תוצאות!

לאחר קצת יותר מחודשיים נגמרה התחרות הסבירה ביותר! אבל אני שמח שהיא התקיימה ^^
כי היו כאן הרבה סיפורים מדהימים. טוב.. ככה זה בסימניה כנראה. הרבה מוכשרים.
אז..

מי שקיבלו את שלושת הציונים הגבוהים ביותר הם.
.
.
.
.
.
.
.
..
..
.
.
.
.
..
מדליית הארד המדהימה מוענקת לללללל
.
.
..
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
..
.
.
...
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

.
.
.
..
.
.
.
.
.
.
עם 170 נקודותתתת.
בית משוגעים! אריאלללל!
כל הכבוד לךךךךךךך! מוכשרררררררררררר. הבן היחיד שהגיע לגמר ולחצי הגמרררר.
כפיים ^.^
.
.
..
.
.
.
מדליית הכסף המדהימה ביותר מוענקת ל
.
.
.
.
....
.
.
.
.
.

.
.

.
.
..
עם 220 נקודותתתת
יום קיץ קר! נוף, כולנו מודעים לכישרון שלך. הפעם הדהמת. כפיים. כפייםםםם.
.
.
.
.
.
.
ואת מדליית הזהב.
אני חושב שכולנו יודעים מי קיבלה.
עם הסכום המדהים של 370 נקודות.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
איפה אתם עכשיו?
אקווווווווווווווווווווו!
כיפ המוכשרת ^^
נצחון שני ברצף לא?
מזל"ט יא מדהימהההההה!


כל הכבוד למגדת העתידות שכתבה את ערפל ולאנג'ליקה שכתבה את מתפורר!
כפייםםםםםםםםםםם.
תודה :P

פולו, היום יום חמישייייייייייייי

הגמר!

כל הכבוד ל 6 הסיפורים שהגיעו למעמד מכובד זה, אך רק 3 יזכו במדליות הזהב, הכסף והארד *בקול דרמטי*
עליכם, קהל יקר, לכתוב כאן, ממש כאן בתגובה, מי הם הזהב הכסף והארד שלכםםםם. (מקום ראשון שני ושלישי)
ולהוסיף נימוק ^^
זהב שווה 50 נקודות, כסף 30, ארד 10. מי שיקבל הכי הרבה נקודות יזכה!

תגובה לדוגמא:

זהב- בית משוגעים (מאוד התחברתי לסוגיית חדי הקרן)
כסף- יום קיץ קר (הכתיבה מעלפתתתתתת נוף החיים שליי טפו טפו טפו כותבת מדהיםםם)
ארד- ערפל (עשה לי חשק לאכול עוף, מאוד חושני הסיפור הזה)

לנוחיותכם פרסמתי מחדש את 6 הסיפורים שעלו. בחרו את ה 3 האהובים ודרגו.
בנוסף, ישנם שופטים אורחים שזהותם לא תתגלה כעת והם ישפיעו ביותר על הניקוד שלכםםם.

כולם מוזמנים לדרג! כולם!

סיפור 13: מתפורר (Angelica)

-22.4.13-

ליל יום שישי ההוא היה קריר. לאורך שביל קטן טייל נער צעיר, איידן בלום שמו, עם חברתו ליאנה ג'ונסון. פניו של איידן הזכירו עורב. תווי פניו נטו בזווית חדה ממצחו עד לאף דמוי מקור. פיו וסנטרו היו קעורים. כשחייך, התחדדו שפתיו החוצה במקום להתכווץ כלפי פנים.
פניה של ליאנה היו שונים. פניה היו מלאים. קפלי העור נעו מלמטה למעלה, בצמוד לאוזניים ארוכות ואף רחב.
הם בילו ערב נעים בפארק. עשו פיקניק תחת צלו של עץ דובדבנים שאותו כינו 'ארוחה רומנטית'. ולבסוף טיילו בשביל המרכזי. הפעם הם הרחיקו לכת לשביל צדדי בגן הפרחים, סמוך למסעדה יוקרתית בכניסה לפארק. היו שם סוכות קטנות שכוסו בצמחים מטפסים. איידן הוביל את ליאנה לאורך השביל ואל תוך אחת הסוכות. היא הלכה בעקבותיו, אוחזת בידו השמאלית. ענפים קטנים משכו קלות בשערות ראשה. ריח של אדמה לחה, עשב ועלים רטובים אפף את המקום. היה מעט חשוך באזור, תאורת הפארק חדרה במעט מבעד למצחייה באופן לא אחיד וצבעה את הרקע בכתמים אפורים.
הם נכנסו פנימה, פסעו כשלושה צעדים ואז ליאנה נתקלה במשהו ומעדה.
"מה קרה?" שאל איידן ומיהר לעזור לה לקום. "את בסדר?"
"איידן," קולה היה חלש ושקט. "יש כאן מישהו. נתקלתי בו."
"זה בטח איזה הומלס דפוק." ענה.
אט אט עיניהם התרגלו לאפלה. הם התבוננו בגופת האישה שהייתה מונחת למרגלותיהם. היא מתה. צווארה שוסף לעומק. צבעם של השרירים הגדומים היה אדום כהה. העור לעומת זאת היה חיוור ונמתח קלות לאחור בקצוות הפגועים, כנרתע מפני מגע עם הבשר האדום. עיניה היו פקוחות ושובל ארוך של דם קרוש התפתל מנחיריה. שיערה היה סמיך ונח דבוק לעורפה. פניה, ידיה ורגליה היו חבולות והיו מכוסות בכתמים כהים. על בטנה היה פתק קטן מקופל, איידן התכופף להרימו וקרא בליבו את הכתוב. כשאתה מת העולם מתפורר לנגד עיניך.
ליאנה התחילה לצרוח.


-2.5.13-

מישל קליין זזה בשנתה. היא חלמה שמישהו נוגע בכף רגלה. כשפקחה את עיניה, לא זכרה היכן היא.
דממה שררה בחדר. היא שכבה לא ניע במשך מספר דקות, מתבוננת בתקרה. אחר כך הביטה בשעון המעורר שעמד על השידה בצמוד למיטה. הספרות הורו על שלוש וחצי לפנות בוקר, היא ישנה רק שעות אחדות. העייפות שחשה הייתה כמו כאב עמום בגופה.
לפתע הבחינה מישל קליין בנוכחות שאדם נוסף בחדר, קול של אדם אחר, מתנשם בכבדות. היא נאלצה לשבת בחדר החשוך שבו בילתה מרותקת למיטתה עקב מחלה שלושה ימים ולילות. סביבה לא הייתה אלא אפילה. הלילה היה הביל והחום הלוהט כאילו עטף אותה בשמיכת נוצות עבה. כותונת הלילה שלה דבקה לגפה הצנום מחמת הזיעה. אך היא שמה לב שהריח הרע לא נודף ממנה.
למישל קליין היו פנים עדינים, צרים מעט, שיער ארוך ובהיר, גולש לעבר הכתף ומתולתל בקצוות. היא לבשה כותונת לילה לבנה עם עיטורים אדומים. עורה היה חיוור, נקי מאיפור ועיניה הקטנות ירוקות.
היא חזרה ושמעה את הקול האחר, מתנשם. היא ידעה שמישהו עומד בסמוך למיטה. היא קפאה במקומה וחשה כיצד האימה משתקת את גופה. ואז התרוממה במהירות.
פניו של האיש שעמד שם נראו כמו שד שעלה מן האוב. הוא לבש חליפה מגוהצת ושחורה, מחולצתו התנוססה עניבה אדומה שאותה קשר בקפידה. מישל קליין הביטה בפחד פניו של האיש, היא לא הצליחה להכריע אם אלה היו פניו או פני מסכה. בידו האחת עטופה כפפה בוהקת מלובנה, החזיק האיש בסכין קצבים גדולה. בידו השנייה עטופת הכפפה החזיק בפנס, אורו החיוור חדר לעיניה הירוקות ולאור הפנס נצצו כזוג אבני אזמרגדים. בזווית עיניה חיפשה מישל את קווין בעלה, אך לחוסר מזלה מצאה אותו שרוי על רצפת החדר, חסר כל רוח חיים. היא נאבקה בדחף לא לצרוח לנוכח גופתו השרויה בקצה החדר אפוף הצלילים.
היא אימצה את עיניה כדי לראות את פניו של הפורץ, אך כאשר הוא הניח את הפנס גילתה לבסוף שאכן מסיכה מסתירה את פניו. האיש היה בעל מבנה גוף רזה וקומתו הייתה גבוהה ומאיימת למראה. גופו הדיף ריח צנחה שעורר במישל בחילה וטשטשה את שדה ראייתה.
"אני אתקשר למשטרה, רוצח מטורף." הזהירה בקול רועד ודופק ליבה הלם כמו פטיש.
ברגע שהבינה את מה שאמרה, ידעה שעשתה טעות נוראית. בזריזות שלא הייתה מוכנה לה, משך את רגליה והטיח את גופה על הרצפה. קור חזק עטף לרגע את פלגי גופה החשופים, הוא הכה את פניה וראשה נזרק בחוזקה לצד ימין, עד שחשה כאילו נשבר צווארה. היא התגלגלה על פני הרצפה והתרוממה בקושי רב על רגליה שהרעד בברכיה איים להפיל אותה. החדר הסתחרר לנגד עיניה, ואז חשה כיצד היא נמשכת למטה ואחורה. מישל ניסתה להטות את גופה קדימה, אך לפני שהצליחה להתקדם צעד אחד, זרק אותה התוקף על הרצפה בקול שבירה נורא. היא חשה את אפה נשבר בקול פיצוח מחליא, וטעמה בפיה היה טעם חמים של דם. שיניה נשברו וחתכו את שפתיה הפצועות. עצם הלחי השמאלית שלה נסדקה כמו זרד, דם זרם במורד פניה והטיפות באדומות הכתימו את הרצפה המצוחצחת.
"את יודעת מי אני?" קולו היה קר, נוקשה.
היא לא הגיבה.
"את יודעת מי אני?" חזר על מילותיו בצורה ברורה יותר.
מישל פתחה באיטיות את פיה ושפתיה הסדוקות הכאיבו לה, "לא." קרקרה.
"אני הרוצח מהחדשות." הוא עיקל את שפתיו הדקות לחיוך. "מוכר לך?"
אך הוא לא חיכה לתשובה. הסכין הועפה באוויר לעברה. מישל נשכבה על בטנה וגוננה בידה על ראשה, שפתיה הנפוחות כאבו וליבה הלם בעוז. האיש הפך את הסכין, כך שהלהב קלט את אור הירח החיוור שהסתנן דרך החלון. הוא שיחק עם הלהב, נתן לאור להשתקף ממנו כאילו היה מופע קסמים מרתק. אחר כך הביט בגבה, אחז בשיערה והטה את ראשה לאחור עד שכמעט ובהתה בתקרה. לבסוף שיסף את צווארה בחתך עמוק ותלש באכזריות את ראשה.

***
-7.5.13-

כל מקרי הרצח הברוטלים מזעזעים. אבל רצח בבית מעוצב להפליא- שמשקיף על נוף יפה של פארק ירוק, עורר אצל אנדרו פול תחושת כעס גדולה יותר מאשר היה מעורר בו רצח אכזרי בדרום העיר.
אנדרו פול חצה את הרחוב אל בית דו קומתי שבו החצר הקדמית הייתה מרוצפת אריחים חומים ומוקפת גדר עץ נמוכה. כל חלונות הבית היו מוגפים, מה שלא יכול היה לדעת באותו הרגע את מלוא הזוועה שאיתה הוא עומד להתמודד.
כשהגיע למקום ליאו ניקולאוב ישב ליד דלת הכניסה ולפניו שלולית קטנה של קיא. הוא היה בתחילת שנות החמישים שלו, בעל לחיים שדופות, עיניים כחולות ושפתיים יבשות. הוא לבש חולצה לבנה עם מכנסי ג'ינס כחולים. היה לו עור שזוף, אבל באותו הערב הוא היה חיוור כמו סיד. ליאו ניסה לקום על רגליו, אך נכשל והמשיך לשבת. הוא לא הפסיק לרעוד ולהביט על דלת הכניסה לדירה.
כשאנדרו נכנס הבית היה דומם, מחניק וחם, מתמזג בניחוח העובש שנישא באוויר. אנדרו הבחין בצחנת המוות שחדרה אל נחיריו. ריח בשר רקוב הוא ריח שאין דומה לו, והוא היה תלוי שם, באוויר העומד, חזק ומורגש. בכל צעד גבר הסירחון הנורא, עד שחדל להיות חלק משאר הריחות. צחנת המוות שלטה במקום. אנדרו כיסה את אפו בעזרת החולצה וחצה את המסדרון אל מה שנראה כפינת האוכל. הוא פנה באיטיות רבה והתבונן באזור הפתוח משמאלו שהוביל אל מטבח רחב. כיסא יחיד ניצב ליד דלפק אכילה מפורמייקה ירוקה מעוטרת בפס שחור, ריק לחלוטין.
כשהגיע לפינה, נעצר במקומו. אנדרו הביט מעבר למקרר הגדול ולאחר מכן עקף אותו והביט בגופה של ילד קטן, יושב בפיג'מה עם דוגמא של דינוזאורים קטנים מול השולחן בפינת האוכל, קערה קטנה של גלידת תות שכבר נמסה והפכה לנוזל חיוור ומעט ורדרד הונחה על השולחן מולו. חור כניסת הקליע הכהה במצחו נראה אכזרי מכדי להרוגו. על הקיר מאחוריו היה כתם גדול של דם, שנספג בטיח והתייבש עד שנראה כמעט שחור. פניו היו חיוורים ומעוותים- בצקות מתחת לעיניים ותפיחות סביב החוטם. עורו היה חיוור עד מאוד, עיניו הירוקות היו פקוחות לרווחה ושפתיו נצבעו בצבע כחול.
אנדרו פול שפשף את מצחו כמנסה להרגיע מחשבה סוררת, הוא הביט אל תוך עיניו הירוקות של הילד וצמצם את מבטו. לבסוף עלה לקומה השנייה.
במפלס השני של הבית שכבה על הרצפה גופה של אישה. כותונת לילה לבנה נתלתה ברפיסות על גופה המת והחיוור. ראשה הכרות היה זרוק לצידי גופה, ורידי הצוואר החבולים וקנה הנשימה הקרוע העידו על כך שברוצח אחז טירוף. ההשתוללות האכזרית שלו הכתה ללא רחם. סכין גדולה חתכה בבשר והצליחה לחדור עמוק מידי בשביל להוציא את האיברים הפנימיים.
שום דבר, במשך שתיים עשרה שנות עבודתו של אנדרו באזורי הפשע הקשים ביותר, לא הכין אותו לדבר כזה. זה היה נתעב, והתועבה הודגשה עוד יותר על ידי שלוות הקרע של המקום.
הוא עמדו על סף חדר שלא השתנה כלל מאז שהבית נבנה. ספרים ומגזינים גדשו את ארון המדפים שניצב ליד דלת הכניסה לחדר. הרצפה הייתה עשויה פרקט דהוי, ועליה שני שטיחים בלויים ועכורי צבע. שני חלונות גבוהים השקיפו על הגינה ועל הגדר הנמוכה, השמיים היו אפורים, זרועים פה ושם פסים דקים של עננים, תלויים ללא תנועה. כאילו הזמן עמד מלכת.
הזמן ללא ספק עצר מלכת עבור האישה והילד. ללא ספק באשר לעובדת מותם.
אנדרו רכן ליד הגופה ובחן אותה. הוא התקרב מעט והתבונן בסקרנות בפניה. האלימות שחוותה שינו את פניה והפכו אותם למסכת מוות בעלת דמיון קל לאישה שהייתה פעם. שתי עיניים שדופות וקטנות הציצו מבין עפעפיים סגורים למחצה. העור הכהה הפך לעטיפה דוחה שנצמדה חזק אל הבשר שמתחת, ואת הראש החבול מסגר שיער בעל גוון של מי אמבט מטונפים.
הצוואר האדום מדם הושחת בחתך רחב שביתר את הבשר וחשף שרירים ועצמות. הוא היה חבול ונחתך לעומק. אנדרו השתופף והביט יותר מקרוב.
הגופה השלישית הייתה של גבר. היא נזרקה על הרצפה בצורה מעוותת בדומה לבובת סמרטוטים. אנדרו ניסה להכריח את עצמו להביט בגופה המרוטשת שנחה על משכבה בתוך שלולית הדם הקרוש על הרצפה.
חלק ניכר מבטנו של הגבר הפך למראה נורא ואיום. על החלק התחתון של הבטן היו חתכים לא עמוקים. ככל הנראה ההשחתה הזאת לא נעשתה כדי להכאיב עוד לקורבן, משום שכמות הדם הקרוש הייתה מעטה למידי.
כעת, כבר לא היה ספק מה היה הרצח – הפצעים כבר בוצעו באמצעות סכין בעלת להב משונן וחד. למרות מה שראה, ידע שבסופו של דבר רק בנתיחה לאחר המוות יהיה ניתן לדעת בדיוק מה קרה.
אנדרו פול המשיך להשפיל את מבטו אל הגופה. הוא טלטל את ראשו קלות כדי לגרש זבוב.
"שחיטה אכזרית," מלמל אנדרו והביט בגופה של מישל קליין. הרוצח בטח לא עשה הרבה רעש. אם מישהו בכל זאת שמע משהו, הוא התעלם. נראה כי הקורבנות נרצחו לפני מספר ימים.

****
"אני מאוד מקווה שלא פספסת ראיות חשובות."
הצ'יף כריס וויליאמס היה בעל מבנה גוף רחב. השפם האפור שמתחת לאפו הבולבוסי היו עבות וסבוכות. היה לו שיער חום שהחל להאפיר, עיניים כחולות קטנות ומשקפיים בעלות מסגרת פלסטיק חומה. הוא לא השתנה כלל מאז הפעם הראשונה שנפגשו. הם עמדו בחוץ, הרחק מדלת הכניסה.
"אני בספק אם גרמתי נזק." ענה אנדרו.
כריס נשען על הפורד, הוציא סיגריה מתוך החפיסה והצית אותה. ידיו רעדו אך גופו נראה נוקשה כבול עץ. לרגע לא אמר מאומה, נראה כמנסה לעכל את מה שיארע. ניכר כי המחזה הנפשע שראה בפנים זעזע אותו. לבסוף דיבר, שפתיו נעו ונמתחו.
"אתה לפעמים מרגיז אותי," אמר. "אני מגיע לרצח כפול ומוצא אותך כאן."
"יש הסבר מאוד הגיוני לעובדה שאני פה."
"אני בטוח. נו, אז מה אתה עושה כאן?" שאל כריס ולקח שאיפה מהסיגריה שלו.
"ליאו התקשר אלי," אמר אנדרו. "כשהגעתי לכאן הוא ישב ליד דלת הכניסה."
"ואיפה הוא עכשיו?"
"בגינה מאוחר." ענה אנדרו.
"הוא אמר לך מה הוא עושה כאן?"
"הוא נשמע נסער ולא הבנתי אותו," ענה. "אין לי מושג למה הוא כאן."
"הוא כנראה נסער בגלל מה שהוא גילה בפנים."
"כן."
אנדרו בחן את כריס כשהוציא פנקס מכיס מכנסיו, פתח אותו והתחיל לכתוב.
"אז, מה אתה עושה כאן?" שאל אותו אנדרו.
כריס לקח שאיפה נוספת מהסיגריה וסגר את הפנקס. הוא היה מעשן כבד, זו הייתה אחת ממגרעותיו.
"זה ישמע מוזר, אבל מישל ביקשה שאגיע." ענה בביטחון שלא מותיר ספק.
"מישל ביקשה? לא ידעתי שאתה מכיר אותה."
"היא ידידה שלי מהתיכון."
"טוב לדעת. ואתה צודק, זה באמת מוזר שהיא ביקשה שתגיע, בהתחשב בעובדה שהיא שוכבת מתה כבר זמן רב בחדר השינה שלה."
"ליתר דיוק, היא שלחה לי מסרון, או סביר להניח שהרוצח הוא זה ששלח לי את המסרון."
"אז הרוצח לקח את הטלפון הנייד שלה."
"או שהטלפון עדיין בבית." אמר כריס. "לאחר שצוות זיהוי פלילי יטפלו בזירה, אני אחפש אותו. אם הרוצח באמת לקח אותו, זה בהחלט יקל עלינו למצוא אותו. אבל לא נראה לי שהבחור הזה טיפש."
”תמיד אפשר לקוות." אמר אנדרו.
"מתי גילית על הגופות?"
"לפני עשרים דקות."
"היית צריך להתקשר אלי מיד."
"רציתי לערוך חיפוש בעצמי קודם."
"אתה יודע מה עבר על מישל בזמן האחרון?" כריס שינה את הנושא.
"למה אתה שואל?"
"יש לי סיבה."
"אתה מתכוון לבעיות שהיו לה בזמן האחרון?" שאל אנדרו.
"אני יודע שליאו סיפר לך מה עבר עליה."
"ליאו רצה שאני אעזור לה-"
"במה?" קטע אותו כריס. הוא שילב את זרועותיו ולא זז, פרט לאצבעות יד ימינו שתופפו בעדינות על זרועו השמאלית.
"היא התלוננה שמישהו עוקב אחריה."
"היא ידעה מי?"
"לא."
"למה היא חשבה שעוקבים אחריה?"
"התקשרו אליה לבית ולנייד, וכאשר היא ענתה היא שמעה מישהו מתנשף בצדו האחר של הקו."
"זה לא בהכרח אומר שמישהו עקב אחריה. יכול להיות שהיא רק קיבלה שיחות מטרידות."
"אותו בנאדם לא הסתפק ברק שיחות, הוא גם עקב אחריה." הסביר אנדרו.
"נו, אז אם כבר בחנת את הגופות לפני שהגעתי, מה חוות הדעת שלך?" שאל כריס.
"מחזה לא נעים," ענה אנדרו ללא היסוס. "ממש זוועה. לפי מצב הגופות הרצח בוצע לפני מספר ימים. זה תואם את הפשע שלך, נכון?"
כריס נטל שאיפה אחת אחרונה, השליך את בדל הסיגריה ורמס אותו בנעלו. "עד כה, ככה זה נראה. אותו רוצח, אותו דפוס פעולה." אמר. "רק חסר דבר אחד."
"מה חסר?" שאל אנדרו.
"פתק."
"איזה פתק?"
"הפתק שהשאיר הרוצח בזירת הפשע."

****
כאשר כריס נכנס לרכב ונסע משם, הוציא אנדרו פתק מתוך הכיס הפנימי של המקטורן.
הוא קרא את תוכן המכתב.

היא הייתה צעירה ויפה, אך כעת היא חבולה ומתה. היא לא הראשונה והיא גם לא האחרונה. אני נשאר ער בלילות, חושב על הקורבן הבא שלי. אולי הוא תהיה הנערה שרצה בערבים וחוזרת בהליכה דרך הסמטה החשוכה כל ערב בסביבות השעה שמונה. אולי זאת תהיה הנערה שתמיד דחתה אותי בתיכון, או אולי אף אחת מהן. בסופו של דבר אני אמצא את הקורבן הבא שלי, ולאחר שאשיג אותה מבין הצללים, אני אשסף את צווארה ואציג אותה למען ויראו כולם.
מותן לא היה מהיר, אלא איטי וכואב. הן ינסו לצרוח, אבל כאשר אחתוך את גרונן שפתיהן החושניות ירעדו מפחד. אני אראה את האימה הנשקפת מפניהן, בשעה שהן יראו את העולם מתפורר לנגד עיניהן המפוחדות.
עכשיו הגיעה הבאה בתור, מי זאת תהיה אם לא בתך, אנדרו פול.
על החתום,
משרתו של השטן.

אנדרו קרא מספר פעמים את המשפט האחרון, מנסה ללא הועיל לשכנע את עצמו שמה שהוא קורא לא אמיתי. הוא נזכר בבתו הקטנה מלודי. אין מי שישמור עליה כרגע. אשתו של אנדרו נהרגה לפני כחמש שנים מתאונת דרכים, על מותה הודיעו יומיים לאחר האבקות על חייה בבית החולים. הוא לא ידע אם איחר את המועד, או אם מה שכתוב פה באמת אמיתי. אבל דבר אחד ידע אנדרו - אותו הרוצח המסתורי שכבר חודש המשטרה לא מצליחה לתפוס, אותו הרוצח שמסוגל לבצע רצח נקי ללא ראיות עלול להכות פעם נוספת.

****
הרחוב היה כמו שאר הרחובות הסמוכים, שורה של בנייני מגורים גבוהים, עם מרפסות וחנייה תת קרקעית. אנדרו רץ לאורך הרחוב, צעדיו המהירים טפחו על הקרקע. הוא חלף על פניו בניין ובלובי שלו שטפה במרץ את רצפת השיש הבוהקת אישה לבושה בבגדים כחולים. כשהבחינה בו, עמדה האישה במלאכתה, נשענה על קיר סמוך וניגבה את הזיעה שניגרה על פניה.
אנדרו המשיך לרוץ עד שהגיע לביתו. הדלת הכניסה הייתה נעולה, תחילה, חשב אם לצלצל בפעמון הדלת ולבדוק אם מלודי אכן בסדר, אך חוסר סבלנותו תקף אותו והוא מיד חיפש את המפתח הנכון מתוך צרור המפתחות.
לאחר שניות אחדות פתח אנדרו את הדלת ונכנס הביתה, בחפזונו שכח לסגור אותה אחריו.
האור היחיד שדלק היה האור בסלון, כשנכנס ראה את בתו בת השלוש עשרה יושבת על הספה וצופה במסך הפלזמה החבוט שעל הקיר. היא ישרה אליו את מבטה וחייכה.
"חזרת מהר הפעם." היא חשפה שורה של שיניים לבנות. פניה של מלודי היו צרים, עיניה הקטנות דמו לעיניה של אמה. ירוקות כדשא. שיערה האדמוני נח על כתפיה הרזות שכוסו בשמיכת צמר עבה.
אנדרו חייך ונשק לבתו על המצח. הוא כמעט ורצה לצרוח מהקלה.


בעוד האמבט הגדול התמלא במים, הרגיש איך הוא מרוקן מרגשות. מה שקרה עשרים וחמש דקות קודם לכן היה הפרץ האחרון. הסכר האחרון שנשבר לפני שהאגם מתרוקן לחלוטין ומקור החיים מתפוגג.
הוא הכניס רגל אחת לאמבט, חיכה רגע, הכניס רגל שנייה לאמבט והתיישב בפנים. הוא הרגיש כיצד חום המים עוטף את גופו העירום. הוא חשב על הניגוד שבין תחושות חיצוניות, הנשארות אותו הדבר לאורך כל החיים, גם בסוף, לבין תחושות פנימיות, שמשנות ומשתנות כל הזמן, עד שהגוף מתרוקן מהן לגמרי. הברז נשאר פתוח בעודו נותן למים לדלוף מן האמבט החוצה. הוא ניקה את עצמו.

לאחר שיצא מן המקלחת, נקי ועירום כביום היוולדו הביט במראה. עיניו הבהירות נראו עייפות מהיום הארוך, שיערו השטני נראה כמו חוטים קטנים. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסי טרנינג ארוכים. שירד למטה, הטלוויזיה עוד דלקה. הוא נכנס למטבח כדי להכין לו משהו לאכול.
כשהדליק את האור נרתע אנדרו בצעקה לנוכח המראה המחליא שהתגלה לעיניו המבוהלות.
מלודי שכבה על רצפת המטבח, מעל שלולית של דם טרי. עורה היה חיוור מתמיד. פניה ודיה היו מכוסות דם. עיניה עצומות. צווארה שוסף לעומק ובטנה בותרה על ידי סכין משוננת וחדה.
הוא נשען על דלתו בעייפות ועצבות והרגיש מחנק בגרונו. בעודו מתקדם לכיוון פינת האוכל, הרגיש כיצד אותו כדור של רגש עולה בגרונו ומגיח החוצה דרך כל חור בפניו.
עיניו מלאו דמעות. בידו השמאלית אחז בחוזקה במשענת כסא המטבח שלו. ידו הימנית שרבטה ברעד מילים על דף שורות צהוב שניסו ללא הצלחה להתחבר למשפטים בעלי משמעות. הדף התמלא ריר, דמעות ונוזלים אחרים בעודו מתייפח ללא הרף מעל המכתב שניסה לנסח ללא הצלחה. העט הכחול החליק מידו המיוזעת שוב ושוב, מה שגרם למילים חסרות פשר להיראות כמו שרבוטים של ילד קטן.
לבסוף נכנע והטיח ראשו בשולחן. הוא החליק בעוד ראשו הוטח אחור בעקבות המכה החזקה. גופו פגע ברצפה בעוצמה והוא חש טלטלה בכל אחת מעצמותיו. כאב לו.
ראייתו החלה להיטשטש. מסך שחור החל לעטוף את שדה ראייתו מבחוץ פנימה. הוא הטיח אגרופו ברצפה בחולשה בעודו מאבד את הכרתו.
באותו הרגע הרגיש כיצד חייו מתפוררים יחד עם עצמו.

9. איפה אתם עכשיו? (אקו)

אמרו לי שבנים לא בוכים.
ואני חזק, את זה אני יודע. כשאני צריך להתמודד כל יום עם המחשבות שלא נגמרות, כל רגע, כל שנייה, בתוך הראש המקולקל שלי- ומצליח לעבור את היום, צעד אחד אחרי השני, אני יודע שאני חזק.
אבל כל זה רק גורם לי להרגיש כל כך אשם כשאני לבד והכל חשוך, ואין לי קהל לשחק מולו.
ואני חלש, את זה אני יודע.
ואני אומר לעצמי שבנים לא בוכים רק כדי שארגיש עוד יותר גרוע.

כשהייתי ילד, כל לילה הייתי שוכב במיטה ומסתכל ממקום משכבי על החלון היחיד שהיה בחדר שלי, וביקשתי מאלוהים שלא יעיר אותי בבוקר למחרת. אני זוכר שרק המחשבה על להתעורר בבוקר ולקום מהמיטה גרמה לי להרגיש די חסר אונים.
לא רציתי שזה יכאב. לא רציתי לעשות את הטרחה בעצמי. אני חושב שאז חשבתי שאתן לו לעשות את ההחלטה ואני אקבל את מה שיקרה, כי גם ככה שתי האפשרויות לא נשמעות משהו. לפעמים הרגשתי אשם על המשאלות שביקשתי, על כך שאני מבזבז אותם על עצמי. אז מפעם לפעם הייתי מבקש משהו בשביל אימא שלי או אבא שלי, או הכלב שלי או הילדה שנתנה לי חצי מהשוקולד שלה בפעם האחת ההיא.
לא נולדתי למשפחה מאמינה, אבל אז עדיין האמנתי שהוא קיים. אבל אחרי חצי שנה כשהבנתי שכלום לא קרה וכלום לא יקרה, אני מניח שויתרתי.
הבנתי שיש אצלי משהו לא נכון כשניסיתי להסביר לחברים שלי את הדרך שבה הרגשתי לגבי כל זה, והם לא הבינו למה אני מתכוון.
ההורים שלי הבינו שיש אצלי משהו לא נכון כשהייתי בן שלוש עשרה וקפצתי מאותו חלון יחיד, זה שדרכו ביקשתי כל כך הרבה משאלות, והרגשתי כאילו איכשהו אני נוקם באלוהים.
אבל אחר כך כל מה שהרגשתי היה בושה.
כשהייתי בן חמש עשרה, פגשתי את כריסי. אני לא זוכר בדיוק איך פגשתי אותה. אני יודע שזה היה בבית הספר, משום שזה היה המקום היחיד בו יכולתי לפגוש אותה- אבל לא זכרתי למה התחלנו לדבר זה עם זו, מה הדבר הראשון שאמרתי לה- או אם זאת הייתה כריסי שאמרה את הדבר הראשון. מתי בדיוק היא התחילה להיות כל כך חשובה לי? ואיך? העובדה שאני לא מצליח לזכור משגעת אותי. וזה גם גורם לי להיות די עצוב. ברגעים כאלה אני תוהה אם כריסי זוכרת.
כריסי הייתה גבוהה מאוד והיה לה חיוך שנראה כאילו הגיע ישירות מהשמש, וכל פעם שראיתי אותו מכוון לעברי הרגשתי קצת יותר טוב, מספיק בכדי לחייך בחזרה בכל פעם.
כריסי הייתה הבנאדם שחיבקתי. עד כמה לא מובן שזה כנראה נשמע, זה מה שהיא הייתה בשבילי. יכולתי לדבר איתה אלפי פעמים על אותם נושאים ויכולתי למצוא מיליוני דברים חדשים כל פעם מחדש. יכולתי לשאול אותה שאלות כל היום ולצחוק מהבדיחות הדי עלובות שלה, ואז לשמוע אותה צוחקת מהבדיחות הבהחלט עלובות שלי. יכולתי לשבת לידה בשקט מוחלט ולהסתכל עליה מציירת או מדברת או מסמסת, ורק התחושה של גופה כנגד גופי כשחיבקתי אותה, הפנים שלי מעוכות על הכתף שלה כשישבתי לצידה והיא פשוט ממשיכה בשלה, כאילו זה הדבר ההגיוני ביותר, הנורמאלי והברור ביותר שיכולנו לעשות כשהיינו זה ליד זה. היא הייתה הבנאדם שחיבקתי כשהייתי צריך לחבק מישהו, והיא תמיד נראתה כל כך שמחה לגבי זה.
וכן, ברור ששמתי לב לצלקות הלבנות על מפרקי כפות ידיה. אבל אני לא אידיוט, ברור שגם לא אמרתי שום דבר. אני די בטוח שהיא ידעה שככל הנראה הנחתי את ההנחות הנכונות- אבל הנושא נשאר בגבול שלא רצינו לגעת בו.
כשכריסי בדיוק הפכה לבת שש עשרה, לקחתי אותה ליום בלונה פארק. באותו היום היינו זה לצד זה עד השקיעה, וכריסי נראתה כל כך שמחה.
אני לא זוכר איך זה קרה, אבל בסוף היום כן דיברנו על זה. שנינו בכינו בצורה כל כך מכוערת ורועשת שאנשים מסביבנו הסתכלו ואנחנו בעצמנו עמדנו לצחוק.
כריסי אז אמרה שהתקופה הזאת בחיים שלה כבר בעבר, ושהיא לעולם לא תחזור לשם. ואז היא הודתה לי. לא שאלתי על מה היא מודה לי, במקום זה סיפרתי לה על מה שאני עברתי ועל עד כמה אני עדיין תקוע עמוק בתוך הבוץ ההוא.
ואז היא חיבקה אותי, כי זה פשוט מה שאנחנו עושים.

כשהייתי בן שבע עשרה, הייתה בדיחה אחת שנהגתי לספר לג'סי, "יום אחד כשנהיה מבוגרים ומקומטים הילדים שלנו יבואו אלינו וישאלו אותנו איך נפגשנו ואני אומר להם שזה קרה בגלל שאתה בכית בחינוך מיני."
ג'סי היה צוחק כאילו התירוץ העלוב לבדיחה שזה היה הייתה הדבר המצחיק ביותר שהוא אי פעם שמע, ובשבילו היא הייתה.
ואני הייתי בוהה בו ברגע ההוא כאילו הוא הפלא הגדול ביותר שאי פעם חזיתי, ובשבילי הוא היה.
אני לא יודע מה רמזתי בבדיחה הזאת, כשנהיה זקנים עם ילדים. אני יודע שניסיתי לומר לו שגם בעתיד הרחוק נהיה חשובים אחד לשני, וזה היה דבר חדש בשבילי, משום שעד אז אף פעם לא חשבתי על העתיד הרחוק. אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל מישהו שיחיה עד שיהיה זקן עם קמטים.
ג'סי הפך לאדם חשוב בחיי כשהוא ברוב טיפשותו, לא מבין עד כמה בולשיט גמור שיעורי חינוך מיני בכל בית ספר שהוא הם, הרים את ידו ושאל את המורה לגבי יחסי מין חד מיניים מוגנים. הוא היה צריך לשבת בהרצאה של רבע שעה כשהמורה התחיל להטיף וג'סי התחיל לבכות.
אני יודע שבכל מקרה אחר לא היה לי אכפת- שיחקתי קנדי קראש בנייד שלי מתחת לשולחן ועמדתי לשבור את השיא שלי. ואני לא הכרתי אותו.
אבל אתם מבינים, ג'סי בכה כל כך בשקט. השרוולים של הסוודר שלו כיסו את כפות ידיו והם היו רטובים, העיניים שלו היו אדומות מאחורי המשקפיים העגולים הענקיים שלו, והוא משך משיכות מזדמנות באפו והוא בכה כל כך, כל כך בשקט. וכאילו זה לא היה מספיק, אותו מורה לאחר מכן הסתכל עליו וכלאחר יד אמר, "תשלט על עצמך, בנים לא בוכים."
אחר כך, כשהשיעור נגמר, באתי אליו ואמרתי לו שהעיניים שלו כל כך גדולות, כמו הירח, כי זה הדבר היחיד שידעתי להגיד באותו הרגע. ולמרות שהוא עדיין נראה די גרוע הוא חייך ואמר, "אה, כמו השיר ההוא." ואז הוא נראה נבוך ביותר כשאמרתי שאני לא יודע על איזה שיר הוא מדבר.
ואני עוד אגלה שמאותו הרגע ג'סי תמיד יהיה בשבילי השורה האחת ההיא מהשיר האחד ההוא, השורה שמדברת על ירח ועיניים, ותשע אחר הצהריים
לג'סי היה רעיון כזה, שאתה יודע מתי אתה באמת עמוק בתוך חברות כשאתה מגלה את הדבר הגדול ההוא שקרה בחיים של מישהו. הוא קרה לזה תפנית בעלילה. הוא לא הסביר את זה כל כך טוב, אבל הבנתי למה הוא מתכוון. ידעתי שכריסי הייתה חלק חשוב מספיק מהחיים שלי כשהיא אמרה לי שהיא נהגה לחתוך, מבטיחה לי מיליון פעמים שעכשיו היא מרגישה הרבה יותר טוב כי היא יודעת שאני יודע מה היא הרגישה.
כריסי אהבה את הרעיון של ג'סי, התפנית בעלילה. וג'סי שמח על כך שהיא אהבה את זה. ועם שני אישיויות שלהם, אני לא הייתי כל כך מופתע כשהם הסתדרו כל כך טוב.
ג'סי אמר לי שאני רימיתי, בחיוך גדול וחצי צחוק, כי אני ידעתי את תפנית העלילה שלו מהרגע שנפגשנו, כי זה בעצם למה בכלל רציתי לדבר איתו.
הסיבה שסיפרתי לג'סי את התפנית בעלילה שלי הייתה בגלל שיום אחד הוא אמר לי שהוא דלוק עלי. אני רק בהיתי בו לכמה שניות לפני שהוצאתי את הכדורים שלי מהתיק שלי, שמתי את החבילה הקטנה בידו ואמרתי, "אני צריך לקחת אותם כל בוקר או שלקפוץ מבניינים ישמע כמו רעיון הרבה יותר מפתה מבדרך כלל, רוב הזמן."
אמרתי את זה כי הדבר האחרון שהאידיוט עם העיניים בגודל הירח מאחורי המשקפיים העגולים האלו צריך זה מישהו כמוני בחיים שלו.
בפעם הבאה שראיתי אותו, הדבר הראשון שהוא אמר לי היה "תקשיב, אתה לא מטרד. דיכאון זה מטרד, כן, אבל אתה לא. אנשים הם לא המחלות שלהם."
וזאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו התייחס לזה בתור מחלה. בתור משהו רציני. לא העביר את זה בתור- "כל המתבגרים עוברים את זה. לי עדיין יש דיכאונות בגילי."
אפילו ההורים שלי, עד שזה היה חמור מספיק שהם טרחו לשים לזה לב. ובשלב ההוא כבר ויתרתי על לנסות להסביר את ההרגשה של בקושי להחזיק את הראש מחוץ למים בכדי לנשום כל יום ויום כשכל שאר האנשים סביבי עומדים על אדמה יציבה.
מפני שכן, אני מודע לכך שבסופו של יום אני נושם בדיוק כמוהם. אבל זה שונה לגמרי. זה שונה לגמרי.
וכן. זאת מחלה. זאת מחלה, נכון, ג'סי? אפשר להבריא ממחלות. אפשר לתקן אותי. ולמרות שבימים הרבים לאחר מכן אתה תגיד לי שאתה מודע לכך שזה לא ייעלם ואתה מודע לכך שאתה לא תרופה- אנשים הם לא תרופות, בניגוד למה שאחרים כל כך אוהבים להגיד ולהאמין בו. ואתה תגיד לי שאתה תישאר לצידי ואם תוכל לעזור אתה תעזור.
ואני נשבעתי לעצמי שאני אהפוך אותך לתרופה שלי. אותך ואת כריסי. כי מגיע לאנשים כמוכם להיות תרופות.
וכשאמרת את המשפט ההוא- המשפט ההוא שבשבילי התחיל את הכל- אתה לא מטרד. אנשים הם לא המחלות שלהם- הראש שלי שקע קצת עמוק יותר במים והריאות שלי הרגישו כאילו הן מתמלאות באיטיות, ואני טבעתי. רק קצת. רק בקושי. ואז בכיתי. כי הייתי אסיר תודה.

