה למקור הכוח. חזרתי לדמות אנושית באנחה והתחלתי לטפס. זה בדיוק הזמן שבו אני צריכה להתרגל לדמות אדם, אני אחקור קצת ואז אקרא לעזרה. עם האלפים לא יעזרו לי, אני אלך לברירה האחרונה- בני האדם המאגים.
|
|
|
עיני זאב
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הבית שלי פאולין היה קטן ונוח, הבית שלו היה בנוי בצורת העץ וזאת אומרת מעגלים עם קומות הקומה הראשונה הייתה מן סלון כזה מקום נעים שאפשר להתכרבל בו בנוחות קפצתי בתור זאבה לתוך הביתץ והפכתי תוך כדי לאלפית פאולין חיבק אותי ואני אותו תוך שאני מרטיבה אותו לגמריואז שיחררתי אותו ובהתתי בו כמו שצריך הוא היה בעל עיניים חומות יפות ושיער כהה כמעט שחור, יש לו אך ישר והוא גבוה מאוד ולגמרי הורס. עליתי לחדר שלו ומשם לחדר האוחרים שרוב הזמן אני תופסת כי אני ישנה אצלו.
פניתי לארגז הבגדים שלי ושלפתי חולצה ומכנסיים, פאולין עלה אחרי "מה חדש ביער" הוא שאל, "לא יודעת.. אבל היה איזה משהוא.." קימטתי את המצח מנסה להבין את מה שראיתי "מה?"
"כמה אלפים משבט כל שהוא אחר שמרו בשטח שלהם והייתה שם בת סערה ואולי מג ית או משהוא.. לא יודעת רצתי מהר לא ראיתי" "מוזר" הוא ענה..
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
טיף, טף. טיף, טף.
אני מתעורר לקצב קבוע.
טיף, טף.
הגשם לא מפסיק. הוא לא הפסיק כל הלילה, בגדי רטובים מזיעה ומגשם.
ראשי מעורפל, נשימתי כבדה, אני מרגיש מת.
שרירי עייפים, חשיבתי שחורה, אך לעומת זאת, עיניי ממוקדות.
ממוקדות בדמות על ההר, בעלת שמלה כחולה כהה, היא אבודה, וזקנה.
הליכתה כפופה ושערה לבן וצח כשלג.גופה צנום, חסון,אולי היא לא זקנה?
היא רחוקה ממני, עולה לפסגה, בקרוב תגיע לאותו הסלע. הסלע שנפלתי ממנו, ששם גיליתי, גילתי ש..
טיף,טף. טיף, טף.
אני שוכב חזרה ארצה ונותך לטיפות לשטוף אותי.
טיף, טף.
אני שוכב על הקרקע הסגולה, הקשה והקרה, נותן לטיפות לשטוף מעליי את הכאב.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(זיאל!!! נעלבתי!! אתה קורא לי אישה זקנה!?!?!? ראר.
נ.ב- התגובה ממש מגניבה.)
הטיפוס שלי מהיר ויעיל, הכוח הפיזי שלי עומד לאתגר כאן, אני לא בחורה חסונה במיוחד, ערפל לא צריך להיות חזק.
הגעתי לאמצע ההר בערך, אני מזנקת מאבן לאבן ורצה.
משהו אומר לי שאני חייבת למהר, ככל שאני עולה גבוה יותר התחושה הרעה שלי מתגברת, אבל זה מה שמוך אותי קדימה.
למעלה, למעלה, מהר, קדימה.
הרגליים שלי מאבדות תחושה. כוח אפל ומרושע מושך אותי להמשיך לרוץ, אני יודעת שאגלה משהו נורא, אבל שאני חייבת...
חייבת לגלות מה הוא.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אוקי כולם, תתחילו לנוע, בסדר? לכו לכיוון הים...
אנב'ת, את מאוד מתבקשת להגיב.)
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
רעם מפלח את השמיים ומעיר אותי.
הגשם לא פסק עד עכשיו, שייגמר כבר, שישטוף את זכרוני מעליי.
לבסוף אני מחליט לקום. ללכת. למצוא את עצמי מחדש.
אני יורד מן ההר ובשארית כוחותיי אני הופך לערפל. אני מעופף בין העננים, מרוכז כל כך בשמירה על כל איבריי, שאני לא שם לב שחיה מפוטמת עפה במסלולי התעופה שלי.
היא מכוערת כל כך שאיני יכול אלא לא להסתכל לעברה; גוף אפור, אוזניים קצרות,לסת גדולה, היפופוטם?! אבל יש לו כנפיים, אחת לבנה, של ברבור. השנייה שחורה כהה וענקית, עורב ענק? זנבה עשוי מחמשה נחשים חלקלקים ורגליה טפרים של תרנגולת.ועינה אדומות.
"זוזי" אני ממלמל לעצמי בשקט, אין לי כוח לעקוף אותה.
מטר מפריד ביננו. החיה גדולה פי כמה ממה שחשבתי.
אני מנמיך את מעופי כדי להתחמק ממנה. אבוד. איך היא רואה אותי? אני ערפל?
מרוב בהלה הפכתי חזרה לדמות אדם, היא תופסת אותי בטפריה הדוקרניים. פוצעת את גופי הצנום, תוצאה של ימים שלמים ללא אוכל ומים.
היא עפה במהירות מסחררת, מהירה יותר מכל חיה.אני רואה יבשה באופק. כשהיא כבר מתחתינו, נגלה לעיניי כי זהו יער עבות , של אלפים. היא דואה למטה בקצב מפחיד, ואני,מאבד את הכרתי.
כשאני מתעורר אני נמצא על שיח אוכמניות, אני אוכל את הפירות המענגים תוך הקשבה לקבוצה רעשנית במיוחד. אני עייף ומושועמם מכדי להקשיב לשיחתם.
(עכשיו, אני אצטרף אליכם! חהחה הקבוצה הראשונה זוכה!)
|
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"לא שאני יודעת." פלטתי. "בני האנוש המטומטמים מנסים להרוג אותי ולהשתמש בי למטרות... מסיומות, אז המאגית הזאת - שהספקתי לשכוח את השם שלה, לא שאכפת לי - הצילה אותי, ועכשיו היא מזדנבת אחרי."
נאנחתי באדישות בזמן שהמאגית נראתה כאילו היא מחליפה צבעים מרוב כעס.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(!@@#$%^&&*^%$#!@~@#&**)*&^%#$@#@!~!@@#%^&)
והכל בשבילך!)
נפלתי על סלע משונן וקיללתי בשקט.
הרמתי את עיני ותוך שניה לא ראיתי כלום.
את הכל הסתירו דמעות חמות וצלולות, שנבעו מעיני כמו ממעיינים ברגע שראיתי את מה שמונך על האבן.
תליון בצורת הוריקן מארד, תלוי על שרוך עור דק.
המתנה שלי.
זיאל היה כאן, הוא היה כאן לפני לא יותר מידי זמן.
אבל הדמעות צצו לא משמחה, אלה מפחד.
הוא אף פעם לא יוריד את התליון הזה.
הוש שכב ממש כאן, לפי עקבות הרגליים.
ואז הוא התפוגג, לפי הריח. "זיאל..." השפתיים שלי נעות בלי רצוני, אני שוב בוכה, וזה אידיוטי, אידיוטי כל כך!
רסיסי ערפל ממנו ההדו באוויר, הוא במצב לא טוב, במצב מאוד לא טוב, והכל בגללי!
תפסתי בידי שביב של רוח, חלקיק מהנשמה שלו שנעה באוויר חלושה.
ופתאום הבזק בהיר נורה ישר לתתוך המוח שלי.
דוב בעל עיניים אדומות, נשיכה, פרח...
זינקתי כשאני דוחפת את התליון לקפלי שמלתי.
רצתי, רצתי במהירות הרוח, מנתרת מעל שיחי קוצים ואבנים חדות. רגליי נפצעו, ידי נשרטו מהעפר הגרגירי, המשכתי לרוץ, רק להמשיך, לעלות גבוה, גבוה יותר, להגיע לפסגה...
החמצן כאן היה דליל מאוד, זה לא שינה בשבילי דבר, אבל ידעתי שצמחיה מסויימת גדלה ממש כאן.
מרפאי הנשמות בכפר תמיד אמרו שהמרפא היחיד שמסוגל להגן מפני כל רעל ושום דבר אחר שמשתווה לו, זה הפרח סער קריסטל.
קרסולי נשבר על הסלעים, קרסתי על האדמה שוב, ושוב, ושוב.
ואז נפלתי כשפניי צמודות לאדמה, ומול עיני ריצד בשמש פרח צחור בעל פס אדום ושוליים כסופים. ידי חפנה אותו, והתפוגגה.
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"אני עושה לך טובה, ואת יודעת את זה, מוח רפה וגלמוד." סוזן גלגלה עיניים כאילו היא מדברת עם פעוט עקשן."לא היית שורדת שם עוד שנייה אחת בלעדיי."
רוז נעצה בה מבט זועם.
"אתן דווקא מוצאות חן בעיניי." חייכתי.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
דאאאאד"אתה מספר לנו?" מלמלתי "חצי מהאלפים שקלו לבטל את המסע שלהם!"
"אז מה קורה שם?" המאג שאל, נועץ מבט מוטרד באופק
"הלוואי שהייתי יודעת" נאנחתי.
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(מה? אף אחד לא רוצה לפגוש את זיאל? טוב.... מסכן:( אני אגאל אותו מבדידותו! למרות שאני לא קבוצה רעשנית!)
היער החל להיות צפוף יותר וירוק יותר, כאן התחיל הגבול עם האלפים. יער בני הסערה היה רק כמה עצי שלג ערומים רוקחים ודקים, יער האלפים היה ערבוב של עצים שבכלל לא יכלתי לבטא את שמם.
אני מוכנה להסתכן ולעבור את הגבול?
כן. בשבילו.
המשכתי לתוך יער האלפים, משתמשת ברוח כמעטפת. התעופפתי בעקבות הריח, של אותו בן סערה. הריח היה כל כך חזק.... זה חייב להיות הוא. והוא חייב להיות קרוב.
התקרבתי למקור הריח, שקע בשיח האוכמניות. מהרגע שעצרתי ליד השיח- היה לי ברור שזה לא הוא. ובכל זאת, התקווה המטורפת ההיא... שאולי... רק אולי.... אבל לא.
זה לא הוא.
בן סערה אחר.
גייסתי אוויר מסביבי והעליתי את בן הסערה הרדום מהשיחים ואל האדמה. הוא פקח עין אחת. עין כחולה.
לא שחורה.
כחולה.
ושארית התקווה התנופפה ממני. משאירה אותי עם פנים אטומות וחסרות רגש לחלוטין.
האם אני אי פעם אמצא אותו?
כן.
אני אמצא.
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(חחחח, טליה. הרעיון שלי - אנשים באים לתקוף אותנו, כל אחת מסבירה למה ם ניסוי לתקוף אותה, מסבירה בכתב לא בדיבור ואנחנו נלחמות נגדן ביחד.)