כשהייתי בן שמונה עשרה, רובי נתנה לי שוקולד. רובי הייתה מסוג האנשים שביום האהבה נתנה שוקולד לכל הכיתה כדי שאף אחד לא ירגיש רע.
לזמן מה זאת הייתה התקשורת היחידה שלנו. שוקולד ביום האהבה.
רובי תמיד הייתה עם חבורות על הפנים שלה ופלסטרים ושפשופים על הברכיים שלה. היא הסתובבה עם שפה מדממת ועיניים נפוחות בגאווה, בתור פצעי מלחמה מכך שהצליחה להתגבר על בחורים גדולים ממנה בכמה ראשים.
רובי הייתה חמומת מוח ואלימה. כל יום היא הגיעה עם פצעים חדשים, וכל הבנים בבית הספר היו מבועתים ממנה.
ועדיין, בכל יום אהבה, היא הייתה סוחבת מיליוני קופסאות בצורת לב בידיה ומחלקת חיוכים לכולם.
לפעמים, כששמתי לב שרובי לא מקשיבה בשיעור, הייתי כותב לה הערות. כאילו זה דבר נורמלי לעשות, למרות שבקושי הכרתי אותה.
הפכנו לחברים כשהיא לא הייתה בכיתה יום אחד ואני, מסיבה כלשהי, החלטתי לחפש אותה. אולי בגלל שבאותו היום גם ג'סי לא היה בכיתה וכריסי המשיכה להתעקש שהיא חושבת שזה קשור זה לזה.
רובי הייתה בארון השרת, אוזניות באוזניה ופנים נפוחות, אבל היא נראתה רגועה לגמרי. היא חייכה כשראתה אותי ושאלה איך מצאתי אותה שם.
במקום לענות לקחתי אותה לחדר האחות וישבתי לידה כשטיפלו בה.
היא אמרה שהיא עזרה לחבר שלי עם חבורה של אידיוטים הומופובים, ושהוא הלך הביתה אחרי זה, אז אני כנראה לא אראה אותו במהלך היום.
החבר שלי? שאלתי.
ג'סי? היא שאלה בחזרה.
הוא לא החבר שלי. אבל תודה, באמת, אני מעריך את זה.
אני חושב שזה די מוזר שזאת הייתה השיחה הראשונה שלנו, משום מה. אולי כי זה הרגיש כל כך קל לדבר איתה. כאילו הכרנו מאז ומתמיד. אבל אם אני אגיד את זה אני אשמע קיטשי.
רובי היא אדם אלים. היא חמומת מוח. אימפולסיבית. גסת רוח. הדברים שהיא מוצאת מצחיקים גורמים לכריסי להשתתק ולג'סי להסמיק.
אבל היא שלי. שלנו. ואני מצאתי את עצמי אוהב אותה מאוד.
כשזה הגיע לרובי, אני מניח שהיא תמיד ידעה, אף פעם לא פקפקתי באיך. אולי ג'סי אמר משהו. אולי כריסי אמרה משהו. אולי אני יותר ברור משחשבתי שאני.
רובי אף פעם לא אמרה שום דבר. אף פעם לא דיברנו על זה, אבל זה היה שונה ממה שזה היה אמור להרגיש. כלומר, אף פעם לא באמת דיברתי על המצב שלי עם ההורים שלי- רק פעם אחת, רק בקושי.
ולמרות שרובי ואני לא התייחסנו לנושא בכלל, זה הרגיש כאילו כבר דיברנו על זה. שהנושא סוכם, ושהיא החליטה להישאר לצידי. להוציא מהכיסים והתיק שלה שוקולד אינסופי לארבעתנו.
וברגעים כאלו, אני מבין עד כמה בר מזל אני.

אבל כשאתם נעלמתם מצאתי את עצמי יושב בדממה מוחלטת. בסוף היום, כשהשמיים החשיכו ואין שום קהל בכדי להסיח את דעתי.
והמחשבות דוחקות על הראש שלי וצורחות באוזניי, עד שהן נעלמות לגמרי. וכל מה שאני שומע זה דממת אלחוט- ובשלב הזה אני לא ממש בטוח מה גרוע יותר.
ואני לא מבין. כל פעם ופעם מחדש חשבתי שאתם הוצאתם אותי מהמים, ולמרות שכל פעם ופעם מחדש אני חוזר למצולות, אני לא מבין.
יש בחיי את האנשים המדהימים ביותר שאי פעם הכרתי, ולמרות שאני יודע שזה לא מגיע לי, אכפת להם ממני כל כך. המשפחה שלי דואגת לי, והם יותר ממוכנים לעזור- הם יותר ממוכנים להיות שם.
אני מסתכל לאחור וכל מה שאני רואה זה אנשים שאוהבים אותי, ואני רוצה לצרוח כי אני עד כדי כך אנוכי שאני לא יכול לתת להם את השמחה שלי.
לא, לא שמחה. רק התחושה הכללית של בסדר. אפילו לא זה.
ו... אני חושב שאת כריסי ורובי עדיין אפשר עוד להציל ממני.
המשפחה שלי תישאר תקועה איתי. אני אשאר תקוע עם עצמי.
וככה מצאתי את עצמי, באמצע הלילה, בבלאגן מוחלט אשר הוא אני, מתקשר לג'סי. וכששמעתי את הקול הרדום שלו בצד השני הדבר היחיד שהצלחתי להגיד היה "תפסיק."
תפסיק מה?
פשוט תפסיק. תפסיק להיות לידי. תפסיק לאהוב אותי. תפסיק. אני לא רוצה את זה.
"אתה בסדר? איפה אתה עכשיו? הי, תירגע, תירגע- אתה רוצה שאבוא? אתה רוצה לדבר?"
"אתה לא מקשיב!" אבל הקטע עם ג'סי הוא שהוא לא רוצה להקשיב. וכשהוא הופיע מחוץ לבית שלי בחשכה מוחלטת, שנינו צעקנו אחד על השני בניסיון לגרום לשני לתת לאחר לדבר. וכל הגישה שלו הייתה- בחייך, לא שוב. לא כבר עברנו על זה? לא כבר אמרת לי שאתה בסדר?
ואני ממשיך לצעוק עליו שהוא לא מקשיב לי.
"אוקיי, לא, אתה צריך ללכת לישון. לך לישון. בבוקר אתה תקום ותיקח את התרופות שלך והכל ייראה הרבה יותר טוב. ואז נדבר, אוקיי?"
אבל אתה לא מבין.
וג'סי נראה מתוסכל לגמרי. "לא כבר עברנו על זה? לא אכפת לי עד כמה אתה רוצה שאני אעזוב."
ולפתע אני מרגיש מגוחך. אני כולי נזלת ודמעות, ותראו אותי עכשיו. תראו מה אני עושה. אני מתווכח עם ג'סי על כלום בשלוש בלילה. ולפתע הרגשתי כאילו איבדתי כל שליטה.
ראיתי את העיניים הגם כך גדולות של ג'סי מתרחבות כשנישקתי אותו. ולמרות שהייתי כולי נזלת ודמעות אני די בטוח שלג'סי לא היה אכפת.
וג'סי, באותן הזמן לא שינה לי אם בכלל אהבתי אותך או לא. הייתי צריך מישהו שיאהב אותי, בכל דרך שהיא- ואתה היית שם. ואתה אהבת אותי.

בבוקר לאחר מכן התעוררתי לשמיכות מבולגנות ותריסים מוסתים, עייף מתמיד ועם השיר "תשע אחר הצהריים" תקוע לי בראש, וזה הרגיש כאילו השיר מתנגן דרך הקירות. מתוך המזרן. על השפתיים שלי, הצוואר שלי, השיער שלי.
"אני מצטער."
והוא אמר שזה בסדר, הוא מבין, לא הייתי בראש הנכון אז- אני לא צריך להסביר כלום. אני לא חייב כלום. הכל היה כלום, אם אני רוצה שזה יהיה כלום.
ודי רציתי לצחוק באותו הרגע, כי הוא חשב שהוא זה שניצל אותי.
הטביעה לא נעלמה. היא עדיין הייתה שם, אבל היא הרגישה אחרת. כאילו זה כבר לא משנה.
כאילו ויתרתי.
אני חושב.
רציתי לספר לכריסי על זה. כריסי תבין, כי כריסי הייתה שם. כריסי תבין, כי אני וכריסי דיברנו על זה.
אבל כריסי לא נתנה לי לגמור לדבר, וכריסי גם לא נתנה לי להמשיך אחר כך. ג'סי נעלם. הוא כנראה יחזור כשהכל יפסיק להיות כל כך מוזר, אבל בינתיים הוא נעלם. ורובי נעלמה איתו, כי ג'סי לא יכול להיות לבד, וכן- אני שמח שהיא יחד איתו. אבל הם נעלמו וכריסי לא רוצה להקשיב.
"מה הבעיה שלך איתי?"
לא עברה דקה אחת וכבר התחרטתי על ששאלתי את זה ופתחתי את הנושא שהלכנו מסביבו על קצות האצבעות עד עכשיו.
כי אני חסר עמוד שדרה, ואני חסר כל כבוד עצמי. כי נכנעתי לרגע של משבר והרסתי את הכל. כי אני זונה, כי אני לא מה שהיא חשבה שאני- כי כריסי חשבה שאני יותר טוב מזה.
ואני כמעט ולא הצלחתי לענות לה. כי אתמול בלילה רציתי להרוג את עצמי והיא כועסת בגלל שנשברתי ובגלל שגררתי את ג'סי לתוך זה יחד איתי.
כשכריסי נעלמה, גם רובי נעלמה. כי רובי אוהבת את כריסי יותר משהיא אוהבת אותי, והיא לא תעזוב אותה.
אבל רובי עדיין נתנה לי את השוקולד הגדול ביותר ביום האהבה.
"רובי, כשתהיי בת מאה, עם ילדים ונכדים וכל החרא הזה ואני כבר אהיה מזמן מת, תספרי להם עליי?"
אהבתי את העובדה שרובי ענתה כאילו שאלתי את הדבר הרגיל ביותר שיכולתי לשאול אותה. "כן, אתה תהיה הביסקסואל האובדני שמספר בדיחות עלובות וצועק את המילים של כל שיר רנדומלי שאתה מזהה גם כשזה לגמרי לא הזמן. אתה תהיה המישהו הזה שהם יהיו בטוחים שהמצאתי."
"זה נחמד."
"תוודא שכשתספר לאנשים עליי שאשמע כאילו אני החברה הדמיונית שלך."
לא ידעתי איך לעשות את זה, אף פעם לא הייתי טוב בדברים כאלה, אז אמרתי לה שאני אבקש מג'סי לעזור לי. רובי בהתה בי לכמה זמן לפני שהתחילה לצחוק, ואז היא אמרה שבדיוק בגלל סיבות כאלו אף אחד לא יאמין לה שאני קיים.
"אתה לא חייב לבקש מג'סי. אתה לא חייב לספר עליי בכלל, אתה יודע," היא אמרה.
אבל כשהימים שלי נעשו גרועים, מה שהתחיל לקרות קצת יותר מידי בזמן האחרון, שכבתי על הרצפה בחדר של ג'סי וכתבתי בתוך הראש שלי את מה שהייתי מספר. לא רק על רובי. על כריסי. על אימא שלי. אבא שלי. הכלב שלי שמת מזמן. הילדה שנתנה לי שוקולד בפעם האחת ההיא. על עצמי. וג'סי.
וג'סי היה יושב על המיטה שלו, או ליד המחשב שלו, או מכין שיעורי בית לידי על הרצפה, ולפעמים הוא לא היה בחדר בכלל.
אבל זה היה בסדר, כי יכולתי לשמוע אותו צועד ברחבי הבית וכשהוא חזר הוא תמיד הביא צ'יפס.
לפעמים רציתי להגיד לו את כל זה, כי בכל זאת- אני חושב על זה בשביל שאוכל לספר עליהם.
"אני אוהב אותך כל כך. ואני כל כך מצטער. אני רוצה שתבין שאני באמת כל כך מצטער." לא הבנתי למה הוא התכוון. על מה אדם כמו ג'סי, עם משקפיים עגולים ועיניים גדולות, בדיחות גרועות ושרוולים ספוגים בדמעות שקטות יכול לבקש ממני סליחה עליו? הוא היה הפלא הקטן האישי שלי. קול ההיגיון שלי בלילות שבורים. הוא היה ידיים רכות ושפתיים רכות ועיניים רכות. אין לו שום דבר להתנצל עליו, לא ממני.
ואז הבנתי על מה יש לו להתנצל עליו. ואני לא שאלתי למה, כי הריאות שלי התמלאו במים מהר מידי מכדי שתהיה לי בכלל הזדמנות לחשוב על לדבר, וג'סי הסביר בכל מקרה.
"זה כבר יותר מידי בשבילי."
ואני טבעתי.

וברגע זה, למרות שמילותיי נראות שקטות אני צועק.
כי אתם הבטחתם. כולכם הייתם שם וכולכם הבטחתם שתמיד תהיו שם.
איפה אתם עכשיו?

8. ערפל (מגדת העתידות)

רחובות העיר היו ריקים כמו שמעולם לא היו, מראה סוריאליסטי ולא מוכר של... כלום. מטרים על פני מטרים של שום דבר מלבד ערפל לבן וסמיך.

נארֱסֵה לא הצליחה לראות דבר. היא המשיכה לגשש סביבה בעיוורון, מקווה להיתקל במשהו חוץ מהערפל, אבל הוא היה בכל מקום. היא לא יכלה לברוח ממנו.
נארסה פחדה שהערפל יצליח לחדור לתוך מסכת הגז שלה ויהרוג אותה. היא פחדה, למרות שידעה שאין לה שום סיבה לפחד- הרצועות על ראשה היו מהודקות, המסנן סינן את האוויר שהיא נשמה, הכל היה תקין. היא ידעה שכל עוד היא לא תוריד את המסכה היא תהיה בסדר. כל עוד היא לא תשאף מהאוויר המורעל היא לא תמות.

אבל היא פחדה.

היא הייתה לבד בעיר על סף מוות. למיטב ידיעתה, היא הייתה לבדה בעולם מת. לא אמרו דבר לגבי התפשטות הערפל ברדיו או בכריזה כבר ימים שלמים, והיא לא ידעה לאן עוד הוא הספיק הגיע, כמה עוד אנשים הספיק להרוג. נארסה לא ידעה אם יש טעם לצאת לרחובות הריקים, אם יש טעם לסכן את חייה בשביל מישהו שיכול להיות כבר מת.

במבט לאחור זה היה מעשה די נואש, לחפש אחר לי. נארסה בקושי דיברה עם אחותה הגדולה בשנתיים האחרונות. היא הייתה כמעט כמו אדם זר, כמו קרוב משפחה לא זכור שמשום מה מופיע בכל התמונות המשפחתיות. ונארסה מעולם לא הייתה יותר מילדה קטנה בשבילה, דבר קטן ומעצבן שדורש יותר מדי תשומת לב.

אחות שלא שווה את זמנה.

נארסה קיוותה שלי לא מתה. היא קיוותה שלא תמצא בית ריק או גופה שטרם נאספה ברחוב מחוץ לדירתה, גופה הלובשת את הפנים של האדם האחרון שנשאר לה, עם עיניים חלולות וחסרות חיים ולב שהפסיק לתפקד. גם אם זאת לי, גם אם זאת האחות שהתייחסה אליה כאילו היא כלום, היא לא רצתה להישאר לבד.

*

"לטרנה צ'ו, קינה לארוסא, ועוד גבר ואישה שלא זוהו נמצאו בפינוי האחרון. הגבר כבן שלושים, נמצא ליד הנמל הצפוני. האישה כבת שבעים, נמצאה מחוץ לבניין העירייה. מי שיכול לעזור בזיהוי הנפטרים יכול ליצור איתנו קשר ולמסור פרטים. אנחנו מזכירים לכם לא לצאת מהמקלטים עד להודעה חדשה ו-"
נארסה כיבתה את הרדיו. היא המשיכה לבהות בו, קטן וחסר חיים בידיה, כמעט כאילו היא מצפה למשהו.

אבל שום דבר לא קרה. הוא היה כבוי.

נארסה רצתה לבכות. אבל היא לא בכתה, כי היא ידעה שאם מפני הגופות לא מצאו את לי היא כנראה עדיין בחיים, והיא ידעה שאם תמצא אותה היא תהיה בסדר. לי תמצא פיתרון. לי תדע מה לעשות. היא תמיד יודעת מה לעשות. כל מה שנארסה צריכה לעשות זה למצוא אותה.

זה הכל.

*

נארסה לא ידעה איפה היא נמצאת. סביבה היו בניינים שלא זיהתה, מקום בו מעולם לא הייתה, רחובות שלא הייתה יכולה למצוא בהם את דרכה גם ביום בהיר. ועם הערפל, שהיה אפילו כבד יותר משהיה אתמול, נארסה הרגישה כאילו אפילו את ידיה היא רואה דרך זכוכית מחוספסת. זה היה כמעט כאילו מישהו ניסה נואשות למחוק את הכבישים והבתים, כאילו מישהו הפך את השמיים לענן לבן ואינסופי.

עברו יומיים מאז שנארסה עזבה את המקלט, חודשיים מאז שהממשלה מסרה חדשות כלשהן לגבי שאר העולם, שבועיים מאז שנארסה הבינה שההורים שלה לא יחזרו הביתה ושעות אחדות מאז שהיא התחילה לחשוב שגם היא לעולם לא תחזור.

כמה זמן תוכל מסכת הגז להשאיר אותה בחיים?

היא הצטערה שאין לה רדיו דו כיווני, שאין לה שום דרך ליצור קשר עם תחנות רדיו או צוותי חילוץ, או אפילו משלחות הפינוי. במוקדם או במאוחר, היא תמות והם ימצאו את הגופה שלה בכל מקרה.
היא הצטערה שהיא לא חכמה מספיק כדי לא ללכת לאיבוד, שהיא הייתה טיפשה מספיק כדי לחשוב שהיא מסוגלת למשהו כזה, שהיא לא יותר ממה שהיא- ילדה חסרת מושג שלא יודעת לעשות כלום.

היא מעולם לא הייתה צריכה לעזוב את המקלט. היא הייתה צריכה להמשיך לחכות לישועה, גם אם לעולם לא תבוא. היא הייתה צריכה לחכות להוריה שיחזרו, גם אם לעולם לא יוכלו לחזור.

נארסה תהתה איך ההורים שלה מתו, אם הם נהרגו כשהערפל רק התחיל להתפשט או כשאנשי העיר נהרו לנמלים ולשדות התעופה, או לכל אמצעי מילוט אחר. נארסה שמעה על המתים והנפגעים בחדשות, לפני שהשביתו את רוב כלי התקשורת.
המחשבה שאולי הם חיפשו אחר לי עברה בראשה, אך נארסה שללה אותה כמעט מייד. בין אם אמה ואביה אהבו את לי עכשיו כמו שאהבו אותה בעבר ובין אם לא, הם לא היו עוזבים ילדה בת שלוש עשרה בבית ריק. הם לא היו עוזבים את נארסה בשביל לי.

נכון?

נארסה נעצרה. היא הביטה בידיה, עדיין מחזיקות ברדיו שלא מסר שום מידע שימושי, והיא הרגישה טיפשה.

מה זה שינה לאן ההורים שלה הלכו? לא הייתה לה שום דרך לדעת בכל מקרה.
הם לא הולכים לחזור.
אז זה לא משנה.

שום דבר כבר לא משנה.

נארסה התיישבה על המדרכה. והיא הרגישה יותר חסרת אונים משאי פעם הרגישה, יותר טיפשה משאי פעם גרמו לה להאמין. היא חשבה להדליק את הרדיו שוב, אבל היא ידעה שאף תחנה לא תשדר כלום לפני שעת השידור הבאה. לא היה טעם. היא הכניסה את הרדיו לתיק שלה ובמקומו הוציאה את הפנס שלה, שהיה קטן ובקושי האיר בערפל הכבד.
כשהיא הדליקה אותו הוא האיר מספיק כדי שתוכל לראות את רגליה. הן היו קטנות בשביל מישהי בגילה, והמגפיים שהיא נעלה היו שייכות לאחותה, אז הן לא בדיוק התאימו. היא זכרה שלי שאלה את אימא שלהן אם נארסה רוצה את המגפיים הישנות שלה. והיא רצתה אותן. ברור שהיא רצתה אותן. הן היו של אחותה.

לפעמים נארסה תהתה אם אחותה אוהבת אותה. היא תהתה אם אכפת ללי מספיק מאחותה הקטנה כדי לחפש אחריה, כדי להתפלל בשבילה, כדי לדאוג לשלומה.
נארסה ידעה שהיא מטרד. היא ידעה שגם אלה שאהבו אותה העדיפו אותה כמה שיותר שקטה, כמה שיותר קטנה. היא ידעה שלי אהבה להתעלם ממנה. אבל היא הייתה אחותה. היא עדיין אחותה. ונארסה קיוותה שהיא הייתה משהו בשבילה. היא קיוותה שאם תמצא אותה לי תאהב אותה. והכל יהיה בסדר.
גם אם שאר העולם ייחנק למוות, הכל יהיה בסדר.

נארסה הרימה את הפנס וכיוונה אותו אל תוך הערפל, והאור הבהיר התפוגג לתוך הענן הלבן שהיא שהתה בו.

כשהיא כיבתה את הפנס, אור הבהב במרחק.

*

אור המגדלור נהיה ברור יותר ככל שנארסה התקרבה. האוויר נהיה לח יותר ומלוח יותר, והערפל נהיה כבד יותר ולבן יותר- ועכשיו היה לה ברור למה. היא הייתה ליד הים. ברור שיהיה יותר ערפל.

הרגשת האופוריה השתלטה על גופה של נארסה- רגליה קלות יותר ומוחה בהיר מתמיד. היא הרגישה כאילו היא מנותקת מהגוף שלה, כאילו היא מרחפת, כאילו היא מצאה את אותה גאולה שהיא חיפשה.

היא כבר לא הייתה לבדה.

חייב להיות מישהו במגדלור.
גם אם בעבר לא היה מאויש, עכשיו הוא חייב להיות. חייב להיות מישהו שידאג שהפנסים ימשיכו לעבוד, שידווח על ספינות המגיעות לחוף, שיספק אור לאלה שטיפשים מספיק כדי ללכת לאיבוד בערפל.

היא לא הייתה לבד.

עכשיו שהיא ידעה לאן ללכת, היא רצה. הערפל לא שינה דבר, העובדה שעדיין היה לה קשה לראות לא שינתה דבר, כי האור היה ברור מתמיד. והוא היה כל כך קרוב.

היה לנארסה קשה לפתוח את הדלת, אבל לא נראה שהיא הייתה נעולה. זה לא הפתיע אותה במיוחד. כמה בעלי מקומות קיבלו הוראות שלא לנעול דלתות, לאפשר גישה במידת מה.
נארסה ידעה שלא תוכל להוריד את המסכה עכשיו שהיא נתנה לערפל להיכנס למבנה, אבל גם זה לא שינה דבר. לא היה לה אכפת.

היא התחילה לעלות במדרגות הספירליות לחדר הבקרה, צעדיה יוצרים רעשים עמומים במרחב הקטן. והיא המשיכה לרוץ עד שהגיעה לדלת מתכת פתוחה לרווחה במעלה המדרגות.
חדר הבקרה היה קטן, ולא היה אלא קירות עגולים ומכשירים מצפצפים. על הרצפה רדיו נייד פלט רעשים סטטיים, וטלפון ישן שלא היה מחובר לשום דבר עמד על השולחן.
והאיש שישב מול לוח הבקרה הסתכל עליה, מסכת הגז במקום פנים, עיניי זבוב במקום עיניי אדם.

והוא לא הגיב. הוא אפילו לא זז.

כשנארסה לחצה שתי אצבעות על מפרק היד שלו כלום לא קרה. היא לא הרגישה דופק, היא לא הרגישה דבר מלבד עור קר של איש מת.

והיא הייתה לבד בעולם מת.

*

לי ישבה מול הטלוויזיה המתה בביתה, ושתקה.
הקול היחיד בביתה הריק הגיע מהרדיו, אותו לא העזה לכבות. גם כשאף תחנה לא שידרה היא השאירה אותו דלוק בחדרה, או על השולחן, או על הספה, תמיד קרוב, תמיד מנחם.

החרדה המשיכה לכרסם באחורי מוחה, כמו צפצוף תמידי שלא נעלם, או רעש סטטי שבסופו של דבר הפך לרעש לבן, אבל בפעמים אחרות הביא אותה לסף דמעות.

לי הרגישה כאילו היא משתגעת.

היא הרגישה אשמה מתמיד, על שום דבר ועל כל דבר, והיא התחרטה על כל החלטה שאי פעם החליטה שהביאה אותה לבית הריק שלה, לשתיקה שנמשכה יותר מדי זמן. היא הייתה לבד, בלי שום הסחת דעת ובלי שום תקווה חוץ מהרדיו חסר התועלת שהמשיך לשתוק לגבי מה שהיא רצתה לדעת.

הגופות של הוריה נמצאו לפני שבועיים, ביחד כמו שתמיד היו, ברחובות מלאים בפצועים ואנשים שנחנקו למוות. לי כמעט בכתה כשהיא שמעה את השמות שלהם נאמרים בקולו החדגוני של שדרן הרדיו. הם לא היו אלא שמות אחדים בין עשרות שמות אחרים. לא יותר מאנשים שכבר לא היו.
אבל לי לא בכתה. היא לא בכתה בשביל ההורים שלה.
היא הרגישה אשמה מתמיד.

לי ישבה מול הטלוויזיה המתה ובהתה ברדיו, כשהוא פתאום קם לתחייה.

לא היה אמור להיות שידור עכשיו.
השעה הייתה מוקדמת מדי.

שום קול לא יצא מהרדיו למשך כמה שניות, רק רעש. ואז נשימות רועדות, מעומעמות. כשהמילים הגיעו, הן היו שבורות ולא ברורות.
ולי זיהתה אותן.

"בבקשה," קולה של נארסה דיבר, "אם מישהו שומע את זה, בבקשה תעזרו לי. אני לבד, במגדלור... אני לא יודעת איפה בדיוק. המתפעל מת, למרות שיש לו מסכה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה למות פה. אני לא רוצה..."
נארסה השתתקה, ולרגע כל מה שלי שמעה היה הנשימות הכבדות של אחותה. לי לא העזה לנשום.
"לי, אני-"

קולה נעלם, וכל מה שנשאר היה רעש סטטי.
8. ערפל (מגדת העתידות)

רחובות העיר היו ריקים כמו שמעולם לא היו, מראה סוריאליסטי ולא מוכר של... כלום. מטרים על פני מטרים של שום דבר מלבד ערפל לבן וסמיך.

נארֱסֵה לא הצליחה לראות דבר. היא המשיכה לגשש סביבה בעיוורון, מקווה להיתקל במשהו חוץ מהערפל, אבל הוא היה בכל מקום. היא לא יכלה לברוח ממנו.
נארסה פחדה שהערפל יצליח לחדור לתוך מסכת הגז שלה ויהרוג אותה. היא פחדה, למרות שידעה שאין לה שום סיבה לפחד- הרצועות על ראשה היו מהודקות, המסנן סינן את האוויר שהיא נשמה, הכל היה תקין. היא ידעה שכל עוד היא לא תוריד את המסכה היא תהיה בסדר. כל עוד היא לא תשאף מהאוויר המורעל היא לא תמות.

אבל היא פחדה.

היא הייתה לבד בעיר על סף מוות. למיטב ידיעתה, היא הייתה לבדה בעולם מת. לא אמרו דבר לגבי התפשטות הערפל ברדיו או בכריזה כבר ימים שלמים, והיא לא ידעה לאן עוד הוא הספיק הגיע, כמה עוד אנשים הספיק להרוג. נארסה לא ידעה אם יש טעם לצאת לרחובות הריקים, אם יש טעם לסכן את חייה בשביל מישהו שיכול להיות כבר מת.

במבט לאחור זה היה מעשה די נואש, לחפש אחר לי. נארסה בקושי דיברה עם אחותה הגדולה בשנתיים האחרונות. היא הייתה כמעט כמו אדם זר, כמו קרוב משפחה לא זכור שמשום מה מופיע בכל התמונות המשפחתיות. ונארסה מעולם לא הייתה יותר מילדה קטנה בשבילה, דבר קטן ומעצבן שדורש יותר מדי תשומת לב.

אחות שלא שווה את זמנה.

נארסה קיוותה שלי לא מתה. היא קיוותה שלא תמצא בית ריק או גופה שטרם נאספה ברחוב מחוץ לדירתה, גופה הלובשת את הפנים של האדם האחרון שנשאר לה, עם עיניים חלולות וחסרות חיים ולב שהפסיק לתפקד. גם אם זאת לי, גם אם זאת האחות שהתייחסה אליה כאילו היא כלום, היא לא רצתה להישאר לבד.

*

"לטרנה צ'ו, קינה לארוסא, ועוד גבר ואישה שלא זוהו נמצאו בפינוי האחרון. הגבר כבן שלושים, נמצא ליד הנמל הצפוני. האישה כבת שבעים, נמצאה מחוץ לבניין העירייה. מי שיכול לעזור בזיהוי הנפטרים יכול ליצור איתנו קשר ולמסור פרטים. אנחנו מזכירים לכם לא לצאת מהמקלטים עד להודעה חדשה ו-"
נארסה כיבתה את הרדיו. היא המשיכה לבהות בו, קטן וחסר חיים בידיה, כמעט כאילו היא מצפה למשהו.

אבל שום דבר לא קרה. הוא היה כבוי.

נארסה רצתה לבכות. אבל היא לא בכתה, כי היא ידעה שאם מפני הגופות לא מצאו את לי היא כנראה עדיין בחיים, והיא ידעה שאם תמצא אותה היא תהיה בסדר. לי תמצא פיתרון. לי תדע מה לעשות. היא תמיד יודעת מה לעשות. כל מה שנארסה צריכה לעשות זה למצוא אותה.

זה הכל.

*

נארסה לא ידעה איפה היא נמצאת. סביבה היו בניינים שלא זיהתה, מקום בו מעולם לא הייתה, רחובות שלא הייתה יכולה למצוא בהם את דרכה גם ביום בהיר. ועם הערפל, שהיה אפילו כבד יותר משהיה אתמול, נארסה הרגישה כאילו אפילו את ידיה היא רואה דרך זכוכית מחוספסת. זה היה כמעט כאילו מישהו ניסה נואשות למחוק את הכבישים והבתים, כאילו מישהו הפך את השמיים לענן לבן ואינסופי.

עברו יומיים מאז שנארסה עזבה את המקלט, חודשיים מאז שהממשלה מסרה חדשות כלשהן לגבי שאר העולם, שבועיים מאז שנארסה הבינה שההורים שלה לא יחזרו הביתה ושעות אחדות מאז שהיא התחילה לחשוב שגם היא לעולם לא תחזור.

כמה זמן תוכל מסכת הגז להשאיר אותה בחיים?

היא הצטערה שאין לה רדיו דו כיווני, שאין לה שום דרך ליצור קשר עם תחנות רדיו או צוותי חילוץ, או אפילו משלחות הפינוי. במוקדם או במאוחר, היא תמות והם ימצאו את הגופה שלה בכל מקרה.
היא הצטערה שהיא לא חכמה מספיק כדי לא ללכת לאיבוד, שהיא הייתה טיפשה מספיק כדי לחשוב שהיא מסוגלת למשהו כזה, שהיא לא יותר ממה שהיא- ילדה חסרת מושג שלא יודעת לעשות כלום.

היא מעולם לא הייתה צריכה לעזוב את המקלט. היא הייתה צריכה להמשיך לחכות לישועה, גם אם לעולם לא תבוא. היא הייתה צריכה לחכות להוריה שיחזרו, גם אם לעולם לא יוכלו לחזור.

נארסה תהתה איך ההורים שלה מתו, אם הם נהרגו כשהערפל רק התחיל להתפשט או כשאנשי העיר נהרו לנמלים ולשדות התעופה, או לכל אמצעי מילוט אחר. נארסה שמעה על המתים והנפגעים בחדשות, לפני שהשביתו את רוב כלי התקשורת.
המחשבה שאולי הם חיפשו אחר לי עברה בראשה, אך נארסה שללה אותה כמעט מייד. בין אם אמה ואביה אהבו את לי עכשיו כמו שאהבו אותה בעבר ובין אם לא, הם לא היו עוזבים ילדה בת שלוש עשרה בבית ריק. הם לא היו עוזבים את נארסה בשביל לי.

נכון?

נארסה נעצרה. היא הביטה בידיה, עדיין מחזיקות ברדיו שלא מסר שום מידע שימושי, והיא הרגישה טיפשה.

מה זה שינה לאן ההורים שלה הלכו? לא הייתה לה שום דרך לדעת בכל מקרה.
הם לא הולכים לחזור.
אז זה לא משנה.

שום דבר כבר לא משנה.

נארסה התיישבה על המדרכה. והיא הרגישה יותר חסרת אונים משאי פעם הרגישה, יותר טיפשה משאי פעם גרמו לה להאמין. היא חשבה להדליק את הרדיו שוב, אבל היא ידעה שאף תחנה לא תשדר כלום לפני שעת השידור הבאה. לא היה טעם. היא הכניסה את הרדיו לתיק שלה ובמקומו הוציאה את הפנס שלה, שהיה קטן ובקושי האיר בערפל הכבד.
כשהיא הדליקה אותו הוא האיר מספיק כדי שתוכל לראות את רגליה. הן היו קטנות בשביל מישהי בגילה, והמגפיים שהיא נעלה היו שייכות לאחותה, אז הן לא בדיוק התאימו. היא זכרה שלי שאלה את אימא שלהן אם נארסה רוצה את המגפיים הישנות שלה. והיא רצתה אותן. ברור שהיא רצתה אותן. הן היו של אחותה.

לפעמים נארסה תהתה אם אחותה אוהבת אותה. היא תהתה אם אכפת ללי מספיק מאחותה הקטנה כדי לחפש אחריה, כדי להתפלל בשבילה, כדי לדאוג לשלומה.
נארסה ידעה שהיא מטרד. היא ידעה שגם אלה שאהבו אותה העדיפו אותה כמה שיותר שקטה, כמה שיותר קטנה. היא ידעה שלי אהבה להתעלם ממנה. אבל היא הייתה אחותה. היא עדיין אחותה. ונארסה קיוותה שהיא הייתה משהו בשבילה. היא קיוותה שאם תמצא אותה לי תאהב אותה. והכל יהיה בסדר.
גם אם שאר העולם ייחנק למוות, הכל יהיה בסדר.

נארסה הרימה את הפנס וכיוונה אותו אל תוך הערפל, והאור הבהיר התפוגג לתוך הענן הלבן שהיא שהתה בו.

כשהיא כיבתה את הפנס, אור הבהב במרחק.

*

אור המגדלור נהיה ברור יותר ככל שנארסה התקרבה. האוויר נהיה לח יותר ומלוח יותר, והערפל נהיה כבד יותר ולבן יותר- ועכשיו היה לה ברור למה. היא הייתה ליד הים. ברור שיהיה יותר ערפל.

הרגשת האופוריה השתלטה על גופה של נארסה- רגליה קלות יותר ומוחה בהיר מתמיד. היא הרגישה כאילו היא מנותקת מהגוף שלה, כאילו היא מרחפת, כאילו היא מצאה את אותה גאולה שהיא חיפשה.

היא כבר לא הייתה לבדה.

חייב להיות מישהו במגדלור.
גם אם בעבר לא היה מאויש, עכשיו הוא חייב להיות. חייב להיות מישהו שידאג שהפנסים ימשיכו לעבוד, שידווח על ספינות המגיעות לחוף, שיספק אור לאלה שטיפשים מספיק כדי ללכת לאיבוד בערפל.

היא לא הייתה לבד.

עכשיו שהיא ידעה לאן ללכת, היא רצה. הערפל לא שינה דבר, העובדה שעדיין היה לה קשה לראות לא שינתה דבר, כי האור היה ברור מתמיד. והוא היה כל כך קרוב.

היה לנארסה קשה לפתוח את הדלת, אבל לא נראה שהיא הייתה נעולה. זה לא הפתיע אותה במיוחד. כמה בעלי מקומות קיבלו הוראות שלא לנעול דלתות, לאפשר גישה במידת מה.
נארסה ידעה שלא תוכל להוריד את המסכה עכשיו שהיא נתנה לערפל להיכנס למבנה, אבל גם זה לא שינה דבר. לא היה לה אכפת.

היא התחילה לעלות במדרגות הספירליות לחדר הבקרה, צעדיה יוצרים רעשים עמומים במרחב הקטן. והיא המשיכה לרוץ עד שהגיעה לדלת מתכת פתוחה לרווחה במעלה המדרגות.
חדר הבקרה היה קטן, ולא היה אלא קירות עגולים ומכשירים מצפצפים. על הרצפה רדיו נייד פלט רעשים סטטיים, וטלפון ישן שלא היה מחובר לשום דבר עמד על השולחן.
והאיש שישב מול לוח הבקרה הסתכל עליה, מסכת הגז במקום פנים, עיניי זבוב במקום עיניי אדם.

והוא לא הגיב. הוא אפילו לא זז.

כשנארסה לחצה שתי אצבעות על מפרק היד שלו כלום לא קרה. היא לא הרגישה דופק, היא לא הרגישה דבר מלבד עור קר של איש מת.

והיא הייתה לבד בעולם מת.

*

לי ישבה מול הטלוויזיה המתה בביתה, ושתקה.
הקול היחיד בביתה הריק הגיע מהרדיו, אותו לא העזה לכבות. גם כשאף תחנה לא שידרה היא השאירה אותו דלוק בחדרה, או על השולחן, או על הספה, תמיד קרוב, תמיד מנחם.

החרדה המשיכה לכרסם באחורי מוחה, כמו צפצוף תמידי שלא נעלם, או רעש סטטי שבסופו של דבר הפך לרעש לבן, אבל בפעמים אחרות הביא אותה לסף דמעות.

לי הרגישה כאילו היא משתגעת.

היא הרגישה אשמה מתמיד, על שום דבר ועל כל דבר, והיא התחרטה על כל החלטה שאי פעם החליטה שהביאה אותה לבית הריק שלה, לשתיקה שנמשכה יותר מדי זמן. היא הייתה לבד, בלי שום הסחת דעת ובלי שום תקווה חוץ מהרדיו חסר התועלת שהמשיך לשתוק לגבי מה שהיא רצתה לדעת.

הגופות של הוריה נמצאו לפני שבועיים, ביחד כמו שתמיד היו, ברחובות מלאים בפצועים ואנשים שנחנקו למוות. לי כמעט בכתה כשהיא שמעה את השמות שלהם נאמרים בקולו החדגוני של שדרן הרדיו. הם לא היו אלא שמות אחדים בין עשרות שמות אחרים. לא יותר מאנשים שכבר לא היו.
אבל לי לא בכתה. היא לא בכתה בשביל ההורים שלה.
היא הרגישה אשמה מתמיד.

לי ישבה מול הטלוויזיה המתה ובהתה ברדיו, כשהוא פתאום קם לתחייה.

לא היה אמור להיות שידור עכשיו.
השעה הייתה מוקדמת מדי.

שום קול לא יצא מהרדיו למשך כמה שניות, רק רעש. ואז נשימות רועדות, מעומעמות. כשהמילים הגיעו, הן היו שבורות ולא ברורות.
ולי זיהתה אותן.

"בבקשה," קולה של נארסה דיבר, "אם מישהו שומע את זה, בבקשה תעזרו לי. אני לבד, במגדלור... אני לא יודעת איפה בדיוק. המתפעל מת, למרות שיש לו מסכה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה למות פה. אני לא רוצה..."
נארסה השתתקה, ולרגע כל מה שלי שמעה היה הנשימות הכבדות של אחותה. לי לא העזה לנשום.
"לי, אני-"

קולה נעלם, וכל מה שנשאר היה רעש סטטי.

4. יום קיץ קר (נו פיר)

אוקיי, אני אעדכן אתכם בפרטים הבסיסיים.
זה לא שאני לא סומכת עליכם שתבינו את זה בעצמכם, אבל אני מספרת את הסיפור הזה, וככה בחרתי לספר אותו.
נתחיל מההתחלה.

***

שלושתם היו בכיכר באחת עשרה חמישים ושש. הם לא דיברו זה עם זה, ואפילו לא הסתכלו זה על זה. הם בקושי ידעו זה על קיומו של זה. ואף אחד מהם לעולם לא יידע את הסיפור של שני האחרים, או את חלקו בו.
והיה להם חלק. קטן, אבל איתן.
היא הסתכלה תכופות בשעון. הוא שיחק בטלפון, תנוחת ישיבתו מעידה על רוגע ועל נינוחות. והאחרון – הוא עמד על יד המזרקה, והביט אל המים, וחשב.
שמה היה אליס. נחזור אליה בהמשך.
שמו היה דן. נחזור אליו ממש בעוד רגע.
ושמו של האחרון – שמו היה יוני. יונתן. נשאיר את הסיפור שלו לסוף.
אז לגבי דן.
בואו נתחיל מההתחלה. פרטים בסיסיים, כמו שאמרנו. הוא היה בן שלושים, שיערו היה קצר וחום ועיניו היו כחולות וחודרות. הוא גר שם – בקמלון סיטי – כל חייו. הוא הכיר את העיר כמו כף ידו. והנה מה שגרם לו לשבת דווקא בכיכר באחת עשרה חמישים ושש, הסיפור שלו.

הכל התחיל כמה ימים קודם לכן.
אחותו בדיוק פוטרה מהעבודה שלה, והוא הזמין אותה לבוא לגור איתו. הוא לא חשב שזה יהיה קשה במיוחד – אחרי הכל, הוא גר איתה למשך יותר מאשר מחצית חייו – אבל כעבור שבועיים הוא כבר לא יכול היה לעמוד בזה. היא השאירה גרביים בכל מקום וגמרה את הסלט ואף פעם לא זרקה את הזבל. היא דיברה בטלפון בקולניות בשעות מאוחרות בלילה, ולמרות שבהתחלה היה נחמד לחזור הביתה למישהו אהוב ששואל אותך איך היה היום שלך, מהר מאוד זה התחיל לעצבן אותו, והוא נזכר שוב ושוב למה עבר לגור לבד מלכתחילה.
הוא לא ידע כמה זמן היא תישאר שם. הוא ניסה לדחוק בה להתחיל לחפש עבודה חדשה, אבל היא הייתה אחותו, והוא אהב אותה, והכיר אותה, וראה שהיא לא הייתה עדיין מוכנה. היא עברה סוג של משבר כלשהו בחייה, והוא לא ידע איזה בדיוק. ככל הידוע לו לא היה שום חבר שזרק אותה או חבר קרוב שנפטר או אסון שקרה. הוא הניח שזה משהו יותר פנימי. אולי משהו שקשור לחיפוש עצמי. היא הייתה בת עשרים וחמש, בערך הגיל שאתה מתחיל לחפש את עצמך. הוא הצטער שהיא לא מספרת לו מה עובר עליה, או אפילו מבקשת בעצתו. כשהייתה קטנה יותר תמיד עשתה זאת. היא העריצה אותו. ואפילו שאחות קטנה שמזדחלת אחריך לכל מקום יכולה להיות מעצבנת, מדי פעם דן – דניאל – הרשה לעצמו ליהנות מזה. נחמד להיות מוערך. אחת כמה וכמה נערץ.
אבל בעצם, אמר לעצמו דניאל בלאות, למה שהיא תעריץ אותך עכשיו? איזה מין דוגמא אתה משמש לה, לאחותך הקטנה? אם היא באמת באמצע חיפוש עצמי כלשהו, איזו עצה תוכל לתת לה?
דניאל עצמו אף פעם לא חווה שום סוג של חיפוש עצמי. הוא ניסה להיזכר אם אי פעם היה לו רגע של פקפוק או של תהייה, אבל היה נדמה לו שמעולם לא ניסה לתהות על קנקנו, ובעצם, מעולם לא ממש העסיק אותו איזה מין אדם הוא. חיפוש עצמי נדמה לו כמו הרבה כאב ראש, והוא הרי ידע מראש שיקבל את עצמו ללא תנאים, לא משנה איזה אדם יחליט שהוא. אז למה לטרוח.
כמובן, אחותו בבירור לא חלקה את הרגשתו. ומה שזה לא יהיה שהעסיק אותה, היא לא ביקשה את עזרתו. הוא רצה לומר לה משהו שיעודד אותה, למשל, שאפילו אם היא חיפשה את עצמה והאדם שמצאה לא היה זה שרצתה למצוא, זה בסדר, כי הוא אוהב אותה בכל מצב, וכי היא עדיין בנאדם מעולה. אבל היא לא נראתה כמי שמעוניינת בזה, אז הוא שתק.
באותו יום בו הסיפור התחיל – זה היה יום שני, שנבחר פעם על ידי עיתון כלשהו ליום המועדף על אנשים בממוצע להתאבד – דניאל קם מוקדם כרגיל, התארגן במהירות כרגיל, ונסע לעבודה כרגיל. הוא היה גרפיקאי במגזין כלשהו. הוא אהב לצייר, ובכללי אהב דברים חזותיים, כי עם מילים הוא לא הסתדר.
באחת עשרה וחמישים דקות הוא יצא להפסקת צהריים. בכיכר היו הרבה מזנונאיות, מהסוג שמזמינים אוכל לדרך, יושבים על ספסל במרחק ראייה ומחכים שיקראו לך, ואז לוקחים את האוכל לדרך ומתיישבים במקום אחר ואוכלים. היה ספסל אחד, מתחת לעצים, שכבר שנים היה מועדף עליו. באורך פלא נראה היה שהספסל אף פעם לא תפוס כשדן בכיכר, אז דן הרשה לעצמו להאמין שהספסל שומר את עצמו למענו. זו הייתה אמונה טיפשית, אבל דניאל התעקש לדבוק בה עד שהיא תופרך.
ובכן, באותו יום היא הופרכה. כשדן התקרב אל אותו ספסל אהוב, קופסא של נודלס בידו, ישב שם מישהו. מישהי, למעשה. אישה כבת גילו, עם שיער שחור מסופר בתספורת אופנתית, שהביטה תכופות בשעון. היא כנראה חיכתה למישהו. דניאל ידע שהמעשה ההגיוני היה להסתובב וללכת לחפש ספסל אחר, אבל בכל זאת היה בו משהו שרצה ללכת אל האישה ולבקש ממנה לזוז. אחרי הכל, בשבילה היה זה רק מקום ישיבה. בשבילו הספסל נהפך עם השנים לסוג של חבר, אף כי מעולם לא היה מודה בזה בקול.
ואף על פי כן, נימוסיו הטובים של ילד מחונך מבית טוב גברו עליו, והוא לא העז ללכת אל הגברת ולבקש ממנה לפנות את המקום. הוא החליט שארוחה אחת במקום שונה לא תשנה דבר. אי לכך הוא הסתובב, חיפש במבטו מקום ישיבה אחר, מרגיש כאילו הוא בוגד בספסל המטופש הזה, שהוא בסך הכל פיסת עץ בעצם.
עכשיו התיישב גוש בגרונו, למרבה הזוועה. הוא לא הבין למה. הוא החליט לשוב אל אותו דוכן נודלס ולחפש מושב בקרבת מקום, בתקווה שיהיו שם כיסאות פנויים, ובתקווה שמעט נודלס ישביע לא רק את רעבונו, אלא גם את רצון הדמעות לזלוג.
אכן היה שם כיסא פנוי. דניאל מיהר להתיישב עליו, לפני שגם הוא ייתפס, לפני שכל הכיסאות בעולם יתפסו. הוא הרגיש כמו במשחק הזה, כיסאות מוזיקליים. הוא הרגיש פתאום כאילו כל חייו היו כיסאות מוזיקליים. הוא לא הבין למה.
המשבר שעבר על אחותו קפץ פתאום אל ראשו. מין מחשבות בלי מילים שריחפו בחלל מוחו. פתאום הוא הרגיש כמו פסל ריק מבפנים.
הוא ניער את ראשו, כמעט מפיל את הנודלס שלו אגב כך. כל זה רק בגלל שמישהו תפס את הספסל היקר שלך? לעג לעצמו. תתבגר.
אבל משהו בו לא הסכים להרפות. הוא מעולם לא ראה את הספסל הזה תפוס לפני כן, אף לא פעם אחת בכל חייו. ומשהו במראה של מישהו אחר מלבדו יושב שם ניער אותו. אבל מה בדיוק היה הדבר החדש הזה שהתגלה לו כעת לאיטו? דניאל לא היה בטוח. הוא הרגיש שהוא על סף משהו חשוב, גילוי משמעותי, אולי אפילו משנה חיים. אבל לא הצליח למשוך את המחשבה הזו, החשובה כל כך, ממעמקי מוחו. הוא הרגיש כאילו עוד דחיפה אחת – רק אחת – והגילוי הזה יצא אל האור, יראה את עצמו. אבל לא היה לו כוח לתת אפילו לא דחיפה קטנה שבקטנות. הגילוי הזה ייאלץ לחכות ליום אחר.
בסתרי ליבו דניאל שמח. לא היה לו חשק לגילויים היום. גילויים מביאים לשינויים, ודן שנא שינויים. ובמיוחד לא היום.

***

הסיפור הזה עדיין לא נגמר, אבל נחזור אליו בהמשך. כרגע בואו נשאיר את דניאל לבדו. בואו נמשיך הלאה, אל אליס.
בוודאי כבר ניחשתם בעצמכם למה היא הסתכלה בשעון כל כך תכופות. כל ילד יוכל לומר שהיא חיכתה למישהו.
ואכן, אליס חיכתה למישהו. למעשה, כל חייה היא הרגישה כאילו היא מחכה. היא תמיד חייתה כאילו על הקו, מחכה שמישהו כבר יואיל בטובו לענות. מחכה שחייה האמיתיים יתחילו, אבל מעולם לא נוקטת בשום פעולה ממשית כדי לקדם את הגעתם.
אבל להשתנות דרש מאמץ גדול מדי, להשתנות דורש מחויבות ועבודה וקושי. להשתנות היה טרחה גדולה כל כך, ואליס הרגישה עייפה מדי בשביל שינויים.
נתחיל מהתחלה. למי היא חיכתה, אתם בטח תוהים?
היא קבעה להיפגש עם אמה בכיכר בשעה אחת עשרה וחצי. כעת, באחת עשרה חמישים וחמש, באיחור של עשרים וחמש דקות, כבר היה ניתן להכריז כמעט בוודאות שהיא לא באה.
אליס נאנחה. היא הייתה צריכה לדעת. מערכת היחסים שלה עם אמה הייתה בעייתית, בלשון המעטה. הוריה התגרשו כשהייתה צעירה, והיא גדלה עם אביה, וראתה את אמה לעיתים רחוקות. בתור ילדה תמיד ניסתה לרצות אותה. אבל אמה נשארה קרה ומרוחקת, כאילו אליס לא הייתה הילדה שציפתה לה. הידיעה הזו מילאה את אליס בתסכול ואכזבה, ואלו בעבעו בתוכה לאורך רוב שנות חייה. כעת, בגיל עשרים וחמש, אליס חיה עם שותפה אנטיפתית, עבדה בתור מלצרית ולמדה פסיכולוגיה, ובערבים הייתה מרגישה חור נפער בבטנה, חור המתחנן למשהו, אבל אליס לא הייתה בטוחה מה יכול היה למלא אותו.
השעה הייתה חמישים ושש. אליס הביטה פעם נוספת בשעון, והרגישה דמעות של עצבים ממלאות את עיניה. לקח לה הרבה זמן לתאם את הפגישה הזו. היא לחצה על אמה להיפגש איתה לארוחת צהריים זה זמן רב, וכל פעם האם שינתה תאריך או ביטלה ברגע האחרון. אליס מעולם לא התעמתה איתה, אבל כל פעם שכזו פגעה בליבה כמו כדור. בסתרי ליבה היא העזה לפעמים לתהות האם זה בכלל שווה את זה. האם אמה שווה בכלל את ניסיונותיה. אולי פשוט עדיף לה לשכוח מהאמא הזו, להשאיר אותה הרחק מאחורה בעבר, ולהפסיק לנסות לזכות באישורה כמו כלבלב נואש.
זה, הבינה אליס פתאום, היה מה שהיא ניסתה למלא איתו את החור בתוכה. האישור של אמה. אבל ברגע מדהים של תובנה היא קלטה פתאום שאפילו אם יום אחד היא תשיג את האישור הזה, שלו השתוקקה כל כך, הוא לא ימלא אותה. היא הבינה פתאום שרק דבר אחד ימלא את החור הזה, אבל עדיין לא הצליחה להבין בדיוק מה הוא.
העיקר שסוף סוף הבינה שזה לא אישור אמה. לפחות זה. אליס נשבעה לעצמה שמהיום תפסיק לנסות לקבוע פגישות איתה. אם אמה תרצה לפגוש אותה, היא תצטרך לעשות צעד בעצמה. לאליס נמאס.
היא הרגישה משוחררת כך, חופשיה פתאום ממעמסות שלא ידעה שבכלל סחבה. השעה הייתה חמישים ותשע. אליס הבחינה בזווית עינה שבחור כבן שלושים עומד במרחק מה ממנה ובוהה בה. בדיוק כשפתחה את פיה לשאול אם הוא צריך משהו הוא הסתובב והלך. אליס נענעה בראשה. העיר הזו שרצה מוזרים. השעה הייתה בדיוק שתיים עשרה כשהיא קמה והחלה ללכת הביתה. בריזה קרירה להפתיע בהתחשב בעונה ציננה את פניה. דמעות שהיו מתוסכלות מכך שלא זכו בהזדמנות לצאת החוצה הכבידו על ליבה מבפנים, אבל היא הרגישה לראשונה מזה זמן רב שסוף סוף היא עשתה משהו טוב לעצמה.

***

אליס לא הבחינה בבחור הגבוה שעמד ליד המזרקה, מבט מהורהר על פניו. היא מעולם לא ידעה איזו טובה גדולה עשה לה.
אותו בחור היה יוני. אבל לא נקדים את המאוחר. הרי אמרנו, שהסיפור שלו יישאר לסוף. ואחד מתוך שני הסיפורים שכבר סופרו עוד לא הגיע לסופו.
אליס אומנם גילתה את הגילוי שלה, אבל דניאל היה זקוק לעוד דחיפה אחת כדי להוציא אל האור את הגילוי שאליס התחילה.
כשסיים את הנודלס שלו הוא חזר אל המשרד. משהו בו עוד הרגיש מעורפל ואבוד, אבל בהתחשב בגבר הרציונלי שהיה, הוא לא הסכים לתת לזה לערער אותו.
אבל כמובן שדברים כגון אלו לא באמת זקוקים לאישור של אף אחד. בלי מודע, זה ערער אותו.
הוא חזר הביתה מוקדם באותו יום. עדיין הייתה עבודה לעשות אבל לא היה לו אכפת.
אחותו הייתה בסלון וקראה ספר כשהוא נכנס. היא הרימה את מבטה ואמרה לו שלום. הוא חייך אליה, ובבת אחת משהו בו נשבר לרסיסים. לא בצורה כואבת.
היא כנראה ראתה משהו בהבעתו, כי היא שאלה אותו אם הכל בסדר. הוא הנהן, אבל עדיין הרגיש מוזר. כל היום הזה הרגיש לו מוזר. הוא יצא החוצה למרפסת.
מרפסת. תמיד המרפסת. איזה מזל שיש את המרפסת. כל החיים שלו הוא כאילו חי על המרפסת. משקיף תמיד החוצה, אף פעם לא בפנים.
מחשבה סוררת הבליחה פתאום במוחו, ודניאל ניסה לספור את האנשים החשובים לו בחייו, שהוא באמת יכול להחשיב כאנשים שהוא אוהב.
אחותו, כמובן.
אבל אחריה הוא נתקע. מי עוד? ההורים שלו שניהם מתו כבר, לפני כמה שנים. עם החברים מהבית ספר הוא לא נשאר בקשר. עם החברים מהעבודה הוא לא דיבר מחוץ לעבודה. חברים אחרים לא היו לו.
כמובן, היו לו ידידים. אנשים שהוא יוצא איתם לבלות בלילות שישי. אנשים שהוא מחליף איתם כמה מילים פעם ב, צוחק איתם, אוכל איתם. אבל הוא לא הצליח לחשוב אפילו על אדם אחד חוץ מאחותו שאיתו הוא יכול לדבר כשהוא עצוב. ואפילו אחותו עולה לו על העצבים.
לפתע הוא הרגיש בודד.
כל חייו הוא חי לבד וזה מעולם לא הפריע לו, אבל לפתע הוא הרגיש בודד.
האוויר הקריר של אחר הצהריים חבט בפניו, אפילו שהיה זה אמצע הקיץ, ואף אחד לא ציפה שהיום יהיה כל כך קר. הוא שקל לבכות. כבר שנים שלא בכה, והנה היום הכה בו הדחף לבכות כבר פעמיים, וזה עוד לא הערב אפילו.
מה זה שווה? הבליחה עוד שאלה, דחופה ובהולה, במוחו. מה כל זה שווה?
הוא לא היה בטוח מה היה כל "זה", אבל השאלה עדיין הטרידה אותו. מה זה שווה, באמת? מה?
הכל התחיל רק בגלל הספסל המזורגג. הוא לא הבין איך נשאב למערבולת הזו של שאלות ופקפוק עצמי ממנה ברח כל חייו.
אולי זו הסיבה. אולי אי אפשר לברוח משום דבר לנצח.
דן נאנח אנחה עמוקה. ואז חייך. הידיעה הזו, שאי אפשר לברוח לנצח, מילאה אותו בתחושת וויתור והקלה. הוא הבין פתאום מה הייתה הבעיה כל הזמן. הבעיה הייתה – וזה הכה בו בצורה חזקה ופתאומית, כמו סטירה – שהוא נהג לחיות לבד. זה מעולם לא הפריע לו קודם. גם עכשיו זה לא בדיוק הפריע לו, לא בדיוק. אבל עכשיו דניאל הבין לאיטו שהוא לא מאושר.
מוקדם יותר באותו יום הוא הבטיח לעצמו שלא יהיו שינויים כל שהם. דן היה נחוש שלא לשבור את ההבטחה הזו. הוא הלך לישון אותו ערב כשבראשו אפילו לא מחשבה אחת על שינוי מנהגיו. אבל אפילו אם הוא לא שינה את התנהגותו, משהו בחשיבתו השתנה. וזה היה לעת עתה מספיק.

***

וכעת, סוף כל סוף, הסיפור של יוני.
יוני לא היה משהו רגיל. הוא היה, מה שאפשר לכנות, זן אחר. כל חייו אנשים הסתכלו עליו בתמיהה.
והייתה להם סיבה טובה לעשות זאת. הוא לא היה ילד רגיל, ולאחר מכן לא בן נוער רגיל, ולבסוף לא אדם בוגר רגיל. הוא מעולם לא לקח את העולם שלפניו כמובן מאליו, ותמיד הטיל ספק בכל דבר. הוא חשב, הרבה ועל הכל. הוא קרא הרבה, לפעמים יותר מדי. תמיד היה לו מה להגיד על כל דבר, ואף כי היו לו המון דעות, נראה כי אף אחת מהן עוד לא מגובשת מספיק.
אנחנו לא עומדים לדבר פה על ההורים או על המשפחה שלו. זה מה שאומר לכם. לא כי זהו סוג של סוד, אלא פשוט כי זה לא שייך לכאן. אני גם לא אספר לכם בן כמה יוני היה. זה לא משנה, כי בנפשו ובמראהו הוא היה אדם חסר גיל.
בתור ילד לא היו לו הרבה חברים. אומנם לא צחקו עליו, אבל גם לא ידעו איך לאכול אותו. הוא היה עוף מוזר בכיתתו. תמיד חשב על דברים בכובד ראש, תמיד שאל שאלות קשות שאיש לא ידע איך לענות עליהן, תמיד חיפש משמעות עמוקה ונסתרת.
אם העולם היה מושלם, יוני היה פילוסוף. אבל עם משמעות החיים לא הולכים למכולת, ובפילוסופיה, מה לעשות, אין כסף.
אם זאת, אני גם לא מתכוונת לספר לכם במה הוא עבד. הסיפור של יוני, למרבה הפלא, לא נוגע כמעט בשום דבר מחייו החיצוניים. מצד שני, אין זה מפליא. עולמו הפנימי היה עשיר כל כך עד שלא היה לו כלל צורך בעולם החיצון.

באותו בוקר יום שני היה לו יום חופש. הוא אהב ימי חופש, כמו כל אדם נורמאלי. בימי החופש שלו הוא נהג לקום מאוחר מעט יותר מהרגיל, בערך בתשע ומשהו, לשתות את הקפה שלו בנינוחות מול המחשב בזמן שהוא קורא חדשות, ואז ללכת לשוטט ברחובות העיר. לא היה דבר שהוא אהב יותר מאשר לשוטט ברחובות העיר.
הוא, בניגוד לדן, לא גדל בקמלון סיטי. הוא עבר לשם אחרי הצבא, משום שאהב את העיר הזו. הוא אהב כמעט את כל הערים, אבל את זו במיוחד. היה בה משהו מכשף. היא כאילו שאבה אותו לתוכה עוד ועוד כל יום, והוא מצא את עצמו מתענג על האפשרות לתת לה לכשף אותו.
בסביבות אחת עשרה וארבעים הוא הגיע לכיכר. אחרי שקנה פלאפל וגמר אותו במהירות, הוא התיישב במקום קרוב למזרקה. הוא אהב את הכיכר הזו, ויותר מכל את המזרקה. היא הפנטה אותו. היא הרהיבה אותו. היא שילהבה אותו.
בעודו יושב שם ובוהה במזרקה עם עיניים גדולות ונוצצות, אישה מבוגרת למראה התקרבה אליו.
"סליחה?" היא ניגשה אליו, "אתה יודע איפה זה..." היא פתחה בשיחה קטנה שבמהלכה הסביר לה יוני לאן היא צריכה להגיע. היא חיפשה כיכר במפגש בין כמה רחובות, אבל לא זכרה בדיוק אילו רחובות היא מחפשת. היא סיפרה לו, בעודו מנסה לעזור לה ומציע רחובות בהם ידע שיש כיכר, שהיא אמורה להיפגש היום עם בתה, אותה לא ראתה הרבה זמן. הן קבעו להיפגש, אבל היא שכחה את מקום המפגש, והיא כבר מאחרת.
אילו הייתה האישה מפנה מעט את ראשה ומסתכלת על הכיכר, הייתה יכולה אולי לזהות את אליס, שישבה במרחק מה משם, בספסל של דניאל. אבל האישה לא הסתכלה, ובעצת יוני התרחקה משם והלכה לכיוון אחר לגמרי מהכיוון אליו רצתה להגיע.
לא יוני ולא אליס מעולם לא ידעו איזו טובה גדולה הוא עשה לה. אם אליס הייתה נפגשת אותו יום עם אמה, כמתוכנן, מי יודע מה היה קורה.
שבילי הזמן פונים בנתיבים מוזרים, ואיש לא יודע מה יקרה אם יתפצלו ויפגשו בנקודות בהן לא היה עליהם להיפגש. למרבה המזל, עד שאנשים ימצאו דרך לחזור בזמן, איש מאיתנו לא צריך לדאוג לגבי זה. הזמן זוחל בדיוק בנתיבים להם ייעד את עצמו, וכל עוד אנחנו נישאר מחוץ לדרכו, הוא יוביל את כולנו בבטחה למקום מושבנו.
אולם לעת עתה דבר מכל זה לא שינה לאיש משלושת גיבורינו. אפילו לא ליוני. אם כי דבר מה אכן התבשל בתוך מוחו. הוא הרגיש שהוא על סף הבנה של משהו חשוב, אבל לא היה בטוח מה.
השעה הייתה כעת אחת עשרה חמישים וחמש. מזווית עינו ראה יוני איש גבוה, בעל עיניים כחולות חודרות, יושב ליד אחד השולחנות שבסמוך לדוכן אוכל סיני, שקוע בתוך הטלפון שלו.
משהו בצבץ באחורית מוחו של יוני, משהו שאי אפשר לתאר אותו במילים. ובניגוד לדן ולאליס, שהיו עייפים מדי לשינויים או לגילויים, יוני מעולם לא אמר לא לתובנה. עם זאת, הוא גם ידע שלא כדאי למשוך בזה. אם ינסה לדחוף את התובנה אל תוך המודע שלו, היא עלולה לברוח. עדיף לחכות בשקט, ואם יחכה מספיק זמן, היא תבוא אליו בעצמו.
יוני היה משהו אחר. מיוחד, אפשר לומר.
היה לו זמן. היה לו כל הזמן שבעולם.
הוא קם ממקומו והתהלך אל המזרקה. הוא עמד ככה, התבונן בה, מרותק.
השעה הייתה אחת עשרה חמישים ושש כשפתאום זה הכה אותו. עיניו נפקחו בהבנה, והוא פנה להביט סביבו על האנשים שהקיפו אותו, בכיכר.
אחד ישב ושיחק בטלפון שלו.
אחת הסתכלה תכופות על השעון.
והיו שם עוד.
עוד עשרות אנשים, עוד עשרות סיפורים, שעמדו שם באותו מקום, באותו רגע, בכיכר באחת עשרה חמישים ושש.
רוח קלילה התחילה לנשוב, משנה את כיוונה. יוני הצטמרר מעט ואז פנה הביתה. זה היה יום קר, לפחות יחסית לקיץ.

2. בית משוגעים (אריאל הבן)
זאת הולכת להיות קטסטרופה. אני צועקת את זה ברחובות, ומסתכלים עליי כאילו אני המשוגעת.

אסון.
אני מריחה אותו באוויר. ריח של אבק שריפה, ריח מתכתי של דם, ריח זיעה ופחד.
אני יכולה לשמוע אותו. האזעקות האלה? הצפצופים? הרופאים ישכנעו אתכם שזה טנטון. זה לא. לעזאזל, זה לא.
תכף כולם יראו. אלוהים אלוהים שלא יהיה מאוחר מדי.

מה זה יהיה, שואלת אותי אימא בטון ענייני לכאורה.
התמוטטות, אני אומרת. אפוקליפסה. תקראי לזה איך שתרצי, אבל הנה זה בא.
מי יעשה את זה? חייזרים? כוחות האופל? (היא סקפטית או צינית?)
אני לא יודעת מי אימא. הלוואי וידעתי. אבל רק תסתכלי איך הכל נופל. כל המשטרים סביבנו. תסתכלי על הטבח בסוריה, על הפאלון גונג בסין, על המגפה השחורה באפריקה. העולם משתגע. מישהו החליט לחסל את האנושות.
היא מסתכלת עליי מודאגת. אני קובעת לך פגישה עם דוקטור קובלסקי. בשבוע הבא. יום חמישי בארבע. תזכרי נועה'לה?
כן.

כן.
כן, יש לי חברות.
כן, טוב לי בבית הספר.
כן אני מרגישה טוב.
לא, לא קרה שום דבר מיוחד לאחרונה.
אז מה מטריד אותך נועה.
אני לא דואגת לעצמי, דוקטור קובלסקי. אני דואגת לך. ולאשתך. ולילדים. ולשכנה ממול. ולאיזו נערה אמריקנית או קוריאנית או צ'כית או יווניה שאני בכלל לא מכירה. כולנו בסכנה. אני דואגת לכם, זה הכל.
נועה. (הנימה שלו אומרת בואי נהיה הגיוניים) אף אחד לא רואה את זה חוץ ממך, שמת לב? לא ראש הממשלה, לא האנליסטים הבכירים בכל העולם, לא נשיא ארצות הברית. מה זה אומר לך?
שמשהו רקוב בממלכת דנמרק. שאני אהיה מוכרחה לספר על זה, כי אין אף אחד אחר -
נועה.
עכשיו הקול שלו כבד. מעין אכזבה.

אחר כך הוא מתלחש עם אימא שלי. אני מנסה לצותת, אבל הם רק מסדירים את התשלום.

אף אחד כבר לא מדבר איתי בבית הספר, אחרי שהצבעתי בשעת מחנכת ושפכתי הכל. אני חושבת שהיו כמה שהתחילו להאמין לי, אבל אחרי שיחה עם היועצת כולם חזרו לפוקוס.
לעזאזל לעזאזל לעזאזל.

הוא מציץ בדפים כשהם יוצאים מהמכונה ואז מעיף בי מבט מופתע.
ילדה, מי נתן לך את זה?
זה שלי.
את כתבת?
כן.
זה בצחוק, כן? הוא ממלמל ומושיט לי את ערמת המודעות המודפסות. חמישים ותשע תשעים, ילדה.
אני משלמת. אני יוצאת לרחוב. אני מוציאה מסקינג טייפ.

מודעה ראשונה, ליד הקיוסק הקטן שם.
מודעה שניה, על הגדר של הגן ילדים.
מודעה שלישית, בכניסה לסופר.
מודעה רביעית, על לוח המודעות בספרייה.
גברת? הספרנית שלנו קצת קצרת ראייה אם ככה היא קוראת לי.
כאן זה רק מודעות של המתנ"ס. לא מודעות פרטיות.
תראו מה זה. העולם הולך להתמוטט ואנשים עדיין עסוקים בנהלים מטופשים.
מה זה, מה כתוב פה? היא מוציאה משקפיים (צדקתי). מקמטת את המצח. מופתעת. אני מנצלת את הרגע וחומקת משם.

בערב אימא שלי נכנסת לחדר שלי.
נועיקו, אני מצטערת, אבל זה עובר כל גבול. אני לא מוכנה למודעות האלה. את עושה מעצמך צחוק. דווקא ילדה אינטליגנטית כמוך...
אז הספרנית יותר חדה ממה שהיא נראית.
נועה, את מקשיבה לי?
כן אימא.
קבעתי לך עוד תור.
עוד פסיכולוגית, אני נאנחת.
אומרים שהיא אחרת, אומרת אימא שלי בתקווה, פחות לי יותר לעצמה.
טוב.

אז למה הגעת אליי, היא אומרת מייד כשאנחנו מתיישבות.
כי הכריחו אותי? (רגע אחר כך אני מתעצבנת על עצמי. זה כל כך טינאייג'רי הסימן שאלה הזה בסוף משפט, הנימה של נו-מובן-מאליו.)
ולמה הכריחו אותך?
כי אני מספרת לאנשים מה הולך לקרות בעתיד המאוד קרוב, ולא נעים להם לשמוע את זה.
מה הולך לקרות.
משטרים ייפלו, אני אומרת. כמו דומינו ראלי. בזה אחר זה. מגפות שאין לנו חיסונים בשבילן יתפשטו. המון מלחמות. המון דם. סבירות גבוהה שזה יסתיים במלחמה גרעינית. ככה או ככה, האנושות צועדת לקראת כיליון מוחלט.
נו?
אני מנסה להזהיר אנשים, זה הכול.
יקירתי. היא מתכופפת קדימה ומדברת בשקט, שרק אני אשמע, שהתמונות על הקיר והעציץ בפינה לא יבינו חלילה:
את באמת חושבת שאף אחד לא שם לב?
אני פותחת את הפה להגיב אבל היא ממשיכה מיד:
אל תתחילי לי עם תיאוריות קונספירציה. כולם יודעים. זה שלב בהתבגרות. אבל העולם צועד אל מותו כבר מאות שנים. זה לא יקרה בימייך. גם לא בימי הנינים שלך. אז תחיי את חייך כמו כולם. זה לא יפריע.
אני שותקת המומה.
כולנו משוגעים, היא מחייכת אליי ומתיישרת בכיסא. אנחנו פשוט מעדיפים לא לדבר על זה.
אז... אבל הכל מתבלבל לי ואני לא מצליחה לנסח משפט.
אז תלמדי לחיות עם זה.
כשאני קמה ומודה ויוצאת היא קוראת אחרי, בהצלחה, נועה.


אנחנו הולכים ברחוב, שירה אוחזת בידי האחת, נועם בשנייה. שניהם בעננים. הולכים לסבתא. איך לא נמאס להם מאימא שלי אני לא יודעת.
ופתאום היא מושכת בידי, הילדה שלי עם העיניים הגדולות.
תראי אימא, מה זה? מה כתוב שם?
נועם מתמתח גם הוא על קצות האצבעות לראות.
על גדר הרשת של הגן עוד תלויה המודעה ההיא. אני רואה עדיין את הנערה שטיפסה על הגדר ותלתה אותה כל כך גבוה, שאף אחד לא יבוא ויוריד. שעטפה בניילונית נגד הגשם. איך אף פעם לא שמתי לב שזה עוד כאן.

ה-ע-ו-ל-ם ב-ק-ר-י-ס-ה, קורא נועם לאט.
אמא, מה זה קריסה?
אני מסתכלת עליו ותוהה לרגע מה לענות.


כשתגדלו תבינו.

פולו, איזה יום היום?
אתה מבין שכל הדתיים לא יהיו כאן מחר

"הגמר עצמו, שיטות הדירוג וכל מה שעומד לקרות יתפרסמו מחר" (פולו)
*שיעול*

חמשת הסיפורים שקיבלו את הדירוג הגבוה ביותר ויעלו לשלב הגמר הם… (בסדר אקראי)
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

סיפור 8: ערפל (מגדת העתידות)

יאייייי אהבתי אותו ^.^
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
סיפור 13: מתפורר (Angelica)

ווהווווו בהצלחה לך!
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

.
..
סיפור 2: בית משוגעים (אריאל)

תמיד האמנתי בךךךך D:
.
.
.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
…

.
.
.
.
.
..

סיפור 9: איפה אתם עכשיו? (אקו)

כמובןןןן הסיפור שגרם להמונים להזיל דמעה! מזלט כיפ!
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

.
.
..
.
..

סיפור 4: יום קיץ קר (נו פיר)

וואווווו אני כל כך שמח בשבילך! הוא מאוד מיוחד :O מאודדדד. בהצלחה כולםםם.



*כל הכבוד גם לאופה בתלתלים שהייתה במרחק קטנטן וזעיר מהמקום החמישיי והגיע למקום השישי והמכובד!*

אז, אלו העולים לגמר.

הגמר עצמו, שיטות הדירוג וכל מה שעומד לקרות יתפרסמו מחר/מחרתיים! ^^

הדירוגים נסגרווו

מחר תוצאות.. ואם הרבה יהיו נוכחים היום בערב אולי אפילו היום ^^
גאה בכם D:

יום אחרון לדירוגיםםםם

*כי חפרתם בדיון הקודם*

לאחר דחיות רבות אני מזמין אתכם לדרג את הסיפוריםםםם!
אני יודע שזה נראה הרבה, אבל תאמינו לי שזה קצת ביחס לתחרויות אחרות.

אז.. למי שזאת התחרות הראשונה שלו ולמי שקצת שכח:

דרגו כל סיפור מ 1-10 בתוספת נימוק קצר בתגובה לדיון בו פורסם.
תשתדלו לקרוא הכל! אם אתם באמת לא יכולים דרגו לפחות 8 סיפורים.
תבואו ממקום ניטרלי. לא לשפוט את הסיפור לפי הכותב שלו. תהיו מקצועיים ולא פוגעניים.


כמובן שגם מי שלא משתתף בתחרות מוזמן לדרג!

בהצלחההה.
יש לכם עד ה 3.9

סיפור 14: עורב ושולחן כתיבה (זאבה)