הסתובבתי אל האלפית בהפתעה גלויה. "כן?" שאלתי. היא לאהספיקה לענות, כי רוז התכופפה אל הרצפה במהירות על טבעית כשחץ עבר מעליה.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
בסדר אנשים, להתחיל לזוז...תדברו תוך כדי המסע, אבל כדאי שגם תתחילו לחפש מה גורם לכם הרגשה כל כך לא טובה.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"טוב, אני צריך ללכת" אמרתי.
"למה?" שאלה האלפית הפנתרה
"כי-" כלב שחור ענקי בעל עיניים אדומות ורושפות הגיח מבין העצים, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד...
עשרות כלבים שחורים, כל אחד מהם גדול כפיל קטן, נוהמים. לא נוכל להילחם בהם.
"רוצו!" צעקתי לכולם, אבל הם כבר התחילו, רצתי אחריהם. דרכתי חץ בקשת שלי תוך כדי ריצה. עשרות נביחות חזקות ליוו אותנו. שיגרתי חץ אחורה, יללה כאובה. כלבי תוהו, בדיוק כמו בסיפורים. ויש רק דרך אחת להיפטר מהם, אם רק נצליח להגיע בזמן...
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
עיניים אדומות.
אין שום חיה עם עיניים אדומות.
זה לא קיים
ואין כלבים כאלה, במשך כל החיים שלי מעולם לא ראיתי כאלה.
מתחתי שני חצים על המיתר ויריתי את שניהם.
שקד ואני יכולנו כבר מזמן לברוח ולהשאיר אותם איפשהו מאחורה, אבל בן האדם לא היה עומד בקצב, ונראה שמג לא יוכל להפריע נג היצורים האלה.
"לאן רצים בכלל?" צעקתי תוך כדי הריצה, הרוח נשבה בפני.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
אני חושבת שהנפילות עיוותו לי קצת את המוח.
כשהתפוגגתי נתתי לרוח לשאת אותי, שוב בלי מטרה. רק ריחפתי בענן מנומם.
זכרתי במעורפל שיש לי משימה, אבל מה זה היה...?
הרוח הביאה אותי לאי ירוק ופורה.
לקח לי כמה שניות להבין שזה אי האלפים, ואני לא אתקבל שם טוב, בכלל לא.
הרוח הנמיכה את מעופי, כתם שחור ריצד מול עיני בין העצים.
הרבה כתמים שחורים.
התנערתי, לבשתי צורה גשמית וירדתי למטה. שמעתי צעקה חדה וברורה, והכתמים השחורים התחילו בריצה מטורפת אחרי שלושה כתמים קטנים יותר.
הערפל במוח שלי נעלם, עכשיו הייתי ערנית כמו צייד בעל ניסיון של אלפי שנים. נחתתי, רצתי אחרי הכלבים השחורים. ראיתי בין עשרות הראשים שלהם את שלוש הדמויות ונחרדתי.
החזרתי את הקטארים שלי למקומם, שלפתי את הקשת וניתרתי מאבן לאבן, מרחפת במהירות מטר מעל רשיהם של הכלבים. הבנתי משהו חשוב, המפלצות המחרידות האלה לא נוצרות סתם ככה, הכלבים הם פשוט זאבים פשוטים שכושפו, הדובים וכל החיות היו רגילות לגמרי לפני שהשתנו. הכלבים הובילו את הקבוצה למלכודת; שני סלעים שיצרו משולם חסום באבן.
עשרים, אולי חמישה עשר כלבים.
המוח שלי נכנס למצב ציד, ושלושה כלבים נפלו אחד אחרי השני כשהחיצים שלי פילחו את גבם. חמישה כלבים הסתערו עלי, האחרים התקרבו בנביחות רמות לקבוצה.
כבר אמרתי שאף אחד לא מהיר יותר ממני בשליפת להב רחב?
הכלב הראשון זינק עלי, התקופפתי והנפתי את הקטאר הראשון בתנועת עריפה, כשאני דוקרת את השני ברגל.
הקבוצה הסתכלה עלי, מבטם הבוחן בלבל אותי לרגע וכלב נוסף הצמיד אותי לאדמה.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(הי, לאן נעלמה התגובה של רוח התבונה?! לא התכוונתי להגיב פעמיים ברצף!!)
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(דריי! אני מחכה רק לך! תגיבי למען השם!)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
רצתי אל בת הסערה וערפתי את ראשו של הכלב שתפס אותה, אולי נצליח לנצח אותם. ואז שמעתי עוד נביחות, יש עוד. הנפתי את בת הסערה לעמידה, מתעלם מהמחאות שלה, והתחלתי לרוץ. שני סלעים חסמו את הדרך. הסתכנתי והנפתי אליהם יד, הם התפוצצו לרסיסים רותחים. זה רק אני או שזה כבר נהיה לי יותר קל לשלוט בכוח שלי? הגברתי את מהירות הריצה שלי, עוד ועוד, מעבר לכל גבול שבן אדם יכול להגיע, ועדיין לא הגעתי לגבול המהירות שלי, האלפים נראו מופתעים, אבל הצליחו להדביק אותי, בת הסערה ריחפה לידי. למזלנו לכלבים הגדולים היה קשה לרוץ בין העצים הצפופים, אבל הם התקרבו. האלפים הפכו לחיות ורצו, הדבקתי אותם. ואז הגענו, הנהר. "תיכנסו למים!", צעקתי אליהם. הרגל שלי תפסה אחיזה באבנים החלקות, קפצתי ונחתתי בנתז מים. הכלבים נאספו על הגדה ונבחו. שמעתי את הלמות הדם באוזניי. שחינו לגדה השניה וקמנו נוטפים מים. נשמתי נשימה עמוקה ואז התחלתי לירות בכלבים שבגדה השניה את חיציי. הם רצו אל בין העצים.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(מחקתי, אבל אני רוצה כן לעשות משהו דומה.:)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(לא בדיוק התכנון שלי...אבל תודה שהכנסת את המשחק למהלך שני.)
המשכנו לרוץ, כמובן שיכולתי להשיג את כולם, אבל המאג הזה רצה לשחק את הג'נטלמן. הוא תפס אותי וגרר אותי אחריו, הרגליים שלי היו מלאות חתכים. במהרה ניערתי אותו ממני, עפתי במהירות של המאג, עם הוא לא יצליח לרוץ מספיק מהר, אני אעזור לו.
להפתעתי הוא רץ במהירות הריצה של האלפיות- פנתרה ושועלת שלג.
"למים!" הוא צעק כשהתקרבנו לנהר.
הוא קפץ באומץ לנהר הגואש, האלפיות הפכו לאלפיות וזינקו אחריו.
"רק רגע.." מלמלתי. הם ימשיכו לחפש אותנו, או לפגוע באחרים עם לא נעצור אותם.
זינקתי למים בתוך בועת אוויר.
מסתבר שהכלבים לא היו רחוקים ממנו, ולא היתה להם בעיה להיכנס גם למים. הקבוצה עברה כבר את הנהר, חיכיתי לרגע המתאים. כשכמעט כל הכלבים היו במים, פוצצתי את בועת האוויר וכלבי תוהו צללו כמו אבן לקרקעית הנהר.
נרטבתי, אבל לפחות הכלבים יתעקבו.
אני כל כך מטומטמת, אני רטובה ולא יכולה לעוף, ושלושה כלבים עדין בחיים.
רצתי לכיוון שבו הקבוצה רצה, עקבתי אחר ריח האלפים. "רגע.." מלמלתי.
לאלפים יש אוזניים חדות, אבל בני אדם יודעים להקשיב.
המאג עצר, ירה מעל ראשי בכלבים הנותרים ועזר לי להמשיך לרוץ, עצרנו רק לאחר כמעט קילומטר נוסף של ריצה.
נפלתי לשכיבה על האדמה לחה. "את בסדר?" שאל מישהו בחרדה.
כבר לא הבחנתי בכלום, שכבתי וכעסתי על עצמי.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(הערה: לא הרמתי אותך ההתחלתי לרוץ כשאת בידיים שלי אלא רק עזרתי לך לקום במהירות.)
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"אני מטפלת בשלושה שנשארו" נהמתי והפכתי את עצמי לפנתר.
זינקתי אחורה, לפחות עכשיו כולנו בטוחים.
הכלבים רצו אחרינו.
הפכתי לפנתרה וזינקתי.
את הכלב הראשון תפסתי בעורף, הוא נאבק כמעט דקה ובסוף שמעתי את העצם מתנפצת.
לא הספתי לשמוט את הגופה ושתי הכלבים האחרים זינקו עלי.
הפכתי לאלפית ושלפתי את החרבות שלי במהירות כזו שבקושי הספקתי להבחין בכך שהם היו למעלה.
הראשון השתפד, הוא לא היהי יכול למנוע את זה, לשני הייתה רק פציעה שיטחית, והוא כעס.
הוא נהם וחשף שיניים.
למה יש לו עיניים כאלה אדומות? הוא בכלל סוג של זאב, ולמרות שזאבים הם טורפים מסוכנים, הם לא מתקרבים לאלפים, הם יודעים שאנחנו אוהבים חיות.
שיספתי את האוויר כדי שהיצור ייתרחק ממני, הוא קפץ הצידה ואז זינק ישר.
קיללתי את עצמי על כך שבלעתי את ההטעיה.
השיניים של הזאב השאירו על צד גופי חתכים עמוקים. חתכתי את הגרון שלו לפני שנגע שוב בקרקע.
שינוי צורה לא משפיע על המצב, לצערי.
פתחתי בריצה תוך כדי שניסיתי לנגב את הדם מפני ולירוק את הטעם המגעיל.
אוף.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(מה קורה עם Frozen heart ועם ליאו ואדאלס?)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
האלפית חזרה פצועה. הדלקתי מדורה, לא נוכל להמשיך, כולם היו שקטים מאוד. המדורה החמימה העיפה גיצים, בהיתי באש. לאחר כדקה החלטתי לדבר "קוראים לי ניאו, ולכן?"
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"קיילה" מלמלתי
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(לא יודעת...)
אני חושבת ששמעתי מישהו שואל משהו.
"קיילה," אמרה גברת פנתר.
"מעורערת בנפשה ומטומטמת." מלמלתי.
אף אחד לא אמר דבר. אולי כי זה נכון.
קמתי באי רצון. "אני חייבת לספר לכם משהו...הכלבים, החיות שהשתגעו, המקור של כל הדברים האלה, זה מישהו, ולא משהו."
כולם נעצו בי את מבטם. "אחרי קבלת הפנים הנהדרת באי," אמרתי בקול שקט. קיילה חייכה חצי חיוך.
"התעופפתי בצורת ערפל ל-"
"רגע, איך הפכת לערפל מהר כל כך?" שאלה שועלת-שלג.
"אני פשוט רגילה לזה. כל החיים שלי כמעט הייתי ערפל." היא פערה את עיניה בחלחלה.
"|בכל מקרה, התעופפתי לא הרבה זמן, לא יותר מעשרה-תשעה קילומטרים. הגעתי להר, הר סלגל אפרפר-"
"קוראים לו הר קרן-ים. האלפים עצרו שם פעם במסעם, אבל בשנתיים האחרונות ההר ניהיה מסוכן. אומרים שהאדמה שם מורעלת ושכוח אפל מגן על המקום." אמרה קיילה.