אנוש= שונא

פעם, כאשר קרן אור קטנה עדיין הייתה משוטטת בחדר החשוך, עוד הייתי מאושר. אך עכשיו, כאשר קרן זו נעלמה, נשארתי לבד.
פעם, יכולתי לשמוע אתכן. את הצעקות והצחוק שלכן. עכשיו, אני מוטל על כרית. מת.
פעם, הייתי עורב. עכשיו, אני שולחן כתיבה.
אני מביט בהם, מביטה. כאשר הם נשרפים לאט ממנורה שהוטחה בזעם. לא יכולתי לעשות דבר. רק להישרף איתם. לחיות דרך זעקותיהם, כאבם, ולא לעצום את עיניי.
עכשיו, החיים שלי הם חיים. נולדתי בדמות אנוש. בת אנוש. אך בעולם כמו שלי, מעורבת דם לא יכולה להיות בת אנוש. היא יכולה להיות רק.. יצור. עלוב יותר מאדם, מעט מתחת לבעלי החיים. אלה אנחנו.
נשמות תועות, שלא הצליחו לברוח מהכדור ארץ הזה. ככה הם מאמינים, אך זה לא נכון. אנחנו מה שאתם מתיימרים לקרוא מלאכים. יותר נכון, נפילים.
אנחנו חטאנו ועל כך עלינו לשלם. מכיוון שיצרנו את המקום הזה, שבו בני האנוש יכולים לחיות בשלווה.
בהתחלה, הם היו כמו משחק. חיילים שנעו ללא מטרה או כיוון מוגדר. עצמים אקראיים שנשלטו בידיי ישיות גדולות ממה ששבב הזיכרון העלוב שלהם יכל לקלוט.
אך אחר כך, כשרגשות החלו להתפתח מהם, הם נהיו נאמנים ומתו בשביל להגן עלינו למרות שלא יכולו לעשות דבר. בגלל זה נתנו להם מתנה,היכולת המופלאה למות.
בכל יום באים אל הכלוב שלי אנשים הרוצים לחיות לנצח, ובכל יום אני מוכה, מושפלת לצורך תאוותם הבלתי פוסקת.
הם לא מעריכים את מתנתם, בני האנוש האלה. הם רוצים את הדבר היחידי שאני לא יכולה לתת להם. בני אנוש חמדנים, ערמומיים, מטומטמים. ככה אתם מתייחסים לבורא שלכם?
בהיתי בבן האנוש שבא אליי היום. זה היה רק אחד, זכר בן 56. כנראה עשיר.
"אז," אמרה בת האנוש שהייתה האם של הגוף הזה. "אתה רוצה לקנות אותה? את הטינופת הזו?"
"כן." אמר האיש, בלי להתרברב הציע לה מקום טוב יותר לחיות בו, בעל בריא ובית אחוזה קטן באיזור כפרי. היא אמרה כן וזרקה את החבל אל ידיו. הוא משך בעדינות החבל, כאילו אותת לי להתחיל ללכת. קמתי על רגליי והתחלתי ללכת. גופי היה קשה.. זה מוזר. רגליי בקושי זזו וידיי היו כאילו עשויים מאבן. כבדות וחסרות תועלת. לא ציפיתי ליותר מזה, רק העובדה שיכולתי לזוז הפתיעה אותי. רגליי זעקו בכאב ובזעם כאשר ההליכה המריצה את הדם מעלה אל הלב, להתנקות ולחזור במערכת בלתי פוסקת של הובלת דם. לא העזתי להזיז את ידיי. היה לי מספיק כואב באותו הרגע.
"הו," אמר האיש ונתן לי להתיישב על רצפת הכרכרה. "אני מקווה שהסטומה הזו לא פגעה בגוף שלך יותר מידי."
הבטתי בו, היה משהו מוכר בעיניו הכחולות-כסופות, הקרירות בהן מנחמת באופן מעט לא הגיוני. אך בכל זאת, ניסיתי למצוא משהו בצורת לסתו, בצורת פיו או בקמטי הדאגה שהיו חרושים במצחו. משהו בשער השחור שסורק לאחור בקפידה ובבחירה המטרידה של אדום, אדום כמו הדם לריפוד כיסאות הכרכרה.
שמו נח על קצה לשוני.. יכולתי להיזכר בצורת שמו בראשי אך לא הצלחתי להגיד אותו.
"שמי הוא.. טובייאס. האנך מזהה אותי לאון?" שאל והרים אותי על ברכיו. הנחתי את ראשי על כתפו, כמו שהיינו ילדים. הוא חיבק אותי. ידעתי שעכשיו אני בטוחה. שמעתי את הרטט בחזהו רגע לפני ששיר הערש יצא מגרונו, קולו היה קול בס עמוק אך איכשהו הצלחתי להיזכר בקול שלו. הוא היה הזמר הלא רשמי של גן עדן. הוא היה טהור כל כך.. לפני שהמצאתי את השעשוע של בני האדם. אז, הוא הוכיח לי עד כמה אכזרי הוא. הוא יעשה הכל.. הכל, כדי להשיג את מטרותיו. אבל כל עוד לא הפך לאויב, אני בטוחה. התמקמתי כך שאוכל לשמוע את הרטט בחזהו טוב יותר וחיוך קטן עלה על פניי. החיוך הראשון שהגוף הזה איי פעם ראה.
"אוי לי," הוא אמר. "את לא מקשיבה לקול המדהים שלי, לא כך?" שאל וליטף את שערי. שערי המתפורר, המכוער והמטונף. מאיזו סיבה שבעולם הוא ירצה לגעת בשער כזה?
"אני מקשיבה לך." אמרתי, בקול שלא הוציא הגה מלבד צרחות כאב וזעם. הוא נשמע שבור וקרוע באוזניי, אך משום מה טובייאס נשען לאחור וחיבק אותי חזק. יכולתי להרגיש את דמעותיו.
"הגעתי לכולם מאוחר מידי לאו," הוא בכה. "מאוחר מידי! את היחידה שהצלחתי להציל.. למה? למה?"
"אתה לא צריך לבכות," לחשתי והרמתי אליו מבט.
"גם אלייך הגעתי מאוחר מידי יקירה. תמיד מאוחר מידי, תמיד לא מספיק מוקדם?" הוא בכה. יש לו.. רגשות? נזכרתי במשהו.
'למלאכים אין רגשות.' פסקה הדנות והביטה בי בכעס.
'למה?' שאלתי. הרגשתי את הגוף הקטן שלי, שמעתי את הקול התמים שלי.
'ככה.' השיבה. זכרתי את עוצמתו של המבט אך לא ממש הבנתי מה פרושו.
'אבל.. למה?' שאלתי. מביטה בה בעיניים גדולות. 'אם אנחנו שופטים אותם וגוזרים עליהם מוות, אנחנו לא אמורים להבין אותם?'
'את, ילדה. אין לך שום זכות לדבר!'
'למה?' שאלתי שוב. הכל היה כל כך.. מבולבל.
'כי את יצרת אותם ילדה סרת מעצורים! בורה! טיפשה! מה חשבת לעצמך?'
'רציתי מישהו לשחק איתו..' מלמלתי וקברתי את עיניי ברצפה
'את מה..?' שאגה הדמות. זכרתי שלא פחדתי, זכרתי שהייתי משועשעת.
'אם למלאכים אין רגשות,' אמרתי והרמתי אל הדמות מבט. 'אז במה שאת שרויה עכשיו קוראים כעס.'
ברגע זה, זה יצא משליטה. זכרתי כאב ופחד קטן שבצבץ בי בכל פעם שפתחתי את פי. אחר כך החזירו אותי מהבידוד אל הכיתה הרגילה. התיישבתי בפינה הרחוקה. מנסה להיבלע ככל האפשר, זכרתי את הילד ששאל אותי אם אני בסדר ואמר לי בוקר טוב. זכרתי אותו, את טובייאס. זכרתי שהוא תמיד הפסיק בקרבות ותמיד הסתובב לידי מחשש שירביצו לו. ילד מוזר..
"זה בסדר.." אמרתי, הרמתי יד דקה והנחתי על ראשו. הוא פתח את עיניו בתימהון. "אני כאן עכשיו. הכל יהיה בסדר, רואה?" שאלתי וניגבתי ביד רועדת את דמעותיו. הוא הבחין ברעד שלי והסיר בעדינות את ידי מפניו.
"את כל כך.. שברירית." לחש. "איך הגענו למצב הזה?"
שתקתי. לא העזתי לומר. רק נשענתי על חזהו. רציתי לשמוע את הרטט החזק של חזהו בזמן ששר. זה מילא אותי בנחמה. יכולתי להרגיש את הקשר שנוצר בנינו. הוא נוצר עוד קודם, חוט דק שהתעבה עם השנים. אך בגלל הפרשי הזמן הופרדנו, אך תמיד הרגשתי אותו. תמיד. חוט קטן שהחזיק אותי מעל המים.
כשהגענו הוא הורה למשרתו לקחת אותי לאחוזה בזרועותיו. הוא הניח אותי באמבט ענק והחל וקרצף אותי. אחרי כמה זמן הבטתי בידיי, הן היו לבנות כל כך.. הן כמעט ולא ראו אור שמש מכל הלכלוך שהצטבר עליהן במשך השנים. השער שלי נפל על פניי לפתע. שער שחור, כמו לטובייאס. אנחנו קשורים. איך שלא תסתכל על זה החיים שלנו קשורים.
אחרי שהמשרת סיים לסרק את שערי הוא הוציא אותי מהאמבט וייבש אותי. המבט שעל פניו היה אדיש. מת.
הוא קצץ את ציפורניי והלביש אותי בחולצה ענקית וקשר סרט דק בגוום שמנת כדי להדגיש את היותי נקבה.
כשהוצגתי בפני אדונו הוא החל לצחוק.
טובייאס טפח בידו על הכיסא שלידו. הלכתי לכיוונו אך ישבתי על ברכיו והשענתי את ראשי על חזהו.
"הו, לואין. לואין הקטנה והמתוקה שלי." הוא אמר. "את נהיית כל כך יפה. אך את צריכה יותר ביטחון עצמי. הנה" אמר והניח את גופי על הכיסא שלצידו. "ככה יותר טוב?"
הבטתי בו ולא עניתי. ראיתי את התקווה מתחילה ליסוג. חייכתי, עיקום קטן של זווית פי והתקווה התפרצה בעיניו. הו, טובייאס. כזו נשמה פשוטה ויפה. מתאים לך להיות מלאך.
"הו, הנה הואר!" קרא טובייאס. מצמצתי. הואר.. גם שמו נשמע לי מוכר. לא זכרתי את כל השמות החדשים שנתנו לנו. כשזרקו אותנו כמו כלבים מוכי כלבת הם הרגו יותר ממחצית מאיתנו. הם אמרו שנחייה אלפי סיבובי חיים של סבל. שלא נוכל להתקרב אחד לשני אך הם שחכו דבר אחד. הם שחכו את טובייאס. הוא ציפה לזה, לכן הוא קשר קשר דק, דק כחוט לכל אחד שהיה עלול ליפול. מי שלא נפל, קרע את הקשר הזה. אך הוא לא ממש סבל. שיתפנו פעולה. אני הייתי הראשונה שהוא יצר איתה קשר. הצעתי לעזור לו והוא הסכים. בחרתי את אלה שסביר להניח שימותו וקשרתי איתם קשר. לכן, נשארו לי רק שלושה קשרים מתוך 24 קשרים. 10 קרעו את הקשר והשאר.. פשוט מתו. אני זוכרת אחד, שחשבתי שיצליח לשרוד אך הוא התאבד כל עוד נשמתו בו. מבלי ששמתי השמלה הכבדה הוחלפה בחולצה רכה בצבע כחול מלכותי וסרט פשטן כסוף נקשר סביב מותניי. כנראה כדי לתת את האשליה שזו שמלה.
הובלתי אל הכיסא, האוכל שהוגש לי היה מרק צח ומעט אורז.
"מצטער על זה," אמר טובייאס. "אבל בקושי אכלת אז אנחנו צריכים לתת לך אוכל פשוט לפני שתהיי מסוגלת לאכול משהו אחר. בסדר?"
הנהנתי. אכלתי לאט, למרות שהאוכל היה פשוט הוא היה טעים להפליא. אחריי הארוחה השקטה הובילו אותי לחדר שינה. היה לו את הריח של טובייאס.
הפנתי אליו מבט שואל.
"אהמם.." הוא מלמל כמו ילד שנתפס בכלכלתו. "לא חשבתי שאמצא עוד מישהו אז לא החנתי חדר וברגע שנודע לי שנמצאת באתי ברגע הראשון כדי לקחת אותך.. לא מאוחר מידי.."
חייכתי וצעדתי אל המיטה. רגליי כבר היו עייפות מכל היום המתיש אך פקדתי עליהן להגיע למיטה.
"הו, אין סיבה שתאמצי את עצמך, ילדה קטנה." אמר מישהו. הרמתי את מבטי וראיתי את אחי. אחי הגדול.. הוא.. לא מזהה אותי? האור שבעיניו היה כבוי. עיניו היו.. חסרות חיים. מתות. הוא נשא אותי והניח אותי על המיטה. הוא כיסה אותי ונשק על מצחי.
"לילה טוב," הוא לחש. "אחת קטנה." עצמתי את עיני ונדחפתי לשינה חסרת חלומות.
התעוררתי אחרי.. כמה זמן. בהיתי במשך כמה דקות בתקרה הלבנה עד שנזכרתי איפה אני. הרגשתי גוף נושם לצידי. אנרגיית החיים שלו הייתה כמו.. איך אתאר לכם את זה? כמו הר ענקי שאת רואה במישור של מדבר נטול כל חיים. כמו נהר שגורם לכל הסביבה להיות ירוקה. ככה זה. ככה הייתה אנרגיית החיים שלו.
קמתי מהמיטה ונכנסתי לארון שלו. ראיתי מגירה קטנה. פתחתי אותה והופתעתי לראות שמלה פשוטה בגוון קרמל עדין. הורדתי את החולצה ואת סרט הפשטן. בתוך המגירה היו גוז תחתונים חדשים וגרבי-נעל. אלא היו גרביים גבוהות בצבע לבן טהור עם שני שרוכים בכל גרב שעליהם תלוי זוג פונפונים לבנבנים ואיפה שהגרב אמורה לדרך על הרצפה היה תפור שם שכבה דקה של עור בצבע חום בהיר. לבשתי את התחתונים ואז את השמלה ואת זוג הגרבי-נעל. הלכתי בין הכולבים והחולצות ומצאתי מעיל. הוא כנראה היה שלו כשהיה ילד. לבשתי גם אותו. טובייאס תמיד אהב לשמור את כל הבגדים שלבש. לא ברורה לי הסיבה אבל הוא נהנה מהאוספים האלה. אחרי כמה זמן ששוטתי בחדר הארונות שלו מצאתי קופסה מרופטת. לקחתי אותה והנחתי אותה על הרצפה. פתחתי אותה ומצאתי זוג כפפות ירוקות-חומות, כובע חום-לבן וצעיף ירוק בהיר. שמתי את הכובע על הראש, את הצעיף שמתי ברפיון של צווארי ואת הכפפות השארתי שם אחרי מדידה מהירה. לא אהבתי אותם. אחרי שהלכתי עוד כמה צעדים התעייפתי. עצרתי והסתובבתי, חזרתי על עקבותיי וראיתי את המשרת מכפתר את החולצה לטובייאס. הם דיברו בקול נמוך.
לפתע, טובייאס הביט לכיווני והחל לצחוק. מצמצתי בבלבול ויצאתי מאחורי החולצות.
"לואן הקטנה והחמודה." הוא אמר. "שוטטת שם הרבה זמן?"
הנהנתי והתיישבתי לצידו.
"לאון," הוא אמר בדאגה. "מה את זוכרת?"
"לא הרבה," אמרתי. "מוטטתי את מגדלי הזיכרון כדי לא לשהתגע."
"הו לאון. עכשיו הכל ברור." הוא אמר בהקלה מסוימת אך.. היה משהו אחר בקולו. "אבל יש משהו שלא ברור לי."
"מה?" שאלתי והשתעלתי. הקול שלי היה מחוספס כמו אבן שריסקו שוב ושוב, אלפי פעמים.
"את. את אף פעם לא נכנעת. למה מוטטת את המגדלים?"
ניסיתי לדבר אך לפתע לא יכולתי.. זה קורה.. שוב. הלב שלי ניסה לצאת ממקומו, הריאות שלי צרבו כאלו לא נשמתי שעתיים השרירים זעקו בכאב שלא הצליח להתבטא, המוח שלי הרגיש כאילו נמס וכל זיכרונותיי נלקחו ממני. הבטתי באיש המגודל בזמן ש.. הדבר הזה שעל ה.. משהו ה.. ע.. גו.. ל.. שלו.. הוא.. הביט בדברים.. שהיו יותר.. בהי..ר..י..ם.. יותר משאר ה.. דבר הזה ש.. מסביב. הבטתי בחוסר עניין. משהו בתוכי כאב. אני מבינה.. זה כאב? פתחתי את הפתח שדרכו אני.. פתחתי את.. מה זה היה? איך קראו לזה? איפה אני? מה זה המקום הזה? מי אני? מה.. אני? סרטתי את מפרק ידי וצפיתי בעור נ.. רפא במהירות.
"לא לא לואן!" הדבר המגודל אמר. "לא לפגוע בעצמך. שמעת אותי?" מצמצתי. "אחזיר לך את זכרונותייך."
לפתע הוא דחף משהו לתוך עיניי. צרחתי בכאב. כן, זה כאב! אני זוכרת.. לא, אני זוכרת. אני זוכרת! לא! לא! לא!!!!!!
ליבי החל לדפוק במהירות ראותיי צרבו, עיניי שרפו. הרגשתי כאילו כל הכאב שבעולם תוקף אותי. דוקר אותי וגורם לי לדמם.
"לאון? לאון?" נשמע קול מרוחק. "די די, תרגעי. זה לא כל כך נורא. די, הכל בסדר לאון. הם לא יפגעו בך שוב, הם לא ייגעו בהם שוב. אל תדאגי להם." הוא אמר ובא לחבק אותי אך נשארתי בצורת כדור, צורת עובר. הנחתי את ידיי על אוזניי, לא רוצה לשמוע. לא רוצה. לא רוצה לשמועמ את הצרחות, לא רוצה להרגיש את הכאב הממכר הזה של רגע לפני המוות. לא רוצה למות, לא רוצה. לא רוצה את הכאב. לא רוצה! לא רוצה ניסויים לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רו.. צה. אני לא רוצה את כל זה. דמעות החלו לנזול בפניי, שבילים רטובים של כאב. לבסוף מישהו חיבק אותי. זה לא היה טובייאס. זה היה מישהו אחר.
"לכי לישון אחות קטנה." הוא לחש ושלח אותי לממלכת השינה. נדדתי שם, מתחמקת מסיוטים ומתיישבת בחשכה. הבטתי בחשכה עד שהורשתי לחזור לגופי בעולם הערות. פקחתי את עיניי וראיתי שהורידו ממני את הצעיף והכובע והמעיל. מתחתי את ידיי ורגליי וקמתי. או יותר נכון ניסיתי לקום. אך נערה גדולה יותר ממני עצרה בעדי. היא הייתה יפה. השער החום הבהיר שלה גבל בזהוב ועיניה היו חומות, חומות בהירות כאלה.
"את מאמצת את עצמך יותר מידי." היא אמרה וניסית להכניס אותי לעולם השינה אך חמקתי מהפתח. היא בהתה בי בפה פעור.
"איך.. את..?" היא גמגמה. מצמצתי בהפתעה. מה קרה?
"הא, קרן. אני רואה שפגשת את אחותי הקטנה." אמר מישהו מאחוריה.
"הא, זו אחותך הקטנה? אם כך אין פלא שהיא חמקה מהשער. בטח היא.."
"לא." קטע אותה. "היא לא כמוני. יש לה את היכולת לשלוט בכל העולמות אך בגוף הזה מה שהיא יכולה לעשות מוגבל. היא הייתה 'הזאבה' שם."
"היא.. זו היא?" שאלה
"אכן." אמר טובייאס. תמיד חשבתי שיש לו את היכולת להופיע בזמן המתאים. גם אם זה אומר בזמן המתאים לקבל עונש שלא מגיע לו אבל זה פועל לטובה ולרעה.
"הו, מאסטר." היא אמרה וקדה. כך גם הואר.
"אז, לואן. את מרגישה יותר טוב?" שאל. הנהנתי. "בעיני בני האדם את תהיי ביתי. מכיוון שיש בנינו דמיון לא יחשדו."
"אבל מאסטר," אמר הואר. "איך תסביר את הופתעת?"
"בקלות, האישה ההיא חטפה אותך ממני כשהיית עוד תינוקת והתעללה בך במחשבה שאת מעורבת. כשסוף סוף מצאתי אותך זיהיתי אותך מייד. דרך אגב, זה לא רחוק מהאמת."
"אז אתה האבא של הגוף הזה?" שאלתי
"כן," הוא אמר וחייך חיוך מבויש. "הייתי חייב להתחתן מכיוון שנולדתי למעמד גבוהה אך אחרי.. כמה שבועות המשפחה של אמך איבדה את כל ההון שלה ושקעה בחובות אך לפני שהודיעו על כך רשמית הוריי דאגו שנתגרש. אחותה של אמך רצתה נקמה, כי הייתה אמורה לרכוש את הכל ובמותה של אמך בלידתך הכל הועבר עליה. כל החובות וההשפלה. אז היא טענה שהילדה גם שייכת לה ולקחה אותך. אני נשבע לך לאון, לא ידעתי שיש לי בת! לא ידעתי שזו את!"
"אי הידיעה לא פותר מעונש.." מלמלתי. "רגע," אמרתי בבהלה. "זה אומר ש.. אתה האבא שלי ואין לי שום אח ואין כלום?"
"לא הייתי אומר את זה," אמר טובייאס. "יש לך אותי, בהטחה הזו הם רק משרתים. אבל הם ילמדו אותך לרכב על סוסים, אסטרטגיה לחימה בכלי נשק וכל מה שאת צריכה לדעת. וכמובן, גם ריקוד." עיוותי את פניי. ידעתי לאיזה סוג של ריקוד הוא מתכוון. הוא צחק.
"ארוחת הבוקר מוכנה." הודיע הואר והוביל אותי לכיוון חדר האוכל. שתיתי שוקו מתוק ואכלתי צלוחית של מרק ירקות. טובייאס נראה נחוש להאכיל אותי עד שאצא מכלל סכנה.
אחרי כמה שבועות הצלחתי לשלוט בגוף שלי לגמרה, אולי לא אמרתי לכם אבל לא הצלחתי לשלוט בגופי לגמרה. לפעמים היו פעמים שלא הצלחתי לזוז או להפך. שהיו תנועות לא רצוניות. וגם עליתי במשקל ויכולתי לאכול דברים שהם לא נוזלים. המצב שלי השתפר. גם מבחינת הלימודים, התחלנתי לעשות התקדמות משמעותית בחומר והתגלה שרכיבה זה די כיף. אבא(החלטתי לקרוא לו אבא מטעמי נוחות) אמר שבעוד שבוע הוא ייתן לי סייחה לטפל בה. המצב היה נחמד.
אחרי כשנתיים יכולתי להתחיל לרכב על הסייחה שלי והכל היה נחמד אבל.. הייתה לי הרגשה רעה. הייתי בת 16 כבר. והתחושות האלה התחזקו אצלי. התחלתי ללמוד את היכולות שלי והכל.. לפתע ראיתי את זה ברור כמו השמש. הולכים לפשוט על הבית. הולכים להרוג.. להרוג.. להרוג את.. כולם. אבל המטרה שלהם היא אני. ידעתי את זה. רצתי הביתה, דרך האולם הראשי.
"הכל בסדר, גברתי?" שאלה ליטה. היא הייתה הילדה שהיה לי קשר איתה. הקשר השלישי שלי.
"ליטה, בואי." אמרתי. היא הניחה את המגש על הרצפה ורצה אחריי. עצרתי מול חדר העבודה של טובייאס(כן, בתוך הראש שלי תמיד יקראו לו טובייאס.) והרגעתי את הנשימה שלי.
"מה קרה גברתי?" שאלה שוב ליטה. התעלמתי ממנה ודפקתי על הדלת. לא חיכיתי לתשובה ופתחתי אותה. הבטתי באיש האלגנטי שהיה ישוב על הכורסא מול אבי.
"על מה המהומה לואן?" שאל.
"אה, על הילדה הזו דיברת?" שאל הזר. טובייאס הנהן. מה קורה כאן?
"טוב, נראה שיש לה משהו לומר אז, ברשותך אני אלך." אמר הזר וצעד לכיוון הדלת. כשהיה מולי הוא עצר, הרכין את ראשו, תפס את מפרק ידי בעדינות ונשק על אצבעי. הבטתי בו בתימהון.
"היה נעים להכיר אותך ליידי ווינדוולף." אמר והלך לו לדרכו.
ליטה דחפה אותי מעט וסגרה את הדלת בעדינות.
"מה קרה לאון?" שאל טובייאס באתי לומר לו אך לפתע ידעתי. אבא שידך אותי עם האיש הזה.
"מי זה האיש הזה?" שאלתי
"הברון לודווייג." אמר. "את הולכת להינשא לו ברגע שתגיעי לגיל המתאים לנישואין."
"למה?" שאלתי
"כי לא אוכל לטפל בך לאורך זמן לאון, הוא גם.. מלאך שנפל. זה היה.." לא הקשבתי לו עוד. ידעתי מי זה.
"למה דווקא הוא?" שאלתי
"כי הוא היחיד שיכול להשתלט על הכוחות שלך אם הם יצאו מכלל שליטה." אמר
"הוא לא." פסקתי. קראתי את האנרגיה שלו. הוא היה חזק אבל לא מספיק אבל היה שם משהו.. מוסתר.
"עדיין," אמר. "הוא חזק. אולי אפילו יותר חזק ממני."
"טוב," אמרתי. "נגיד ש. אבל מתי אגיע לגיל המתאים לנישואין?"
"עוד חודש." אמר.
"מה?"
"בגיל 17 את תהיי כשרה בכל הבחינות לנישואין." אמר טובייאס.
"אני לא מכירה אותו, ומה מבטיח לך שאחיה את שאר החודש הזה?"
"מה זאת אומרת?" שאל, הרגשתי כעס בקולו. כעס וחשש.
"הולכים לשרוף את בית האחוזה בקרוב." אמרתי. אך מה שראיתי השתנה. כבר לא ראיתי את הבית נשרף. "או לנסות לשרוף."
"אם זה המצב," אמר. "אז צריך להתכונן. את יודעת בדיוק מתי?"
"היום ב12."
"בבוקר?" שאל. הבטתי אל השעון. 11:58
"לא בטוחה.." מלמלתי.
"טוב," אמר. שמעתי את זה בקולו. אנחנו נהייה מוכנים בעוד 2 דקות אם זה תלוי בו, וזה תלוי בו. "בואי נתחיל להעיר את המקום הזה!
ליטה, לכי אל בעלי החיים. לואן, תודיעי לכולם ותתחמשי."
"איי איי קפטן!" אמרנו אני וליטה באותו הזמן. היא פתחה לי את הדלת והתחלתי לרוץ, הואר נמצא למעלה, מנקה וקורא בספרייה, רצתי אליו והודעתי לו. אחר כך רצתי לחדר השני ואמרתי לקרן ולורן שכמעט סיימו לנקות. ירדתי למרתף ולקחתי את עגלת כלי הנשק. השתמשתי באנרגיה כדי להעלות אותה למעלה. עברו 5 דקות. שקט. לרגע חשבתי שהם לא יתקיפו עכשיו אבל אז הונחה מטפחה על פי. לא נשמתי. קטעתי את האנרגיה שלו והוא התמוטט. הסתובבתי וראיתי את האיש השני, המבט שעל פניו היה אדיש אך הרגשתי שהוא היה מפוחד. לקחתי סכין וזרקתי עליו, הוא עצר אותו באוויר וזרק לכיווני בלי לגעת בה. פיצלתי אותה לשניים ותקעתי אותן בראשו משני הצדדים. הוא מת כשעיניו פעורות. פרסתי את האנרגיה בכל הבית, יותר נכון לומר שהערתי את האנרגיה בבית. ידעתי שכל מי שרוצה יכול להרוג אותי במצב כזה אך רוב הסיכויים שלא יוכלו להתקרב אליי.
"נו נו נו." אמר קול מוכר מאחורי ראשי. "את עושה בעיות ליידי קטנה?"
"כן." פסקתי ותקפתי אותו. הוא התחמק מכל ההתקפות. כאילו שאנרגיה לא משפיעה עליו.. לא נכון! הוא.. הוא היחיד שיכול להתחמק מזה. לא יכול להיות שזה הוא, נכון?
"כן יפה שלי, זה אני." אמר וסובב את גופי כך שאוכל לראותו. הוא חייך, הצלקות שלו נגלו עכשיו. הוא נישק אותי נשיקה מגעילה.
"מה קרה? אינך אוהבת אותי יותר?" אמר. "תדעי לך, שכשנהייה נשואים. את תקבלי הרבה יותר מזה." הבטתי בו במבט אטום. אז זה כן הוא. הוא השתגע.
"מה קרה לך?" שאלתי שכשיחררתי את מערך האנרגייה.
"השתגעתי לואן." הוא אמר. שמעתי את הנשמה שמאחוריי השיגעון. "אם את רוצה, תהרגי אותי. אבל אם תעשי זאת.. את תהגי אותי לתמיד."
"לא," אמרתי. "אני פשוט אהרוג את הטירוף שמסביבך."
"זה בלתי אפשרי." הוא פסק.
"בבקשה אל," אמרתי. "אל תחליט שאי אפשר לעשות משהו לפני שניסיתי."
"בסדר." אמר והתיישב על הרצפה בסיכול רגליים. הוא הרכין את ראשו. התיישבתי מולו ונגעתי עם אצבע אחת במצחו. נכנסתי לתוכו, הרגשתי איך גופו נהיה קר יותר ויותר בכל שנייה שעוברת. הרגשתי את החתכים שנפערים ונסגרים בבשרו במהירות מהממת. זה היה מהמם. כשניסיתי, זה היה אדיר. הייתי צריכה להפריד את כל סיבי השיגעון שסביבו בלי שייגרם נזק לרקמה החיה. כלומר לנשמה.
הזעתי כשעבדתי. אף פעם לא סיפרתי לאף יצור מה שעובר עליי כשאני מפרידה את הסיבים העדינים, מחברת את הקרועים ומוציאה את המתים, האבודים. במידה יחסית גדולה אני הוזה, אני לא נמצאת במקום שבו הריפוי קורה. ככל שההזיות שלי יותר חמורות כך הטירוף יותר גדול. אבל החולה הצליח ליצור איתי קשר ישיר כך שלא אמורה להיות בעיה. אבל.. משהו לא נכון.
הבטתי בצער כשראשי נערף. חבל.. סיימתי לנקות את נשמתו והבטתי דרך עיניו. הוא הביט בגוף כרות הראש שלי. דם הכתים את כל הרצפה. הרגשתי שאני נמשכת לכיוון כלשהו שלא יכולתי להגדיר מראש. הבטתי בו, רציתי לחבק אותו, לנשק אותו בפעם האחרונה. הוא חייך ועצם את עיניו. לא נותן לי לראות את הדמות. אבל רגע.. מאיפה באו החתכים.. ראשי הכרות..?
הרגשתי איך אני מותחת חזרה בכאב שפילח את כל גופי. פקחתי את עיניי רק כדי לראות יער, עצים. להקה של עורבים הייתה שם, כך נוקבו עיניי.

סיפור 13: מתפורר (Angelica)

-22.4.13-

ליל יום שישי ההוא היה קריר. לאורך שביל קטן טייל נער צעיר, איידן בלום שמו, עם חברתו ליאנה ג'ונסון. פניו של איידן הזכירו עורב. תווי פניו נטו בזווית חדה ממצחו עד לאף דמוי מקור. פיו וסנטרו היו קעורים. כשחייך, התחדדו שפתיו החוצה במקום להתכווץ כלפי פנים.
פניה של ליאנה היו שונים. פניה היו מלאים. קפלי העור נעו מלמטה למעלה, בצמוד לאוזניים ארוכות ואף רחב.
הם בילו ערב נעים בפארק. עשו פיקניק תחת צלו של עץ דובדבנים שאותו כינו 'ארוחה רומנטית'. ולבסוף טיילו בשביל המרכזי. הפעם הם הרחיקו לכת לשביל צדדי בגן הפרחים, סמוך למסעדה יוקרתית בכניסה לפארק. היו שם סוכות קטנות שכוסו בצמחים מטפסים. איידן הוביל את ליאנה לאורך השביל ואל תוך אחת הסוכות. היא הלכה בעקבותיו, אוחזת בידו השמאלית. ענפים קטנים משכו קלות בשערות ראשה. ריח של אדמה לחה, עשב ועלים רטובים אפף את המקום. היה מעט חשוך באזור, תאורת הפארק חדרה במעט מבעד למצחייה באופן לא אחיד וצבעה את הרקע בכתמים אפורים.
הם נכנסו פנימה, פסעו כשלושה צעדים ואז ליאנה נתקלה במשהו ומעדה.
"מה קרה?" שאל איידן ומיהר לעזור לה לקום. "את בסדר?"
"איידן," קולה היה חלש ושקט. "יש כאן מישהו. נתקלתי בו."
"זה בטח איזה הומלס דפוק." ענה.
אט אט עיניהם התרגלו לאפלה. הם התבוננו בגופת האישה שהייתה מונחת למרגלותיהם. היא מתה. צווארה שוסף לעומק. צבעם של השרירים הגדומים היה אדום כהה. העור לעומת זאת היה חיוור ונמתח קלות לאחור בקצוות הפגועים, כנרתע מפני מגע עם הבשר האדום. עיניה היו פקוחות ושובל ארוך של דם קרוש התפתל מנחיריה. שיערה היה סמיך ונח דבוק לעורפה. פניה, ידיה ורגליה היו חבולות והיו מכוסות בכתמים כהים. על בטנה היה פתק קטן מקופל, איידן התכופף להרימו וקרא בליבו את הכתוב. כשאתה מת העולם מתפורר לנגד עיניך.
ליאנה התחילה לצרוח.


-2.5.13-

מישל קליין זזה בשנתה. היא חלמה שמישהו נוגע בכף רגלה. כשפקחה את עיניה, לא זכרה היכן היא.
דממה שררה בחדר. היא שכבה לא ניע במשך מספר דקות, מתבוננת בתקרה. אחר כך הביטה בשעון המעורר שעמד על השידה בצמוד למיטה. הספרות הורו על שלוש וחצי לפנות בוקר, היא ישנה רק שעות אחדות. העייפות שחשה הייתה כמו כאב עמום בגופה.
לפתע הבחינה מישל קליין בנוכחות שאדם נוסף בחדר, קול של אדם אחר, מתנשם בכבדות. היא נאלצה לשבת בחדר החשוך שבו בילתה מרותקת למיטתה עקב מחלה שלושה ימים ולילות. סביבה לא הייתה אלא אפילה. הלילה היה הביל והחום הלוהט כאילו עטף אותה בשמיכת נוצות עבה. כותונת הלילה שלה דבקה לגפה הצנום מחמת הזיעה. אך היא שמה לב שהריח הרע לא נודף ממנה.
למישל קליין היו פנים עדינים, צרים מעט, שיער ארוך ובהיר, גולש לעבר הכתף ומתולתל בקצוות. היא לבשה כותונת לילה לבנה עם עיטורים אדומים. עורה היה חיוור, נקי מאיפור ועיניה הקטנות ירוקות.
היא חזרה ושמעה את הקול האחר, מתנשם. היא ידעה שמישהו עומד בסמוך למיטה. היא קפאה במקומה וחשה כיצד האימה משתקת את גופה. ואז התרוממה במהירות.
פניו של האיש שעמד שם נראו כמו שד שעלה מן האוב. הוא לבש חליפה מגוהצת ושחורה, מחולצתו התנוססה עניבה אדומה שאותה קשר בקפידה. מישל קליין הביטה בפחד פניו של האיש, היא לא הצליחה להכריע אם אלה היו פניו או פני מסכה. בידו האחת עטופה כפפה בוהקת מלובנה, החזיק האיש בסכין קצבים גדולה. בידו השנייה עטופת הכפפה החזיק בפנס, אורו החיוור חדר לעיניה הירוקות ולאור הפנס נצצו כזוג אבני אזמרגדים. בזווית עיניה חיפשה מישל את קווין בעלה, אך לחוסר מזלה מצאה אותו שרוי על רצפת החדר, חסר כל רוח חיים. היא נאבקה בדחף לא לצרוח לנוכח גופתו השרויה בקצה החדר אפוף הצלילים.
היא אימצה את עיניה כדי לראות את פניו של הפורץ, אך כאשר הוא הניח את הפנס גילתה לבסוף שאכן מסיכה מסתירה את פניו. האיש היה בעל מבנה גוף רזה וקומתו הייתה גבוהה ומאיימת למראה. גופו הדיף ריח צנחה שעורר במישל בחילה וטשטשה את שדה ראייתה.
"אני אתקשר למשטרה, רוצח מטורף." הזהירה בקול רועד ודופק ליבה הלם כמו פטיש.
ברגע שהבינה את מה שאמרה, ידעה שעשתה טעות נוראית. בזריזות שלא הייתה מוכנה לה, משך את רגליה והטיח את גופה על הרצפה. קור חזק עטף לרגע את פלגי גופה החשופים, הוא הכה את פניה וראשה נזרק בחוזקה לצד ימין, עד שחשה כאילו נשבר צווארה. היא התגלגלה על פני הרצפה והתרוממה בקושי רב על רגליה שהרעד בברכיה איים להפיל אותה. החדר הסתחרר לנגד עיניה, ואז חשה כיצד היא נמשכת למטה ואחורה. מישל ניסתה להטות את גופה קדימה, אך לפני שהצליחה להתקדם צעד אחד, זרק אותה התוקף על הרצפה בקול שבירה נורא. היא חשה את אפה נשבר בקול פיצוח מחליא, וטעמה בפיה היה טעם חמים של דם. שיניה נשברו וחתכו את שפתיה הפצועות. עצם הלחי השמאלית שלה נסדקה כמו זרד, דם זרם במורד פניה והטיפות באדומות הכתימו את הרצפה המצוחצחת.
"את יודעת מי אני?" קולו היה קר, נוקשה.
היא לא הגיבה.
"את יודעת מי אני?" חזר על מילותיו בצורה ברורה יותר.
מישל פתחה באיטיות את פיה ושפתיה הסדוקות הכאיבו לה, "לא." קרקרה.
"אני הרוצח מהחדשות." הוא עיקל את שפתיו הדקות לחיוך. "מוכר לך?"
אך הוא לא חיכה לתשובה. הסכין הועפה באוויר לעברה. מישל נשכבה על בטנה וגוננה בידה על ראשה, שפתיה הנפוחות כאבו וליבה הלם בעוז. האיש הפך את הסכין, כך שהלהב קלט את אור הירח החיוור שהסתנן דרך החלון. הוא שיחק עם הלהב, נתן לאור להשתקף ממנו כאילו היה מופע קסמים מרתק. אחר כך הביט בגבה, אחז בשיערה והטה את ראשה לאחור עד שכמעט ובהתה בתקרה. לבסוף שיסף את צווארה בחתך עמוק ותלש באכזריות את ראשה.

***
-7.5.13-

כל מקרי הרצח הברוטלים מזעזעים. אבל רצח בבית מעוצב להפליא- שמשקיף על נוף יפה של פארק ירוק, עורר אצל אנדרו פול תחושת כעס גדולה יותר מאשר היה מעורר בו רצח אכזרי בדרום העיר.
אנדרו פול חצה את הרחוב אל בית דו קומתי שבו החצר הקדמית הייתה מרוצפת אריחים חומים ומוקפת גדר עץ נמוכה. כל חלונות הבית היו מוגפים, מה שלא יכול היה לדעת באותו הרגע את מלוא הזוועה שאיתה הוא עומד להתמודד.
כשהגיע למקום ליאו ניקולאוב ישב ליד דלת הכניסה ולפניו שלולית קטנה של קיא. הוא היה בתחילת שנות החמישים שלו, בעל לחיים שדופות, עיניים כחולות ושפתיים יבשות. הוא לבש חולצה לבנה עם מכנסי ג'ינס כחולים. היה לו עור שזוף, אבל באותו הערב הוא היה חיוור כמו סיד. ליאו ניסה לקום על רגליו, אך נכשל והמשיך לשבת. הוא לא הפסיק לרעוד ולהביט על דלת הכניסה לדירה.
כשאנדרו נכנס הבית היה דומם, מחניק וחם, מתמזג בניחוח העובש שנישא באוויר. אנדרו הבחין בצחנת המוות שחדרה אל נחיריו. ריח בשר רקוב הוא ריח שאין דומה לו, והוא היה תלוי שם, באוויר העומד, חזק ומורגש. בכל צעד גבר הסירחון הנורא, עד שחדל להיות חלק משאר הריחות. צחנת המוות שלטה במקום. אנדרו כיסה את אפו בעזרת החולצה וחצה את המסדרון אל מה שנראה כפינת האוכל. הוא פנה באיטיות רבה והתבונן באזור הפתוח משמאלו שהוביל אל מטבח רחב. כיסא יחיד ניצב ליד דלפק אכילה מפורמייקה ירוקה מעוטרת בפס שחור, ריק לחלוטין.
כשהגיע לפינה, נעצר במקומו. אנדרו הביט מעבר למקרר הגדול ולאחר מכן עקף אותו והביט בגופה של ילד קטן, יושב בפיג'מה עם דוגמא של דינוזאורים קטנים מול השולחן בפינת האוכל, קערה קטנה של גלידת תות שכבר נמסה והפכה לנוזל חיוור ומעט ורדרד הונחה על השולחן מולו. חור כניסת הקליע הכהה במצחו נראה אכזרי מכדי להרוגו. על הקיר מאחוריו היה כתם גדול של דם, שנספג בטיח והתייבש עד שנראה כמעט שחור. פניו היו חיוורים ומעוותים- בצקות מתחת לעיניים ותפיחות סביב החוטם. עורו היה חיוור עד מאוד, עיניו הירוקות היו פקוחות לרווחה ושפתיו נצבעו בצבע כחול.
אנדרו פול שפשף את מצחו כמנסה להרגיע מחשבה סוררת, הוא הביט אל תוך עיניו הירוקות של הילד וצמצם את מבטו. לבסוף עלה לקומה השנייה.
במפלס השני של הבית שכבה על הרצפה גופה של אישה. כותונת לילה לבנה נתלתה ברפיסות על גופה המת והחיוור. ראשה הכרות היה זרוק לצידי גופה, ורידי הצוואר החבולים וקנה הנשימה הקרוע העידו על כך שברוצח אחז טירוף. ההשתוללות האכזרית שלו הכתה ללא רחם. סכין גדולה חתכה בבשר והצליחה לחדור עמוק מידי בשביל להוציא את האיברים הפנימיים.
שום דבר, במשך שתיים עשרה שנות עבודתו של אנדרו באזורי הפשע הקשים ביותר, לא הכין אותו לדבר כזה. זה היה נתעב, והתועבה הודגשה עוד יותר על ידי שלוות הקרע של המקום.
הוא עמדו על סף חדר שלא השתנה כלל מאז שהבית נבנה. ספרים ומגזינים גדשו את ארון המדפים שניצב ליד דלת הכניסה לחדר. הרצפה הייתה עשויה פרקט דהוי, ועליה שני שטיחים בלויים ועכורי צבע. שני חלונות גבוהים השקיפו על הגינה ועל הגדר הנמוכה, השמיים היו אפורים, זרועים פה ושם פסים דקים של עננים, תלויים ללא תנועה. כאילו הזמן עמד מלכת.
הזמן ללא ספק עצר מלכת עבור האישה והילד. ללא ספק באשר לעובדת מותם.
אנדרו רכן ליד הגופה ובחן אותה. הוא התקרב מעט והתבונן בסקרנות בפניה. האלימות שחוותה שינו את פניה והפכו אותם למסכת מוות בעלת דמיון קל לאישה שהייתה פעם. שתי עיניים שדופות וקטנות הציצו מבין עפעפיים סגורים למחצה. העור הכהה הפך לעטיפה דוחה שנצמדה חזק אל הבשר שמתחת, ואת הראש החבול מסגר שיער בעל גוון של מי אמבט מטונפים.
הצוואר האדום מדם הושחת בחתך רחב שביתר את הבשר וחשף שרירים ועצמות. הוא היה חבול ונחתך לעומק. אנדרו השתופף והביט יותר מקרוב.
הגופה השלישית הייתה של גבר. היא נזרקה על הרצפה בצורה מעוותת בדומה לבובת סמרטוטים. אנדרו ניסה להכריח את עצמו להביט בגופה המרוטשת שנחה על משכבה בתוך שלולית הדם הקרוש על הרצפה.
חלק ניכר מבטנו של הגבר הפך למראה נורא ואיום. על החלק התחתון של הבטן היו חתכים לא עמוקים. ככל הנראה ההשחתה הזאת לא נעשתה כדי להכאיב עוד לקורבן, משום שכמות הדם הקרוש הייתה מעטה למידי.
כעת, כבר לא היה ספק מה היה הרצח – הפצעים כבר בוצעו באמצעות סכין בעלת להב משונן וחד. למרות מה שראה, ידע שבסופו של דבר רק בנתיחה לאחר המוות יהיה ניתן לדעת בדיוק מה קרה.
אנדרו פול המשיך להשפיל את מבטו אל הגופה. הוא טלטל את ראשו קלות כדי לגרש זבוב.
"שחיטה אכזרית," מלמל אנדרו והביט בגופה של מישל קליין. הרוצח בטח לא עשה הרבה רעש. אם מישהו בכל זאת שמע משהו, הוא התעלם. נראה כי הקורבנות נרצחו לפני מספר ימים.

****
"אני מאוד מקווה שלא פספסת ראיות חשובות."
הצ'יף כריס וויליאמס היה בעל מבנה גוף רחב. השפם האפור שמתחת לאפו הבולבוסי היו עבות וסבוכות. היה לו שיער חום שהחל להאפיר, עיניים כחולות קטנות ומשקפיים בעלות מסגרת פלסטיק חומה. הוא לא השתנה כלל מאז הפעם הראשונה שנפגשו. הם עמדו בחוץ, הרחק מדלת הכניסה.
"אני בספק אם גרמתי נזק." ענה אנדרו.
כריס נשען על הפורד, הוציא סיגריה מתוך החפיסה והצית אותה. ידיו רעדו אך גופו נראה נוקשה כבול עץ. לרגע לא אמר מאומה, נראה כמנסה לעכל את מה שיארע. ניכר כי המחזה הנפשע שראה בפנים זעזע אותו. לבסוף דיבר, שפתיו נעו ונמתחו.
"אתה לפעמים מרגיז אותי," אמר. "אני מגיע לרצח כפול ומוצא אותך כאן."
"יש הסבר מאוד הגיוני לעובדה שאני פה."
"אני בטוח. נו, אז מה אתה עושה כאן?" שאל כריס ולקח שאיפה מהסיגריה שלו.
"ליאו התקשר אלי," אמר אנדרו. "כשהגעתי לכאן הוא ישב ליד דלת הכניסה."
"ואיפה הוא עכשיו?"
"בגינה מאוחר." ענה אנדרו.
"הוא אמר לך מה הוא עושה כאן?"
"הוא נשמע נסער ולא הבנתי אותו," ענה. "אין לי מושג למה הוא כאן."
"הוא כנראה נסער בגלל מה שהוא גילה בפנים."
"כן."
אנדרו בחן את כריס כשהוציא פנקס מכיס מכנסיו, פתח אותו והתחיל לכתוב.
"אז, מה אתה עושה כאן?" שאל אותו אנדרו.
כריס לקח שאיפה נוספת מהסיגריה וסגר את הפנקס. הוא היה מעשן כבד, זו הייתה אחת ממגרעותיו.
"זה ישמע מוזר, אבל מישל ביקשה שאגיע." ענה בביטחון שלא מותיר ספק.
"מישל ביקשה? לא ידעתי שאתה מכיר אותה."
"היא ידידה שלי מהתיכון."
"טוב לדעת. ואתה צודק, זה באמת מוזר שהיא ביקשה שתגיע, בהתחשב בעובדה שהיא שוכבת מתה כבר זמן רב בחדר השינה שלה."
"ליתר דיוק, היא שלחה לי מסרון, או סביר להניח שהרוצח הוא זה ששלח לי את המסרון."
"אז הרוצח לקח את הטלפון הנייד שלה."
"או שהטלפון עדיין בבית." אמר כריס. "לאחר שצוות זיהוי פלילי יטפלו בזירה, אני אחפש אותו. אם הרוצח באמת לקח אותו, זה בהחלט יקל עלינו למצוא אותו. אבל לא נראה לי שהבחור הזה טיפש."
”תמיד אפשר לקוות." אמר אנדרו.
"מתי גילית על הגופות?"
"לפני עשרים דקות."
"היית צריך להתקשר אלי מיד."
"רציתי לערוך חיפוש בעצמי קודם."
"אתה יודע מה עבר על מישל בזמן האחרון?" כריס שינה את הנושא.
"למה אתה שואל?"
"יש לי סיבה."
"אתה מתכוון לבעיות שהיו לה בזמן האחרון?" שאל אנדרו.
"אני יודע שליאו סיפר לך מה עבר עליה."
"ליאו רצה שאני אעזור לה-"
"במה?" קטע אותו כריס. הוא שילב את זרועותיו ולא זז, פרט לאצבעות יד ימינו שתופפו בעדינות על זרועו השמאלית.
"היא התלוננה שמישהו עוקב אחריה."
"היא ידעה מי?"
"לא."
"למה היא חשבה שעוקבים אחריה?"
"התקשרו אליה לבית ולנייד, וכאשר היא ענתה היא שמעה מישהו מתנשף בצדו האחר של הקו."
"זה לא בהכרח אומר שמישהו עקב אחריה. יכול להיות שהיא רק קיבלה שיחות מטרידות."
"אותו בנאדם לא הסתפק ברק שיחות, הוא גם עקב אחריה." הסביר אנדרו.
"נו, אז אם כבר בחנת את הגופות לפני שהגעתי, מה חוות הדעת שלך?" שאל כריס.
"מחזה לא נעים," ענה אנדרו ללא היסוס. "ממש זוועה. לפי מצב הגופות הרצח בוצע לפני מספר ימים. זה תואם את הפשע שלך, נכון?"
כריס נטל שאיפה אחת אחרונה, השליך את בדל הסיגריה ורמס אותו בנעלו. "עד כה, ככה זה נראה. אותו רוצח, אותו דפוס פעולה." אמר. "רק חסר דבר אחד."
"מה חסר?" שאל אנדרו.
"פתק."
"איזה פתק?"
"הפתק שהשאיר הרוצח בזירת הפשע."

****
כאשר כריס נכנס לרכב ונסע משם, הוציא אנדרו פתק מתוך הכיס הפנימי של המקטורן.
הוא קרא את תוכן המכתב.

היא הייתה צעירה ויפה, אך כעת היא חבולה ומתה. היא לא הראשונה והיא גם לא האחרונה. אני נשאר ער בלילות, חושב על הקורבן הבא שלי. אולי הוא תהיה הנערה שרצה בערבים וחוזרת בהליכה דרך הסמטה החשוכה כל ערב בסביבות השעה שמונה. אולי זאת תהיה הנערה שתמיד דחתה אותי בתיכון, או אולי אף אחת מהן. בסופו של דבר אני אמצא את הקורבן הבא שלי, ולאחר שאשיג אותה מבין הצללים, אני אשסף את צווארה ואציג אותה למען ויראו כולם.
מותן לא היה מהיר, אלא איטי וכואב. הן ינסו לצרוח, אבל כאשר אחתוך את גרונן שפתיהן החושניות ירעדו מפחד. אני אראה את האימה הנשקפת מפניהן, בשעה שהן יראו את העולם מתפורר לנגד עיניהן המפוחדות.
עכשיו הגיעה הבאה בתור, מי זאת תהיה אם לא בתך, אנדרו פול.
על החתום,
משרתו של השטן.

אנדרו קרא מספר פעמים את המשפט האחרון, מנסה ללא הועיל לשכנע את עצמו שמה שהוא קורא לא אמיתי. הוא נזכר בבתו הקטנה מלודי. אין מי שישמור עליה כרגע. אשתו של אנדרו נהרגה לפני כחמש שנים מתאונת דרכים, על מותה הודיעו יומיים לאחר האבקות על חייה בבית החולים. הוא לא ידע אם איחר את המועד, או אם מה שכתוב פה באמת אמיתי. אבל דבר אחד ידע אנדרו - אותו הרוצח המסתורי שכבר חודש המשטרה לא מצליחה לתפוס, אותו הרוצח שמסוגל לבצע רצח נקי ללא ראיות עלול להכות פעם נוספת.

****
הרחוב היה כמו שאר הרחובות הסמוכים, שורה של בנייני מגורים גבוהים, עם מרפסות וחנייה תת קרקעית. אנדרו רץ לאורך הרחוב, צעדיו המהירים טפחו על הקרקע. הוא חלף על פניו בניין ובלובי שלו שטפה במרץ את רצפת השיש הבוהקת אישה לבושה בבגדים כחולים. כשהבחינה בו, עמדה האישה במלאכתה, נשענה על קיר סמוך וניגבה את הזיעה שניגרה על פניה.
אנדרו המשיך לרוץ עד שהגיע לביתו. הדלת הכניסה הייתה נעולה, תחילה, חשב אם לצלצל בפעמון הדלת ולבדוק אם מלודי אכן בסדר, אך חוסר סבלנותו תקף אותו והוא מיד חיפש את המפתח הנכון מתוך צרור המפתחות.
לאחר שניות אחדות פתח אנדרו את הדלת ונכנס הביתה, בחפזונו שכח לסגור אותה אחריו.
האור היחיד שדלק היה האור בסלון, כשנכנס ראה את בתו בת השלוש עשרה יושבת על הספה וצופה במסך הפלזמה החבוט שעל הקיר. היא ישרה אליו את מבטה וחייכה.
"חזרת מהר הפעם." היא חשפה שורה של שיניים לבנות. פניה של מלודי היו צרים, עיניה הקטנות דמו לעיניה של אמה. ירוקות כדשא. שיערה האדמוני נח על כתפיה הרזות שכוסו בשמיכת צמר עבה.
אנדרו חייך ונשק לבתו על המצח. הוא כמעט ורצה לצרוח מהקלה.


בעוד האמבט הגדול התמלא במים, הרגיש איך הוא מרוקן מרגשות. מה שקרה עשרים וחמש דקות קודם לכן היה הפרץ האחרון. הסכר האחרון שנשבר לפני שהאגם מתרוקן לחלוטין ומקור החיים מתפוגג.
הוא הכניס רגל אחת לאמבט, חיכה רגע, הכניס רגל שנייה לאמבט והתיישב בפנים. הוא הרגיש כיצד חום המים עוטף את גופו העירום. הוא חשב על הניגוד שבין תחושות חיצוניות, הנשארות אותו הדבר לאורך כל החיים, גם בסוף, לבין תחושות פנימיות, שמשנות ומשתנות כל הזמן, עד שהגוף מתרוקן מהן לגמרי. הברז נשאר פתוח בעודו נותן למים לדלוף מן האמבט החוצה. הוא ניקה את עצמו.

לאחר שיצא מן המקלחת, נקי ועירום כביום היוולדו הביט במראה. עיניו הבהירות נראו עייפות מהיום הארוך, שיערו השטני נראה כמו חוטים קטנים. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסי טרנינג ארוכים. שירד למטה, הטלוויזיה עוד דלקה. הוא נכנס למטבח כדי להכין לו משהו לאכול.
כשהדליק את האור נרתע אנדרו בצעקה לנוכח המראה המחליא שהתגלה לעיניו המבוהלות.
מלודי שכבה על רצפת המטבח, מעל שלולית של דם טרי. עורה היה חיוור מתמיד. פניה ודיה היו מכוסות דם. עיניה עצומות. צווארה שוסף לעומק ובטנה בותרה על ידי סכין משוננת וחדה.
הוא נשען על דלתו בעייפות ועצבות והרגיש מחנק בגרונו. בעודו מתקדם לכיוון פינת האוכל, הרגיש כיצד אותו כדור של רגש עולה בגרונו ומגיח החוצה דרך כל חור בפניו.
עיניו מלאו דמעות. בידו השמאלית אחז בחוזקה במשענת כסא המטבח שלו. ידו הימנית שרבטה ברעד מילים על דף שורות צהוב שניסו ללא הצלחה להתחבר למשפטים בעלי משמעות. הדף התמלא ריר, דמעות ונוזלים אחרים בעודו מתייפח ללא הרף מעל המכתב שניסה לנסח ללא הצלחה. העט הכחול החליק מידו המיוזעת שוב ושוב, מה שגרם למילים חסרות פשר להיראות כמו שרבוטים של ילד קטן.
לבסוף נכנע והטיח ראשו בשולחן. הוא החליק בעוד ראשו הוטח אחור בעקבות המכה החזקה. גופו פגע ברצפה בעוצמה והוא חש טלטלה בכל אחת מעצמותיו. כאב לו.
ראייתו החלה להיטשטש. מסך שחור החל לעטוף את שדה ראייתו מבחוץ פנימה. הוא הטיח אגרופו ברצפה בחולשה בעודו מאבד את הכרתו.
באותו הרגע הרגיש כיצד חייו מתפוררים יחד עם עצמו.

סיפור 12: ידי קינמון אדומות (ריין)
"אני רוצה לשרוף את השמיים. להבעיר את המלחים שיש בH2O של העננים. אני רוצה את זה כשהשמש עולה או שוקעת ומאירה את העננים בכתום ואני זורח", אני אומר ומחייך עם עיניים פעורות ומקפל את השפתיים שלי לכיוון השיניים, ככה שהן קו דק.

מירה יושבת מאחורי ואני יושב על הספה כשהראש שלי ישר והשיער שלי מתחכך ברצפה והרגליים שלי מקופלות וישרות והתמונה על הקיר הפוכה מולי.
אני פוקח עיניים כשהעפעפיים שלי מכסות את המים ובוכה ואז זוחל ומכניס את היד אל הרווח בין העץ של הספה לבין המרצפות וטועם את האבק בידיים שלי. הוא ורוד ואני שומע חזק ומרגיש את הזגוגיות של המשקפיים אבל אין לי משקפיים ואני ממשש את גשר האף ואז עוצר ולא זז והשפתיים רטובות.

יש לי כדור כחול באורך חצי סנטימטר שמדבר
דוחפים לי אותו לפה ואני לא זז והוא זולג מהשיניים שלי ומשאיר תלולית של רוק על הרצפה ומנסים שוב ואני לא זז כי אסור לי.
קוראים לו הלדול והשמש מסנוורת אותי לפעמים אז אני עוצם עיניים ואז פוקח אוצם כי אני לא יכול לעצום עיניים כשהוא מכווץ את השרירים שלי אז אני צוחק ומכווץ את הגבות שלי.
מנסים שוב ונותנים לי לישון.

בחלום שלי אני רואה את הרדיו שלנו בבית והוא ירוק, ואני שומע צלילים ואני מבין אותם כי זאת השפה שלי, השפה שלי ורק שלי ואני שומע
תברח תברח תברח תברח
ואני מקשיב ולא זז כי הראש שלי מעוות ודבוק לתקרה ואני מקשיב
תברח תברח תברח תברח
וכולם שומעים את זה פתאום, והשפה שלי כבר לא שלי אז אני בוכה וצורח וקם ורואה את הרדיו וצורח ואמא שלי נוגעת במצח שלי ואני צורח כי קר לי ואני לא יכול לחשוב ואני לא יודע לקרוא אבל אני פתאום יכול.
שחור לבן. הציפור שחורה לבנה.

מצאתי אולר היום בדרך. ראיתי אותו בדרך האבנים הצהובות אז לקחתי אותו והכנסתי לכיס בלי שאף ינשוף יראה.
הכנסתי לכיס בלי שאף שועל יראה.
ואז הינשוף צלל אל השועל וטבע. ראיתי את זה. ראיתי את זה.

אני לוקח אותו כשאני לבד בחדר. הוא סכין עם להב אחד ואני מעביר אותו על העור שלי ושום דם לא יוצא אז אני נועץ אותו בסיבובים על מפרק היד שלי ושום דם לא יוצא ויש לי עיגולים בעיניים. עיגולים שחורים.
יש צעקות מהצד השני של הדלת ואני מגחך כשאמא שלי נכנסת והפנים שלה מחייכות אלי ומחייכות אלי כשהזרועות החלקות שלי פונות אליה והיא רואה שאין שום דם אז היא שמחה ואז אני רואה אותו. אני מלטף לה את היד בסכין כדי שהיא תראה אותו ואז אני שוקע.

סיפור 11: מירוץ נגד הזמן (אור)

בעודו מביט בקרוסלה מסתובבת לאיטה, הגיע מארק ג'פרסון, כיום פנסיונר, בעברו חתיך הורס שמגנט את מבטי הבנות ולעיתים גם הבנים, בעברו בעל פנים חלקות שכיום חרושות קמטים, בעברו עובד היי-טק מצליח שהרוויח את המיליון הראשון שלו בגיל 20, בעברו איש מאושר, שהוא שונא את חייו.
לטומי, שהסתובב בקרוסלה בשעמום, מזמזם לעצמו שיר פופ קליט שבני דורו שומעים ללא הפסקה, יש כמה ספרי אגדות בבית, ספרים שמארק ג'פרסון חשק בהם באותו רגע, חשק בהם יותר מאשר חשק באשתו המנוחה במשך כל חייו.
מארק ג'פרסון צעד לכיוון הקרוסלה. הוא הרגיש שרגליו כבדות, כאילו מישהו חיבר להן משקולות.
"טומי..." אמר, קולו סדוק ויבשושי, לא עמוק ומהפנט כמו לפני עשרים שנה.
הנכד הבלונדיני הרים מבט, מפסיק את הזמזום הטורדני של שיר הפופ המעצבן.
"בוא, נלך הביתה. מתקרר." לא באמת התקרר, וגם אם הטמפרטורה באמת הייתה צונחת- השומן החדש שעטף את עצמותיו החלושות של ג'פרסון סיפק לזקן האומלל חמימות לא רצויה.
נכדו ירד מהקרוסלה בקפיצה. כשג'פרסון היה ילד, גם הוא עשה דברים כאלו.
טומי התקדם בריצה, קרני השמש הזהובות הופכות אותו לצללית קטנה ומאושרת.
ג'פרסון הגביר את הקצב, אך גבו זעק במחאה, והזקן נענה לתלונות המיוסרות של האיבר הרופס שבעבר היה יציב וחזק.
***
השעה: 19:00. מקום- הבית של אנני, שעכשיו הפך גם לביתו של ג'פרסון.

"אבא??"
קדימה, ג'פרסון, תמהר...
"אבא, בוא, האוכל מוכן!"
"רק שנייה, אנני!" צעק לבתו, צעירה אך לא מאושרת. חולמת על הפנסיה שלה מהיום בו נולדה. אך כרגע היא עובדת עד מאוחר, ושקיות נמתחות תחת עיניה.
טומי, בנה ונכדו של ג'פרסון, חזר אליה רק לפני שבוע. עד אז הוא גר אצל אביו (שלא שילם דמי מזונות לגרושתו), לאחר שזאת ניסתה להתאבד בזמן שבנה היה בלימודים.
ג'פרסון לא אמר על כך מילה. באיזשהו מקום, הוא התבייש בבתו. בעוד שהוא חולם על חיי הנעורים, היא מנסה לשים להם קץ.
"אבא, אתה בחדר של טומי?"
צעדים.
"לא, מה פתאום!" צעק, ואחר כך לחש לעצמו בכעס, הופך עוד ועוד ספרים על המדף... "איפה זה, איפה זה..."
הוא זרק על המיטה המוצעת בסדינים של סופר מן ספר של פיניאס ופרב, ואחר כך בון, ואחר כך הארי פוטר...
הנה זה...
"שלגייה", היה כתוב על הכריכה, מעל ציור של נערה בעלת שיער שחור בוהק ושפתיים אדומות כדם.
הוא טמן את הספר הדק בתוך מכנסיו, במקום בו שוכן איבר שכבר לא פעל שנים שלמות. בעצם, האיבר המדובר יצא לפנסיה ביום בו הופיע הקמט הראשון של ג'פרסון, היום בו רצח מארק את אשתו.

***
"תיזכר, ג'פרסון, תיזכר..." הוא ניער את הכרך בפרעות.
מתי אמא שלך הקריאה לך את זה?
הוא חייב למצוא את הזכרון הזה. אחרת, יותר לא ימצא את סם הילדות, וקמטים יכסו עוד יותר את פניו, והוא יגסוס, יפול, ובסופו של דבר ימות.
ג'פרסון לא רצה למות.
והנה זה. הנה הזכרון.
ג'פרסון, חסר קמטים אך גם חסר שרירים, בעל שיער אך לא שיער חום, אלא בלונדיני, כמו של טומי, עור מתוח על גופו, אך לא עור שזוף, אלא עור חיוור ולבן של ילד שמעדיף לבלות את ילדותו בבית, מעיין בספרי אגדות, ילד שאהב את הילדות שלו, ילד שלאחר מכן גדל וויתר על הזכרונות שלו, בשביל עוד רגע אחד ללא גב כואב וללא פנים מקומטות ועצובות.
ועכשיו... חשב. עכשיו תגיד להתראות. להתראות לשלגייה, להתראות לעוד זיכרון שזרקת לפח, כי אתה מכור, מכור, מכור, מכור...
והזכרון שלו, בחיקה של אמו, עוד זיכרון חמים ושמח- נמחק. והספר של טומי התרוקן. הציורים דהו, והאותיות נעלמו.
וג'פרסון היה שוב צעיר.

***
"תראי את זה, מינרווה. תראי!" צרח ג'פרסון הצעיר על אשתו, מקיף בכפות ידיו את הקמט הדש שנוצר בין עיני הטורקיז שלו.
"אני רואה, מארק. אתה מזדקן, אתה מתקדם יחד איתי לגיל בו כל מה שנעשה זה לנוח, ונשב בסיפוק ונראה את הנכ-"
הוא הצמיד בכוח יד לפיה. "סתמי את הפה, אישה. את לא מבינה אותי... אף אחד לא הבין..."
הוא היה חסר שליטה. מפלצת.
כל מה שאהב, הכיר, נעלם, בגלל קמט אחד.
זה לא הפתיע אותו. חייו תמיד היו לא קבועים, וכמו שילדים בכיתתו תמיד אמרו לו...
הוא היה מפלצת.
הוא הידק את כף ידו הפנויה, שלא תפסה בפיה של מינרווה.
הוא פקח את עיניו, והרפה את כפות ידיו.
צליל של נפילה.
הוא השפיל את מבטו כלפי מטה.
מינרווה, לבנה כמו סיד, סימן כחול של כף יד על צווארה. עיניה פעורות בהלם.
סחרחורת תקפה אותו.
הוא התחיל להתנשף בכבדות.
הוא צעד בצעדי שיכור לאחור, ונתקל בשולחן. הוא הסתובב בפרעות, וראה ספר אגדות. סינדרלה, היה כתוב.
הוא ליטף את הכריכה, וזיכרון הציף אותו. הוא ואשתו, אשתו שכרגע הרג, קוראים בספר, צוחקים, מעלים זכרונות ילדות...
העולם החשיך.
ואחרי כמה זמן, חזר האור.
וג'פרסון, ג'פרסון היה שוב צעיר.
וככה התחילה תקופת התמכרות חדשה של ג'פרסון. תקופה הרבה יותר גרועה מאשר תקופת ההתמכרות שלו לסיגריות בגיל 16, כמה ימים אחרי שהחליט להפסיק להתבודד ולהיבלע בתוך ספרי האגדות, ולצאת לרחוב להכיר בנים ובנות. בעיקר בנות.
הו לא.
זאת הייתה גם התמכרות הרבה יותר גרועה מההתמכרות לסמים, ומההתמכרות לסקס, ומההתמכרות לאלכוהול.
לא, היא הייתה הרבה יותר גרועה.
ג'פרסון התמכר לסם הנעורים.

***
המקום: חוף הים. שעה: 16:00.

מארק ג'פרסון היה חיי. יותר חיי ממה שהיה אי פעם.
שיער חום צמח על קרקפתו, ועורו השזוף גרם לו לגאווה רבה.
ריבועים בבטן בלטו מבעד לגופייתו הלבנה שהייתה ספוגה מזיעה לאחר ריצתו לאורך החוף.
הוא דיבר עם כמה בנות צעירות, ואפילו קבע מפגש עם אחת מהן, אחת מלאה בכל האזורים הנכונים.
הוא לא ראה בכך פדופיליה. הוא היה צעיר, ומגיע לו הכול.
הוא פשט את גופייתו ספוגת הזיעה וזרק אותה על החול, והמשיך ללכת, משאיר אותה במקומה.
בחניה חיכתה לו הפרארי האדומה שלו, המכונית הכי נוצצת במגרש החניה, מכונית שנעל במחסן בשנתיים האחרונות, בהן היה זקן לאחר שגמל את עצמו מסם הנעורים שרכש בעזרת קריאה בספרי אגדות.
אך כשנסע מארק ג'פרסון לכיוון בית שנטש לפני שנתיים, כשהחליט לעבור לגור אצל אנני, בתו, הרגיש הכבר-לא-זקן משהו מוזר.
משהו... ריק.
הוא ידע מה זה, כמובן.
בכל פעם ששאב חיים, הוא וויתר על זיכרון ילדות, ובכך הטביע אותו בחללי השכחה.
ועכשיו, כשוויתר על הזכרון הישן נושן שלו, הזכרון האחרון שלו, שג'פרסון בכלל לא ידע מה הוא, עולמו של ג'פרסון קרס.
ריק.
שבור.
אבוד.
כאילו שום דבר לא אוחז בו.
ג'פרסון
ק
ר
ס.

***
המקום: ביתו של מארק ג'פרסון. השעה: 10:00.

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא.
זה לא יכול להיות, לא. לא לא לא לא.
"מנה קטנה של סם נעורים אמורה להספיק לחודשיים לפחות!" צרח, מנער את כפות ידיו, עליהן עורו החל מתקמט ומתרכך.
עבר רק שבוע, רק שבוע...
הוא ידע מה זה אומר. כשסם נעורים מפסיק להשפיע, האדם המשתמש בו מזדקן בעוד חמש שנים, אבל... אבל...
כיווץ עבר בגופו, וג'פרסון נפל על בטנו, צועק בכאבים.
הוא החל מייבב.
הוא ידע מה עומד לקרות.
והוא שנא את זה, שנא שנא שנא.
ובפעם הראשונה בחייו, מארק ג'פרסון לא קיבל הזדמנות לברוח.

ובאותו רגע, נגמר המירוץ של מארק ג'פרסון נגד הזמן.
ובשנייה ההיא, הוא היה יותר מאושר משהיה אי פעם.

סיפור 10: שעון היד של האיש במגבעת (ג'ן)

נעליים שחוקות, קבורות בחציין בשלג הנערם על המדרכה. כפפות אדומות, מעיל בד מרופט. כף יד משתפשפת בזרוע. האיש מרים את ראשו. עיניים עצומות, ריסים נרעדים. צליל מתכתי קלוש נשמע כשמטבע נזרק אל המגבעת.
הוא פוקח את עיניו.
"תודה," ממלמל, וקולו נבלע ברעש פסיעות מגפיים כבדות. אנשים צועדים הלוך ושוב לאורך הרחוב, אך הוא אינו נע. רק עוד כמה שעות עד שיחשיך. עוד כמה שעות עד שיוכל לומר לעצמו שעשה את כל מה שאפשר.
רועש כל כך ברחוב. מכוניות מפלסות את דרכן, אנשים מפטפטים. יונים מנופפות בכנפיהן. זוג מצחקק ממהר למצוא מחסה. ילדה במעיל גשם סגול מוציאה את לשונה, לטעום את השלג היורד.
כמה כסף כבר קיבל? הוא כמעט ומפחד לספור. אצבעות קרות מפשילות את הבד, חושפות שעון יד זול. מחשיך מוקדם בחורף. אולי עוד שעה, שעתיים. אם יהיה לו מזל, השלג יימס רק בבוקר. יציף את המחסן הישן רק אחרי שזכה בשנת לילה סבירה.
אף אחד לא טורח לנעול את המחסן הזה.
רק עוד קצת, אך הזמן חולף כנצח. מגבעת מונחת על המדרכה. אולי כדאי שילך מוקדם הפעם. אולי לו היה לו לאן.
זוג נעליים אפור, כפפות אדומות, מגבעת חומה רחבה. איש משפיל את ראשו. כף יד קטנה מניחה מטבע, עיניים ביישניות נועצות מבט. ילדה מחייכת חצי חיוך, מהוסס, ורצה קדימה, לאחוז בידו של איש אליו היא קרובה. שיער בלונדיני פרוע, עיניים כחולות. חצי חיוך.
שעון יד מטופש. ידיו נתחבות בכיסים. שעה, שעתיים, זה הכל. אולי עוד מטבע אחד.
אולי עוד חיוך.

סיפור 9: איפה אתם עכשיו? (אקו)

אמרו לי שבנים לא בוכים.
ואני חזק, את זה אני יודע. כשאני צריך להתמודד כל יום עם המחשבות שלא נגמרות, כל רגע, כל שנייה, בתוך הראש המקולקל שלי- ומצליח לעבור את היום, צעד אחד אחרי השני, אני יודע שאני חזק.
אבל כל זה רק גורם לי להרגיש כל כך אשם כשאני לבד והכל חשוך, ואין לי קהל לשחק מולו.
ואני חלש, את זה אני יודע.
ואני אומר לעצמי שבנים לא בוכים רק כדי שארגיש עוד יותר גרוע.

כשהייתי ילד, כל לילה הייתי שוכב במיטה ומסתכל ממקום משכבי על החלון היחיד שהיה בחדר שלי, וביקשתי מאלוהים שלא יעיר אותי בבוקר למחרת. אני זוכר שרק המחשבה על להתעורר בבוקר ולקום מהמיטה גרמה לי להרגיש די חסר אונים.
לא רציתי שזה יכאב. לא רציתי לעשות את הטרחה בעצמי. אני חושב שאז חשבתי שאתן לו לעשות את ההחלטה ואני אקבל את מה שיקרה, כי גם ככה שתי האפשרויות לא נשמעות משהו. לפעמים הרגשתי אשם על המשאלות שביקשתי, על כך שאני מבזבז אותם על עצמי. אז מפעם לפעם הייתי מבקש משהו בשביל אימא שלי או אבא שלי, או הכלב שלי או הילדה שנתנה לי חצי מהשוקולד שלה בפעם האחת ההיא.
לא נולדתי למשפחה מאמינה, אבל אז עדיין האמנתי שהוא קיים. אבל אחרי חצי שנה כשהבנתי שכלום לא קרה וכלום לא יקרה, אני מניח שויתרתי.
הבנתי שיש אצלי משהו לא נכון כשניסיתי להסביר לחברים שלי את הדרך שבה הרגשתי לגבי כל זה, והם לא הבינו למה אני מתכוון.
ההורים שלי הבינו שיש אצלי משהו לא נכון כשהייתי בן שלוש עשרה וקפצתי מאותו חלון יחיד, זה שדרכו ביקשתי כל כך הרבה משאלות, והרגשתי כאילו איכשהו אני נוקם באלוהים.
אבל אחר כך כל מה שהרגשתי היה בושה.
כשהייתי בן חמש עשרה, פגשתי את כריסי. אני לא זוכר בדיוק איך פגשתי אותה. אני יודע שזה היה בבית הספר, משום שזה היה המקום היחיד בו יכולתי לפגוש אותה- אבל לא זכרתי למה התחלנו לדבר זה עם זו, מה הדבר הראשון שאמרתי לה- או אם זאת הייתה כריסי שאמרה את הדבר הראשון. מתי בדיוק היא התחילה להיות כל כך חשובה לי? ואיך? העובדה שאני לא מצליח לזכור משגעת אותי. וזה גם גורם לי להיות די עצוב. ברגעים כאלה אני תוהה אם כריסי זוכרת.
כריסי הייתה גבוהה מאוד והיה לה חיוך שנראה כאילו הגיע ישירות מהשמש, וכל פעם שראיתי אותו מכוון לעברי הרגשתי קצת יותר טוב, מספיק בכדי לחייך בחזרה בכל פעם.
כריסי הייתה הבנאדם שחיבקתי. עד כמה לא מובן שזה כנראה נשמע, זה מה שהיא הייתה בשבילי. יכולתי לדבר איתה אלפי פעמים על אותם נושאים ויכולתי למצוא מיליוני דברים חדשים כל פעם מחדש. יכולתי לשאול אותה שאלות כל היום ולצחוק מהבדיחות הדי עלובות שלה, ואז לשמוע אותה צוחקת מהבדיחות הבהחלט עלובות שלי. יכולתי לשבת לידה בשקט מוחלט ולהסתכל עליה מציירת או מדברת או מסמסת, ורק התחושה של גופה כנגד גופי כשחיבקתי אותה, הפנים שלי מעוכות על הכתף שלה כשישבתי לצידה והיא פשוט ממשיכה בשלה, כאילו זה הדבר ההגיוני ביותר, הנורמאלי והברור ביותר שיכולנו לעשות כשהיינו זה ליד זה. היא הייתה הבנאדם שחיבקתי כשהייתי צריך לחבק מישהו, והיא תמיד נראתה כל כך שמחה לגבי זה.
וכן, ברור ששמתי לב לצלקות הלבנות על מפרקי כפות ידיה. אבל אני לא אידיוט, ברור שגם לא אמרתי שום דבר. אני די בטוח שהיא ידעה שככל הנראה הנחתי את ההנחות הנכונות- אבל הנושא נשאר בגבול שלא רצינו לגעת בו.
כשכריסי בדיוק הפכה לבת שש עשרה, לקחתי אותה ליום בלונה פארק. באותו היום היינו זה לצד זה עד השקיעה, וכריסי נראתה כל כך שמחה.
אני לא זוכר איך זה קרה, אבל בסוף היום כן דיברנו על זה. שנינו בכינו בצורה כל כך מכוערת ורועשת שאנשים מסביבנו הסתכלו ואנחנו בעצמנו עמדנו לצחוק.
כריסי אז אמרה שהתקופה הזאת בחיים שלה כבר בעבר, ושהיא לעולם לא תחזור לשם. ואז היא הודתה לי. לא שאלתי על מה היא מודה לי, במקום זה סיפרתי לה על מה שאני עברתי ועל עד כמה אני עדיין תקוע עמוק בתוך הבוץ ההוא.
ואז היא חיבקה אותי, כי זה פשוט מה שאנחנו עושים.

כשהייתי בן שבע עשרה, הייתה בדיחה אחת שנהגתי לספר לג'סי, "יום אחד כשנהיה מבוגרים ומקומטים הילדים שלנו יבואו אלינו וישאלו אותנו איך נפגשנו ואני אומר להם שזה קרה בגלל שאתה בכית בחינוך מיני."
ג'סי היה צוחק כאילו התירוץ העלוב לבדיחה שזה היה הייתה הדבר המצחיק ביותר שהוא אי פעם שמע, ובשבילו היא הייתה.
ואני הייתי בוהה בו ברגע ההוא כאילו הוא הפלא הגדול ביותר שאי פעם חזיתי, ובשבילי הוא היה.
אני לא יודע מה רמזתי בבדיחה הזאת, כשנהיה זקנים עם ילדים. אני יודע שניסיתי לומר לו שגם בעתיד הרחוק נהיה חשובים אחד לשני, וזה היה דבר חדש בשבילי, משום שעד אז אף פעם לא חשבתי על העתיד הרחוק. אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל מישהו שיחיה עד שיהיה זקן עם קמטים.
ג'סי הפך לאדם חשוב בחיי כשהוא ברוב טיפשותו, לא מבין עד כמה בולשיט גמור שיעורי חינוך מיני בכל בית ספר שהוא הם, הרים את ידו ושאל את המורה לגבי יחסי מין חד מיניים מוגנים. הוא היה צריך לשבת בהרצאה של רבע שעה כשהמורה התחיל להטיף וג'סי התחיל לבכות.
אני יודע שבכל מקרה אחר לא היה לי אכפת- שיחקתי קנדי קראש בנייד שלי מתחת לשולחן ועמדתי לשבור את השיא שלי. ואני לא הכרתי אותו.
אבל אתם מבינים, ג'סי בכה כל כך בשקט. השרוולים של הסוודר שלו כיסו את כפות ידיו והם היו רטובים, העיניים שלו היו אדומות מאחורי המשקפיים העגולים הענקיים שלו, והוא משך משיכות מזדמנות באפו והוא בכה כל כך, כל כך בשקט. וכאילו זה לא היה מספיק, אותו מורה לאחר מכן הסתכל עליו וכלאחר יד אמר, "תשלט על עצמך, בנים לא בוכים."
אחר כך, כשהשיעור נגמר, באתי אליו ואמרתי לו שהעיניים שלו כל כך גדולות, כמו הירח, כי זה הדבר היחיד שידעתי להגיד באותו הרגע. ולמרות שהוא עדיין נראה די גרוע הוא חייך ואמר, "אה, כמו השיר ההוא." ואז הוא נראה נבוך ביותר כשאמרתי שאני לא יודע על איזה שיר הוא מדבר.
ואני עוד אגלה שמאותו הרגע ג'סי תמיד יהיה בשבילי השורה האחת ההיא מהשיר האחד ההוא, השורה שמדברת על ירח ועיניים, ותשע אחר הצהריים
לג'סי היה רעיון כזה, שאתה יודע מתי אתה באמת עמוק בתוך חברות כשאתה מגלה את הדבר הגדול ההוא שקרה בחיים של מישהו. הוא קרה לזה תפנית בעלילה. הוא לא הסביר את זה כל כך טוב, אבל הבנתי למה הוא מתכוון. ידעתי שכריסי הייתה חלק חשוב מספיק מהחיים שלי כשהיא אמרה לי שהיא נהגה לחתוך, מבטיחה לי מיליון פעמים שעכשיו היא מרגישה הרבה יותר טוב כי היא יודעת שאני יודע מה היא הרגישה.
כריסי אהבה את הרעיון של ג'סי, התפנית בעלילה. וג'סי שמח על כך שהיא אהבה את זה. ועם שני אישיויות שלהם, אני לא הייתי כל כך מופתע כשהם הסתדרו כל כך טוב.
ג'סי אמר לי שאני רימיתי, בחיוך גדול וחצי צחוק, כי אני ידעתי את תפנית העלילה שלו מהרגע שנפגשנו, כי זה בעצם למה בכלל רציתי לדבר איתו.
הסיבה שסיפרתי לג'סי את התפנית בעלילה שלי הייתה בגלל שיום אחד הוא אמר לי שהוא דלוק עלי. אני רק בהיתי בו לכמה שניות לפני שהוצאתי את הכדורים שלי מהתיק שלי, שמתי את החבילה הקטנה בידו ואמרתי, "אני צריך לקחת אותם כל בוקר או שלקפוץ מבניינים ישמע כמו רעיון הרבה יותר מפתה מבדרך כלל, רוב הזמן."
אמרתי את זה כי הדבר האחרון שהאידיוט עם העיניים בגודל הירח מאחורי המשקפיים העגולים האלו צריך זה מישהו כמוני בחיים שלו.
בפעם הבאה שראיתי אותו, הדבר הראשון שהוא אמר לי היה "תקשיב, אתה לא מטרד. דיכאון זה מטרד, כן, אבל אתה לא. אנשים הם לא המחלות שלהם."
וזאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו התייחס לזה בתור מחלה. בתור משהו רציני. לא העביר את זה בתור- "כל המתבגרים עוברים את זה. לי עדיין יש דיכאונות בגילי."
אפילו ההורים שלי, עד שזה היה חמור מספיק שהם טרחו לשים לזה לב. ובשלב ההוא כבר ויתרתי על לנסות להסביר את ההרגשה של בקושי להחזיק את הראש מחוץ למים בכדי לנשום כל יום ויום כשכל שאר האנשים סביבי עומדים על אדמה יציבה.
מפני שכן, אני מודע לכך שבסופו של יום אני נושם בדיוק כמוהם. אבל זה שונה לגמרי. זה שונה לגמרי.
וכן. זאת מחלה. זאת מחלה, נכון, ג'סי? אפשר להבריא ממחלות. אפשר לתקן אותי. ולמרות שבימים הרבים לאחר מכן אתה תגיד לי שאתה מודע לכך שזה לא ייעלם ואתה מודע לכך שאתה לא תרופה- אנשים הם לא תרופות, בניגוד למה שאחרים כל כך אוהבים להגיד ולהאמין בו. ואתה תגיד לי שאתה תישאר לצידי ואם תוכל לעזור אתה תעזור.
ואני נשבעתי לעצמי שאני אהפוך אותך לתרופה שלי. אותך ואת כריסי. כי מגיע לאנשים כמוכם להיות תרופות.
וכשאמרת את המשפט ההוא- המשפט ההוא שבשבילי התחיל את הכל- אתה לא מטרד. אנשים הם לא המחלות שלהם- הראש שלי שקע קצת עמוק יותר במים והריאות שלי הרגישו כאילו הן מתמלאות באיטיות, ואני טבעתי. רק קצת. רק בקושי. ואז בכיתי. כי הייתי אסיר תודה.

כשהייתי בן שמונה עשרה, רובי נתנה לי שוקולד. רובי הייתה מסוג האנשים שביום האהבה נתנה שוקולד לכל הכיתה כדי שאף אחד לא ירגיש רע.
לזמן מה זאת הייתה התקשורת היחידה שלנו. שוקולד ביום האהבה.
רובי תמיד הייתה עם חבורות על הפנים שלה ופלסטרים ושפשופים על הברכיים שלה. היא הסתובבה עם שפה מדממת ועיניים נפוחות בגאווה, בתור פצעי מלחמה מכך שהצליחה להתגבר על בחורים גדולים ממנה בכמה ראשים.
רובי הייתה חמומת מוח ואלימה. כל יום היא הגיעה עם פצעים חדשים, וכל הבנים בבית הספר היו מבועתים ממנה.
ועדיין, בכל יום אהבה, היא הייתה סוחבת מיליוני קופסאות בצורת לב בידיה ומחלקת חיוכים לכולם.
לפעמים, כששמתי לב שרובי לא מקשיבה בשיעור, הייתי כותב לה הערות. כאילו זה דבר נורמלי לעשות, למרות שבקושי הכרתי אותה.
הפכנו לחברים כשהיא לא הייתה בכיתה יום אחד ואני, מסיבה כלשהי, החלטתי לחפש אותה. אולי בגלל שבאותו היום גם ג'סי לא היה בכיתה וכריסי המשיכה להתעקש שהיא חושבת שזה קשור זה לזה.
רובי הייתה בארון השרת, אוזניות באוזניה ופנים נפוחות, אבל היא נראתה רגועה לגמרי. היא חייכה כשראתה אותי ושאלה איך מצאתי אותה שם.
במקום לענות לקחתי אותה לחדר האחות וישבתי לידה כשטיפלו בה.
היא אמרה שהיא עזרה לחבר שלי עם חבורה של אידיוטים הומופובים, ושהוא הלך הביתה אחרי זה, אז אני כנראה לא אראה אותו במהלך היום.
החבר שלי? שאלתי.
ג'סי? היא שאלה בחזרה.
הוא לא החבר שלי. אבל תודה, באמת, אני מעריך את זה.
אני חושב שזה די מוזר שזאת הייתה השיחה הראשונה שלנו, משום מה. אולי כי זה הרגיש כל כך קל לדבר איתה. כאילו הכרנו מאז ומתמיד. אבל אם אני אגיד את זה אני אשמע קיטשי.
רובי היא אדם אלים. היא חמומת מוח. אימפולסיבית. גסת רוח. הדברים שהיא מוצאת מצחיקים גורמים לכריסי להשתתק ולג'סי להסמיק.
אבל היא שלי. שלנו. ואני מצאתי את עצמי אוהב אותה מאוד.
כשזה הגיע לרובי, אני מניח שהיא תמיד ידעה, אף פעם לא פקפקתי באיך. אולי ג'סי אמר משהו. אולי כריסי אמרה משהו. אולי אני יותר ברור משחשבתי שאני.
רובי אף פעם לא אמרה שום דבר. אף פעם לא דיברנו על זה, אבל זה היה שונה ממה שזה היה אמור להרגיש. כלומר, אף פעם לא באמת דיברתי על המצב שלי עם ההורים שלי- רק פעם אחת, רק בקושי.
ולמרות שרובי ואני לא התייחסנו לנושא בכלל, זה הרגיש כאילו כבר דיברנו על זה. שהנושא סוכם, ושהיא החליטה להישאר לצידי. להוציא מהכיסים והתיק שלה שוקולד אינסופי לארבעתנו.
וברגעים כאלו, אני מבין עד כמה בר מזל אני.

אבל כשאתם נעלמתם מצאתי את עצמי יושב בדממה מוחלטת. בסוף היום, כשהשמיים החשיכו ואין שום קהל בכדי להסיח את דעתי.
והמחשבות דוחקות על הראש שלי וצורחות באוזניי, עד שהן נעלמות לגמרי. וכל מה שאני שומע זה דממת אלחוט- ובשלב הזה אני לא ממש בטוח מה גרוע יותר.
ואני לא מבין. כל פעם ופעם מחדש חשבתי שאתם הוצאתם אותי מהמים, ולמרות שכל פעם ופעם מחדש אני חוזר למצולות, אני לא מבין.
יש בחיי את האנשים המדהימים ביותר שאי פעם הכרתי, ולמרות שאני יודע שזה לא מגיע לי, אכפת להם ממני כל כך. המשפחה שלי דואגת לי, והם יותר ממוכנים לעזור- הם יותר ממוכנים להיות שם.
אני מסתכל לאחור וכל מה שאני רואה זה אנשים שאוהבים אותי, ואני רוצה לצרוח כי אני עד כדי כך אנוכי שאני לא יכול לתת להם את השמחה שלי.
לא, לא שמחה. רק התחושה הכללית של בסדר. אפילו לא זה.
ו... אני חושב שאת כריסי ורובי עדיין אפשר עוד להציל ממני.
המשפחה שלי תישאר תקועה איתי. אני אשאר תקוע עם עצמי.
וככה מצאתי את עצמי, באמצע הלילה, בבלאגן מוחלט אשר הוא אני, מתקשר לג'סי. וכששמעתי את הקול הרדום שלו בצד השני הדבר היחיד שהצלחתי להגיד היה "תפסיק."
תפסיק מה?
פשוט תפסיק. תפסיק להיות לידי. תפסיק לאהוב אותי. תפסיק. אני לא רוצה את זה.
"אתה בסדר? איפה אתה עכשיו? הי, תירגע, תירגע- אתה רוצה שאבוא? אתה רוצה לדבר?"
"אתה לא מקשיב!" אבל הקטע עם ג'סי הוא שהוא לא רוצה להקשיב. וכשהוא הופיע מחוץ לבית שלי בחשכה מוחלטת, שנינו צעקנו אחד על השני בניסיון לגרום לשני לתת לאחר לדבר. וכל הגישה שלו הייתה- בחייך, לא שוב. לא כבר עברנו על זה? לא כבר אמרת לי שאתה בסדר?
ואני ממשיך לצעוק עליו שהוא לא מקשיב לי.
"אוקיי, לא, אתה צריך ללכת לישון. לך לישון. בבוקר אתה תקום ותיקח את התרופות שלך והכל ייראה הרבה יותר טוב. ואז נדבר, אוקיי?"
אבל אתה לא מבין.
וג'סי נראה מתוסכל לגמרי. "לא כבר עברנו על זה? לא אכפת לי עד כמה אתה רוצה שאני אעזוב."
ולפתע אני מרגיש מגוחך. אני כולי נזלת ודמעות, ותראו אותי עכשיו. תראו מה אני עושה. אני מתווכח עם ג'סי על כלום בשלוש בלילה. ולפתע הרגשתי כאילו איבדתי כל שליטה.
ראיתי את העיניים הגם כך גדולות של ג'סי מתרחבות כשנישקתי אותו. ולמרות שהייתי כולי נזלת ודמעות אני די בטוח שלג'סי לא היה אכפת.
וג'סי, באותן הזמן לא שינה לי אם בכלל אהבתי אותך או לא. הייתי צריך מישהו שיאהב אותי, בכל דרך שהיא- ואתה היית שם. ואתה אהבת אותי.

בבוקר לאחר מכן התעוררתי לשמיכות מבולגנות ותריסים מוסתים, עייף מתמיד ועם השיר "תשע אחר הצהריים" תקוע לי בראש, וזה הרגיש כאילו השיר מתנגן דרך הקירות. מתוך המזרן. על השפתיים שלי, הצוואר שלי, השיער שלי.
"אני מצטער."
והוא אמר שזה בסדר, הוא מבין, לא הייתי בראש הנכון אז- אני לא צריך להסביר כלום. אני לא חייב כלום. הכל היה כלום, אם אני רוצה שזה יהיה כלום.
ודי רציתי לצחוק באותו הרגע, כי הוא חשב שהוא זה שניצל אותי.
הטביעה לא נעלמה. היא עדיין הייתה שם, אבל היא הרגישה אחרת. כאילו זה כבר לא משנה.
כאילו ויתרתי.
אני חושב.
רציתי לספר לכריסי על זה. כריסי תבין, כי כריסי הייתה שם. כריסי תבין, כי אני וכריסי דיברנו על זה.
אבל כריסי לא נתנה לי לגמור לדבר, וכריסי גם לא נתנה לי להמשיך אחר כך. ג'סי נעלם. הוא כנראה יחזור כשהכל יפסיק להיות כל כך מוזר, אבל בינתיים הוא נעלם. ורובי נעלמה איתו, כי ג'סי לא יכול להיות לבד, וכן- אני שמח שהיא יחד איתו. אבל הם נעלמו וכריסי לא רוצה להקשיב.
"מה הבעיה שלך איתי?"
לא עברה דקה אחת וכבר התחרטתי על ששאלתי את זה ופתחתי את הנושא שהלכנו מסביבו על קצות האצבעות עד עכשיו.
כי אני חסר עמוד שדרה, ואני חסר כל כבוד עצמי. כי נכנעתי לרגע של משבר והרסתי את הכל. כי אני זונה, כי אני לא מה שהיא חשבה שאני- כי כריסי חשבה שאני יותר טוב מזה.
ואני כמעט ולא הצלחתי לענות לה. כי אתמול בלילה רציתי להרוג את עצמי והיא כועסת בגלל שנשברתי ובגלל שגררתי את ג'סי לתוך זה יחד איתי.
כשכריסי נעלמה, גם רובי נעלמה. כי רובי אוהבת את כריסי יותר משהיא אוהבת אותי, והיא לא תעזוב אותה.
אבל רובי עדיין נתנה לי את השוקולד הגדול ביותר ביום האהבה.
"רובי, כשתהיי בת מאה, עם ילדים ונכדים וכל החרא הזה ואני כבר אהיה מזמן מת, תספרי להם עליי?"
אהבתי את העובדה שרובי ענתה כאילו שאלתי את הדבר הרגיל ביותר שיכולתי לשאול אותה. "כן, אתה תהיה הביסקסואל האובדני שמספר בדיחות עלובות וצועק את המילים של כל שיר רנדומלי שאתה מזהה גם כשזה לגמרי לא הזמן. אתה תהיה המישהו הזה שהם יהיו בטוחים שהמצאתי."
"זה נחמד."
"תוודא שכשתספר לאנשים עליי שאשמע כאילו אני החברה הדמיונית שלך."
לא ידעתי איך לעשות את זה, אף פעם לא הייתי טוב בדברים כאלה, אז אמרתי לה שאני אבקש מג'סי לעזור לי. רובי בהתה בי לכמה זמן לפני שהתחילה לצחוק, ואז היא אמרה שבדיוק בגלל סיבות כאלו אף אחד לא יאמין לה שאני קיים.
"אתה לא חייב לבקש מג'סי. אתה לא חייב לספר עליי בכלל, אתה יודע," היא אמרה.
אבל כשהימים שלי נעשו גרועים, מה שהתחיל לקרות קצת יותר מידי בזמן האחרון, שכבתי על הרצפה בחדר של ג'סי וכתבתי בתוך הראש שלי את מה שהייתי מספר. לא רק על רובי. על כריסי. על אימא שלי. אבא שלי. הכלב שלי שמת מזמן. הילדה שנתנה לי שוקולד בפעם האחת ההיא. על עצמי. וג'סי.
וג'סי היה יושב על המיטה שלו, או ליד המחשב שלו, או מכין שיעורי בית לידי על הרצפה, ולפעמים הוא לא היה בחדר בכלל.
אבל זה היה בסדר, כי יכולתי לשמוע אותו צועד ברחבי הבית וכשהוא חזר הוא תמיד הביא צ'יפס.
לפעמים רציתי להגיד לו את כל זה, כי בכל זאת- אני חושב על זה בשביל שאוכל לספר עליהם.
"אני אוהב אותך כל כך. ואני כל כך מצטער. אני רוצה שתבין שאני באמת כל כך מצטער." לא הבנתי למה הוא התכוון. על מה אדם כמו ג'סי, עם משקפיים עגולים ועיניים גדולות, בדיחות גרועות ושרוולים ספוגים בדמעות שקטות יכול לבקש ממני סליחה עליו? הוא היה הפלא הקטן האישי שלי. קול ההיגיון שלי בלילות שבורים. הוא היה ידיים רכות ושפתיים רכות ועיניים רכות. אין לו שום דבר להתנצל עליו, לא ממני.
ואז הבנתי על מה יש לו להתנצל עליו. ואני לא שאלתי למה, כי הריאות שלי התמלאו במים מהר מידי מכדי שתהיה לי בכלל הזדמנות לחשוב על לדבר, וג'סי הסביר בכל מקרה.
"זה כבר יותר מידי בשבילי."
ואני טבעתי.