"מעניין..." מלמלתי. "בכל מקרה, בהר הזה הרגשתי שהאנרגייה האפלה חזקה מאוד, כוח מהפנט ומרושע שורר על כל האיזור. ניהיתי חלשה שם, הכוחות שלי כמעט התפוגגו." לחשתי בקול רועד.
"אבל ההר לא היה מקור הכוח. הוא היה שרוי במין-"
"מין כישוף חזק שמשפיע על הכל." אמר ניאו. "יש לי ניסיון בזה." המשיך בקול קודר.
"כן, בדיוק. וכך הבנתי שזה מישהו. מישהו ששולט בקסם האפל. איכשהו הוא מכשף את החיות כדי לחסל את כל מי שמתנגד לו."
שלפתי את הפרח הבוהק מקפלי שמלתי ונעצתי בו מבט חורך. "ואני הולכת לנקום בו."
|
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"לי קוראים שקד", אמרתי.
שקט חזר לשיחתנו שלא התחילה עוד.
הרגשתי פתאום דחייה, לא כלפיי מישהו אחד, כלפיי כולם, כלפיי עצמי.
הרגשתי גועל, שאני לא רוצה להיות פה, אבל דבר לא הסגיר את זה בהבעת פניי.
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
באופן אוטומטי שלפתי את הקשת ויריתי אל עבר המקום ממנו נורה החץ. נשמע קול פיצוח ואז בליעה, כמו של עלי סתיו יבשים הנרמסים על ידי משקל רב, ואז משהו שנתקע בתוך בצק או ג'לי.
"מה לעזאזל הדבר הזה - " העיניים של רוז נפערו בתדהמה, אך היא לא סיימה את המשפט, כי מטר של סכינים נורה לעברה.
היא התמוגגה במהירות שיא לערפל מטשטש, וסוזן מצאה את עצמה חסרת אונים אל מול הסכינים. הם היו רבים מדי. היא לא תצליח לעשות שום דבר.
משב רוח אדיר הקפיא את התנועה של הסכינים - רוז, כנראה - ובעזרתה של סוזן הם נורו בחזרה אל מי שירה אותם.
נשמע זעקת כאב מחרידה, ואותו רעש מזעזע של פיצוח ובליעה. רוז שבה לצורתה האנושית ונצמדה אליינו כשמבטה מבועת.
השתררה דממה מאותו כיוון עצים. מה קורה כאן?
"בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה." סוזן מלמלה בדאגה.
"זה לא טוב. ממש לא טוב. זה נותן לי תחושה אפלה." הוספתי,"זה לא טבעי."
הסתדרנו במבנה קרב מאולתר, כשהעצים נרמסו ונשמעה ייללה חדה. התכווצנו שלושתינו כשראינו...
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
אריה שחור, ענק אם עיניים אדומות. שלושתנו נעמדנו גב אל גב במצב היכון כמהיער יצאו בני אדם. הם הופתעו למראה האריה, הלוואי שהוא יפחיד אותם והם יעופו מפה, כל כך רציתי לזרוק עליהם את הפגיון שלי, אבל פחדתי שהוא יתקוף.
פתאום, אחד מבני האדם, לא מחריפי השכל ככל הנראה, ירה חץ. בתנועה אוטומטית הדפתי אות הצידה. טעות ראשונה - הוא פגע באריה. לאריה לא קרה כלום, הוא רק התעצבן, הזדקף והסתובב לעברנו. האריה התכוננן לזינוק, אפשר היה לראות פי רגליו והאלפית נעלמה מגבי ורגע אחר כך ראיתי את הנמר שאני ורוז ראינו קודם. איזה חכמה אני. היא הנמר! עכשיו הבנתי את ניצוץ ההבנה בעיני רוז.
הנמר והאריה התגלגלו על הרצפה ונראה היה כאילו הנמר מנצח עד שהאריה התגלגל מעליו. רוז עשתה משהו, לא בדיוק הבנתי, אבל הוא הועף ונחת כמה מטרים משם על גבו, נשמע קול ריסוק. הוא מת. היה נדמה לי שראיתי ערפל אדום יוצא מגופו.
ברגע שנשמע קול ריסוק המפרקת בני האדם תקפו.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(לטובת כולם, אני לא רוצה שניתקע פה.)
התעוררתי מוקדם בבוקר, השמש היתה חיוורת ושלחה אור לבן על האגם.
לא שמתי לב בכלל שנרדמתי, פשוט ישבתי כשהפרח חפון בידי.
הייתי רעבה, לא אכלתי יומיים שלמים. הרגשתי כאב בטן נוראי והראש הסתחרר לי.
רכנתי ושתיתי מהאגם, המים היו צלולים כמו שיש רק באי האלפים.
לא רציתי לעזוב בלי להגיד דבר, ולא ידעתי לכתוב. "ניאו..." ניערתי אותו קלות. הוא פקח עיניים מיד. "כן, ריאן?"
"אני הולכת לקחת ארוכת בוקר. אנחנו חייבים לצאת עוד היום להר." הוא הנהן, ערני לגמרי.
שלפתי את הקשת שלי מהאשפה (כן, אני מאכסנת גם את הקשת באשפת החיצים. זה פשוט מכביד נרוא לרכוש רצועת גב נוספת.) ונכנסתי לעומק היער. מצאתי עץ של תותי עץ, חייכתי וזימנתי משב רוח קליל לנער את התותים. לפני שהם נפלו לאדמה, הוצאתי נרתיק עור קטן והכנסתי לתוכו את עשרות התותים. מצאתי קן של סנוניות או ציפור דומה, בקן היו שבע ביצים בינוניות וחלקות. ריחפתי אליו והכנסתי את הביצים לנרתיק.
חזרתי אחרי טיול קטן ביער. לא עברה יותר מחצי שעה, ובכל זאת הקבוצה היתה מוכנה לגמרי לצאת לדרך. טיגנו את הביצים ואכלנו מעט מגרגי היער. "אז יוצאים?" שאלתי. "רגע, את יכולה לעוף מעל הים, אבל אלפים ובני אנוש לא." אמרה שקד. "אתם לא יכולים לקחת סירה או משהו?" שאל ניאו.
קיילה הירהרה לרגע. "לא, אבל ציפורי האייל מוכנות למסע. בסך הכל צריך לקחת כמה..." היא חייכה חיוך ממזרי.
"בסדר, ניפגש על החוף המזרכי ביותר." אמרתי. חצינו את היער והגענו לחוף. היה ניתן לראות צללית עמומה מאוד של ההר. קיילה נכנסה ליער וחזרה כעבור שעה קלה עם שלושה יצורים שנראו לי כמו איילים אדמדמים-כחולים עם מקור דרור וכנפי נוצות גדולות. "קדימה," אמרתי בשקט. שיערי התנוף ברוח הים הצלולה. ניאו קיילה ושקד עלו על הרכבים והמריאו. זינקתי בבעיטה והנוריתי לשמיים.
אני באה, זיאל, חשבתי.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אני שונאת לספר לבד...הקבוצה השניה, להתחיל לזרום! לחפש את מקור האופל!
כל מי שטס איתי להר, בבקשה לתאר את הדרך...)
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
אחחח, הראש.
דמות הגיחה מתוך השיחים והרימה את ראשי. פתחתי את עיניי והיא עזרה לי לשבת.
"מה... מה?"הייתי מבולבל, מולי הייתה בת סערה בעלת רעמת תלתלים חומים כסופים, עור ככה ופרצוף יפה.
"קאמילה" היא אמרה. הנהנתי בראשי.
"זיאל"
היא שלפה מימיה ונתנה לי לשתות.
"תודה"
היא עזרה לי לקום ובצליעה התקדמנו לתוך היער.
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"לאן אנחנו הולכים?" זיאל שאל.
לאן באמת? התוכנית הקודמת שלי הייתה למצוא את עקבות בן הסערה. העקבות בכלל הובילו אל זיאל ולא אליו.
בלי לשים לב לכך, פשוט מתוך הרגל, ידי נשלחה אל הטבעת. כל פעם שחשבתי עליו נגעתי בטבעת, כמו תנועה בלתי רצונית, תת- מודע.
היא רעדה, האבן. הרוח הלבנה שניראת ככלואה בה בימים רגילים הפכה שחורה...
הוא הסביר לי על זה פעם, בימים שפשוט היינו יושבים בשדה, והוא היה מנסה ללמד אותי, ואני הייתי מתקנת את הטעויות שלו.... בימים במאושרים. בימים הרחוקים.
אבני נשמה נמשכות למהשאן... העוצמה, אנרגיה ונשמה של צורות חיים תבוניות, לבני סערה יש יותר מהשאן מלשאר החיות, לכן הן מקודשות לנו, ולכן הן גם גדלות על הרים גבוהים, שם כמעט ובלתי אפשרי לנו להשיג אותן.
ועכשיו האבן נמשכת צפונה, לאותו הכיוון של הרטט.
"צפונה מכאן" עניתי לזיאל.
"להר?"
חשבתי כמה דקות... הר... אם הוא גבוה מספיק.... כן. זה הגיוני.
"להר"
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הגשם צלף בי. הקשבתי לאוושת הרוח על כנפי ציפור האייל שלי, הסתכלתי קדימה, ההר סיפק לי נקודת ציון. ככל שהתקרבנו הרגשתי יותר חזק את הכוח העוין, הוא עורר את הסופה הזאת כדי לעכב אותנו, הוא אפילו ניסה לעורר את כוחי כדי לפגוע בנו, נאבקתי בו למשך כמה דקות. הוא היה חזק מאוד, למרות שלא השתמש בכל כוחו. למזלי היה זה המגרש הביתי שלי. קפצתי לשמע צרחה גבוהה, לא אנושית, ומשהו חלף במהירות מעל ראשי מיד לאחר שהתכופפתי. הספקתי לראות קשקשים מבהיקים למשך שבריר שנייה באור הדל. לטאה מעופפת, קטנה מכדי להיות דרקון אך עיניה בהקו באדום קטלני, היא תנסה למנוע מאיתנו להגיע להר בכל מחיר. לפי כמות הצרחות היו עשרות כאלה, אולי אפילו מאה. היצור הסתער עלי פעם שנייה, הפעם שיפדתי אותו. אבל כמה יצורים החלו לטפס על ציפור האייל שלי ולהכאיב לו, הוא עשה תמרון באוויר והעיף כמה, אבל רובם נשארו, צווחים ברשעות. הרגתי אותם, ואז צללתי אל עבר הקבוצה כשלהב המוט שלי משמש כחנית חדה שמשפדת את היצורים. היו לי חשדות לגבי זהותו של האיש שמאחורי כל זה, ואם הן נכונות...
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הייתי מרוכזת מאוד בתעופה, רק לעוף, לא לחשוב על זיאל, לא לחשוב על מה יצפה לנו בהר. פשוט לעוף. הסערה התחזקה, הרגשתי את העוצמה האפלה והיא עשתה לי בחילה.
בגלל שלא הייתי מרוכזת בדבר מלבד המעוף, לא שמתי לב לפסים האדמדמים שחצו את הקבוצה לרוחב. צווחה קטנה נשמעה מאחורי, היצורים היו לטאות בגודל של דובים, עיניהם בוהקות באדום ושיני נמר בפיהם. אין סיכוי שנצליח להישאר באוויר בקרב, לא האלפיות ולא המאג רגילים לקרבות באוויר, וגם לי זה קשה.
"תנחתו!" צעקתי "יש סלע גדול לא רחוק, תנמיכו עוף ותנחתו עליו!"
צללתי למטה, קשקשים נחושתיים שיפשפו את ידי.
הצלילה מהירה מידי, הרוחות התנגשו בנו והמהירות של ציפורי האייל גברה מרגע לרגע.
"אנחנו נתרסק!" צעק מישהו.
האטתי את צלילתי, ראיתי את הסלע הרחב, קטן מידי בשביל שלושה איילים עם כנפיים.
ואז עשיתי מהלך טיפשי.
חשבתי שעדיף להילחם בלטאות מאשר להתרסק, פיסקתי את זרועותיי ולכדתי זרם אוויר. פיתלתי אותו במהירות לכדי כדור ענק וקופצני, והשלכתי אותו על הסלע.
"ברגע שמתקרבים לסלע, לקפוץ מהאיילים!" צרחתי ומהירות נפילתנו הוכפלה. הרגשתי במבטים המבועתים שננעצו בי מאחורה, אבל הם בטחו בי.
טעות קטנה.
טראח.
שלושה איילי-ציפור הושלכו למים ושלוש דמויות נחתו בחבטה רכה על מצע רוח שהתפוצץ לאחר שניות ספורות.
המכה כאבה, אבל היא היתה יכולה להיות קטלנית.
וגם איבדנו את הרכבים שלנו.
אה, וצי של לטאות ענק עדין רודפות אחרינו.
"קצת קסם יעזור לנו..." זרקתי לניאו ומתחתי שני חיצים בקשת שלי.
שמונה חיצים רגילים התווספו להם, ושמונה הטאות נפלו משופדות למים לאחר שחיצים פילחו אותם מקצה לקצה.
"הן לא עמידות במיוחד..." מלמלתי, נסערת.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"האיילים האלה היו בהשאלה" מלמלתי לעצמי, השאלה היא האם הם יספיקו לעלות מעל פני המים לפני שיטבעו.
וגם ככה אין לנו סיכוי נגד היצורים האלה, הם באוויר, והדברים היחידים שיכולים להגיע לשם הם בת הסערה, כמה קסמים של ניאו, ובמזל גם הקשות שלנו.
ניאו הספיק לחסל כמה, מתחתי חץ על המיתר וכיוונתי לאחת הלטאות המעופפות שדעתה הייתה מוסחת לאיום הכי גדול נכון לאזור הזה, ריאן.
היא התעופפה באוויר והרגה כמה עם כל מכה, ואז העיפה את היצורים עד שהיו מטושטשים, משם מטרה קלה לקשתות שלנו.
אבל בכל זאת, הם היו הרבה יותר.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(תודה! הצלת אותנו!)
לא נשארו עוד הרבה לטאות, בערך עשר.
נחמד, אמרתי לעצמי. החברים האלה שמצאת לגמרי לא רעים.
ניאו די קפא בהתחלה, הוא לא השתמש בקסמים. רק ירה חץ אחר חץ, באיטיות אבל בדיוק.
קיילה ושקד עבדו כמו מכונה משומנת היטב. למרות שהתנועות שלהן היו דומות והתוצאות זהות, היה שוני במהירות, בעוצמה, בתנועות העדינות של פרק כף היד.
ולכן החלטתי שהם יצליחו להסתדר בלעדיי לפחות זמן מה. הדבר החשוב ביותר הוא איך נמשיך את המסע.
הנמכתי עוף, יצרתי מעיין בועת אוויר סביבי וצללתי למים.
המים היו קרירים, אבל לא הרגשתי רטיבות הודות ל'ציפוי' שלי.
האיילים המכונפים היו כבר עמוד במים, נאלצתי להפעיל גייזרים מהמעמקים כדי להגיע אליהם במהירות.
הבזק כחלחל לכד את עיני, שחיתי במהירות לכיוון האייל ועטפתי אותו בבועה. הוא הביט בי בעינו הגדולות והתחיל לשחות מעלה.
לאחרים היה פחות מזל.
הם הוטחו במים בעוצמה חזקה, אז לא באמת היה להם סיכוי להישאר מחוץ למים. הספקתי לגרור אייל נוסף מעלה, אבל הכוחות שלי במים היו הרבה פחות חזקים ולא הצלחתי להציל את האייל השלישי.
עליתי בנתז מהמים בדיוק כשגופה אדומה נוספת צללה למעמקים. קיילה מצאה פרצה בתקיפות הלטאות ועזרה לי לטפס על הסלע ולהעלות את האיילים.
ניאו ושקד ירו שני חיצים באותה שניה בלב הלטאה האחרונה.
כולם נראו מוטשים, אבל לפחות יש לנו סיכוי.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(זה הזמן להביא איום גדול יותר? נאמר בנימה של התחננות)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(מאוד מתחשב מצדך, אבל אנחנו מספיק מתים גם ככה. בהר יהיו עוד סכנות, למשל הקבוצה השניה ושני רוחות סערה מתחבקים.)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(נשמע מחריד)
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אבל קצת (הרבה) משעמם לנו, אז אולי כדאי שכן?
אה, רוחות סערה מתחבקים?
אני מזועזעת... XD)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(יש לנו פחות מקילומטר עד להר, בחיית! אני מבטיחה שבהר יהיו לנו דברים מבעיתים נוספים.)
"איפה האייל השלישי?" שאלה שקד בבלבול. "טבע," אמרתי.
"למישהו יש רעיון איך נמשיך להר?"
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"נשחה" השבתי.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"נשחה"
תשובה פשוטה, אבל אני שונאת מים.
הם קרים מדי, רטובים ונוזלים על כל הגוף, הדבר היחיד שאפשר לעשות איתם הוא לשתות, ולנהתרחץ.
חוץ מזה אני לא מוכנה להתקרב אליהם, בטח של בדמות פנתר.
"תעבירו לי את כל השקים" פקדתי "אני עפה עם האיילים, נעמיס עליהם את מה שעלול להתקלקל במים, אבל תבקשו מהם רשות"
"את צוחקת, נכון?" ההערה הגיעה מריאן "אני לא מתכוונת לדבר לחיה"
"עובדה שדיברת אלינו" הערתי "אנחנו חצי חיות, אם תבקשי מהם יפה, אולי הם יסכימו שתעמיסי עליהם"
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"נשחה."
נשחה...בסדר, זה לא אמור להיות לי קשה מידי. אבל...
"תעבירו לי את כל השקים" אמרה קיילה בטון תקיף. "אני עפה עם האיילים, נעמיס עליהם את מה שעלול להתקלקל במים, אבל תבקשו מהם רשות"
"את צוחקת, נכון?" אמרתי, נעלבת. "אני לא מתכוונת לדבר לחיה."
אני הצלתי את האיילים ההם מטביעה, היא מתכוונת לכך שיכול להיות שהם לא יסכימו לעזור לנו?
"עובדה שדיברת אלינו" העירה "אנחנו חצי חיות, אם תבקשי מהם יפה, אולי הם יסכימו שתעמיסי עליהם."
גלגלתי את עיני. "אל תחשבי שאני מזלזלת בחיות, פשוט זה יהיה קשה לשחות. יש לנו יותר מקילומטר עד ההר, הים סוער..." נאנחתי. "יש לי רעיון..." אמרתי.
שקד וקיילה עלו על האיילים- אחר בקשה מנומסת- היתה לי הרגשה שאלפים הם לא שחיינים מעולים. פרסתי יריאת רוח מולנו וקשרתי אותה לרגלי האיילים. "תתחילו לעוף," אמרתי. החזקתי את מושכות הרוח בידי, ונתתי להן צבע של ערפל עכור. ניאו החזיק במושכות השניות, ותוך רגע נמשכנו כמו גולשי גלים אחרי האיילים המרחפים, משתמשים ברוח עצמה כמפרש.
לאחר כחמש דקות הגענו לתחתית ההר, העוצמה האפלה התעצמה מאוד, הרגשתי את האוויר רועד, קר ומחניק. האוזניים של האלפיות רטטו בעצבנות.
"טוב, הגענו." העירה שקד. "שנתחיל לטפס?" שאלתי, כי הייתי לחוצה לראות את זיאל.
"יש בעיה קטנה..." מלמלה קיילה בעייפות.
היא הצביעה על הצורה הגדולה שהשקיפה עלינו ממרומו של סלע.
(אוקי, תמציאו כל חיה מגניבה ומעוותת שתעלו על דעתכם, לא גדולה וחזקה מידי, כי מחכה לנו משהו מאוד מסוכן בהר עצמו. כולם להגיע להר!)
|
|
|
סהר
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(לא מצליחה לעקוב. איפה אנחנו?
פעם אחרונה הייתי עם קיילה וניאו.)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(את איתנו ועם לוחמת הפגיון, תקראי את מה שקרה. מישהוא רוצה להמציא את המפלצת או שאני אצטרך להמציא אותה בעצמי? אני היחיד שדואג שירביצו לנו?)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(סהר, את פשוט לא קוראת. עם תקראי את תביני מיד. רוח, גם אני דואגת שירביצו לנו!!! אבל כבר הגבתי...רוצים שאני אמציע?)
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אני שונאת אותךךך! למה את מגלה את כל הסיפור? פשוט תגידי לא! :0)
להר? להר הסגול?
"כן זה טוב,"מלמלתי לעצמי "אני לא לבד עוד.."
"אמרת משהו?"
"אמ.. איך נחצה את הים?"
"כמו שאתה חצית" אמרה קאמילה בבירור.
"אם את מתכוונת על ידי תקיפה של היפופוטם מעופף,"אמרתי בגאווה, "אז אין לנו שום בעיה."
קאמילה פרצה בצחוק מתגלגל "היפופוטם מעופף? מה?!" והמשיכה לצחוק.
המשכנו ביער ביעף.תוך שעה הגענו לחוף.
"עכשיו מה?"
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(קאמילה רצינית כמו גמל ביום גשום! היא אף פעם לא צוחקת!)
"סירפינה" אמרתי, מנסה להזכר בדיוק איך זה נראה. זה סוג של כלי... בני אנוש משתשמים בו לחצות את המים...
רק שאין פה בני אנוש. לא קרוב בכל מקרה.
"את מתכוונת לסירה? או לספינה?" שאל זיאל בקול תוהה.
"מה שקרוב יותר" אמרתי בפסיקה.
התחלנו להביט סביב, כמו שחשבתי, שום פינה, או סרינה, או איך שלא קרואים לזה נראו באופק.
רק כמה בולי עץ.