וברגע זה, למרות שמילותיי נראות שקטות אני צועק.
כי אתם הבטחתם. כולכם הייתם שם וכולכם הבטחתם שתמיד תהיו שם.
איפה אתם עכשיו?









בחמישי במאי, 2015, הודעה הועברה בבית הספר הציבורי על שם וושינגטון. אדם מנקלין התאבד בלילה שעבר.
ואם תשימו לב, ואם תסתכלו מקרוב, תוכלו לראות בין המון התלמידים שלושה פנים חיוורים.

סיפור 8: ערפל (מגדת העתידות)

רחובות העיר היו ריקים כמו שמעולם לא היו, מראה סוריאליסטי ולא מוכר של... כלום. מטרים על פני מטרים של שום דבר מלבד ערפל לבן וסמיך.

נארֱסֵה לא הצליחה לראות דבר. היא המשיכה לגשש סביבה בעיוורון, מקווה להיתקל במשהו חוץ מהערפל, אבל הוא היה בכל מקום. היא לא יכלה לברוח ממנו.
נארסה פחדה שהערפל יצליח לחדור לתוך מסכת הגז שלה ויהרוג אותה. היא פחדה, למרות שידעה שאין לה שום סיבה לפחד- הרצועות על ראשה היו מהודקות, המסנן סינן את האוויר שהיא נשמה, הכל היה תקין. היא ידעה שכל עוד היא לא תוריד את המסכה היא תהיה בסדר. כל עוד היא לא תשאף מהאוויר המורעל היא לא תמות.

אבל היא פחדה.

היא הייתה לבד בעיר על סף מוות. למיטב ידיעתה, היא הייתה לבדה בעולם מת. לא אמרו דבר לגבי התפשטות הערפל ברדיו או בכריזה כבר ימים שלמים, והיא לא ידעה לאן עוד הוא הספיק הגיע, כמה עוד אנשים הספיק להרוג. נארסה לא ידעה אם יש טעם לצאת לרחובות הריקים, אם יש טעם לסכן את חייה בשביל מישהו שיכול להיות כבר מת.

במבט לאחור זה היה מעשה די נואש, לחפש אחר לי. נארסה בקושי דיברה עם אחותה הגדולה בשנתיים האחרונות. היא הייתה כמעט כמו אדם זר, כמו קרוב משפחה לא זכור שמשום מה מופיע בכל התמונות המשפחתיות. ונארסה מעולם לא הייתה יותר מילדה קטנה בשבילה, דבר קטן ומעצבן שדורש יותר מדי תשומת לב.

אחות שלא שווה את זמנה.

נארסה קיוותה שלי לא מתה. היא קיוותה שלא תמצא בית ריק או גופה שטרם נאספה ברחוב מחוץ לדירתה, גופה הלובשת את הפנים של האדם האחרון שנשאר לה, עם עיניים חלולות וחסרות חיים ולב שהפסיק לתפקד. גם אם זאת לי, גם אם זאת האחות שהתייחסה אליה כאילו היא כלום, היא לא רצתה להישאר לבד.

*

"לטרנה צ'ו, קינה לארוסא, ועוד גבר ואישה שלא זוהו נמצאו בפינוי האחרון. הגבר כבן שלושים, נמצא ליד הנמל הצפוני. האישה כבת שבעים, נמצאה מחוץ לבניין העירייה. מי שיכול לעזור בזיהוי הנפטרים יכול ליצור איתנו קשר ולמסור פרטים. אנחנו מזכירים לכם לא לצאת מהמקלטים עד להודעה חדשה ו-"
נארסה כיבתה את הרדיו. היא המשיכה לבהות בו, קטן וחסר חיים בידיה, כמעט כאילו היא מצפה למשהו.

אבל שום דבר לא קרה. הוא היה כבוי.

נארסה רצתה לבכות. אבל היא לא בכתה, כי היא ידעה שאם מפני הגופות לא מצאו את לי היא כנראה עדיין בחיים, והיא ידעה שאם תמצא אותה היא תהיה בסדר. לי תמצא פיתרון. לי תדע מה לעשות. היא תמיד יודעת מה לעשות. כל מה שנארסה צריכה לעשות זה למצוא אותה.

זה הכל.

*

נארסה לא ידעה איפה היא נמצאת. סביבה היו בניינים שלא זיהתה, מקום בו מעולם לא הייתה, רחובות שלא הייתה יכולה למצוא בהם את דרכה גם ביום בהיר. ועם הערפל, שהיה אפילו כבד יותר משהיה אתמול, נארסה הרגישה כאילו אפילו את ידיה היא רואה דרך זכוכית מחוספסת. זה היה כמעט כאילו מישהו ניסה נואשות למחוק את הכבישים והבתים, כאילו מישהו הפך את השמיים לענן לבן ואינסופי.

עברו יומיים מאז שנארסה עזבה את המקלט, חודשיים מאז שהממשלה מסרה חדשות כלשהן לגבי שאר העולם, שבועיים מאז שנארסה הבינה שההורים שלה לא יחזרו הביתה ושעות אחדות מאז שהיא התחילה לחשוב שגם היא לעולם לא תחזור.

כמה זמן תוכל מסכת הגז להשאיר אותה בחיים?

היא הצטערה שאין לה רדיו דו כיווני, שאין לה שום דרך ליצור קשר עם תחנות רדיו או צוותי חילוץ, או אפילו משלחות הפינוי. במוקדם או במאוחר, היא תמות והם ימצאו את הגופה שלה בכל מקרה.
היא הצטערה שהיא לא חכמה מספיק כדי לא ללכת לאיבוד, שהיא הייתה טיפשה מספיק כדי לחשוב שהיא מסוגלת למשהו כזה, שהיא לא יותר ממה שהיא- ילדה חסרת מושג שלא יודעת לעשות כלום.

היא מעולם לא הייתה צריכה לעזוב את המקלט. היא הייתה צריכה להמשיך לחכות לישועה, גם אם לעולם לא תבוא. היא הייתה צריכה לחכות להוריה שיחזרו, גם אם לעולם לא יוכלו לחזור.

נארסה תהתה איך ההורים שלה מתו, אם הם נהרגו כשהערפל רק התחיל להתפשט או כשאנשי העיר נהרו לנמלים ולשדות התעופה, או לכל אמצעי מילוט אחר. נארסה שמעה על המתים והנפגעים בחדשות, לפני שהשביתו את רוב כלי התקשורת.
המחשבה שאולי הם חיפשו אחר לי עברה בראשה, אך נארסה שללה אותה כמעט מייד. בין אם אמה ואביה אהבו את לי עכשיו כמו שאהבו אותה בעבר ובין אם לא, הם לא היו עוזבים ילדה בת שלוש עשרה בבית ריק. הם לא היו עוזבים את נארסה בשביל לי.

נכון?

נארסה נעצרה. היא הביטה בידיה, עדיין מחזיקות ברדיו שלא מסר שום מידע שימושי, והיא הרגישה טיפשה.

מה זה שינה לאן ההורים שלה הלכו? לא הייתה לה שום דרך לדעת בכל מקרה.
הם לא הולכים לחזור.
אז זה לא משנה.

שום דבר כבר לא משנה.

נארסה התיישבה על המדרכה. והיא הרגישה יותר חסרת אונים משאי פעם הרגישה, יותר טיפשה משאי פעם גרמו לה להאמין. היא חשבה להדליק את הרדיו שוב, אבל היא ידעה שאף תחנה לא תשדר כלום לפני שעת השידור הבאה. לא היה טעם. היא הכניסה את הרדיו לתיק שלה ובמקומו הוציאה את הפנס שלה, שהיה קטן ובקושי האיר בערפל הכבד.
כשהיא הדליקה אותו הוא האיר מספיק כדי שתוכל לראות את רגליה. הן היו קטנות בשביל מישהי בגילה, והמגפיים שהיא נעלה היו שייכות לאחותה, אז הן לא בדיוק התאימו. היא זכרה שלי שאלה את אימא שלהן אם נארסה רוצה את המגפיים הישנות שלה. והיא רצתה אותן. ברור שהיא רצתה אותן. הן היו של אחותה.

לפעמים נארסה תהתה אם אחותה אוהבת אותה. היא תהתה אם אכפת ללי מספיק מאחותה הקטנה כדי לחפש אחריה, כדי להתפלל בשבילה, כדי לדאוג לשלומה.
נארסה ידעה שהיא מטרד. היא ידעה שגם אלה שאהבו אותה העדיפו אותה כמה שיותר שקטה, כמה שיותר קטנה. היא ידעה שלי אהבה להתעלם ממנה. אבל היא הייתה אחותה. היא עדיין אחותה. ונארסה קיוותה שהיא הייתה משהו בשבילה. היא קיוותה שאם תמצא אותה לי תאהב אותה. והכל יהיה בסדר.
גם אם שאר העולם ייחנק למוות, הכל יהיה בסדר.

נארסה הרימה את הפנס וכיוונה אותו אל תוך הערפל, והאור הבהיר התפוגג לתוך הענן הלבן שהיא שהתה בו.

כשהיא כיבתה את הפנס, אור הבהב במרחק.

*

אור המגדלור נהיה ברור יותר ככל שנארסה התקרבה. האוויר נהיה לח יותר ומלוח יותר, והערפל נהיה כבד יותר ולבן יותר- ועכשיו היה לה ברור למה. היא הייתה ליד הים. ברור שיהיה יותר ערפל.

הרגשת האופוריה השתלטה על גופה של נארסה- רגליה קלות יותר ומוחה בהיר מתמיד. היא הרגישה כאילו היא מנותקת מהגוף שלה, כאילו היא מרחפת, כאילו היא מצאה את אותה גאולה שהיא חיפשה.

היא כבר לא הייתה לבדה.

חייב להיות מישהו במגדלור.
גם אם בעבר לא היה מאויש, עכשיו הוא חייב להיות. חייב להיות מישהו שידאג שהפנסים ימשיכו לעבוד, שידווח על ספינות המגיעות לחוף, שיספק אור לאלה שטיפשים מספיק כדי ללכת לאיבוד בערפל.

היא לא הייתה לבד.

עכשיו שהיא ידעה לאן ללכת, היא רצה. הערפל לא שינה דבר, העובדה שעדיין היה לה קשה לראות לא שינתה דבר, כי האור היה ברור מתמיד. והוא היה כל כך קרוב.

היה לנארסה קשה לפתוח את הדלת, אבל לא נראה שהיא הייתה נעולה. זה לא הפתיע אותה במיוחד. כמה בעלי מקומות קיבלו הוראות שלא לנעול דלתות, לאפשר גישה במידת מה.
נארסה ידעה שלא תוכל להוריד את המסכה עכשיו שהיא נתנה לערפל להיכנס למבנה, אבל גם זה לא שינה דבר. לא היה לה אכפת.

היא התחילה לעלות במדרגות הספירליות לחדר הבקרה, צעדיה יוצרים רעשים עמומים במרחב הקטן. והיא המשיכה לרוץ עד שהגיעה לדלת מתכת פתוחה לרווחה במעלה המדרגות.
חדר הבקרה היה קטן, ולא היה אלא קירות עגולים ומכשירים מצפצפים. על הרצפה רדיו נייד פלט רעשים סטטיים, וטלפון ישן שלא היה מחובר לשום דבר עמד על השולחן.
והאיש שישב מול לוח הבקרה הסתכל עליה, מסכת הגז במקום פנים, עיניי זבוב במקום עיניי אדם.

והוא לא הגיב. הוא אפילו לא זז.

כשנארסה לחצה שתי אצבעות על מפרק היד שלו כלום לא קרה. היא לא הרגישה דופק, היא לא הרגישה דבר מלבד עור קר של איש מת.

והיא הייתה לבד בעולם מת.

*

לי ישבה מול הטלוויזיה המתה בביתה, ושתקה.
הקול היחיד בביתה הריק הגיע מהרדיו, אותו לא העזה לכבות. גם כשאף תחנה לא שידרה היא השאירה אותו דלוק בחדרה, או על השולחן, או על הספה, תמיד קרוב, תמיד מנחם.

החרדה המשיכה לכרסם באחורי מוחה, כמו צפצוף תמידי שלא נעלם, או רעש סטטי שבסופו של דבר הפך לרעש לבן, אבל בפעמים אחרות הביא אותה לסף דמעות.

לי הרגישה כאילו היא משתגעת.

היא הרגישה אשמה מתמיד, על שום דבר ועל כל דבר, והיא התחרטה על כל החלטה שאי פעם החליטה שהביאה אותה לבית הריק שלה, לשתיקה שנמשכה יותר מדי זמן. היא הייתה לבד, בלי שום הסחת דעת ובלי שום תקווה חוץ מהרדיו חסר התועלת שהמשיך לשתוק לגבי מה שהיא רצתה לדעת.

הגופות של הוריה נמצאו לפני שבועיים, ביחד כמו שתמיד היו, ברחובות מלאים בפצועים ואנשים שנחנקו למוות. לי כמעט בכתה כשהיא שמעה את השמות שלהם נאמרים בקולו החדגוני של שדרן הרדיו. הם לא היו אלא שמות אחדים בין עשרות שמות אחרים. לא יותר מאנשים שכבר לא היו.
אבל לי לא בכתה. היא לא בכתה בשביל ההורים שלה.
היא הרגישה אשמה מתמיד.

לי ישבה מול הטלוויזיה המתה ובהתה ברדיו, כשהוא פתאום קם לתחייה.

לא היה אמור להיות שידור עכשיו.
השעה הייתה מוקדמת מדי.

שום קול לא יצא מהרדיו למשך כמה שניות, רק רעש. ואז נשימות רועדות, מעומעמות. כשהמילים הגיעו, הן היו שבורות ולא ברורות.
ולי זיהתה אותן.

"בבקשה," קולה של נארסה דיבר, "אם מישהו שומע את זה, בבקשה תעזרו לי. אני לבד, במגדלור... אני לא יודעת איפה בדיוק. המתפעל מת, למרות שיש לו מסכה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה למות פה. אני לא רוצה..."
נארסה השתתקה, ולרגע כל מה שלי שמעה היה הנשימות הכבדות של אחותה. לי לא העזה לנשום.
"לי, אני-"

קולה נעלם, וכל מה שנשאר היה רעש סטטי.

סיפור 7: נערת הפרחים (ביני)

הילדה רצה בין הצמחים, גבעוליהם מגיעים עד מעל ראשה הקטן של בת השלוש. מדי פעם ראשה מתחכך באחד מהניצנים שזה עתה נפתחו, ואבקת פרחים בגווני כתום וצהוב ממלאת את השיער הבהיר שלה. מטרים ספורים מאחוריה נמצאת נערה מבוגרת יותר, שיערה השחור מסתיר מעט את פניה. היא מעבירה את מבטה בשדה הפרחים רחב הידים, מנסה לאתר את התנועה שתסמן לה היכן נמצאת אחותה הקטנה. הילדה הקטנה ממשיכה לרוץ, מבלי לדעת לאן היא רצה, מלאת סיפוק ואושר מהקרבה לדבר היפהפה הזה, פרחי הבר. הנערה המבוגרת בדיוק איתרה את התזוזה הקלה היישר מלפניה, והשיגה את אחותה הקטנה, רוכנת מעט כדי לתפוס אותה. היא אחזה את הפעוטה בידיה והניפה אותה לאוויר, כשהקטנה פולטת צווחה שהייתה ספק של אימה ספק של הנאה.
"הנה את!" קראה הנערה. היא העמיסה את אחותה על ידיה, והחלה ללכת איתה לעבר הכפר.
"אוזי." מלמלה הפעוטה את השיבוש הקבוע שלה לשם אחותה הגדולה- רוזי. היא רכנה מבין ידיה של רוזי והושיטה את ידה לעבר ניצן בתחילת פריחתו, שבהק בצבע כחול, כצבע עיניה של הילדה. היא אחזה את הפרח בכף ידה הקטנה, ומשכה אותו איתה. הפרח ניתק מגבעולו, והילדה הושיטה אותו לרוזי. "פרח"
רוזי חפנה את כף היד הזעירה האוחזת בפרח בתוך זו שלה. "נכון, זה פרח. וכשנגיע הביתה נביא אותו לאימא, שתשים אותו באגרטל.". "לא!" קראה אחותה. "שלי!" היא הצמידה את הפרח אליה. "פרח שלי!" היא הודיעה לרוזי.
"בסדר, אז תשמרי אותו." אמרה רוזי כשהכפר נגלה כמה מאות מטרים מהן.
זהו סיפורה של פלורה. ילדה הנולדה בכפר קטן ומרוחק, המוקף כולו שדות פרחי בר. מגיל צעיר לפלורה היה חיבור יוצא דופן לכל צמחי האדמה, ובפרט לפרחים.
את מקור החיבה העזה הזאת לצמחים איש לא היה יכול להסביר, אפילו לא פלורה עצמה. היא פשוט אהבה פרחים- אהבה להיות בקרבתם, לראות אותם, להריח אותם, לגעת בהם. וכך זה היה מאז שהיא זכרה את עצמה.
החיים בכפר שבו חיו היו שקטים והתנהלו על מי מנוחות. החקלאים עסקו בחקלאות, האופים אפו לחם, הסוחרים מכרו את סחורותיהם, הנשים גידלו את ילדיהם והכינו את האוכל. ופלורה הייתה בשדה. מדי יום ביומו היא הייתה הולכת לשם, מסתובבת בין הפרחים, וכשהשמש הייתה מתחילה לזוז מערבה, היא הייתה מנווטת את דרכה חזרה אל הכפר. ומדי ערב הייתה אימה שואלת אותה את אותה השאלה; "למה את כל כך אוהבת את הפרחים?" ולפלורה לא הייתה תשובה, ולכן הייתה עונה "אני פשוט אוהבת אותם".
השנים חלפו, וכשמלאו לפלורה, שגדלה ונהיתה נערה יפהפיה, שש עשרה שנים, נער הגיע לכפר ממרחקים. שמו היה דמיאן והוא היה נאה מאוד. ביום שבו פלורה ראתה אותו לראשונה, כשחזרה מהשדה, ליבה עצר לרגע. הנער שם לב אליה, וניגש לעברה.
"שלום לך," אמר בנימוס ובמבטא מלוטש להפליא. "שמי דמיאן. אני חדש בכפר זה. תוכלי לעזור לי למצוא את דרכי."
"בוודאי." ענתה לו פלורה, כשהיא מודה ללילה שהחל לרדת על כך שהסתיר את העובדה שלחייה נצבעו אדום בוהק. "האם אתה מחפש היכן לישון?" שאלה אותו, נזכרת בנימוסים שלה. "ודרך אגב, אני פלורה."
דמיאן חייך. "נעים להכיר. את מכירה מקומות בהם אוכל ללון הלילה?"
לפלורה לקחו כמה שניות למצוא את המילים, וכשדיברה, הן יצאו כגמגום. "יש... יש... מקום לישון ב.. בקצה השני של הכפר. א... אבל אם אתה רוצה משהו יותר קרוב, אתה... אתה תוכל... א... לבוא אלינו." היא הביטה ברצפה, לא רוצה לפגוש במבטו של דמיאן, אך לא היה נראה שאכפת לו מהגמגום שלה.
"אבוא אלייך בשמחה." אמר. "אבל האם זאת לא תהיה מעמסה בשביל הורייך?"
"לא, בכלל לא, אימי מאוד אוהבת לארח אנשים. עכשיו, עקוב אחריי." היא הובילה אותו לעבר ביתה.
ביום הבא, לאחר שפלורה ערכה לדמיאן סיור בכפר, היא הראתה לו את מיקום הפונדק היחיד של הכפר, ומשם מיהרה אל השדה. דמיאן, שרגשות הציפו אותו כלפי הנערה ההיא, עקב אחריה עד לשדה. כשהביט בה מרחוק, כשהוא יושב על ענפי עץ חרוב גדול, התגלתה לעיניו נערה שונה לחלוטין מהבחורה הביישנית והנבוכה שפגש יום קודם בכיכר. היא הייתה מישהי אחרת- עליזה ומאושרת, לבדה אך שמחה מכל רגע. כשהפרחים סובבים אותה, היא טיילה ביניהם, מביטה סביב, במבט מלא הערכה לכל פרח ופרח. דמיאן נפל שבי בקסם של הנערה הזו, ההולכת בשדה, לבושה שמלה אדומה כפרחי הפרג, שיערה הזהוב זהה לגוון החרציות ועיניה הכחולות בוהקות כפרחי זכריני, היא נראתה בעצמה כאחד מהפרחים.
שבועות חלפו, ופלורה ודמיאן נעשו לידידים. וכמו שקורה לעיתים, צמח משהו מבעד לחברות הזו. בין השניים פרחו ניצני האהבה.
כשלפלורה מלאו 18 שנה, הציע לה דמיאן נישואים, והיא הסכימה. זה היה באחת הפעמים הנדירות בהן הרשתה פלורה לדמיאן לבוא איתה אל השדה. וכך, כשהרוח של תחילת הסתיו הניעה את הפרחים בגלים שקטים ולהקות ציפורים נדדו מעל ראשיהם, הם התארסו, וכמה שבועות לאחר מכן נישאו.
כמה חודשים לאחר שהתחתנו, ביקש דמיאן מפלורה לבוא איתו אל מולדתו, לאחר שלא ראה אותה במשך שנים. פלורה הסכימה לבקשתו וימים ספורים אחר כך הם נפרדו מאנשי הכפר הקטן ויצאו לדרכם.
פלורה מעולם לא יצאה מהכפר, מלבד לשדות שסביבו, ומעולם לא ראתה ערים, או אנשים זרים, או את הים. פלורה התלהבה מהים כמעט כמו שהתלהבה מהפרחים כשראתה אותם לראשונה, והם פיספסו את הספינה הראשונה שיצאה אחרי הגיעם מכיוון שפלורה התעקשה להישאר לשחות במים.
לבסוף, לאחר מספר שבועות, הם הגיעו לעיר מולדתו של דמיאן. ביום בו הגיעו פלורה ודמיאן אל העיר לקח אותה דמיאן לפגוש את הוריו, שחיבבו מיד את כלתו של בנם.
פלורה הייתה יכולה להיות מאושרת מהחיים עם דמיאן, אבל היה דבר אחד שקלקל את ההנאה. הבית שלה ושל דמיאן היה במרכז העיר, מרוחק מכל שדה או איזור טבע. דמיאן ניסה להקל על אישתו והביא לה מדי יום פרחים שקנה כדי להניח באגרטלים. זה היה בקושי מספיק, אבל פלורה נאלצה להסתדר. לעיתים רחוקות מאוד הם היו יוצאים לטיולים אל מחוץ לעיר, ופלורה ניצלה בהם את הזמן כפי יכולתה.
דמיאן ידע שפלורה רוצה בכל מאודה לעבור אל מחוץ לעיר, אך דבר כזה לא התאפשר מכיוון שהיה מחויב לעבודה החדשה שלו בעיר, ולא היה להם מספיק כסף בשביל בית חדש. ולכן הם נשארו שם וחיו חיים פשוטים עם ביתם היחידה, באטרקאפ.
שנים עברו, ופלורה חלתה במחלה קשה. דמיאן נשאר ליד מיטתה יום וליל, והוציא את כל חסכונותיהם המועטים כדי לנסות למצוא מרפא לאשתו, אך ללא הצלחה. ערב אחד, לחשה פלורה לדמיאן, כשישב לידה, 'אילו רק היו לי פרחים..' מילמלה, והלכה לישון. באותו הלילה היא מתה.
דמיאן התאבל רבות על פלורה, ושקל לשים קץ לחייו, אך ידע שהוא צריך לתת לה כבוד אחרון. כאשר קבר אותה, הוא שתל סביב הקבר עשרות פרחים צבעוניים, וידע שככה היא שוב תהיה שמחה.

סיפור 6: חתולים ומפלצות אחרות (הורוס)

*לנוחות הקורא, תרגמתי את החתולית ואת המפלצתית לשפתנו. תודה והמשך קריאה מהנה*
פרק ראשון
ו... ניצחון!" קרא חתול צעיר בשעה שהזיז את המשולש שבע צעדים קדימה. "אוף!" הפך את הלוח
חתול חום. "אה אה אה" קרא בעליצות החתול הצעיר "התערבנו, אז תפסיד בכבוד ותקיים את
חלקך"."ידעתי שלא הייתי צריך להתערב, אני גרוע במשחק הזה" הפטיר, ודחף לעברו את חתיכת
הדג. "מעולה! אני גווע!" קרא ורץ סביב הדג, לא יודע מאיפה להתחיל לאכול. "גררר..." הזיל ריר
החתול החום. ולפני שהחליט האם להרוג את הצעיר, או רק לחטוף את הדג נשמעה צעקה חלושה.
הצעיר הפסיק מיד את אכילתו, וקפץ לתנוחת מלחמה. החתול החום זינק לעבר העמדה וסרק את
האזור. "אתה רואה משהו?" סינן החתול הצעיר. "רק רגע... הנה! מוקה, משהו מתקרב אליך!"
הצעיר זינק מיד אחורנית תפס פנס בפיו וכיוון על האזור. "מה זה...?" , "ת... עז..רו לי-" גנח חתול
לאור הפנס. היה לו פצע עמוק בזנב וברגל הקדמית. "מה קרה לך?" שאל מוקה בלחץ. "אתה לא
רואה שהוא תכף מת? צריך להגיש לו עזרה מיד". "הישען עלי" אמר לו החתול החום. "אני אבדוק את
השטח" קפץ החתול הצעיר על ההזדמנות ורץ לחושך. "לא!" צעקו שניהם, אך זה היה מאוחר מדי.
דממה ארוכה השתררה, אך צעקה פתאומית הפרה אותה. "לא, לא, לא! מוקה!" צעק החתול החום
בצער. "נראה לי שאנחנו בצרה יותר גדולה" אמר ברעד החתול הפצוע. "למה אתה מתכ..." אמר
והביט אחורנית. ושראה מה עומד שם הם צעקו ביחד ואז הכול השתתק.

פרק שני
"לא יתכן!" צעק החתול הזקן בזעם, פרוותו נראתה שחורה מתמיד. "זה רק עכשיו נודע לי ששלושה
חתולים נהרגו במוצב. ורק על השטח הזה! זה קרב אבוד וכולכם יודעים זאת". "לא נכון" אמרו מיד
כמה חתולים ביחד.
"אנחנו רבים מהם גמישים מהם וחכמים מהם". אמר חתול שחור עם פסים חומים בשם פולו
"אם ננצל את היכולות שלנו נצליח לנצח!". "הם חזקים מאתנו עשרות מונים. אין לטפח תקוות שווא
בקרב שנועד לכישלון". אמר בשלווה חתול ג'ינג'י שישב בקצה האולם. "אבל אי אפשר לתת להם
לכבוש אותנו" צעק פולו."שקט!" נשמע קול לחישה צורמת מבין הצללים, כולם השתתקו ולטשו את
עיניהם בחתול שיצא מפינת החדר.הוא היה עם פרווה דקה ולבנה ונקודה אחת כתומה על אפו, הוא היה אגדה חיה, חתול קרב עטור תהילות. אף אחד לא ידע את שמו האמיתי.
"אנחנו חייבים להמשיך במלחמה" הוא אמר בשקט. פולו שלח מבט ניצחון לחתול הזקן, אך החתול
הלבן נעץ בו מבט ופולו הרכין מיד את ראשו. "אך, אין לנהוג בפזיזות. הם גדולים וחזקים, לכן צריך
לטכס תוכנית" המשיך וכאילו ביקש שמישהו יעז ויחלוק עליו. "אני אפנה אל מלכנו הנערץ, והוא יחליט".
"למה לא לפנות אל אחינו האריות". שאל החתול הזקן." הם יכולים לעזור, כמו שהצילו אותנו פעם
קודמת" אמר, ושלח מבטים מעודדים אל החתולים.
"האריות לא רוצים להיקלע אל מלחמה נוספת. וגם הם אינם רוצים להילחם על שטח לא להם. אתה
כחתול מועצה בוודאי צריך לדעת על כך, לא?" סיים ביובש. "כ..כ...ן" גמגם החתול הזקן, נבוך
מעט. "אך אנו צריכים כול עזרה אפשרית בקרב" אמר. "לכן אני אפנה אל מלכנו". ענה החתול הלבן
והסתלק אל הצללים. "אי אפשר לחכות הרבה זמן." הפר פולו את הדממה הממושכת. "למה אתה מתכוון?"
שאל אותו חתול מפוספס. "שאנחנו צריכים לתקוף מיד". אמר פולו בתקיפות.
"לא!" צעק החתול הזקן "אנחנו מחכים לפקודות. וזה סופי!". פולו כבש את פניו בקרקע.
"אני יודע למה אתה רוצה להלחם, וזה לא סיבה להוביל את כולנו לאובדן." המשיך בלהט.
"דע את מקומך. אתה אפילו לא חתול מלחמה,למה אתה חושב שיש לך זכות לקבוע עובדות?!."
"מחר אני אפנה אל המועצה והגיש את הדיון, אבל בינתיים אסור לתקוף!". "אבל..." ניסה פולו לענות.
"שב בשקט אחרת תסתבך". אמר לו בלחש חברו ארמוס, שבאופן מפתיע פרוותם הייתה דומה
להפליא. שחורה עם פסים חומים. "אתה לא רואה שהם נחושים בדעתם?. אם תמשיך להתמרד עוד יגלו אותך לשם". והוא אמר את המילה האחרונה ברעד.
פולו התיישב מיד. "יופי" נרגע החתול הזקן. "הדיון נגמר!" הכריז חתול מראש השולחן. כול החתולים
שישבו בדממה סביב השולחן. קמו בתיאום מושלם ויצאו בסדר מופתי דרך הפתח. "אל תדאג, יש לי
תוכנית".לחש פולו לארמוס. " לא משנה מה זה" אמרה חתולה אחרת בשם ברנדה ששמעה אותו
"אני בטוחה שזה יהיה גרוע".היא הייתה עם פרווה רכה ולבנה כשלג, ועם עיניים ירוקות ועזות. בסתר
לבו פולו היה מאוהב בה. "את לא צריכה לאהוב" ענה לה פולו "רק לשתף פעולה" ונעלם בין הצללים.

פרק שלישי
החתול הלבן טס מבעד לפתח האולם, הוא נע בדממה ובגמישות מבעד לפחים."החתולים האלה"
אמר בעצבנות "הם חייבים לנסות להלחם כול הזמן. למה הם לא יכולים לחכות עד שתהייה לנו
תוכנית בנויה. הוא שמע רעש של פחית נופלת. הוא נעצר בחשד ורחרח את האוויר, אחרי כמה זמן
הוא מלמל "זה שום דבר" והמשיך בדרכו .הוא השתחל דרך פתח ועמד מול מלך החתולים. "אדוני"
הוא אמר "החתולים חסרי סבלנות". "למה אתה מתכוון פוקס?" ענה לו בקול עבה ורם. כאילו שהו לא
יודע " רטן פוקס לעצמו. "הם רוצים לשמוע מה דעתך על המשך המלחמה" אמר בעדינות. "מה?!"
הפרווה האדומה של המלך נראתה כאילו הטבילו אותה בדם. "איך הם מעיזים?! אני עובד 24 שעות
ביממה על תוכנית והם מתלוננים?". "זה בדיוק מה שאמרתי להם" הזדרז פוקס להרגיע את מלכו.
"אבל רק רציתי לשמוע אם אתה כבר חשבת על משהו". "האמת שלא" נרגע המלך. "אבל אני
צריך שתקשיב היטב לדיון הבא, ותיתן לי דו"ח מלא בנוגע לחתולים שאתה חושב שהם יעשו בעיות".
"בוודאי הוד מלכותך" אמר פוקס וצעד לאחור "אבל אני כבר יכול לתת לך שם, פולו". רעש של פחיות
נופלות נשמע, פוקס קפץ מיד למקום. "מה קרה?" צעק מלך החתולים. "אני בודק את זה" אמר פוקס
והעיף לצדדים את שאריות הפחיות. "זה בטח סידור לא נכון של הפחיות" פוקס קרא לבסוף. מלך
החתולים צמצם את עיניו ואמר "אתה יודע כמוני שזה היה פולש" אמר מלך החתולים. "נכון" הודה
פוקס. "אני צריך שתגביר את האבטחה", "כמובן הוד מלכותך" אמר ונעלם בפתח. "אחחחחחחחחח" נאנח המלך לעצמו.
"אי אפשר כבר למצוא נתינים טובים בימנו". הוא הביט במראה שלצד כיסאו וליבו האיץ פעימה.
"אני לא יכול" מלמל "אבל אני חייב". הוא התלבט והתחבט קשות עד שהגיע להחלטה. הוא ניגש
למראה ואמר "זימון". קול קר בקע מהמראה "מה אתה רוצה ברתולומיאו?"הקול שאל. "אני נתתי את
הפקודה שביקשת". "טוב, ויש לך שמות בשבילי?". "כן, פולו", "אממממ... אני לא יכול להגיד שאני
מופתע אחרי מה שקרה בקרב...". "כן, כן, אני יודע" קטע אותו מלך החתולים "מה אתה מתכנן לעשות לו?".
"תוכניותי אינם עניינך". "ומה הפקודה הבאה שלך?", "עוד שמות" והשיחה התנתקה.
*
פולו חמק בזריזות מפחית ששוגרה לעברו, "בני אדם" סינן. הוא היה במעקב צמוד אחרי החתול
הלבן ובני האדם כול הזמן הפריעו לו. החתול נעצר לפתע ורחרח מעט את האוויר, פולו קפא במקומו ברגע שחשב שהוא צריך לנוס על חייו, החתול הפטיר משהו והמשיך לרוץ. הוא ראה אותו נכנס לתוך פתח קטן.
"על החיים ועל המוות" מלמל ונכנס בעקבותיו, "אדוני החתולים חסרי סבלנות" אמר פוקס בקול חלקלק.
למה אתה מתכוון פוקס?" שאל המלך. אז קוראים לו פוקס? חשב פולו לעצמו, מתאים לו ערמומי הוא
כמו שועל. "הם רוצים לשמוע מה דעתך על המשך המלחמה" "מה?!" המלך שאג. "איך הם מעיזים?!
אני עובד 24 שעות ביממה על תוכנית והם מתלוננים?". "זה בדיוק מה שאמרתי להם" אמר פוקס.
"בטח, בטח חתיכת נוכל" רטן פולו."אבל רק רציתי לשמוע אם אתה כבר חשבת על משהו". "האמת
שלא אבל אני צריך שתקשיב היטב לדיון הבא, ותיתן לי דו"ח מלא בנוגע לחתולים שאתה חושב שהם יעשו בעיות".
"בוודאי הוד מלכותך אבל אני כבר יכול לתת לך שם, פולו". אני? פולו קפץ בבהלה, והעיף שורה של
פחיות. הוא טפס את גודל הטעות, וקפץ בזינוק מרהיב דרך האשנב. הוא הספיק לראות את פוקס
מסתער לעבר הפחיות, אבל הוא כבר היה רחוק.


פרק רביעי
"ואז זינקתי דרך האשנב ונמלטתי" סיים פולו לספר את הסיפור. מבט ההלם של חבריו היה נראה
היטב על פניהם. הוא העז לספר רק לחבריו הקרובים ביותר את הסיפור. "אתה רוצה לומר לי
שריגלת אחרי המלך?" שאל ארמוס בפחד. "אני מקווה שתיענש על זה" אמרה ברנדה בקור. "אתה
יודע מה העונש על זה" התערב בשיחה חברו אלף.
"א' כן, כן ריגלתי אחרי המלך. ב' אני לא מאמין שאת מתכוונת לזה. ג' כן אני יודע. עוד שאלות?"
אמר פולו בציניות. "זה לא מצחיק" אמר ארמוס "אתה יודע מה יקרה אם יתפסו אותך. זכור מה קרה
לפנג". פנג היה המיתוס של הגלות, כול פעם שחתולה צעקה על גור היא אמרה "בסוף תגמור כמו
פנג!". הוא הובל לגלות בעוון עזרה לאויב, אף אחד לא יודע מה קרה לו. פולו נרתע לרגע, אך מיד
חזר לעמידתו. "אף אחד לא ידע" הרגיע אותם "למרות שהיה פעם אחת שפוקס...".
"מי זה פוקס?" שאלה ברנדה. "החתול הלבן" אמר פולו כאילו שזה מובן מאילו. "טוב, מישהו זרק עלי
פחית אבל זה לא פגע בי. אך פוקס נעצר לרגע ורחרח את האוויר, אבל הוא לא גילה כלום".
"אתה מכיר את האגדות על חוש הריח של... פוקס" אמר אוסקר. האגדה סיפרה שהוא גילה ארבעה
מפלצות מרוחים בשכבת בוץ עבה, באמצאות אפו בלבד!. "אבל אם הוא היה מגלה הוא היה עוצר
אותי. לא?" שאל פולו. "יש בזה משהו" הודתה ברנדה. "אני חושב שפוקס מתכנן משהו יותר גדול"
הביע את דעתו ארמוס. "מה הוא כבר יכול לעשות? הרי אין לו שום הוכחה" אמר אלף.
חמישה חתולים גדולים ושחורים התפרצו לחדר ובראשם פוקס.




פרק חמישי
פוקס צעד ישירות לפולו, ליבו של פולו החסיר פעימה. "נו,נו,נו. מה יש לנו כאן?" אמר פוקס בנימה
מתנגנת, וצעד מול כול החתולים. "מה זה עניינך?" שאלה בעוז ברנדה. "או, זה בהחלט ענייני. בדרך
למלך הרחתי אחד מחברכם כאן". כולם נעצו מבטים סמויים מלאי איבה לפולו. "ולאחר מכן הוא הפיל
שורה של פחיות אך הוא נמלט, בחושבו שלא ראינו אותו". "אני חושב שאתה מתבלבל" אמר אלף.
"אל דאגה אלף, זה לא אתה. הייתה לו פרווה שחורה עם פסים חומים". פולו לא הבין, למה הוא לא
פשוט הוציא פקודה לתפוס אותו. "הבוגד מביניכם הוא..." החתולים השחורים היו מוכנים לזינוק.
"ארמוס!". ארמוס היה כול כך מופתע שלא ניסה להימלט, פולו צעד לאחור בהפתעה. החתולים השחורים לא בזבזו אף רגע, והצמידו את ארמוס לקרקע. "אתה מואשם בריגול, העונש על זה הוא גלות! קחו אותו מכאן" ציווה פוקס. "ואתם אל תסתבכו בעניינים לא לכם". החתולים השחורים גררו את ארמוס שעוד פלט קריאות מחאה. "זה מה שיקרה אם לא תחכו בסבלנות" אמר ורץ אחריהם.
פולו חש את המבטים הקודחים בו, הוא הסתובב באומץ ואמר "עכשיו אתם מבינים שאנחנו חייבים לתקוף". "מה?! אתה לא מתבייש?" צעקה עליו ברנדה "הרגע גרמת לגלותו של ארמוס!". "כן" אמר אוסקר. צוקר התחיל לפסוע לכיוון הדלת, פולו קפץ מולו. "אתם חייבים להאמין לי! אם לא נעשה כלום אנחנו נמות!". צוקר פסע וחלף על פניו, ברנדה, ואוסקר צעדו אחריו. פולו כבר לא ידע מה לעשות. שלפתע אלף אמר "לדעתי פולו צודק". "הם הסתובבו בבת אחת. "אתה?!". "כן אני, אם לא נמהר ארמוס באמת ישלח לגלות". "הוא צודק" מיהר פולו לומר "אם לא נמהר ונעשה משהו ארמוס באמת ישלח לגלות!". "בסדר" הסכים צוקר "אבל אל תחשוב שאנחנו סיימנו אתך את החשבון". "איך אפשר לשכוח שאתם מזכירים לי את זה כול חמש שניות?" אמר פולו בציניות. "אין זמן!" קטע אותם אלף "מהר!".
*
פולו הריץ אותם במהירות על פני השטח. "זה קרוב, אני יודע". "תזכיר לי איך אתה יודע את המיקום של בסיס המפלצות" התלוננה ברנדה. "זה לא היה הריגול הראשון שלי". "אני פשוט לא מאמינה". "תאמיני, ותרוצי". פולו הוביל אותם לבניין היי טקי גבוה. "זה כאן תתכוננו" הכין אותם. אלף שלף את ציפורניו, "פולו הייתה לך תוכנית?". "לא" השיב פולו במבוכה. "מזל, כי גייסתי עוד כמה חתולים".
"באמת? איפה הם?". "קבעתי אתם בבסיס המפלצות הם אמורים להגיע". טוב, כי...".
"לא אמרתי לכם לא להסתבך בעניינים לא לכם?" קטע אותם קול מאחוריהם. הם הסתובבו במהירות וניצבו פנים מול פנים אל פוקס. "אני חשבתי שאתם חכמים, גירשתי את ארמוס למרות שידעתי שאתה, פולו ריגלת אחרי". "אז למה...?" שאל אוסקר בקול רועד. "בגלל שידעתי שאתם תנסו לפלוש למפלצות" נאנח פוקס "וידעתי שאם אני אנסה לגרש את פולו כולם יתנגדו. אף אחד עוד לא שכח את אחיו...". "אז כול זה היה כדי לעצור אותנו?". "כן, ולא רק ז-...". הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם והם נפלו, ונפלו, ונפלו. "אחחחח..." נאנק פולו. "מה עשיתם?" שאל פוקס באנחה. "זה לא אנחנו" צעק עליו אלף "אילולי אתה כבר היינו בתוך בסיס המפלצות במלחמה!". "הם היו טובחים בכם". "דווקא לא" ענתה ברנדה "הייתה לנו תוכנית ואתה הרסת אותה". "מה אתם חבורת גורים שכמוכם חושבים שתוכלו לעשות לעשרות מפלצות בבסיס שלהם?!". "כן, מה כבר הייתם עושים?" התערב בשיחה קול עוצמתי. "אני, אני מכיר את הקול הזה" רעד לפתע פוקס. "נכון ידידי" אמר הקול. ולפתע דלקו זרקורים ולאור נכנס לא פחות ולא יותר מאשר מלך החתולים!.