אני וזיאל התקרבנו לבולי העץ.
זיאל הביט אלי בעיניים נוצצות "זה יכול להצליח"
"אתה יודע איך?"
"זה לא אמור להיות קשה במיוחד"
"בסדר אם כך" קבעתי, והתחלנו לבנות את גוש העץ הצף.... רמודה.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
( סליחה?! הקרדיטים על כלבי הענק והלטאות המעופפות מגיעים לי. )
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אז תמציאו כבר חיה מפחידה לפני שאני מתפוצצת עליכם!)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אני מצאתי את כל החיות המפחידות עד עכשיו, הגיע הזמן שגם אתם תתחילו.)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אמממ רוחות סערה חביבים, זיאל הבוגד הקטן, אתם רוחות סערה! אתם יכולים לועווווף, כן! ילדים מוקשים שלי...)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(עד חמש היום עם מישהו לא ממציא חיה אני ממציאה אותה.)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
שימו לב- חשוב.
לקראת יום שני הזה אני רוצה לסגור את הפרק, הפרק הבא ידרוש הרבה יותר השתתפות מפני שהוא קובע הרבה תכונות של הדמויות שלכם וגם את המשך המסע שלכם.
בבקשה, כל מי שעדין לא הגיע להר או בדרך אליו- להתחיל לזוז. כולם מתקרבים לפיתרון, והקרב יתחיל גם עם כולם יהיו בו וגם עם לא. עם עד יום שבת לא כולם יגיעו להר, הנותרים יצטרכו להילחם בתופעות הלוואי של המתקפה ולא במתקפה עצמה. אני מקווה שהקרב יתנהל ביום ראשון.
אז כולם, להתחיל לזוז, או יותר טוב, לסיים לזוז.
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אההה סליחה! זיאל פצוע! קצת התחשבות!וחשוב להזכיר שכל התהליך הזה קורה בזמן שאתם נלחמים בלטאות ו~לא~ אחרי!)
קשרנו את בולי העץ אחת לשני בצורה די מרושלת אך מספיקה להשלמת המשימה, להשיט אותנו.
מצאנו צמד ענפים חזקים שקצם האחדרחב יותר מהקצה השני.
עלינו על הרפסודה שקאמילה כינתה 'רמודה' והתחלנו לחתור בעצלות.
לאחר שהרגשתי שאיני מסוגל עוד לסבול את הנוף החדגוני ראינו נקודות באופק שנפלו אחת אחת לתוך המים.
עד שהגענו למקום ההתרחשות, לא היה זכר לכך.
המשכנו בדרכנו שההר מנחה אותנו.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
עיניים אדומות וקטנטנות ניבטו אלינו מתוך השיריון השחור, עקרב ענקי. פיו הקטן והמגעיל מתיז קצף רירי.הוא ירד את הצוק ישר, רגליו הענקיות נצמדות לסלעים המשוננים. עוקצו נשלח אל האלפיות אבל הן חסמו אותו ושקד שיגרה חץ אל פיו המקציף, צרחתו הכאיבה לאוזניי, שנאה ניבטה בעינייו. ריאן הכשילה אותו עם זרמי אוויר אבל הוא קם מייד, שקד המשיכה לירות בו ואני תקפתי אותו עם להב המוט שלי(שאכשיו גיליתי שהלהב שלו מזכיר את האות ט' בכתיב.) כמו כן קיילה. בת הסערה שברה את אחת מרגליו ואני ניטרלתי את העוקץ שלו, וזכיתי לשריטה אדומה וחדשה על זרועי וחבורה על הלחי שלי.
ואז שקד ירתה אל תוך העין שלו, הישג מרשים, והוא נסוג בצרחה לאחור. והתקיף במהירות.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אני היחיד שממציא פה מפלצות?)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
GOD)
הוא זינק עלי בהתקפה הבאה, הצלחתי לנתר מעליו, נחתתי על גבו החלקלק ומיד ברחתי. תפסתי משב רוח סוער והשלכתי אותו על העקרב. היא התהפך על גבו וניאו דקר אותו עם הלהב המעוקל. העקרב היה פצוע מאוד, לא היה לו סיכוי נגד ארבעה לוחמים. חיצים ננעצו בכל מקום, והעקרב מת לבסוף.
"זה רק אחד," אמרתי ברגע שהוא מת. "תיהיו דרוכים תמיד. עם מה שאני חושבת הוא נכון, האיש הזה נמצא בראש ההר, בתוך ההר. וזה אומר לעוף. קדימה," כולם עלו על האיילים (קיילה ביקשה בסבלנות ובתחינה מאחד מהם לשאת גם אותה וגם את שקד). כעבור חצי שעה הגענו לפסגה.
ההר היה שטוח מהרוחות העזות שנשבו עליו, אז היה שטח די גדול של אדמה פירורית ואפורה. "מה עכשיו?" שאלה שקד. "עכשיו מחפשים." אמר ניאו במבט מוטרד במיוחד. (תספר על מה שדיברנו...)
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(טליה ואנג'ל - אני מזמינה אתכן באיומים להגיב ועכשיו!)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(רוח, תספר על מה שדיברנו!!)
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"הים שקט..." אמרתי. "אני חושבת שאפשר להפסיק לחתור"
זיאל הביט בי מבובל. הנחתי את המשוטים ושלחתי רוח שהרימה את הרמודה, הים השקט לא גרם בעיות שמים סוערים היו גורמים והתחלנו להתקדם במהירות.
ניסיתי לשמור את הרוח בתוכי, שזה לא יקרה עוד פעם, הזכרתי לעצמי.
הטורנדוים, הסופות, נחשולי הרוח הפתאמיים, מאז שזה קרה... מאז שאני העפתי אותו כך, אני עשיתי כל מה שאני יכולחה לוודא שזה לא יקרה שוב.
שהאוויר לא יפרוץ ממני בכל אפשרות שימאצו, ישתמשוח בי ככלי להרס שלהם.
ובכל זאת- כשהרגשות גוברות על הכוח, לא תמצא היא מנוח- המשפט שלי.
כל רוח סערה מקבל משפט כהוא נוצר, אך לא כולם קבלים גזרה נוראית כשלי.
|
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(מה אני אגיב? : בלה בלה בלה בלה משהו? אני בכלל לא עוקבת!)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(לא, תגיבי משהו שיוביל אתכם להר!)
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אני לא רוצה להגיב כי אני לא יודעת איך, ואנג'ל לא מגיבה בכלל, אז...!!!!)
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אנג'ל וטליה, אינ מגיבה אתן זורמות. אבל תגיבו אחרי!!!!)
הקרב נגמר מהר מאד. דם היה בכל מקום, על השביל, על הבגדים, על היידים, על הגוויות. התחלנו להתקדם, לא רציתי, אני לא יודעת מה איתן, אבל אני לא רציתי להישאר במקום הזה. הגענו לעמק וראינו אחריו הר גדול. "לשם אני רוצה להגיע." שמעתי את האלפית. רוז גלגלה עיניים בבוז, אבל ראיתי שגם היא רוצה להגיע לשם, אולי בגלל הגובה. אני הרגשתי משיכה עזה אליו בגלל שהרגשתי קסם מהמקום הזה, לא בהכרח טוב, אבל קסם. "הולכים לשם." אמרתי בהחלטיות. ולא הוספתי 'אבל אני לא יודעת אם חוזרים.'
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
התקדמנו בזריזות. סקרתי את בנות הזוג שלי למסע מזווית העין. ראיתי שכל אחת מהן עושה את זה גם. הן נראו עוצמתיות וחדות לא פחות ממני. ידעתי שאסור לזלזל בבני ברית ובמכרים חדשים, כמו שאסור לזלזל באוייבים ויריבים.
כל אחת מאיתנו זזה בצורה שונה, מהירה באופן יוצא דופן ולא טבעית.
"סוד" הטיגריסיות שלי נחשף, כך שהשתניתי בחזרה לטיגרסית ללא היסוס. משום מה, אף על פי שהשתתפתי בקרב וראו אותי נלחמת כאלפית, עדיין מדדו אותי בעין ביקורתית בצורה הזו. במיוחד רוז ההיא. לא האשמתי אותן, אבל חלק עמוק ונסתר בתוכי זעם על כך.'זה לא צודק, מעולם לא ביקשתי להיות דקיקה ועדינה כל כך.'
רוז נישאה במהירות על זרם אוויר צונן, וסוזן, על אף שהלכה "רגיל" כביכול, הייתה מהירה יותר מכל אדם אחר. אני רצתי.
כשהגענו לרגלי ההר, אף אחת לא יכלה להתכחש לתחושה הרעה ולקסם האפל שנבע משם.
"היצורים הגיעו משם." אמרתי בשקט, ותהיתי לעצמי אם הן יכולות להבין אותי בכלל.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"נדמה לי... שאני מכיר אותו." אמרתי בזמן שסרקנו את ההר. "מה?" שאלה קיילה. "נדמה לי שאני יודע מי עומד מאחורי כל זה" עניתי. עכשיו כולם הקשיבו. "היה לי מורה" אמרתי "כשלמדתי קסמים, וכשניסיתי לראשונה את הקסמים שלי הוא.. קילל אותי והכוח שלי השתגע." ממש לא רציתי לדבר על זה אבל הייתי חייב לספר למישהוא. "רק עכשיו הבנתי את זה. בחסות ההרס שיצרתי, הוא התגנב למגדל הקסמים ההרוס וגנב משם פריט נדיר כלשהו." התקדמנו על פסגת ההר. עכשיו הן הבינו למה אני לא משתמש בקסמים. ריאן שאלה "איך אתה יודע שזה הוא?" שתקתי זמן מה ואז עניתי לה "אותו הכוח שהרגשתי כשהוא קילל אותי.. ממש זהה לכוח האפל שאני מרגיש עכשיו, אולי אפילו אותו סוג של קללה.
הסטתי עץ קטן ולפתע האדמה שעליה הוא עמד קרסה איתו וחשפה... מערת מכרסמים קטנה וריקה. אכזבה.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(מכרסמים קטנים ורבים יצאו מהמערה, סוריקטות חולות כלבת בעלות נבוטים אכזריים. המבין יבין)
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הגענו להר הסגול.
"עכשיו מה?"
"נטפס?"
"אני.."לא יכלתי לחשוף את המקרה הזה, "..אני לא יכול"
קאמילה הסתכלה עלי במבט שואל
"נטפס בכל זאת" אמרתי לעצמי תוך ניחום שאולי אמצא את הפרח.
עופפתי מעלה, עד שכוחי לא איפשר לי ומשם טיפסנו ברגל.
לא היה זכר לפרח, והתחלתי לאבד את שפיותי.
אני רואה את הנוף בצורה שונה פתאום, ההר אדום ככה, בורדו. צבע של דם, של מלחמה.
אני רואה את קאמילה בצורה שונה, היא מקבלת גוון כחול חיוור ועיניה שחורות כפחם.
ראשי כואב, כעב עז מפלח את גופי, החל ממרכז הראש ועד לקצות האצבעות.