פרק שישי
"מה אתה עושה כאן?" רעם פוקס. "מציל את החתולים". "בעזרה למפלצות?!" התפחלץ פוקס. "כן, רק הם יכולים לגמור את המלחמה". "אתה השתגעת?". "לא, ואתם בטח תוהים למה אני 'בוגד'.
שהמפלצות הופיעו מהמימד שלהם אני הייתי בסיור פלוגתי. המפלצת נחתה לידנו ואני קפצתי עליה והרגתי אותה" המלך נשם נשימה עמוקה והמשיך "מתברר שהמפלצת היתה, אם אפשר לקרוא לזה ככה 'במועצה' של המפלצות. הריגתה גרם למפלצות לפתוח במלחמה. כול מה שאני רציתי זה לעזור למפלצות לסיים את המלחמה". שהמלך סיים השתררה דממה. פולו לא ידע איך להגיב לגילוי הלב של המלך, אבל נראה שפוקס יודע. הוא זינק במהירות לעבר המלך הרים את כפתו, ו- שלושה זרועות פתלתלות אחזו בו והעיפו אותו חזרה. "אתה באמת חשבת שתוכל לפגוע בי" צחקק המלך בבוז "אני מוקף במשמר מפלצות".
פולו אימץ את עיניו, אך לפתע נדלק עוד זרקור והאיר את החושך. מספר המפלצות שמאחורי המלך היה עצום! פולו ראה מעופפים, זוחלים, בעלי שתי ידיים בעלי שבע רגליים. לפתע הוא קלט איזה מעשה טיפשי זה היה, להיכנס לתוך בסיס המפלצות מה הוא חשב לעצמו. לפתע אלף גיחך לידו, "מה מצחיק במצב הזה?" שאל אותו פולו. "התגבורת הגיע". "וואו, איזה מזל!" אמרה ברנדה בסרקזם. "לא סתם תגבורת" חייך אלף הזעקתי את...". לפתע נחתו לפניהם שבעה דמויות גדולות ועוצמתיות. "איחרתם" גיחך אלף. "אנחנו לעולם לא מאחרים". פולו שמע את העוצמה העצורה בדיבור של היצור, הוא קם והסתובב סביב החיה ושהגיע לקדמה נפל אחורנית בצעקה. אלף הזעיק את האריות!. האריה שבראש פלט נהמה עמוקה, המפלצות נסוגו צעד לאחור. האריה האמצעי זינק לעבר מלך החתולים והצמיד אותו לקרקע. "איפה הוא?" נהם האריה. "למטה" רעד המלך. לפתע צעק האריה והזיז את כפתו במהירות, המלך ניצל את ההזדמנות ורץ למעלה. "הוא בורח" צעק אוסקר, "בטיפול" קרא פוקס ורץ אחרי המלך. המלך הגיע לגג. הוא ראה שהוא לכוד והחליט להתמודד מול רודפיו, הוא חיכה ולבסוף ראה את פוקס עולה למעלה. "אתה!" גיחך המלך "חשבתי שהאריות רודפים אחרי, אם הייתי יודע הייתי הורג אותך עוד במדרגות". "או, אתה תתחרט על זה".
"בוא נהיה מציאותיים מה תוכל כבר לעשות לי?". "להרוג אותך". ואיך אתה מתכנן לעשות את זה?".
"ככה" אמר פוקס וזינק על המלך. הוא חיבק את רגליו תפס בזנבו ומשך אותו לעבר הקצה. "להתראות ג'וליאן" אמר וזרק אותו מגג הבניין. המלך תפס בכפתו את רגלו של פוקס ואמר "אם אני נופל אתה איתי" והפיל אותו מהגג, ושניהם צנחו לעבר המוות.

*
"מפלצת מעצבנת" נהם האריה. "הרגל שלך תהיה בסדר" הרגיעה אותו ברנדה. "מה שמעצבן אותי זה להיות תקוע כאן שהאריות האחרים נלחמים". הקרב היה מעורר יראה, האריות הרגו את המפלצות ושיספו אותם כאילו היו עשויים ניר. "איך אתם מחסלים אותם כול כך בקלות?" שאלה.
"תסתכלי שוב על הכפה שלי, בכול טופר החדירו רסיס יהלום". "באמת התפלאתי למה הכפה שלכם זוהרת". המפלצות נסוגו והתכלו אט אט, האריות שאגו שאגת ניצחון שהמפלצת האחרונה התפוררה לאבק. "קדימה עכשיו למלך המפלצות!" הכריז אלף. "אנחנו לא יכולים לבוא אתכם" הכריז האריה "הפתח קטן מדי". פולו הביט שוב בכניסה, וראה שהפתח הוא בגודל מדויק של חתול. "זה כאילו שהוא רוצה שאנחנו ניכנס" אמר. "אתם חייבים לעשות את זה" נהם האריה "אנחנו נישאר ונחפה עליכם". "בסדר, אבל תעזרו לפוקס נגד המלך". "נשתדל". ברנדה, פולו, אלף, צוקר ואוסקר עמדו מול הפתח. "אתם מוכנים?" שאל פולו. "כן" ענו. "רגע!, שכחתם את היהלומים". האריה תלש מכפתו יהלום והגיש להם. "בהצלחה" לחש, והם נעלמו בפתח. שנעמדו הם מצאו את עצמם עומדים מול מפלצת גובה מטר שבעים, ראש אחד, שתי ידיים, שתי רגליים, שתי עיניים. הם עמדו מול בן אדם!.


פרק שביעי
"נו,נו,נו. מה יש לנו כאן" אמר האדם, החתולים עמדו משותקים. "אני מבין שבאתם כדי לחסל אותי, לא כדאי שתנסו?". 'מה קורה כאן' חשב פולו לעצמו 'ואיך אנחנו מבינים אותו?'. "אני מבין שאתם תוהים. אם תביטו באוזן ימין תוכלו לראות את האוזניה המתרגמת". הם המשיכו לבהות בו כמשותקים. "או, סליחה, איזה חוסר טאקט. קוראים לי קרונוס, אולם שם עתיק אך אני אוהב אותו. הוא מתאר אותי יופי, כפי שאתם תהיו נוכחים". ברנדה הצליחה לשרבב משפט "אני לא מבינה". "או סלחו לי אני מעט נרגש, הרי לא בכול יום מסתיימת תוכנית שתביא לשיפור העולם!". "אבל מה...?". "אין לי בעיה לספר לכם כי אתם תבינו שזו תוכנית טובה. לקח לי אומנם כמה שנים אך סוף סוף הצלחתי לפתוח שער שיאפשר כניסה חופשית של מפלצות למימדנו. אך תקלה גרמה למפלצות להתפזר ברחבי העולם, אולי אתם מכירים תקריות כאלה כמו: המפלצת מלוך נס, ביגפוט, עבמי"ם, שלדים מסתוריים, וכו'. הדינוזאורים היתה תקרית לא נעימה, ניסיתי לזמן מפלצות ענק, אך השער העביר אותם מיליוני שנים אחורה". "אבל למה?" שאל פולו. "בשביל לשפר את העולם כמובן. אתם מבינים, בני האדם משמידים את כדור הארץ עשרות שנים. המפלצות יעזרו לי לשקם אותו". "אבל למה שהם יסכימו?". "מי שאל? באוזניה שלי יש גם מכשיר שליטה, בכול מפלצת שעברה בשער הושתל אחד כזה" הוא לפתע קלט את הסוד שהוא חשף, "לא שזה משנה לכם, אני ממילא צריך להרוג חמש חתולים בשביל התנאי של המפלצות". "למה הם קבעו תנאי כזה?" צעק אלף. "כי.. כמו שברתולומיאו כבר סיפר לכם, בגלל החתולים המפלצות כמעט יצאו משליטה. פרצה מלחמה, והמפלצות מוכנים לסיים אותה רק עם נקמה". "אתה באמת חושב שתצליח להרוג את כולנו?" גיחך צוקר. "או, אני לא אתרך" צחק "אבל הוא כן". זרקור האיר את המפלצת שמאחורי קרונוס. "תיהנו".קרונוס התיישב על כסאו וצפה בהם. המפלצת הייתה בגובה 2.5 מטר. זרועה אחת עם ששה טפרים חדים כתער, שש רגליים ושתי עיניים. "נעים לפגוש אותך שוב" רעם קול המפלצת. "גם לי" לחשש בזעם פולו, המפלצת הזאת הרגה את אחיו.

פרק שמיני ואחרון
"נעים לי לפגוש את הלוחם השני, זה עובר במשפחה?". "לא, אבל הנקמה כן". "תירגע" תפס בו אלף
"הוא מנסה לגרור אותך להלחם בו, הוא יודע שאנחנו מחזיקים בחולשה שלו". "אה. חשבתי שאתם התייאשתם אחרי שקרעתי את אחיך לגזרים". "לעולם לא!" צווח פולו והסתער עליו. המפלצת חמקה ממנו ופולו הוטח בקיר בחוזקה. "חה, תצטרכו יותר כוח בשביל להביס אותי" צחקקה המפלצת. "לכן אנחנו באנו" נשמעה קריאה מאחוריהם, פולו הסתובב ופגש את חתולי משמרו של פוקס. החתול הענק ניתר על המפלצת והטיח אותה ארצה, שאר החתולים זינקו עליה גם כן. לאחר קרב קל לא נותר מהמפלצת אלה אבקה. "חה, חשבתי שהוא יהווה יותר אתגר''. "תמיד נשמח לקרב מרענן" נהם חתול אחר. קול מחיאות כפיים נשמע מהקצה. "יפה, עכשיו נשאר לכם רק אותי" אמר קרונוס והחווה על עצמו בידו. מפקד 'המחלקה' זינק במהירות עצומה. קרונוס הגיב באדישות מופגנת, ובעט ישר בבטנו של החתול. החתול הוטח ברצפה, ולא קם. "אמדאוס!" שאג אחד החתולים "אתה תשלם על זה!" שאג על קרונוס. "חכה!" צעק עליו פולו "יש לי רעיון", הוא זינק אליו ולחש "אם תזנק ותגרום לו להפנות את ידיו לצד שמאל אוכל לחתוך את האוזניה". "מה זה יעזור?". "סמוך עלי". "טוב" נאנח החתול "אבל אני מקווה שזה יעבוד". הוא הסתער תוך צעקה "למען אמאדאוס!". קרונוס הזיז את גופו כלפי החתול, ומשך את ידיו להדיפת המכה. פולו ניצל את ההזדמנות ודהר לעבר האוזניה. עד שקרונוס הבין מה הם מתכננים, פולו כבר קפץ על גבו והטיח את ידו באוזניה. ניצוצות נפלטו בסערה מהאוזנייה, טיח התחיל ליפול מהתקרה. פולו הרגיש שכפתו בוערת וזינק בכאבים ארצה, ברנדה זינקה אליו ומשכה אותו מטוח הסכנה. "אוי לא, תביאו מים" צעקה שראתה את האש. "אין!" צעק אלף. "טיפשים!" שאג קרונוס עכשיו המפלצות יחסלו את כולנו. "תזנקו אל הפתח!" פקד צוקר והתחיל לזחול בפתח, כולם קפצו אחריו וזחלו במהירות. פלו נגרר על ידי ברנדה ואלף שהחזיקו אותו בעדינות. אור השמש הכה בהם בחוזקה. פולו הרים את כפתו אוטומטית להגן על עיניו, והתפתל בכאבים שהכפה השרופה שלו זזה. "שששש... שששש..." לחשה אליו ברנדה "אסור לך להתאמץ תשכב בשקט והכול יירגע". "תני לי" לחש אליה אוסקר "אני יכול לטפל בזה". ברנדה שמטה את פולו והתרחקה בעדינות. אוסקר התקרב ונגע בידו של פולו, הכאב נעלם באחת. "איך עשית את זה?" שאל בתדהמה פולו. "האריה גילה לי שיש ליהלום תכונות מרפאות, אבל הצלקת לא תרד לך...". "לא נורא, זה אות מלחמה". יצור קטן התקרב אליהם בריצה. "שלום לכם חתולים" דיבר בקול מתכתי. "מפלצת!" שאג בבהלה צוקר. "לא, לא, חכו!. אני חייב להסביר מהר, קרונוס השתלט עלינו בכוח! אנחנו לא רצינו להילחם בכם, הוא המציא את הנקמה שלנו. אנחנו תכף חוזרים לממדנו אוטומטית אבל אנחנו מתנצלים, ומביאים לכם מתנה". היצור הוציא ביצה מקושטת. "זה לכם אתם תבינו את סגולותיה אם תהיו ראויים" הוא סיים את דבריו ונעלם.
*
"...וזו ההוכחה!" סיים פולו והניף את הביצה. "זה נכון, אנחנו ראינו במו עיננו" הגיב החתול השחור. "אני מתקשה להאמין, זה נשמע יותר טוב ומופרך שהמפלצות הסתלקו סתם ככה". "אתה לא חייב להאמין אבל אתה יכול לבדוק.
'חצי שנה לאחר מכן'
"פולו, ספר לנו שוב איך ניצחת את המפלצות" שלושה גורים הסתובבו סביבו. "או, סיפרתי את זה המון פעמים". "אבל שוב" התחננו שלושתם. "מצטער אני צריך לזוז לאסיפה". פולו צעד במהירות לעבר האולם. שנכנס היה חשוך במקום האור הרגיל, הוא נדרך במהירות שהאורות נדלקו לפתע. "מזל טוב!" קראו עשרות חתולים מסביב השולחן הגדול. פולו היה המום לחלוטין, "בוא הנה" צעקו אליו כולם. פולו התקרב שחמישה דגי סלומון נפלו עליו, הוא זלל את כולם. בוא לכאן צעקה אליו ברנדה, פולו צעד אליה. שהוא הגיע אליה היא גררה אותו לשפת הים. "חיפשתי את המקום הזה שעות" לחשה לו. פולו ההמום הביט בפניה וראה שם חיוך מבויש. "שב" ביקשה ממנו. ושניהם הסתכלו לעבר השקיעה.

הסוף!!!!!!!!!!!

סיפור 5: ג'קט (snow fox)

הדברים הכי פחות צפויים מגיעים מהמקום שממנו לא ציפתם שזה יבוא. לפחות ברגע שאתה מגלה את זה. אחר כך הכל הופך להגיוני.

שמיי פריז תמיד היו סגריריים. מעטים הימים שלא היו כאלה. לפחות באוקטובר.
ישבתי על ספסל עץ אחד בפארק שלפני מגדל אייפל. הטור שמתחת לרחבת האייפל הלך וגדל. השורות המפותלות שמתחתיו נמשכו עוד ועוד כמעט עד לגשר שמעל נהר הסיין.
הייתי צריכה להגיד להם כנראה שהם לא יוכלו לראות שום דבר משם. הראות היום היתה גרועה. השמיים היו אפרוריים והעננים כיסו את השמש בתמידיות. וגם לפי דעתי לא היה שווה בכלל לעמוד שעה מהחיים הקצרים שלי בתור. בפריז יש עוד מלא מקומות שהם יכלו לראות את קו הרקיע שלה, ולא פחות טוב מהאייפל, אם לא יותר. הייתי ממליצה להם על המרכז שקרוי על הנשיא עם השם המצחיק "פומפידו". אם הייתי במקומו, הייתי הולכת לרשויות לשנות שם משפחה. ברצינות. מעניין אם ילדים ירדו עליו בגלל שם המשפחה הזה בילדותו.

הורדתי את תיק הגב הקטן שלי לצידי. הוצאתי ממנו ספר כריכה כחולה ומאובקת שגנבתי מאחת הספריות בעיר. לא היה לי אפילו מספיק כסף כדי לעשות מנויי לספריה, ומי שלא עושה מנוי לספריות כאן, לא יכול לקחת ספר.
אבל לא נראה לי שזה שינה להם משהו במיוחד. היו להם לפחות חמישה עותקים של הספר הזה אם לא יותר. והעותק הזה היה הישן ביותר מכולם.
על כריכתו הקשה של הספר נכתב באותיות זהובות ומסוגננות שם הספר. "עלובי החיים". הספר האהוב עליי ביותר. תמיד רציתי לחיות בתקופה של הספר ולחזור לימים של המאה ה-19. גם אם הם לא היו טובים יותר, הם היו לפחות מרגשים. והעולם שלי היה חסר הפתעות, ריגושים. הוא היה אפור בערך כמו צבע השמיים באותו רגע.
פתחתי את הספר עם הכריכה הקשה. על גב הכריכה מבפנים היה כתוב "לגרין, בהוקרה מויקטור הוגו".
הבטתי הקדשה המזויפת בחיוך עצוב. הוא כמובן לא כתב אותה לי. או הכיר אותי. או לפני שאני עוד בכלל נולדתי. אבל היו פעמיים, שהרגשתי כה בודדה, שהייתי חייבת לרשום הקדשה על אחד הספרים שלי. כאילו מישהו חשוב חשב עליי פעם. וזה לא קרה אף פעם.
העברתי את הדפים הצהובים ומלאי העובש של הספר באצבעותיי. ידי האחרת מיששה שוב את בד הג'קט הארור.
היו כמה דברים שידעתי על עצמי בביטחון: שמי הוא גרין, אני בת שמונה עשרה וחצי, אין לי בית ולא ראיתי פעם אחת את ההורים שלי. כנראה שהם מתו. והג'קט הזה זה בערך כל מה שנשאר לי מההורים שלי.
לא סבלתי את הג'קט הזה. חוץ מזה שהוא תמיד היה גדול עליי בכמה מידות ועדין גדול עליי ומגיע לי עד ברכיי, הוא תמיד הזכיר לי שאין לי כלום מלבדו. שההורים שלי נטשו אותי.
לא היה לי כואב עליהם. כעסתי עליהם. הם השאירו אותי כאן לבד. בלי בית, כסף או קרובים. לא ידעתי מה קרה להם במדויק, אבל זה שהם אפילו לא השאירו מכתב, רמז, משהו, היה מעצבן. ולא ידעתי שאם אראה אותם פעם, אהיה שמחה או שאתעלם מהם בחזרה.
הם בחרו לי את השם הזה. 'גרין'. הם לא יכלו לקרוא לי בשם צרפתי נורמלי כמו בריג'יט, ורוניק, מארי, מדלן או כל שם אחר. אפילו אמריקאי. לא, הם היו חייבים להיות מיוחדים גם בזה. 'גרין'. זה היה מבייש. תמיד שהצגתי את עצמי בפניי מישהו לא הבינו אם אני טעיתי בשם, השתמשתי בשם משפחתי או סתם ממציאה. אבל זה היה השם שלי. החלטתי שבעוד כמה ימים אשנה אותו.
כבר חצי שנה שאני חייה לבד. מאז שמלאו לי שמונה עשרה, כבר לא גרתי בבית היתומים. הממשלה לא מאשרת להם להשאיר שם אנשים מגיל שמונה עשרה ומעלה. בכל אופן הכל היה שם צפוף, רועש ומסריח. עכשיו עבדתי בבר קטן ושכרתי דירת סטודיו באחת הסמטאות ליד האופרה.
חיטטתי בכיס הימני של הג'קט והוצאתי ממנו תפוח אדום. נגסתי בו בזמן שהמשכתי לקרוא. שני הכיסים משני צדדי הג'קט לא היו גדולים במיוחד. וגם לא סימטריים בגודל שלהם. הכיס השמאלי היה קטן יותר מהכיס הימני. ההורים שלי היו מאוד מתחשבים. גם לא דאגו לי לכלום, וגם מה שהם כן הביאו לי, היה פגום.
ילדים המשיכו לעבור בריצה כשם מחזיקים בידי הוריהם. עיני זזו מהספר והמילים הכותבות בכתב הקטן שבו, לאנשים. לא הייתי רגועה. עיני ניתרו לעבר הגשר מעל הנהר. עוד פעם האנשים האלה, חשבתי. הם היו לבושים בג'קטים, אבל לא דומים לשלי, בגוון אפור עכבר. הם לבשו משקפיי שמש שחורות גם בימים סגריריים כמו אלו. והם היו גדולים. לא היה קשה לפספס אותם גם אם הם ניסו. כבר כמה ימים שאני רואה שהם מסתכלים עליי. שאני עובדת, הולכת לקנות מאפה קטן, או מחכה לאוטובוס או מטרו, או כמו כאן, שסתם ישבתי וקראתי. הייתי רוצה ללכת ולשאול אותם מה הם רוצים, אך לא היה לי אומץ. היתה לי תחושת בטן שזה לא כדאי.
החזרתי את עיני לספר. ואז אליהם. הם ניסו להתחבא מאחורי האנשים שהולכים על הגשר. אך לא היה קשה לפספס אותם. הם היו תמירים ושריריים. החזרתי שוב את עיני לספר ואז סגרתי אותו. הכנסתי אותו לתיק והתחלתי ללכת לכיוון תחנת המטרו הקרובה. כבר עבר לי החשק לקרוא כאן.
העליתי בחזרה את התיק לכתפי. הכנסתי את ידיי לתוך הכיסים הקטנים של הג'קט. כמה אנשים עברו על פניי ועיתון זרוק שהמשיך לעופף עם הרוח עד שנעלם מעיני. השפלתי את עיני אל דרך האבנים החצובות שהלכתי עליהן. שערי החום כיסה קצת משדה ראייתי. היה משהו מוזר. לא יודעת, הרגשתי כאילו יש משהו שונה בג'קט המרופט, הישן והכחול שלי. חיטטתי בכיסיי עד שהרגשתי בכיס הקטן משהו קשיח וקטן. הוא היה חלקלק ודוקר יחד. אחזתי בזה והוצאתי אותו מהכיס. התכופפתי וניסיתי לראות מה הדבר. לא רציתי שהאנשים המוזרים שעוקבים אחריי יראו מה זה. זה היה חתיכת נייר קטנה. היא אפילו לא נגזרה בקו ישר. כיווצתי את גבותיי והסתכלתי על הכתב הקטן שנמצא על הדף. אפי גם התכווץ וגם עיני. זה היה מוזר, ואפילו לא הגיוני. לא השארתי שם שום דבר. בסופו של דבר ראיתי שכתוב בו: " רמז: חנות העתיקות של ז'אקל רחוב גסנדי 89".
זה לא היה הכתב שלי, היה לי ברור. או כתב של מישהו אחר שהכרתי. הוא היה מסולסל ונראה שהיו בו כתמי דיו מיותרים. גם לא שמעתי על החנות הזאת או על הרחוב הזה בחיי. הנחתי שמישהו השאיר את הפתק הזה בטעות פעם ששכחתי אותו באיזשהו מקום או שמישהו כתב לי והשאיר לי אותו שם בכוונה. לא היה לי כוח לגלות. כשהגעתי לתחנת המטרו, השלכתי את הפתק לפח הקרוב.

כבר עברו שבועיים מאז שמצאתי את הפתק המוזר הזה בכיס השמאלי של הג'קט. ומצאתי את הפתק הזה שוב. ושוב. הייתי הולכת ברחוב כשידי בכיסיי ואז מרגישה לפתע עוד פעם חתיכת נייר חלקה. הייתי מגלגלת את עייני, מוציאה את הפתק וקוראת. וכל פעם היה כתוב אותו דבר: "רמז: חנות העתיקות של ז'אקל רחוב גסנדי 89".
חשבתי שהשתגעתי. כל פעם הייתי רואה את הפתק הזה. את המילים. באותו כתב בדיוק. כתמי הדיו באותו מקום ובאותו גודל. זרקתי את הפתק כל פעם מחדש. עד שיום אחד נמאס לי. אמרתי לעצמי, טוב, מקסימום אגיע לשום מקום ואבזבז חצי שעה מחיי.
אז חיפשתי במפות את רחוב גסנדי עד שמצאתי שהוא בצד השמאלי של פריז . כן בפריז היתה בעיה שהם לא יכלו להגדיר את הצדדים של פריז לפי צפון או דרום אלא לפי צדדים. זה היה מאוד חכם.

נסעתי במטרו הצפופה של הבוקר, מתי שכל האנשים יוצאים לעבוד. נדחקתי החוצה בתחנה שבה החלפתי את המטרו. ריח שומני הקיף אותי. ריחה המוכר של תחנת המטרו. עברתי בין כמה מסדרונות אפרוריים בתחנה. אנשים עם מעילים וכובעים רחבים דחפו אותי ונתקעו בי. בסופו של דבר הגעתי למטרו שרציתי ועליתי עליה. התיישבתי במושב אחד ליד המעבר לקרונית אחרת והסתכלתי סביבי. מאז שקיבלתי את הפתקים, האנשים בסוודרים האפורים נעלמו. אולי הם אלו ששמו את הפתקים. ידעי שאגלה כבר שאגיע לשם.
ניסיתי לראות אם אני רואה את גבם המכוסה בסוודר האפור פונה אלי. אבל לא ראיתי. אז נשמתי עמוק ונרגעתי במושבי.

את חנות העתיקות של מר ג'אקל יכולתי לתאר בשתי מילים: מאובקת ומסריחה. לא נראה אפילו שהוא דאג לנקות אותה או לדאוג לחפצים שלה בכלל. או שמישהו נכנס לכאן פרט לו במשך חמשת הימים האחרונים.
החנות היתה בעלת שתי קומות שכבר מהקומה הראשונה יכולת לראות מה יש בקומה השנייה. החנות היתה מלאה באגרטלים ישנים וסדוקים, שעוני קוקייה, נעלי עקב ישנות וגבוהות מימי המאה השבע עשרה, מראות עם עיטורי זהב נחמדים, מפתחות וכל מיני כלי עבודה חלודים שנתלו על הקירות שהיו ריקים, יצירות אומנות ממוסגרות, חפצים מנחושת ומתכות אחרות, ספות ושטיחים שהתפזרו בחלל והיו מלאים באבק ומדפי ספרים מאובקים עוד יותר מכל החפתים האחרים שהיו תלויים ברוב קירות החנות בכונניות גבוהות במיוחד.
מר ג'אקל בעצמו נראה מנומנם. הוא ישן בפינת התשלום בצד. גלגלתי את עיני. מה הג'קט הארור הזה רוצה שאני אעשה כאן?, שאלתי את עצמי. הרגשתי לפתע בעוד פתק נייר מקווצ'ץ' בתוך כיס הג'קט. הוצאתי מהג'קט את הפתק. היה כתוב בו, "קומה שניה, ארגז צדדי."
לאחר אנחה קטנה, עליתי במדרגות הלולניות שנעמדו באמצע החנות אל הקומה השניה. בקומה השניה היו חלונות נמוכים וצרים שמבעד להן חדר אור שמש בהיר. רצפת הקומה השניה היתה עשויה מעץ ועם כל צעד שעשיתי נשמעה חריקה צרה מתחתיי. קיוויתי שלא אפול מהקומה הזו בטעות.
קורי עכביש נמתחו בפינות הבניין. ארגזים וסלסלות קש התפזרו בכל רחבי הקומה. בחנתי מעט מה היו בארגזי הקרטון הגדולים: עוד כמה פמוטי נחושת, עיטורי זהב וכסף, כמה צמידים ותכשיטים ושעוני כיס. חנות עתיקות לשמה.
דילגתי בין כל הארגזים והסלסלות בזהירות. סרקתי את פינות החנות. בפינה השמאלית והקרובה היו ארבעה ארגזים שעמדו בפירמידה אחד מתחת לשני. בפינה הימנית והרחוקה עמד ארגז בצורת מלבן צר. הנחתי שהפתק ביקש ממני ללכת לפינה שבה היה הארגז הבודד. עברתי מעל עוד סלסלה אחת והגעתי לפינה. התכופפתי עד לרצפה וקירבתי את הארגז אליי. גם הוא מאובק כמובן, מזמן לא ראיתי נייר דבק שכל כך הרבה אבק נדבק אליו. קרעתי את נייר הדבק ופתחתי את הארגז במהירות. בתוכה התפלאתי לראות שבארגז שקרקעיתו עטופה בלבד שחור, הונחה מקטרת דקה ושחורה שסביבה התפתלו שני חוטי זהב עבים שהפכו בסוף המקטרת לדרקון שפיו פתוח. הרמתי את המקטרת בעדינות מהארגז והחלקתי את אצבעותיי עליה ועל דרקון הזהב. לא הבנתי מה הג'קט, הכיס, מה שזה לא היה , רצה שאעשה עם המקטרת הזו.
הכנסתי את ידי לכיס בתקוה לתשובה והוצאתי ממנו פתק נוסף. היה כתוב בו: "קחי את הדרקון ותשלמי עליו. בלי שאלות מיותרות."
"מה?" לחשתי בשקט. מה זאת אומרת, בלי שאלות מיותרות? נמאס לי שהוא פיקד עליי. נמאס. אחזתי בכוח במקטרת וירדתי למעלה אל מר ג'אקל.
"אדון ג'אקל?" אמרתי. הוא מצמץ באיטיות בעפעפיו עד ששם לב שאני עומדת מולו. עיניו ישר התקשחו. "מי את? לא ראיתי שנכנסת לחנות."
אולי בגלל שישנת והנחרת כמה נחירות רמות במיוחד, חשבתי אבל חייכתי אליו באדיבות. "ראיתי שישנת ולא רציתי להטריד אותך."
הוא הנהן בקשיחות ופנה אל המקטרת שהחזקתי בידי. הוא הצביע על המקטרת בסימן של האם את רוצה לקנות את זה. הנהתי אליו. "מה זו המקטרת הזו?"
עיניו עדין נראו מנומנמות במקצת. "זו מקטרת מהמאה השבע עשרה, אדונים מאוד נכבדים השתמשו בה, מצאתי אותה בסין באלף תשע מאות-" קולו נקטע והוא הביט בי בעיניים פעורות. שמתי לב שהוא לא מביט בפניי אלא במשהו אחר. עקבתי אחר עיניו עד ששמתי לב שהן נחות על הג'קט שלי.
"כן, מה אתה רוצה מהג'קט?" שאלתי.
"מאיפה קיבלת את זה?" הוא שאל. פניו עדין נראו המומות.
"מה זה עניינך אדוני?" הרגשתי כבר לא נוח. אולי הג'קט צדק במקרה הזה שוב.
"את יודעת מה זה הג'קט הזה?" הוא המשיך לשאול.
"אממ... ג'קט?" שאלתי בקוצר רוח. שכבר יאמר לי את המחיר של המקטרת הארורה, חשבתי.
"לא," הוא סתר לעצמו. "יש לזה כוח." הוא הדגיש.
"כוח?" שאלתי בזלזול. ,מה אתה רוצה אדוני? כמה לשלם על המקטרת?"
"האם שמת לב לפתקים שמופיעים בכיס שלך?" הוא שאל הנימה ערמומית.
השתנקתי. "כן."
"והם אמרו לך לעשות כל מיני דברים, הם הופיעו למרות שזרקת אותם והתעלמת מהם? והאם הם צדקו ברוב מה שהם אמרו?"
נשכתי את שפתי. מאיפה הוא יודע? שזה לא יצא דבר קיטצ'י כמו בסרטים שמישהי מגלה סוד מוזר על עברה, סיננתי במוחי. "אני לא יודעת. אולי." ניסיתי להתחמק.
"לג'קט הזה כמו שאמרתי יש כוחות." הוא אמר. הוא התחיל להישמע לי כבר כמו משוגע. אולי שנינו משוגעים.
הוא המשיך. "את בג'קט הזה יצר מישהו בערך באמצע המאה התשע עשרה. בדרך לא ידועה, האדם הזה הצליח לגרום לג'קט לפתח סוג של אישיות כזו, שגורת לו דעת את העתיד ולגרום שבכיס השמאלי של המעיל יופיעו פתקי נייר שיגידו מה יקרה בעתיד. הג'קט נמכר במהדורה מאוד מוגבלת לאנשים עשירים ביותר בצרפת ואנגליה. אבל כשאנשים מסוימים, שמעו או שמו לב לכוחות המיוחדים של המעיל, הם התחילו לחמוד אותו לעצמם. לאט לאט כמה מהג'קטים נעלמו. האצילים שעוד שמרו על הג'קטים שלהם התחילו להשמיד את הג'קטים כדי שהם לא ייפלו לידי האנשים שרצו את הג'קטים וכוחם לעצמם. אז בערך במאה העשרים הג'קטים האלו נעלמו לגמרי. אף אחד לא ידע על קיומם, חוץ ממסדר של אנשים שהם צאצאים של אלו שניסו לקחת את הג'קטים לעצמם. חשבתי גם אני שהם הושמדו לגמרי, שאנשי המסדר האלה סתם משוגעים עד היום." הוא הפסיק והביט בג'קט שלי בחמדנות. הידקתי את הג'קט סביבי. לא חשבתי שאפשר להמציא לכל דבר סיפור פנטסטי עד היום. אם לא הייתי מוצאת את הפתקים האלה, כבר הייתי קוראת באמת למוסד פסיכיאטרי. אבל זה נכון. זה קרה. מאיפה להורים שלי יש את הג'קט הזה? שאלתי את עצמי.
פניתי אל מר ג'אקל בחזרה. "אתה יודע מי הם ההורים שלי אולי?" אחר כך הבנתי עד כמה השאלה הזו טיפשית.
"אני לא חושב," הוא השפיל את ראשו. "אבל אני בטוח שהם אנשים שהגנו על הג'קט הזה. ניסו לשמור עליו מאנשים שרצו אותו לעצמם."
ניסיתי לחזור למציאות. "טוב, כמה אתה רוצה על המקטרת?" שאלתי.
"על חשבון הבית, ילדה." הוא חייך קצת. "תשמרי על הג'קט הזה. יש אנשים מסביבך שעדין רוצים אותו לעצמם. הם מסתובבים בינינו." הוא חייך חיוך חמצמץ.
הודיתי לו ויצאתי במהירות לחנות. הסתכלתי לצדדי. הייתי בטוחה, במאה אחוזים, שהאנשים עם הג'קטים האפורים הם אלו רוצים את הג'קט שלי, שהם מהמסדר הזה.
התחלתי ללכת במהירות לכיוון המטרו הקרובה. אני אשרוף גם את הג'קט הזה, חשבתי, לא משנה אם זה מה שההורים שלי השאירו לי אני אשרוף אותו והשמיד אותו גם.

התקרבתי עוד קצת למטרו. הלכתי בכיכר שמצדדי שתי מזרקות נחמדות. הייתי רק אני בכיכר. שמעתי קול דק מאחורי. סובבתי את ראשי כעבור דקה. התחלתי לראות, איך מהסמטה שקרובה אל הכיר, יוצאים ארבעה, לא חמישה, לא שישה אלא שבעה אנשים לבושים בג'קטים. כולם עם אותה תספורת גזוזה. ידעתי כבר מה הם רוצים ממני והתחלתי לרוץ במהירות. הידקתי את אחיזתי במקטרת הדרקון ובכיס השמאלי של המעיל, שחוט קטן נפרם ממנו ונשזר באצבעי. התחלתי לפנות כל מיני סמטות לפי הרגשתי. לא היו הרבה אנשים ברחוב, ואם היו, לא היה להם אכפת מזה שמישהי רצה ברחוב. פריזאים טיפוסיים.

המשכתי לרוץ, הרגשתי איך האם מתקרבים אליי עוד ומשיטים את ידם לעברי. הרגשתי איך אני מתנשפת ומתנשפת. וגם הרגשתי פתק לבן מופיע בכיס. הוצאתי אותו במהירות והתחלתי לקורא אותו בזמן שהמשכתי לרוץ. פני בפניה הבאה שמאלה ואז מיד עוד שמאלה. תעקפי את העגלה, היה כתוב.
כשהגעתי אל הפניה הקרובה, פניתי כמו שהפתק אמר-שמאלה-אוז עוד פעם שמאלה. הגעתי לרחוב סואן יותר. כמה עגלות מוזרות עברו באמצע הכביש. לא היה לי זמן לחשוב למה הן שם, כי האנשים התקרבו אליי יותר ויותר. יכולתי כבר להריח את ריח הדאורדורנט שלהם מצדדי. המשכתי לרוץ עוד, עוד יותר מהר. נזכרתי במה שאמר הפתק, לעקוף את העגלה. לא הייתי יודעת את זה בעצמי, זלזלתי בו במהירות במוחי ורצתי ליד העגלה במהירות. כשעקפתי אותה כבר שמעתי צהלת סוס מאחורי וכמה רקיעות. אחרי שהתרחקתי עוד בין העצים שליד הכביש, ראיתי איך הסוס של העגלה משתולל ורץ לשני הצדדים בחדיות וכשהוא התנגש בכמה אנשים עם ג'קטים. טוב, הג'קט שלי צדק גם בזה.

אחרי זמן לא רב, בזמן ששוב רצתי בין הסמטאות הצרות של פריז, האנשים האחרים בג'קטים שלא התנגשו בסוס, חזרו לרדוף אחרי. הוצאתי פתק נוסף מהג'קט. עכשיו היה כתוב בו לפנות ימינה ולהעיף ארגז עץ אל המדרכה. עשיתי את מה שהוא אמר וזרקתי לצידי ארגז עץ אחד מערימת ארגזים שהיתה לצידי. העץ התנפץ מאחורי וכשהסתכלתי לאחור ראיתי דבר דביק, נוזלי וסמיך שמילא את הדרך והקשה עליהם לעבור. הוצאתי עוד פתק. הוא אמר שהעוד שניה הם יבואו מסביב אז כדאי שאמהר.

המשכתי לרוץ. המשכתי. כאב לי כבר בצד. רציתי לשבת לרגע או לשתות מים. לנוח באיזו פינה. אבל הפתקים בג'קט התעקשו שאני חייבת לרוץ אל בניין גובה אחד אחרי כמה פניות. הם חזרו כמובן, האנשים בג'קטים. ולהם לעומתי, היה עוד כוח לרוץ. נשכתי את שפתי בעצבנות עד שחשבתי שעוד דקה ירד מהן דם.
פתק נוסף בג'קט אמר לי להפעיל את אזעקת העשן מחוץ לבניין. התקרבתי אל הבניין שהיה עשוי זכוכית כהה. משרד עשיר, הבנתי. התקרבתי במהירות ובזמן שרצתי, שברתי באגרוף חזק את הזכוכית והפעלתי את אזעקת העשן. בזמן שהמשכתי לרוץ, נשמעו צפצופים חזקים מאחורי ושמעתי איך האנשים יוצאים בהמולה מהבניין. האנשים בג'קטים יצטרכו לעבור עוד הרבה אנשים כדי להשיג אותי.


התקרבנו כבר לגדות הסיין. אני, והאנשים בג'קטים שכבר כמעט אחזו בי. אחד משך בי מאחור. אני טלטלתי את ידו החזקה והיציבה עד שהיא זזה ואני המשכתי לרוץ. שלפתי פתק נוסף. הרגשתי איך נשימותיי הופכות לכבודות עוד יותר. היה כתוב בו דבר משונה. הרגשתי איך ראיתי מטשטשת. איך גופי זועק למים. בפתק הי כתוב: "תגיעי לקצה הסיין ותקפצי שאת מגיעה למים תנשפי בחוזקה במקטרת."
"מה?" לחשתי בקול חנוק. מה הוא רוצה? הוא לא רציני.
"לקפוץ?" לחשתי שוב והשתלתי. איש בג'קט התקרב אליי עד שכמעט הגיע לג'קט.
הוצאתי פתק שבו היה כתוב, לקפוץ.
חשקתי את שפתיי. טוב, נקווה שעכשיו זה היה הסוף, אמרתי.

התפרצתי לרחוב שליד הסיין. הוא היה מלא אנשים. הרבה מאוד.
נדחקתי בין כמה אנשים והאנשים זזו במהירות שראו את האנשים שרודפים אחריי. האי הקטן שבו היתה נוטרדאם נשקף ממעבר לגדר הצרה שהפרידה בין השביל לנהר. אך עדין האי הקטן היה רחוק.
התקרבתי עוד ועוד לגדר שאנשי הג'קטים נוגעים בקלילות בג'קטי. בשארית כחותיי, רצתי במהירות, היכ מהר שיכולתי, טיפסתי על הגדר וקפצתי ממנה.
הרגשתי רגע אחד של ריחוף. רגע אחד וקליל. עד שראיתי שהאנשים מאחורי וכבר נוגעים בג'קט הארוך. נזכרתי שבפתק אמרו לשאוף חזק במיוחד במקטרת כשאתקרב אל המים. חיכיתי שאצנח עוד. האנשים כבר התחילו למשוך אותי. אבל חיכיתי שרגליי יגעו במים בקלילות. ואז, נעלי המרופטת הרגישה את מגע המים נשפתי במהירות ובחוזקה במקטרת. ופתאום, בלי שאשים לב, מהמקטרת יצאה אש גדולה וכתומה ושאני כבר שקעתי במים, שהמקטרת עדין בפי, שהרגשתי שככל שאני שוקעת עיני נעצמות במי הסיין, שמעתי פיצוץ גדול מעליי שהעיף אותי הצידה. וכשהסתכלתי מחוץ למים יכולתי לראות את העשן ואת הפיצוץ הגדול. נשמתי עמוק ואחזתי בחוזקה בג'קט, עכשיו הוא לא יילקח ממני.