עורי נמתח מעליי, קיבתי מתהפכת. העולם הפוך ומסתחרר, אני משתגע, ויודע שאני חייב להמשיך.
ואז,
ראינו אותם.דמויות מסיירות בפסגה, בקרבת מקום רבצו להם החיות המעופפות של האלפים.
ראינו את הדמויות הקטנות מרחוק, ואז הם נעלמו, בלעה אותם האדמה.
(לוחמת את יכולה לעשות הפוגה קטנה עם כל המידע והקרבות? אנחנו צריכות להתחיל ליישם מה שקבענו)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(מחקתי!)
המערה אל היתה מרשימה במיוחד, הרחתי בה ריח מסקרן, אבל לא עצרתי כדי לבדוק טוב יותר.
במרחק של קילומטר בערך, שני בני סערה טיפסו על ההר. עיני החדות קלטו אותם מיד.
אחת מהם היתה שחומה ונראתה עייפה, השני היה זכר. הוא כמעט נפל.
הוא הרים את מבטו לראש ההר. עיניו הכחולות ברקו, שיערו השחור נפל על מצחו, והוא קרס.
נפלתי על הברכיים. "ריאן?" שאל מישהו.
"תחקו פה." אמרתי בקול חלוש.
קפצתי מעבר לשפת הסלע, צנחתי כמה מטרים ושוב עופפתי ומטה וקדימה.
בת הסערה הרימה את עיניה אלי, היא נראתה מיואשת.
"את גם בת סערה, נכון? את יכולה-"
התקרבתי, היא נעצה את מבטה בשולי השמלה שלי.
היא שמטה את בן הסערה על האדמה, הוא נפל ברכות.
הוא היה מלוכלך ופצעים בערו על חזו, רק עיניו הסגורות היו באותה צורה.
בלי מילים נוספות, תפסתי בידו הקרירה והתחלתי לרוץ.
טיפסתי במהירות למקום קרוב למחנה שלנו, ראיתי את חברי עובדים מרחוק על הקמתו. הלילה ירד, והם כנראה הסכימו שכדאי לחקות למחר עם החיפוש.
נכנסתי למערה, הרחתי ריח מוזר אלב לא התעמקתי בזה. סגרתי אותנו בבועת אוויר חלבית ואטומה. לקול ולאור.
הנחתי את בן הסערה על האבן, הוצאתי את הפרח מתרמילי ושמתי עלה על שפתיו.
הוא בלע, ופתח את עינו.
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
אני עדיין הוזה, זה לא יכול להיות.
היא כאן? היא לצידי?
זה רק חלום, מוחשי כל כך. שער הבלונדיני-לבן קסום, מעטר את פנייה, ממסגר אותן.
ואם זה לא חלום?
דבר מה מלטף את שפתיי. עדין חלק. סגול שחרחר.
שוב. אני עדיין הוזה. אבל אם זה לא חלום?
אני מכניס את העלה ללוע, ובולע בחוזקה.
טעם נורא, מבחיל, שיציל לי את החיים.
כאב ראש פוקד אותי, אז אני עוצם את עיניי וחושב על נוף יפה.
שמיים תכולים, מפל גועש וקוצף בסביבת מקום. פרחים בשלל צבעים מפוזרים על הדשא הרך, המלטף.
ואני שומע נשימה, אני מסתובב ורואה את הדוב.
מרוב בהלה פקחתי עיניי במהירות.
מי אני? מה המקום הזה? מה זו הבועה החלבית הזאת?
אח... הראש.
"זיאל?" זיאל? זהו שמי? אני לא זוכר כלום.
"קאמילה!" אני אומר בבהלה
הדבר היחידי שחקוק בזיכרוני, העור הכהה והתמיכה שהעניקה לי, אין כאן מקום לטעות.
הנערה בעלת השער הלבן הזילה דמעה, הסיטה את הפוני ממצחי המיוזע ויצאה מהמערה.
תוך פרק זמן קצר קאמילה נכנסה.
"איך אתה מרגיש?" שאלה בדאגה.
"הראש.. איפה אני?"
"אז אתה אומר לי שאתה.. לא זוכר?"
"לא."
"אוקיי, קוראים לך זיאל-"
"כן, את זה כבר הבנתי." קטעתי אותה מדבריה.
"טוב, מצאתי אותך פצוע ביער, אחרי שסיפרת שהיפופוטם מעופף תקף אותך"
צחקתי בקול רם.
"אני? היפופוטם מעופף?" צחוקי הדהד ברחבי המערה והבנתי שאני חייב להפסיק, על פי פרצופה של קאמילה.
"ובכן, זאת ריאן, בת סערה כמוך. היא טוענת שיש לכם עבר משותף, הייתכן?"
"אין לי מושג, אני לא זוכר." קמתי ממקומילצד קיר המערה ויצאת החוצה.
משב רוח קליל צינן את גופי. עצמתי את עיניי והתחלתי לשיר.
סתם כי התחשק לי. סתם כי אני חושב שהייתי אמור למות. סתם, לשיר.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
זיאל השאיר אותי לבד, הוא יצא החוצה בלי לשים לב אלי. הוא אפילו לא זוכר אותי.
הנדתי בראשי לקיילה שעמדה בכניסה למערה. נכנסתי לעומקה.
המערה לא היתה מרשימה במיוחד, סתם מערה קטנה עם חולדות ונחשים קטנים בפנים.
אבל לא היה מסריח.
היה שם ריח טוב, ממש כאילו מישהו מילא את המערה בפרחים ובריחות האהובים עלי. נשמתי בהפתעה, ריח מוכר...כמו הריח של האוויר כשאני וזיאל ריחפנו בתור ערפל, גבוה יותר מכל בן סערה אחר, זמן רב כל כך...חודש אחד. ריח של לוטוס ואוויר צלול, אני נכנסתי לעומק המערה, הריח התגבר...
"ריאן," שמעתי את קולה המזהיר של קיילה. לא הקשבתי, הריח הזה היה טוב כל כך...
"ריאן."
זיאל? האם זה באמת הוא?
"ריאן, בואי! בואי אלי..." שמעתי את קולו של זיאל. את זיאל הישן.
ואז הכוח האפל הכה בי בעוצמה, הריח נעלם, העולם נעלם...
מצאתי את עצמי בתוך כדור אור סגול-שחור, והכוחות שלי לא פעלו.
חייכתי בעוד דמעות חמות צונחות על פני.
בחורה בת אדם עמדה מולי ובחנה אותי, שערה הבלונדיני זהוב וגלי גולש על גבה ועיניה האדומות מקושטות בריסים ארוכים. היא לבשה שמלה אדומה ויפיפיה, ומלמלה משהו בקול שקט ונעים.
בחור גבוהה ורזה עמד מאחוריה, כל גופו מכוסה גלימה ופניו מוסתרות בברדס שחור.
"התפיסה הראשונה? מדהים. יצור כל כך עוצמתי בתפיסה הראשונה, לידייה?"
היא הרחיבה את חיוכה והתקרבה אלי. לא היה לי כוח להתנגד.
היא הביטה בעיני, וקולה החריש יותר ויותר, עד שנרדמתי.
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(המבין הבין ;)
"אני חושבת שאת צודקת" עניתי לטיגרסית, היא נראתה מופתעת, אבל אני רגילה לנמרים.
"רוז," פניתי לבת הסערה "את יכולה להיות קצת יותר חברותית?" שאלתי (ולהגיב לדוגמא)
היא לא הקשיבה לי, היה לה מבט מרוחק והיא הסתכלה על פסגת ההר. למרות שהייתי בטוחה שהיא הרגישה את הקסם הרע, ראו לה בעיניים שהיא רוצה להגיע לשם.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(זה המורה המרושע או אדם אחר?)
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(איבדתם אותי)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(צבעוני, לא איבדנו אותך, את ליד המערה ששלתוכה נכנסתי לעומק. רובכם שם.
רוח, כן, האיש עם הברדס הוא המורה שלך והאישה עוזרת לו כמו שתכננתי. אתם מתבקשים להיכנס, אבל אתם יכולים לתכנן אסטרטגיה ככה שלא תרדמו.)
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"מישהו ראה את ריאן?" שאלתי בדאגה "לא ראיתי אותה מאז שחנינו"
לא הזכרתי את הדבר הנוסף, את ההרגשה המוזרה, משהו אפל, אם האחרים יבינו, הם יבינו.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(דיברתי על מערת מכרסמים קטנה שבמזל ארבעה ארנבונים יצליחו להצטופף שמה, לא שני בני אדם ורוח סערה בתוך בועה גדולה של רשע ועוד שיישאר מקום!)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אבל לא אמרת את זה ידידי!)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אני מצטער, בפעם הבאה אני אכתוב "מאורת מכרסמים קטנטנה" במקום "מערת מכרסמים קטנה.")
|
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הרגשתי שאני רוצה להיות שם, להגיע לשם (והגבתי למשל^^), כמה שיותר גבוה כמה שיותר טוב.
הדבר היחיד שמנע ממני להגיע לשם היה הקסם האפל והחזק שהרגשתי, שזיעזע את גופי.
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(כל הכבוד! הצלחת. מה עושים עכשיו?)
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
שתיהן רצו לעלות. וגם אני רציתי. אף על פי שהרצון הזה הוסתר תחת שכבות רבות ואדירות של היסוס, פחד ושפיות.
אבל ידוע שאין כיף שעולה על הסכנה, חוסר הוודאות וההרפתקה.
"אז אנחנו עולות." חייכתי אל שתי הנערות הזהירות שלידי. הן החזירו לי הנהון צולע, אבל אני ראיתי את הניצוץ שבעיניים שלהן נדלק.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
היה ברור לי שהוא קרוב, הנבל הזה, הרגשתי עכשיו את העוצמה האפלה כמעט בשיא הכוח שלה. למרות שאני לא יכול להשתמש בקסמים אני יכול להרגיש אותם, אם הם נעשו קרוב מספיק, בבירור נעשה בהר הזה קסם לפני זמן מה, למרות שלא יעתי איזה.
בזמן שחיכינו בחנתי את הקללה שלי, התחלתי להרגיש בה כי חיפשתי אותה באזור שאחראי לקסם אצלי, לאחר שגיליתי שהיא קיימת שם. היא הרגישה כמו משהו אפל ומרושע, לא טבעי. ולא הצלחתי להסיר אותה בשום אמצעי. היא ישבה בדיוק בין החיבור ביני לבין זרם הקסמים ושיבשה שם רכיב חשוב, השליטה.
ריאן נכנסה למערה (שיניתי, במקום: מערת מכרסמים קטנה, מערת נטיפים גדולה וחשוכה.) לפני זמן מה ועדיין לא יצאה. ידענו שהיא עדיין שם כי שמענו מדי פעם הדים קלושים של נשימה וטפיפת רגליים. היא לא ענתה כשקראו לה, משהו קרה. כשרק אני הייתי ליד המערה, הצלחתי לשמוע הדי דיבור קלושים, שאת אחד מהם זיהיתי כקסם. קלושים מכדי שאבין אותם, אך חזקים מספיק כדי שאבין שזו לא ריאן, אמרתי זאת לקבוצה. לקחו להם חמש דקות כדי להחליט שצריך להיכנס למערה, ועוד חמש דקות כדי להבין שצריך להיות דרוכים ומוכנים לכל דבר. וכך נכנסנו, בקשתות דרוכות, אל תוך מערת הנטיפים העצומה.
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
היה נראה כאילו הלכנו נצח לי לעצור, אבל לבסוף, כשעצרנו למנוחה ראינו שעברו רק שעתיים. מבט ההשתאות נגלה על פנינו כשמישהי אמרה "קסם מאט אותנו." היא צדקה, לא עלינו כמעט, משהו התנגד.
(לוחמת, אמרת להגיע להר, מה עושים?)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(נכנסים להר, מנסים להציל אותי, נלחמים בחרא הזה, פוף!)
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(אוקקייי, ג'ד, לשאלתך מה עושים: תצטרפו אליי, הגעם אחרי שהם נכנסו למערה ואני לא)
שמעתי מלמולים מאחוריי והתיישבתי על סלע בעצב.
מי אני בעצם?
'אתה חי' קול מהדהד בראשי.
"חי בלי זיכרונות" אני עונה לו.
'אתה חי' הקול חוזר ואומר.
" אני אידיוט חי".
'אתה חי' הקול ממשיך להגיד, חודר לעומק נשמתי.
'אתה לא רואה אותם..' הקול אומר בנימה מפחידה ומזלזלת, אני מסתכל סביבי בבהלה.
דמויות מתקרבות בצעדים עצלים לכיווני.
"כן, אני לא רואה אותם."
לאט אני צונח, נשען על האבן בכדות ועוצם עיניים.
התחושה הנוראה חוזרת אליי.
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הרגשתי, ואני חושבת ששותפותיי למסע הרגישו כמוני, כאילו רצתי שעות, כאילו לא ישנתי שנים, כאילו אני חיה אלפי שנים, הרגשתי עייפה. חיפשנו מקום לנוח ואחרי עוד שעה מייגעת מצאנו מערה. בהתחלה התלבטנו, אבל מהר מאד הבנו שאין מה לעשות וחייבים להיכנס, אחרת נתעלף מתשישות. נכנסנו, אבל כבר היה שם מישהו...
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(תצילו אותי! אני תקועה!)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(תצילי את עצמך! תתכתבי שאת נכנסת למערה כבר!)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(כולם להיכנס למערה ולהזדרז...אם הייתם באמצע משהו לא הייתי דוחקת בכם, אבל בגלל שאף אחד לא עושה כלום אז חבל שלא נמשיך...רק זיאל וקמיליה לא נכנסו. מחר נתחיל את הקרב, ומי שלא יהיה במערה לא יוכל להשתתף בזמן...מזכירה לכולם שבתוך המערה יש ריח מוזר שמושך אתכם להיכנס.)
נקודת המבט של לידייה (כן, המכשפה היפיפיה שעושה לנו בעיות)
ניתקתי את מבטי המהופנט באי רצון מבת הסערה היפיפה, הסתובבתי בדיוק בזמן כדי לזרוק עוד שבעה כדורי קסם מבריקים על הדמויות שנכנסו בשעטה למערה. שמעתי את התנשמותו החדה של טריל מאחורי, וחייכתי חיוך גדול. "באתם להצטרף למסיבה? מתחשב מאוד מצדכם..." אמרתי בקול צונן. הדמויות היו לכודות בתוך הכדורים שלי, חסרות אונים לחלוטין. טריל התקרב למעגל הדמויות. "נו,נו, יש כאן מסתננים? סקרנים טיפשים, החטטנות שלכם תוביל אתכם לאבדון. אבל לא נורא, כשאני חושב על זה, אתם תעזרו לי מאוד אחרי שארוקן מכם את הקסם...." אמר בקולו המלחשש והמעצבן. גלגלתי עיניים וחייכתי אליו. "כמובן, אדוני, אבל לא כדאי לתת להם הזדמנות? הרבה יותר כיף להרוג את הקורבנות כשהם מנסים להתנגד," שידלתי אותו. התוכנית שלי לא תעבוד אם הוא ישאב מהם את הכוח בלי קרב.
"כמובן, לידייה. אני אשאר כאן, לכי להכין את הזירה. נצוד את הקסם שלהם." הנהנתי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה המשנית כשהוא הסיר את ברדסו.
(זיאל, קמיליה, יש לכם עד מחר להיכנס.)
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
זרוע מטלטלת אותי בחוזקה.
כשאני מתיישב על הסלע שעליו נרדמתי, אני מוציא אוויר בחדות מבין השניים לנוכח שירי התפוסים.
קאמילה משליכה לעברי מימיה.
"כמו שאתה רואה, במהירות התרוקנה הפסגה, וכולם נכנסו למערה."
"כן..."
"אז שניכנס?"
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הנדתי בראשי.
זיאל קם לאט מהסלע.
"אתה בטוח שלא הכרת אותה?" שאלתי את השאלה שניכרה בראשי.
"כן, למה?" ענה זיאל אבל קולו רעד טיפה והיה בו שמץ בלבול.
"היא משהו בעיניים שלא.. לא משנה. בוא נכנס." התחלנו להכנס אבל אני המשכתי לחשוב על המבט ההוא...
ואני יודעת שהוא כן שינה.
אני היה משהו מוכר בהבעת עינייה.. מלאות תקווה.. וכשהוא אמר שהוא לא הכיר אותה.. האובדנות...
דחפתי את המחשבות מראשי.
הן לא יועילו.
ולפני ששמתי לב כבר היינו בתוך המערה
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
הריח היה מדהים,מזכיר לי את ריח האדים העולים מתוך מאפייה בכפר נידח.
איך אני יודע את זה? מעולם לא הייתי בכפר, לפחות, אני חושב שלא..
הריח מושך אותי פנימה, אני לא יכול ולא רוצה להתנגד לתשוקתי, צעדתי שני צעדים בטרם קאמילה עצרה אותי.
"תתקדם לאט, הם עוד לא חזרו משם, זו אולי מלכודת. נהפוך לערפל, מי שלא נמצא שם, לא יוכל לראותנו."
הנהנתי קצרות בראשי ולאחר מספר דקות צמד ענני ערפל אנושייים ריחפו לצד קיר המערה.
"כמובן, לידייה(באמת לוחמת? זה לא השם של הרעה בכל סרטי ברבי שהיינו רואות בגיל שמונה?). אני אשאר כאן, לכי להכין את הזירה. נצוד את הקסם שלהם" נשמע קול לוחש צרוב וחורק.
המערה הוארה במעט בעזרת חמש בועות ענבריות,מבריקות קסומות. בתוכן, חמש דמויות בתנוחות לא נוחות למדי של בני סערה אלפים ובני אדם כאחד. אם לא הייתי בצורת ערפל, צחוקי המתגלגל כבר היה חושף אותנו.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
נאבקתי להשתחרר מהבועה.
בחיים לא הרגשתי חוסר אונים, זה לא נשמע לי הגיוני.
ועכשיו, אין מילה אחרת לתאר את זה.
ידעתי!
אני ארצח את אח שלי כשאני אחזור.
ידעתי שיקרה משהו רע.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(תיהי בשקט, דריי! מי זאת שקראה לדמות שלה דריה? ותוראל? אל תדברי איתי על מקוריות!!!)
נקודת מבט של לידייה
'לכי תכיני את הזירה' כן בטח, אידיוט. אני אכין את זירת המוות שלך!
פתחתי את הדלת ומילאתי את החלל החשוך שנכסף באנרגייה שהתחילה להסתחרר ולעצב את המקום. סגרתי את הדלת שוב בשקט. חזרתי עם חיוך רחב. "בסדר, אדוני, הזירה מוכנה."
הוא בדיוק ניתק את מבטו מאחת הדמויות.
"יופי. תשגרי את כל מה שנמצא בחדר הזה!"
בהינד יד כולנו היינו בזירה. שתי בועות ענבריות חדשות ריחפו בחלל החדר, ריקות מלבד ערפל לבנבן.
"בני סערה משחקים משחקים?" צחקתי. הבועות התכווצו, והערפל רטט והתמצק. כן, כמו שחשבתי, בני סערה. (מצטערת, אבל כל הכבוד על החשיבה המקורית)
בני הסערה נרוא המומים. מה זה משנה. גרמתי לאבן חלקה להישלף מהקיר, וליצור דרגש נוח. הושטתי את ידי ל'אדוני' הטיפש, והתיישבו על הדרגש, מוגנים מפני כל מה שנתח באנשים האלה.
הבעיה, אדוני, היא שכשבוטחים בי יותר מידי...אני זאת ששולטת.
-ריאן-
עיני נפתחו בבת אחת. לכודים.
"רגע," מלמלתי. לפתע לא היינו בתוך הבועות. קמתי בעצבנות והבטתי סביב. אלפים, בני סערה ומאג. צחוק פעמונים הגיע אלי מלמעלה, והאדם העטוף ברדס חייך חיוך מתוח. הוא הרים את ידו ומלמל כמה מילים, כלוב מלא מכרסמים הופיע בפינת החדר. השקט רעם באוויר. הוא הצביע בפתאומיות על הכלוב, ובהבזק אור עיני נפערו בבעתה. המכרסמים הקטנים הפכו בן רגע לעכברים ואוגרים בגודל של זאבים, שיניהם נוטפות קצף סגול ועיניהם זוהרות באודם מסוכן.
"עכשיו," אמר האיש, נינוח. "הקסם יהיה שלי." האוגרים שאגו וזינקו עלינו.
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
משוגע עם ברדס ירוק כהה ושער אפור הצביע על כלוב מכרסמים והם תקפו אותנו.
עכשיו מה? בקושי יכלתי לזוז.
התיישבתי על רצפה שקופה לבנבנה. למעלה עננים סגולים מאיימים, ירח גדול ושחור במרכז השמיים.
ראשי מסוחרר, טעם חמוץ לא יוצא לי מהפה.
בת סערה התקופפה לעברי ונתנה לי עוד עלה סגול.
רגע לפני שכוחי אוזל ממני אני בולע.
"עוד.. בבקשה" אני מתחנן
היא מכניסה את ידה לכיס, היא לא מספיקה להוציא אותה ועכברוש ענק דוהר לכיוונה,
אני שולף את הפגיון המוצמד לחגורתה ודוקר אותו במרכז הגרון.
ריאן המופתעת מגישה יד אליי .
כשאני בולע את העלה, מוחי מצטלל וחושי חוזרים אליי במהירות.
אני קופץ לעמידה ותוקף את עכברושי הזאב במהירות.
חצים מתעופפים לצידי,מולי, מככל כיוון.
מעט מאוד מהם מצליחים לפגוע.
דבר מה אומר לי שמאז ומעולם העדפתי נשק המשמש קרבות פנים אל פנים.
אנחנו תוקפים במרץ, זה לא מספיק.
(מי שרוצה שימשיך :) )
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
העברים הענקיים מתקרבים אלי עם טופריהם הענקיים.
"אני שולפת את הטופר שלי בתנועה מכנית, ומשספת לעבר את העין האדומה שדיממה נוזל שחור...
אני ממשיכה לתקוף.
(מרוצה ליאן?)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(איך אפשר להיות מרוצה עם שתי שורות? אבל זה מספיק בינתיים. תגובה מכל אחד, מסיימים את הקרב וזוכים בפרק שישפר לכם את הדמויות.)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
בדיוק מה שקיוויתי, האדם המקולל הזה לא זיהה אותי, אולי הוא חשב שאני סתם בן אנוש עלוב או מורה דרך שהתלווה לחבורה. נזהרתי לא לגלות מיומנות רבה מדי, אז הוא ינסה להבין מיהו האדם הפשוט הזה אשר משסף את עכברושיו על ימין ועל שמאל. האמת, הוא לא היחיד שחפר בהריסות המגדל הנטוש אחר חפצי קסם... וגם, מצאתי נשק מיוחד שיכול להשביט כל לחש קסמים. (מוהעהעהע, לא תצליחו לנחש מה זה.) האמת, לא הייתי צריך לחשוש שהוא יזהה אותי. ילד בן שש בעל עיניים פעורות בכול הנוגע לקסמים שהוא השתמש בו ממזמן לתוכניות הזדוניות שלו וסביר להניח שמת עכשיו ונער עטוי פרוות שמשתמש בכלי נשק מוזר (שהכנתי לאחר התקרית הלא נעימה בינינו(בתקווה שיום אחד ישפד את מעיו)) לא בעלי דמיון כל כך קרוב. וגם גיליתי שהבועות הללו אמנם חוסמות קסם, אך לא את סוג הקסם שהוא משתמש בו...
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(איבדתי אתכן, דריי והלוחמת.)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-3 חודשים
(רוח, אנחנו כבר לא בועות. שיחררו אותנו. ג'ד, את איתנו במערה.)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
אני יודע, הייתי צריך לכתוב שזה למקרה שהם יכלאו אותנו שוב. אגב, לא נכנסתי אתמול בגלל ששהיתי במיון עד השעות המאוחרות של הלילה לאחר שהרופאה בקופת חולים אמרה שהאגודל הנפוח ביותר שלי "לא נראה טוב". בסופו של דבר התגלה שזו רק מכה חזקה. כמובן שלקחו להם שעתיים להבין מצילומי הרנטגן שזה לא שבר.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(אוי, איזה טלטול. משתתפםת בצערך.
נו, אני צריכה בערך שתי תגובות רק כדי שזה יראה כאילו מישהו חוץ ממני מגיב, ואז אני גומרת את הקרב ופרק חדש!!)
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
"אני מניחה שזו הזמנה לקרב" מלמלתי לעצמי וזינקתי על היצורים בחרבות שלופות.
הדם שלהם צרב לי את העור, כמו חומצה, והמוטציות לא נעלמו.
|
|
|
אֵרִיַה
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
"אני מניחה שזו הזמנה לקרב" מלמלתי לעצמי וזינקתי על היצורים בחרבות שלופות.
הדם שלהם צרב לי את העור, כמו חומצה, והמוטציות לא נעלמו.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(עוד מישהו להגיב!!)
|
|
|
ליילק
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(לא הבנתי מה קורה פה!)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(טיפסנו על הר מאיים, נכנסנו למערה ריחנית, שני מרושעים לכדו אותנו בתוך בועות, הם הכניסו אותנו לזירה עם מכרסמים רצחניים, עד כאן ברור?)
|
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(גם אני לא הבנתי...)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(לחזור על זה?)
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
הלוחמת מוסרת:
מה לא הבנת, אנג'ל?
אנחנו במערה, הם רוצים לשחק בנו אז שמישהו כתוב תגובה מגניבה כדי שזה יראה כאילו עוד מישהו חוץ ממני ומהרוח מגיבים כאן ואני אסגור את הקרב הזה.
נו כברררר.
|
|
|
הצבעוני האדום
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
שני עכברים בגודלם של כלבים החליקו תחת לרגליי וקרעו חתיכות מעורי בשיניהם החדות. שיספתי במהירות את ראשו של אחד מהם, אך השני נתלה על כתפי ונשך.
תפסתי אותו בזנבו, והשלכתי אותו על המרפסת. הבחורה שעמדה שם צרחה באופן מבייש.
הנדתי בראשי כלפיה בהסתייגות מהתנהגותה המכפישה, והשלכתי אוגר מנומר ואלפית צעירה ושחורת שיער אחורה בעזרת משב רוח תקיף (לא העפתי את האלפית בכוונה!).
בינתים, האחרים השתלטו יפה על הקרב. אחת מבנות הסערה,ידידתו של זיאל, בעלת גוף הערפל יצרה חומת הדף מלפנינו שהדפה לאחור חלק ניכר מהמכרסמים, טך חומץת ההדף עמדה להישבר, מאחר שבת הסערה נהייתה יותר מעוניינת בזיאל. נעמדתי לצידה וחיזקתי את חומת ההדף.
"הוא לא מכיר אותך" אמרתי לה, מציינת עןבדה "אבל הוא שלך."
"איך את יודעת?"
"העיניים" אמרתי בעוד שהמכרסם האחרון נפל מת כשחץ פילח את גבו.
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
מיששתי את הנוצות שבקצה החץ שלי, חץ בעין יוכל לרוג אותו בקלות, אבל לא. יכול להיות שהוא מוגן בקסם כלשהו. אני צריך לחכות לזמן המתאים, אני לא יודע מתי הוא יגיע, אבל כשהו יגיע אני אדע.
|
|
|
אנג'ל
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(אבל איפה אנחנו? איפה הם? איפה אני???)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(טיפסת על הר מאיים, נכנסת למערה ריחנית, שני מרושעים לכדו אותך בתוך בועות והם הכניסו אותך לזירה עם מכרסמים רצחניים, עד כאן ברור?)
|
|
|
לאקי
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(אנג'י, גם אני התבלבלתי. כרגע אני אנג'י וטליה במערה עם דריי והלוחמת, אפ דריי והלוחמת יפנו אלינו איכשהו זה יעזור.)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(מתי הפרק החדש מתחיל?)
|
|
|
גאיה
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(ראיתי שרלוק הולמס ויש פרק אחד עם מפלצות בעלות עיניים אדומות זוהרות, כמה מגניב!)
להתעלם מהכאב. להתעלם מהכאב.
הדם מטפטף אט אט מהפצע אל הרצפה. חור גדול ואדום במרכז הבטן,שוב.
כשאחת האלפיות משלחת חץ בעכברוש האחרון,שקט שורר בחלל.
אבל אני לא שם לב מה קורה. אני עסוק בלהביט לתוך שלולית הדם המצטבר על הרצפה הלבנה.
הדם האדום, משתנה בהדרגה לסגלגל.
צחוק חורקני וצרוד מעיר אותי מהרגע.
"נו,נו,נו," פצה את פיו הברנש עם הברדס, "אולי הם לא כאלה גרועים, כוחותיהם טובים משחשבנו, את מסכימה איתי לידייה?" צחק המגודל.
לידייה המכשפה פרצה בעצמה בצחוק גבוהה. "בהחלט טריל אדוני,אך יש לי רעיון. כרגע, כוחותיהם אפסיים כמעט, מסכנים, נוכל לשחרר אותם ללילה," לרגע הרגשתי שהמכשפה רוצה בטובתנו "ואז נוכל לצוד את כוחותיהם, שיהיו בשיאם!"המשיכה.והרגע הזה עבר.
אני מסתכל בעיניה של לידייה, ואז של טריל. ולתוך השלולית שכבר הפכה סגולה שחורה.
טריל מביט גם הוא לתוך השלולית. וצוחק בהקלה. "את צודקת לידייה.".
מהופנט לשלולית, ומרוב כאב, אני צונח לרצפה.
ריאן חובשת את פצעי.
היא מסתכלת עליי בהקלה כשרואה שהתעוררתי.
אנחנו שוב על הפסגה המישורית.
"איך אתה מרגיש?" היא שואלת בדאגה אמיתית, כחברה.
"טוב. תודה."
מדורה דולקת בקרבת מקום ולידה מתייבשת חולצתי הקרוע והרטובה. אני שם לב ששערי נקי, ומסופר. קשריו הותרו וידי ופניי התנקו מהטינופת והאבק.
המכנסיים נצמדו לרגליי מרטיבות, אבל לפחות הם לא מלאים דם עכברושים.
אני מביט אל ריאן שמושיטה לי מימיה.
שערה הבלונדיני בהיר מתנפנף ברוח התמידית, נוצץ ובוהק לאור המדורה.עיינה הכסופות מאירות את חשכת השמיים, כמו כוכבים במרכז פרצופה הבהיר.
"ריאן?"
"כן?" היא אומרת בהתלהבות, מרימה עיניה מהדלי ומהתחבושות.
"תודה". אני אומר בכנות.
"כן, זה המעט שיכולתי לעשות."
"ו..ריאן?"
"כן?" היא עונה בהפתעה.
"אני זוכר."
שני מילים ששינו את צבעה, ואת מצב רוחה.
אני זוכר את הטיולים שלנו, שהמצחיקה הזאתי שונאת מים ושסיפרה לי את כל סודותיה.
ששערה מצליף בפניה כשהיא מרחפת על פני האדמה. אני רואה אותה כמו תמיד. כמו ריאן, ריאן שלי.
ואז, היא רוכנת אליי, מתקרבת אליי. ומנשקת אותי.
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
אוקי, למרות מה שביקשתי ממך, אני לא אבקש ממך למחוק את התגובה. והיא גם יצאה טוב.
כולם- הפרק הבא יפורסם מחר בשעות הצהריים.
בעיקרון המכשף היה אמור למות, אבל לפני שהספקתי לפרסם את התגובה הסיפור השתנה.
אז נחליק על זה, אתם שומעים קול פיצוץ מהמערה ומבינין שלידייה בצעה את התוכנית שלה וחיסלה את המכשף. כעבור כמה דקות בהן ההר רועד ועשן יוצא מסדקיו, כולנו רצים למטה (זיאל וריאן מחזיקים ידיים כמובן) ההר מתפוצץ (כן, כן,) וכולם מושלכים לאיים הקרובים.
אי האלפים
עיר בני הסערה
עיר בני האנוש
תחליטו אתם לאן כל אחד מושלך.
בפרק הבא תהיה תפנית מיוחדת שתשנה את הדמויות שלכם, אז מחר בצהריים נא להיות מחוברים.
(רמז רמז- נשקים מגניבים זה טוב, וגם כוחות מיוחדים זה טוב. אז תשלבו ביניהם...ותקבלו חלק ניכר בפרק הבא.)
|
|
|
אקו
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
(את יכולה לספר קצת יותר על המקומות? אני לא רוצה במקרה לעוף לעיר בני הסערה ולגלות שהיא בעצם עשוייה מעננים ונמצאת שני קילומטרים מעל הקרקע.)
|
|
|
הלוחמת
לפני 13 שנים ו-2 חודשים
כן, בפרק הבא.
הפרק סגור! נא לא להגיב.
|
|