כעבור פחות מרבע שעה, הגיעו ניידות המשטרה והשוטרים. ראיתי שהם מחפשים רמזים במים למה שהתרחש במקום. הם גם הוציאו אחד מהאנשים שבג'קטים האפורים, כולו ספוג במים עם כמה חבלות בפנים.
אני התחמקתי מהמקום במהירות. התחבאתי בפינה שמול הסיין, מול המקום שקפצתי ממנו מהגדר ועכשיו שורץ בשוטרים, אנשים מבוהלים וצפצופים.
הייתי גם ספוגה במים, מכף רגל ועד הראש. והג'קט עצמו היה ספוג לא פחות וקצת התלקח בקצותיו. תכננתי ללכת איך שהשוטרים ילכו, הג'קט יגיד לי מתי כדאי.
אחרי כמה דקות חמקתי מהסמטה והלכתי כשראשי טחוב בצווארון הג'קט. הרגשתי פתק קטן שהופיע בכיס. הוצאתי אותו. 'עבודה יפה' היה כתוב בו. 'תתנגבי ותשתי אוכל חם כדי לא לחלות'.
"תודה קפטן מובן מאליו." מלמלתי בגיחוך אל תוך הג'קט. חמקתי בהמשך הרחוב וניסיתי לא ליצור קשר עין.
אני לא אלך לשנות את השם שלי- גרין לשום שם אחר. אני אשאר איתו לפחות בזמן הקרוב כי זה מה שההורים שלי השאירו לי פרט לג'קט. לא ידעתי מה אעשה עם הג'קט הנחתי שאשרוף אותו יום אחד, אבל אנסה ליהנות קצת מגילוי העתידות שלו בזמן בקרוב. הנחתי ששאר האנשים שבג'קטים האפורים טבעו או נהרגו בפיצוץ. ואלי איכשהו הם שרדו. הנחתי שלא.
השמש האירה מעליי ואני נהניתי מחומה.


ולמרות שתמיד ידעתי, הייתי משוכנעת בזה, אף אחד לא האמין לי שחיי ניצלו בזכות ג'קט.

סיפור 4: יום קיץ קר (נו פיר)

אוקיי, אני אעדכן אתכם בפרטים הבסיסיים.
זה לא שאני לא סומכת עליכם שתבינו את זה בעצמכם, אבל אני מספרת את הסיפור הזה, וככה בחרתי לספר אותו.
נתחיל מההתחלה.

***

שלושתם היו בכיכר באחת עשרה חמישים ושש. הם לא דיברו זה עם זה, ואפילו לא הסתכלו זה על זה. הם בקושי ידעו זה על קיומו של זה. ואף אחד מהם לעולם לא יידע את הסיפור של שני האחרים, או את חלקו בו.
והיה להם חלק. קטן, אבל איתן.
היא הסתכלה תכופות בשעון. הוא שיחק בטלפון, תנוחת ישיבתו מעידה על רוגע ועל נינוחות. והאחרון – הוא עמד על יד המזרקה, והביט אל המים, וחשב.
שמה היה אליס. נחזור אליה בהמשך.
שמו היה דן. נחזור אליו ממש בעוד רגע.
ושמו של האחרון – שמו היה יוני. יונתן. נשאיר את הסיפור שלו לסוף.
אז לגבי דן.
בואו נתחיל מההתחלה. פרטים בסיסיים, כמו שאמרנו. הוא היה בן שלושים, שיערו היה קצר וחום ועיניו היו כחולות וחודרות. הוא גר שם – בקמלון סיטי – כל חייו. הוא הכיר את העיר כמו כף ידו. והנה מה שגרם לו לשבת דווקא בכיכר באחת עשרה חמישים ושש, הסיפור שלו.

הכל התחיל כמה ימים קודם לכן.
אחותו בדיוק פוטרה מהעבודה שלה, והוא הזמין אותה לבוא לגור איתו. הוא לא חשב שזה יהיה קשה במיוחד – אחרי הכל, הוא גר איתה למשך יותר מאשר מחצית חייו – אבל כעבור שבועיים הוא כבר לא יכול היה לעמוד בזה. היא השאירה גרביים בכל מקום וגמרה את הסלט ואף פעם לא זרקה את הזבל. היא דיברה בטלפון בקולניות בשעות מאוחרות בלילה, ולמרות שבהתחלה היה נחמד לחזור הביתה למישהו אהוב ששואל אותך איך היה היום שלך, מהר מאוד זה התחיל לעצבן אותו, והוא נזכר שוב ושוב למה עבר לגור לבד מלכתחילה.
הוא לא ידע כמה זמן היא תישאר שם. הוא ניסה לדחוק בה להתחיל לחפש עבודה חדשה, אבל היא הייתה אחותו, והוא אהב אותה, והכיר אותה, וראה שהיא לא הייתה עדיין מוכנה. היא עברה סוג של משבר כלשהו בחייה, והוא לא ידע איזה בדיוק. ככל הידוע לו לא היה שום חבר שזרק אותה או חבר קרוב שנפטר או אסון שקרה. הוא הניח שזה משהו יותר פנימי. אולי משהו שקשור לחיפוש עצמי. היא הייתה בת עשרים וחמש, בערך הגיל שאתה מתחיל לחפש את עצמך. הוא הצטער שהיא לא מספרת לו מה עובר עליה, או אפילו מבקשת בעצתו. כשהייתה קטנה יותר תמיד עשתה זאת. היא העריצה אותו. ואפילו שאחות קטנה שמזדחלת אחריך לכל מקום יכולה להיות מעצבנת, מדי פעם דן – דניאל – הרשה לעצמו ליהנות מזה. נחמד להיות מוערך. אחת כמה וכמה נערץ.
אבל בעצם, אמר לעצמו דניאל בלאות, למה שהיא תעריץ אותך עכשיו? איזה מין דוגמא אתה משמש לה, לאחותך הקטנה? אם היא באמת באמצע חיפוש עצמי כלשהו, איזו עצה תוכל לתת לה?
דניאל עצמו אף פעם לא חווה שום סוג של חיפוש עצמי. הוא ניסה להיזכר אם אי פעם היה לו רגע של פקפוק או של תהייה, אבל היה נדמה לו שמעולם לא ניסה לתהות על קנקנו, ובעצם, מעולם לא ממש העסיק אותו איזה מין אדם הוא. חיפוש עצמי נדמה לו כמו הרבה כאב ראש, והוא הרי ידע מראש שיקבל את עצמו ללא תנאים, לא משנה איזה אדם יחליט שהוא. אז למה לטרוח.
כמובן, אחותו בבירור לא חלקה את הרגשתו. ומה שזה לא יהיה שהעסיק אותה, היא לא ביקשה את עזרתו. הוא רצה לומר לה משהו שיעודד אותה, למשל, שאפילו אם היא חיפשה את עצמה והאדם שמצאה לא היה זה שרצתה למצוא, זה בסדר, כי הוא אוהב אותה בכל מצב, וכי היא עדיין בנאדם מעולה. אבל היא לא נראתה כמי שמעוניינת בזה, אז הוא שתק.
באותו יום בו הסיפור התחיל – זה היה יום שני, שנבחר פעם על ידי עיתון כלשהו ליום המועדף על אנשים בממוצע להתאבד – דניאל קם מוקדם כרגיל, התארגן במהירות כרגיל, ונסע לעבודה כרגיל. הוא היה גרפיקאי במגזין כלשהו. הוא אהב לצייר, ובכללי אהב דברים חזותיים, כי עם מילים הוא לא הסתדר.
באחת עשרה וחמישים דקות הוא יצא להפסקת צהריים. בכיכר היו הרבה מזנונאיות, מהסוג שמזמינים אוכל לדרך, יושבים על ספסל במרחק ראייה ומחכים שיקראו לך, ואז לוקחים את האוכל לדרך ומתיישבים במקום אחר ואוכלים. היה ספסל אחד, מתחת לעצים, שכבר שנים היה מועדף עליו. באורך פלא נראה היה שהספסל אף פעם לא תפוס כשדן בכיכר, אז דן הרשה לעצמו להאמין שהספסל שומר את עצמו למענו. זו הייתה אמונה טיפשית, אבל דניאל התעקש לדבוק בה עד שהיא תופרך.
ובכן, באותו יום היא הופרכה. כשדן התקרב אל אותו ספסל אהוב, קופסא של נודלס בידו, ישב שם מישהו. מישהי, למעשה. אישה כבת גילו, עם שיער שחור מסופר בתספורת אופנתית, שהביטה תכופות בשעון. היא כנראה חיכתה למישהו. דניאל ידע שהמעשה ההגיוני היה להסתובב וללכת לחפש ספסל אחר, אבל בכל זאת היה בו משהו שרצה ללכת אל האישה ולבקש ממנה לזוז. אחרי הכל, בשבילה היה זה רק מקום ישיבה. בשבילו הספסל נהפך עם השנים לסוג של חבר, אף כי מעולם לא היה מודה בזה בקול.
ואף על פי כן, נימוסיו הטובים של ילד מחונך מבית טוב גברו עליו, והוא לא העז ללכת אל הגברת ולבקש ממנה לפנות את המקום. הוא החליט שארוחה אחת במקום שונה לא תשנה דבר. אי לכך הוא הסתובב, חיפש במבטו מקום ישיבה אחר, מרגיש כאילו הוא בוגד בספסל המטופש הזה, שהוא בסך הכל פיסת עץ בעצם.
עכשיו התיישב גוש בגרונו, למרבה הזוועה. הוא לא הבין למה. הוא החליט לשוב אל אותו דוכן נודלס ולחפש מושב בקרבת מקום, בתקווה שיהיו שם כיסאות פנויים, ובתקווה שמעט נודלס ישביע לא רק את רעבונו, אלא גם את רצון הדמעות לזלוג.
אכן היה שם כיסא פנוי. דניאל מיהר להתיישב עליו, לפני שגם הוא ייתפס, לפני שכל הכיסאות בעולם יתפסו. הוא הרגיש כמו במשחק הזה, כיסאות מוזיקליים. הוא הרגיש פתאום כאילו כל חייו היו כיסאות מוזיקליים. הוא לא הבין למה.
המשבר שעבר על אחותו קפץ פתאום אל ראשו. מין מחשבות בלי מילים שריחפו בחלל מוחו. פתאום הוא הרגיש כמו פסל ריק מבפנים.
הוא ניער את ראשו, כמעט מפיל את הנודלס שלו אגב כך. כל זה רק בגלל שמישהו תפס את הספסל היקר שלך? לעג לעצמו. תתבגר.
אבל משהו בו לא הסכים להרפות. הוא מעולם לא ראה את הספסל הזה תפוס לפני כן, אף לא פעם אחת בכל חייו. ומשהו במראה של מישהו אחר מלבדו יושב שם ניער אותו. אבל מה בדיוק היה הדבר החדש הזה שהתגלה לו כעת לאיטו? דניאל לא היה בטוח. הוא הרגיש שהוא על סף משהו חשוב, גילוי משמעותי, אולי אפילו משנה חיים. אבל לא הצליח למשוך את המחשבה הזו, החשובה כל כך, ממעמקי מוחו. הוא הרגיש כאילו עוד דחיפה אחת – רק אחת – והגילוי הזה יצא אל האור, יראה את עצמו. אבל לא היה לו כוח לתת אפילו לא דחיפה קטנה שבקטנות. הגילוי הזה ייאלץ לחכות ליום אחר.
בסתרי ליבו דניאל שמח. לא היה לו חשק לגילויים היום. גילויים מביאים לשינויים, ודן שנא שינויים. ובמיוחד לא היום.

***

הסיפור הזה עדיין לא נגמר, אבל נחזור אליו בהמשך. כרגע בואו נשאיר את דניאל לבדו. בואו נמשיך הלאה, אל אליס.
בוודאי כבר ניחשתם בעצמכם למה היא הסתכלה בשעון כל כך תכופות. כל ילד יוכל לומר שהיא חיכתה למישהו.
ואכן, אליס חיכתה למישהו. למעשה, כל חייה היא הרגישה כאילו היא מחכה. היא תמיד חייתה כאילו על הקו, מחכה שמישהו כבר יואיל בטובו לענות. מחכה שחייה האמיתיים יתחילו, אבל מעולם לא נוקטת בשום פעולה ממשית כדי לקדם את הגעתם.
אבל להשתנות דרש מאמץ גדול מדי, להשתנות דורש מחויבות ועבודה וקושי. להשתנות היה טרחה גדולה כל כך, ואליס הרגישה עייפה מדי בשביל שינויים.
נתחיל מהתחלה. למי היא חיכתה, אתם בטח תוהים?
היא קבעה להיפגש עם אמה בכיכר בשעה אחת עשרה וחצי. כעת, באחת עשרה חמישים וחמש, באיחור של עשרים וחמש דקות, כבר היה ניתן להכריז כמעט בוודאות שהיא לא באה.
אליס נאנחה. היא הייתה צריכה לדעת. מערכת היחסים שלה עם אמה הייתה בעייתית, בלשון המעטה. הוריה התגרשו כשהייתה צעירה, והיא גדלה עם אביה, וראתה את אמה לעיתים רחוקות. בתור ילדה תמיד ניסתה לרצות אותה. אבל אמה נשארה קרה ומרוחקת, כאילו אליס לא הייתה הילדה שציפתה לה. הידיעה הזו מילאה את אליס בתסכול ואכזבה, ואלו בעבעו בתוכה לאורך רוב שנות חייה. כעת, בגיל עשרים וחמש, אליס חיה עם שותפה אנטיפתית, עבדה בתור מלצרית ולמדה פסיכולוגיה, ובערבים הייתה מרגישה חור נפער בבטנה, חור המתחנן למשהו, אבל אליס לא הייתה בטוחה מה יכול היה למלא אותו.
השעה הייתה חמישים ושש. אליס הביטה פעם נוספת בשעון, והרגישה דמעות של עצבים ממלאות את עיניה. לקח לה הרבה זמן לתאם את הפגישה הזו. היא לחצה על אמה להיפגש איתה לארוחת צהריים זה זמן רב, וכל פעם האם שינתה תאריך או ביטלה ברגע האחרון. אליס מעולם לא התעמתה איתה, אבל כל פעם שכזו פגעה בליבה כמו כדור. בסתרי ליבה היא העזה לפעמים לתהות האם זה בכלל שווה את זה. האם אמה שווה בכלל את ניסיונותיה. אולי פשוט עדיף לה לשכוח מהאמא הזו, להשאיר אותה הרחק מאחורה בעבר, ולהפסיק לנסות לזכות באישורה כמו כלבלב נואש.
זה, הבינה אליס פתאום, היה מה שהיא ניסתה למלא איתו את החור בתוכה. האישור של אמה. אבל ברגע מדהים של תובנה היא קלטה פתאום שאפילו אם יום אחד היא תשיג את האישור הזה, שלו השתוקקה כל כך, הוא לא ימלא אותה. היא הבינה פתאום שרק דבר אחד ימלא את החור הזה, אבל עדיין לא הצליחה להבין בדיוק מה הוא.
העיקר שסוף סוף הבינה שזה לא אישור אמה. לפחות זה. אליס נשבעה לעצמה שמהיום תפסיק לנסות לקבוע פגישות איתה. אם אמה תרצה לפגוש אותה, היא תצטרך לעשות צעד בעצמה. לאליס נמאס.
היא הרגישה משוחררת כך, חופשיה פתאום ממעמסות שלא ידעה שבכלל סחבה. השעה הייתה חמישים ותשע. אליס הבחינה בזווית עינה שבחור כבן שלושים עומד במרחק מה ממנה ובוהה בה. בדיוק כשפתחה את פיה לשאול אם הוא צריך משהו הוא הסתובב והלך. אליס נענעה בראשה. העיר הזו שרצה מוזרים. השעה הייתה בדיוק שתיים עשרה כשהיא קמה והחלה ללכת הביתה. בריזה קרירה להפתיע בהתחשב בעונה ציננה את פניה. דמעות שהיו מתוסכלות מכך שלא זכו בהזדמנות לצאת החוצה הכבידו על ליבה מבפנים, אבל היא הרגישה לראשונה מזה זמן רב שסוף סוף היא עשתה משהו טוב לעצמה.

***

אליס לא הבחינה בבחור הגבוה שעמד ליד המזרקה, מבט מהורהר על פניו. היא מעולם לא ידעה איזו טובה גדולה עשה לה.
אותו בחור היה יוני. אבל לא נקדים את המאוחר. הרי אמרנו, שהסיפור שלו יישאר לסוף. ואחד מתוך שני הסיפורים שכבר סופרו עוד לא הגיע לסופו.
אליס אומנם גילתה את הגילוי שלה, אבל דניאל היה זקוק לעוד דחיפה אחת כדי להוציא אל האור את הגילוי שאליס התחילה.
כשסיים את הנודלס שלו הוא חזר אל המשרד. משהו בו עוד הרגיש מעורפל ואבוד, אבל בהתחשב בגבר הרציונלי שהיה, הוא לא הסכים לתת לזה לערער אותו.
אבל כמובן שדברים כגון אלו לא באמת זקוקים לאישור של אף אחד. בלי מודע, זה ערער אותו.
הוא חזר הביתה מוקדם באותו יום. עדיין הייתה עבודה לעשות אבל לא היה לו אכפת.
אחותו הייתה בסלון וקראה ספר כשהוא נכנס. היא הרימה את מבטה ואמרה לו שלום. הוא חייך אליה, ובבת אחת משהו בו נשבר לרסיסים. לא בצורה כואבת.
היא כנראה ראתה משהו בהבעתו, כי היא שאלה אותו אם הכל בסדר. הוא הנהן, אבל עדיין הרגיש מוזר. כל היום הזה הרגיש לו מוזר. הוא יצא החוצה למרפסת.
מרפסת. תמיד המרפסת. איזה מזל שיש את המרפסת. כל החיים שלו הוא כאילו חי על המרפסת. משקיף תמיד החוצה, אף פעם לא בפנים.
מחשבה סוררת הבליחה פתאום במוחו, ודניאל ניסה לספור את האנשים החשובים לו בחייו, שהוא באמת יכול להחשיב כאנשים שהוא אוהב.
אחותו, כמובן.
אבל אחריה הוא נתקע. מי עוד? ההורים שלו שניהם מתו כבר, לפני כמה שנים. עם החברים מהבית ספר הוא לא נשאר בקשר. עם החברים מהעבודה הוא לא דיבר מחוץ לעבודה. חברים אחרים לא היו לו.
כמובן, היו לו ידידים. אנשים שהוא יוצא איתם לבלות בלילות שישי. אנשים שהוא מחליף איתם כמה מילים פעם ב, צוחק איתם, אוכל איתם. אבל הוא לא הצליח לחשוב אפילו על אדם אחד חוץ מאחותו שאיתו הוא יכול לדבר כשהוא עצוב. ואפילו אחותו עולה לו על העצבים.
לפתע הוא הרגיש בודד.
כל חייו הוא חי לבד וזה מעולם לא הפריע לו, אבל לפתע הוא הרגיש בודד.
האוויר הקריר של אחר הצהריים חבט בפניו, אפילו שהיה זה אמצע הקיץ, ואף אחד לא ציפה שהיום יהיה כל כך קר. הוא שקל לבכות. כבר שנים שלא בכה, והנה היום הכה בו הדחף לבכות כבר פעמיים, וזה עוד לא הערב אפילו.
מה זה שווה? הבליחה עוד שאלה, דחופה ובהולה, במוחו. מה כל זה שווה?
הוא לא היה בטוח מה היה כל "זה", אבל השאלה עדיין הטרידה אותו. מה זה שווה, באמת? מה?
הכל התחיל רק בגלל הספסל המזורגג. הוא לא הבין איך נשאב למערבולת הזו של שאלות ופקפוק עצמי ממנה ברח כל חייו.
אולי זו הסיבה. אולי אי אפשר לברוח משום דבר לנצח.
דן נאנח אנחה עמוקה. ואז חייך. הידיעה הזו, שאי אפשר לברוח לנצח, מילאה אותו בתחושת וויתור והקלה. הוא הבין פתאום מה הייתה הבעיה כל הזמן. הבעיה הייתה – וזה הכה בו בצורה חזקה ופתאומית, כמו סטירה – שהוא נהג לחיות לבד. זה מעולם לא הפריע לו קודם. גם עכשיו זה לא בדיוק הפריע לו, לא בדיוק. אבל עכשיו דניאל הבין לאיטו שהוא לא מאושר.
מוקדם יותר באותו יום הוא הבטיח לעצמו שלא יהיו שינויים כל שהם. דן היה נחוש שלא לשבור את ההבטחה הזו. הוא הלך לישון אותו ערב כשבראשו אפילו לא מחשבה אחת על שינוי מנהגיו. אבל אפילו אם הוא לא שינה את התנהגותו, משהו בחשיבתו השתנה. וזה היה לעת עתה מספיק.

***

וכעת, סוף כל סוף, הסיפור של יוני.
יוני לא היה משהו רגיל. הוא היה, מה שאפשר לכנות, זן אחר. כל חייו אנשים הסתכלו עליו בתמיהה.
והייתה להם סיבה טובה לעשות זאת. הוא לא היה ילד רגיל, ולאחר מכן לא בן נוער רגיל, ולבסוף לא אדם בוגר רגיל. הוא מעולם לא לקח את העולם שלפניו כמובן מאליו, ותמיד הטיל ספק בכל דבר. הוא חשב, הרבה ועל הכל. הוא קרא הרבה, לפעמים יותר מדי. תמיד היה לו מה להגיד על כל דבר, ואף כי היו לו המון דעות, נראה כי אף אחת מהן עוד לא מגובשת מספיק.
אנחנו לא עומדים לדבר פה על ההורים או על המשפחה שלו. זה מה שאומר לכם. לא כי זהו סוג של סוד, אלא פשוט כי זה לא שייך לכאן. אני גם לא אספר לכם בן כמה יוני היה. זה לא משנה, כי בנפשו ובמראהו הוא היה אדם חסר גיל.
בתור ילד לא היו לו הרבה חברים. אומנם לא צחקו עליו, אבל גם לא ידעו איך לאכול אותו. הוא היה עוף מוזר בכיתתו. תמיד חשב על דברים בכובד ראש, תמיד שאל שאלות קשות שאיש לא ידע איך לענות עליהן, תמיד חיפש משמעות עמוקה ונסתרת.
אם העולם היה מושלם, יוני היה פילוסוף. אבל עם משמעות החיים לא הולכים למכולת, ובפילוסופיה, מה לעשות, אין כסף.
אם זאת, אני גם לא מתכוונת לספר לכם במה הוא עבד. הסיפור של יוני, למרבה הפלא, לא נוגע כמעט בשום דבר מחייו החיצוניים. מצד שני, אין זה מפליא. עולמו הפנימי היה עשיר כל כך עד שלא היה לו כלל צורך בעולם החיצון.

באותו בוקר יום שני היה לו יום חופש. הוא אהב ימי חופש, כמו כל אדם נורמאלי. בימי החופש שלו הוא נהג לקום מאוחר מעט יותר מהרגיל, בערך בתשע ומשהו, לשתות את הקפה שלו בנינוחות מול המחשב בזמן שהוא קורא חדשות, ואז ללכת לשוטט ברחובות העיר. לא היה דבר שהוא אהב יותר מאשר לשוטט ברחובות העיר.
הוא, בניגוד לדן, לא גדל בקמלון סיטי. הוא עבר לשם אחרי הצבא, משום שאהב את העיר הזו. הוא אהב כמעט את כל הערים, אבל את זו במיוחד. היה בה משהו מכשף. היא כאילו שאבה אותו לתוכה עוד ועוד כל יום, והוא מצא את עצמו מתענג על האפשרות לתת לה לכשף אותו.
בסביבות אחת עשרה וארבעים הוא הגיע לכיכר. אחרי שקנה פלאפל וגמר אותו במהירות, הוא התיישב במקום קרוב למזרקה. הוא אהב את הכיכר הזו, ויותר מכל את המזרקה. היא הפנטה אותו. היא הרהיבה אותו. היא שילהבה אותו.
בעודו יושב שם ובוהה במזרקה עם עיניים גדולות ונוצצות, אישה מבוגרת למראה התקרבה אליו.
"סליחה?" היא ניגשה אליו, "אתה יודע איפה זה..." היא פתחה בשיחה קטנה שבמהלכה הסביר לה יוני לאן היא צריכה להגיע. היא חיפשה כיכר במפגש בין כמה רחובות, אבל לא זכרה בדיוק אילו רחובות היא מחפשת. היא סיפרה לו, בעודו מנסה לעזור לה ומציע רחובות בהם ידע שיש כיכר, שהיא אמורה להיפגש היום עם בתה, אותה לא ראתה הרבה זמן. הן קבעו להיפגש, אבל היא שכחה את מקום המפגש, והיא כבר מאחרת.
אילו הייתה האישה מפנה מעט את ראשה ומסתכלת על הכיכר, הייתה יכולה אולי לזהות את אליס, שישבה במרחק מה משם, בספסל של דניאל. אבל האישה לא הסתכלה, ובעצת יוני התרחקה משם והלכה לכיוון אחר לגמרי מהכיוון אליו רצתה להגיע.
לא יוני ולא אליס מעולם לא ידעו איזו טובה גדולה הוא עשה לה. אם אליס הייתה נפגשת אותו יום עם אמה, כמתוכנן, מי יודע מה היה קורה.
שבילי הזמן פונים בנתיבים מוזרים, ואיש לא יודע מה יקרה אם יתפצלו ויפגשו בנקודות בהן לא היה עליהם להיפגש. למרבה המזל, עד שאנשים ימצאו דרך לחזור בזמן, איש מאיתנו לא צריך לדאוג לגבי זה. הזמן זוחל בדיוק בנתיבים להם ייעד את עצמו, וכל עוד אנחנו נישאר מחוץ לדרכו, הוא יוביל את כולנו בבטחה למקום מושבנו.
אולם לעת עתה דבר מכל זה לא שינה לאיש משלושת גיבורינו. אפילו לא ליוני. אם כי דבר מה אכן התבשל בתוך מוחו. הוא הרגיש שהוא על סף הבנה של משהו חשוב, אבל לא היה בטוח מה.
השעה הייתה כעת אחת עשרה חמישים וחמש. מזווית עינו ראה יוני איש גבוה, בעל עיניים כחולות חודרות, יושב ליד אחד השולחנות שבסמוך לדוכן אוכל סיני, שקוע בתוך הטלפון שלו.
משהו בצבץ באחורית מוחו של יוני, משהו שאי אפשר לתאר אותו במילים. ובניגוד לדן ולאליס, שהיו עייפים מדי לשינויים או לגילויים, יוני מעולם לא אמר לא לתובנה. עם זאת, הוא גם ידע שלא כדאי למשוך בזה. אם ינסה לדחוף את התובנה אל תוך המודע שלו, היא עלולה לברוח. עדיף לחכות בשקט, ואם יחכה מספיק זמן, היא תבוא אליו בעצמו.
יוני היה משהו אחר. מיוחד, אפשר לומר.
היה לו זמן. היה לו כל הזמן שבעולם.
הוא קם ממקומו והתהלך אל המזרקה. הוא עמד ככה, התבונן בה, מרותק.
השעה הייתה אחת עשרה חמישים ושש כשפתאום זה הכה אותו. עיניו נפקחו בהבנה, והוא פנה להביט סביבו על האנשים שהקיפו אותו, בכיכר.
אחד ישב ושיחק בטלפון שלו.
אחת הסתכלה תכופות על השעון.
והיו שם עוד.
עוד עשרות אנשים, עוד עשרות סיפורים, שעמדו שם באותו מקום, באותו רגע, בכיכר באחת עשרה חמישים ושש.
רוח קלילה התחילה לנשוב, משנה את כיוונה. יוני הצטמרר מעט ואז פנה הביתה. זה היה יום קר, לפחות יחסית לקיץ.

סיפור 3: האיש הגדול שבשמיים (האופה בתלתלים)

ככה אני הולך לי. פליפ, פלופ, פלופ.
לאמא אין כח שאני מגיע מאוחר, כי אז האוכל קר ואני כפוי טובה ורגזן, אנחה.
אמא בכלל דואגת שאני אולי באיבוד. או נפלתי לבור גדול עם מפלצות שאכלו אותי. ואולי אז בכיתי, וגם מתתי, וטיפסתי מענן לענן עד שפתאום נפלתי לאדמה, ולא מתתי ורק היו לי שריטה בברך ומכה ביד, ועשיתי שאני מסכן לאמא שלא תכעס.
ואני הייתי לא שמח כי רציתי לראות מה יש בענן האחרון.
אבל בכל זאת הלכתי לישון, ואמא אמרה יופי.
ובבוקר אז בבוקר מוקדם אמא באה להעיר אותי. היא אמרה שצריך כבר ללכת לבית הספר. אז אמרתי שלא לא לא רוצה.
ואמא אמרה למה,
אז אמרתי ככה.
אמא שתקה ואמרה שהיא יודעת אבל צריך.
לכן כיסיתי את הראש בשמיכה, כי לא רציתי בכלל ללכת. אפילו שלא אמרתי לאמא למה. וזה בכלל בגלל שאני לא מבין למה צריך לשבת כל היום, ולא לזוז אפילו, ורק לחלום. אני רוצה לקפוץ מהענן לענן השני.
והגשם בחלון עשה טפ טפ טיפ והיה קר גם.
אבל קמתי, ואמא עזרה לי להתלבש ולאכול, ויצאתי החוצה.
ובדרך לבית הספר ראיתי חיפושית זבל שהלכה. ואם היא הולכת, אני גם אלך. והלכתי איתה ואז אפילו עקפתי אותה.
המשכתי ללכת והגעתי למקום שהגיע משם.
ושם רציתי לגעת בקשת שהייתה בשמים. ואפילו הגשם הפסיק, ורציתי לטפס, אבל נפלתי מהענפים.
אז חשבתי רגע. כמו שאמא אמרה שצריך לחשוב לפני דברים.
אז חשבתי שצריך סולם, אז טיפסתי עליו, והוא היה מוזר כי השלבים שלו היו רכים. והרגל שלי שקעה בתוכו ככה, ווש ווש. אז אמרתי הי זה לא כמו הסולם של אבא. וזה היה מצחיק אז צחקתי, וטיפסתי עוד, כי רציתי לגעת בקשת כמו שאמא אומרת אתה חייב לגעת בהכל אה, אנחה.
וכשהגעתי ללמעלה היה שם שביל ארוך אז התחלתי ללכת בו. אבל אז ראיתי שהוא ארוך מדי וכבר כאבו לי הרגליים, אז הלכתי לשביל שיצא מהשביל הגדול. והלכתי בו עד שראיתי ספסל.
בספסל ישבתי. וזה נהיה משעמם אחרי עשר שספרתי, כי רציתי לראות כמה אני יושב, כמו שאמא סופרת לי. אז קמתי והלכתי לקפוץ מהחומה הקטנה ללמטה. וזה היה כיף אז המשכתי וקפצתי עוד פעם ועוד פעם, ואז שמעתי איש אומר שלום ילד אז עצרתי.
הוא היה גדול האיש הזה, כמו אבא אפילו.
אז שאלתי אותו למה הוא מפריע לי, והוא אמר לי שהוא לא יפריע, רק שהוא בא להגיד לי שאני צריך ללכת לבית הספר.
אז צעקתי עליו שלא לא אני לא רוצה ללכת.
הוא אמר שהוא יעזור לי. אבל אני בכיתי כי לא רציתי ללכת, והוא לקח אותי ביד וקפצנו למטה הופ עד שנחתנו על האדמה.
ובקושי הספקתי לראות את הסולם שלי, שהיה שבור, ואת המקום שהגיע משם.
כשהגענו לבית הספר כבר היה סוף היום, ידעתי כי ראיתי את כל הילדים הולכים החוצה להביתה.
אז גם אני הלכתי הביתה.
האיש הגדול חזר לראש שלי ואני אמרתי לו שפעם הבאה הוא לא מפריע לי. כי אני בכלל רציתי שהוא יעזור לי ולא יעצבן אותי כמו כשהוא אומר לי ללכת לבית הספר או להביתה. והוא גם תמיד עושה כמו אבא שלי אתה תתנהג יפה שמעת.
אז חזרתי הביתה וכבר לא היה לי כח כי המקום שהגיע משם כבר נעלם.
ואמא חיבקה אותי ואמרה שלום גיבור שלי איך היה בבית הספר?
ואפילו לא שמעתי אוי מה נעשה איתך, אנחה.
אז הרגשתי חיוך, שלי ושל האיש הגדול. ממש בתוך הראש שלי.

סיפור 2: בית משוגעים (אריאל)
זאת הולכת להיות קטסטרופה. אני צועקת את זה ברחובות, ומסתכלים עליי כאילו אני המשוגעת.

אסון.
אני מריחה אותו באוויר. ריח של אבק שריפה, ריח מתכתי של דם, ריח זיעה ופחד.
אני יכולה לשמוע אותו. האזעקות האלה? הצפצופים? הרופאים ישכנעו אתכם שזה טנטון. זה לא. לעזאזל, זה לא.
תכף כולם יראו. אלוהים אלוהים שלא יהיה מאוחר מדי.

מה זה יהיה, שואלת אותי אימא בטון ענייני לכאורה.
התמוטטות, אני אומרת. אפוקליפסה. תקראי לזה איך שתרצי, אבל הנה זה בא.
מי יעשה את זה? חייזרים? כוחות האופל? (היא סקפטית או צינית?)
אני לא יודעת מי אימא. הלוואי וידעתי. אבל רק תסתכלי איך הכל נופל. כל המשטרים סביבנו. תסתכלי על הטבח בסוריה, על הפאלון גונג בסין, על המגפה השחורה באפריקה. העולם משתגע. מישהו החליט לחסל את האנושות.
היא מסתכלת עליי מודאגת. אני קובעת לך פגישה עם דוקטור קובלסקי. בשבוע הבא. יום חמישי בארבע. תזכרי נועה'לה?
כן.

כן.
כן, יש לי חברות.
כן, טוב לי בבית הספר.
כן אני מרגישה טוב.
לא, לא קרה שום דבר מיוחד לאחרונה.
אז מה מטריד אותך נועה.
אני לא דואגת לעצמי, דוקטור קובלסקי. אני דואגת לך. ולאשתך. ולילדים. ולשכנה ממול. ולאיזו נערה אמריקנית או קוריאנית או צ'כית או יווניה שאני בכלל לא מכירה. כולנו בסכנה. אני דואגת לכם, זה הכל.
נועה. (הנימה שלו אומרת בואי נהיה הגיוניים) אף אחד לא רואה את זה חוץ ממך, שמת לב? לא ראש הממשלה, לא האנליסטים הבכירים בכל העולם, לא נשיא ארצות הברית. מה זה אומר לך?
שמשהו רקוב בממלכת דנמרק. שאני אהיה מוכרחה לספר על זה, כי אין אף אחד אחר -
נועה.
עכשיו הקול שלו כבד. מעין אכזבה.

אחר כך הוא מתלחש עם אימא שלי. אני מנסה לצותת, אבל הם רק מסדירים את התשלום.

אף אחד כבר לא מדבר איתי בבית הספר, אחרי שהצבעתי בשעת מחנכת ושפכתי הכל. אני חושבת שהיו כמה שהתחילו להאמין לי, אבל אחרי שיחה עם היועצת כולם חזרו לפוקוס.
לעזאזל לעזאזל לעזאזל.

הוא מציץ בדפים כשהם יוצאים מהמכונה ואז מעיף בי מבט מופתע.
ילדה, מי נתן לך את זה?
זה שלי.
את כתבת?
כן.
זה בצחוק, כן? הוא ממלמל ומושיט לי את ערמת המודעות המודפסות. חמישים ותשע תשעים, ילדה.
אני משלמת. אני יוצאת לרחוב. אני מוציאה מסקינג טייפ.

מודעה ראשונה, ליד הקיוסק הקטן שם.
מודעה שניה, על הגדר של הגן ילדים.
מודעה שלישית, בכניסה לסופר.
מודעה רביעית, על לוח המודעות בספרייה.
גברת? הספרנית שלנו קצת קצרת ראייה אם ככה היא קוראת לי.
כאן זה רק מודעות של המתנ"ס. לא מודעות פרטיות.
תראו מה זה. העולם הולך להתמוטט ואנשים עדיין עסוקים בנהלים מטופשים.
מה זה, מה כתוב פה? היא מוציאה משקפיים (צדקתי). מקמטת את המצח. מופתעת. אני מנצלת את הרגע וחומקת משם.

בערב אימא שלי נכנסת לחדר שלי.
נועיקו, אני מצטערת, אבל זה עובר כל גבול. אני לא מוכנה למודעות האלה. את עושה מעצמך צחוק. דווקא ילדה אינטליגנטית כמוך...
אז הספרנית יותר חדה ממה שהיא נראית.
נועה, את מקשיבה לי?
כן אימא.
קבעתי לך עוד תור.
עוד פסיכולוגית, אני נאנחת.
אומרים שהיא אחרת, אומרת אימא שלי בתקווה, פחות לי יותר לעצמה.
טוב.

אז למה הגעת אליי, היא אומרת מייד כשאנחנו מתיישבות.
כי הכריחו אותי? (רגע אחר כך אני מתעצבנת על עצמי. זה כל כך טינאייג'רי הסימן שאלה הזה בסוף משפט, הנימה של נו-מובן-מאליו.)
ולמה הכריחו אותך?
כי אני מספרת לאנשים מה הולך לקרות בעתיד המאוד קרוב, ולא נעים להם לשמוע את זה.
מה הולך לקרות.
משטרים ייפלו, אני אומרת. כמו דומינו ראלי. בזה אחר זה. מגפות שאין לנו חיסונים בשבילן יתפשטו. המון מלחמות. המון דם. סבירות גבוהה שזה יסתיים במלחמה גרעינית. ככה או ככה, האנושות צועדת לקראת כיליון מוחלט.
נו?
אני מנסה להזהיר אנשים, זה הכול.
יקירתי. היא מתכופפת קדימה ומדברת בשקט, שרק אני אשמע, שהתמונות על הקיר והעציץ בפינה לא יבינו חלילה:
את באמת חושבת שאף אחד לא שם לב?
אני פותחת את הפה להגיב אבל היא ממשיכה מיד:
אל תתחילי לי עם תיאוריות קונספירציה. כולם יודעים. זה שלב בהתבגרות. אבל העולם צועד אל מותו כבר מאות שנים. זה לא יקרה בימייך. גם לא בימי הנינים שלך. אז תחיי את חייך כמו כולם. זה לא יפריע.
אני שותקת המומה.
כולנו משוגעים, היא מחייכת אליי ומתיישרת בכיסא. אנחנו פשוט מעדיפים לא לדבר על זה.
אז... אבל הכל מתבלבל לי ואני לא מצליחה לנסח משפט.
אז תלמדי לחיות עם זה.
כשאני קמה ומודה ויוצאת היא קוראת אחרי, בהצלחה, נועה.


אנחנו הולכים ברחוב, שירה אוחזת בידי האחת, נועם בשנייה. שניהם בעננים. הולכים לסבתא. איך לא נמאס להם מאימא שלי אני לא יודעת.
ופתאום היא מושכת בידי, הילדה שלי עם העיניים הגדולות.
תראי אימא, מה זה? מה כתוב שם?
נועם מתמתח גם הוא על קצות האצבעות לראות.
על גדר הרשת של הגן עוד תלויה המודעה ההיא. אני רואה עדיין את הנערה שטיפסה על הגדר ותלתה אותה כל כך גבוה, שאף אחד לא יבוא ויוריד. שעטפה בניילונית נגד הגשם. איך אף פעם לא שמתי לב שזה עוד כאן.

ה-ע-ו-ל-ם ב-ק-ר-י-ס-ה, קורא נועם לאט.
אמא, מה זה קריסה?
אני מסתכלת עליו ותוהה לרגע מה לענות.


כשתגדלו תבינו.

סיפור 1: לא (זשל"ב)

"לא"
"מה לא?"
"לא. אתה לא יכול להחליף את השם של הסיפור שאותו אתה צריך לכתוב"
"אבל למה?"
"כי ככה, אלו החוקים של המשחק"
"לעזאזל עם החוקים! לעזאזל איתכם ולעזאזל עם המשחק המלוכלך הזה! כולם קיבלו מילים כל כך מוצלחות, ורק אני נתקעתי עם ה'לא' הזה. מה כבר אפשר לעשות עם המילה 'לא?'"
"אתה צריך להפעיל את הדמיון שלך. או שאולי אתה רוצה להגיד לי שאין לך דמיון?"
"ברור שיש לי! ואתה יודע את זה טוב מאוד. זה פשוט... הבעיה היא פשוט במילה. תסתכל על כל שאר המילים שקיבלו חברי הקבוצה. 'היום פגשתי רוצח', 'הגיע הזמן', 'ידי הקינמון האדומות', 'חתולים ומפלצות אחרות', 'ערפל', 'שמלה אדומה'... אתה יודע איזה סיפורים יכולתי לכתוב, עם כל הדמיון שיש לי, על כל המילים האלה? זה פשוט מטורף שזה קורה דווקא לי. זה תמיד קורה דווקא לי. אני כזה חסר מזל, שזה מטורף! אני עוד אתבע את התחרות הזאת על רדיפה לא מוצדקת של בן אדם תמים שלא עשה שום דבר רע לאף אחד!"
"הי תירגע. תירגע. אתה לא יודע על מה אתה מדבר..."
"ברור שאני יודע על מה אני מדבר!! אתה זה שלא יודע על מה הוא מדבר!"
"אני יודע טוב מאוד על מה אני מדבר. אני ממליץ לך מאוד שתרגע, (ובבקשה אל תקטע אותי, פשוט תקשיב לי) וכשתלך הביתה, תחשוב קצת איזה סיפור אתה יכול לכתוב על המילה 'לא'. אני בטוח שאם תתאמץ ותחשוב קצת, אתה תצליח"
"אני כבר שבוע חשבתי על סיפור, וזה לא הצליח, ואני בטוח שזה גם לא יצליח"
"אז תנסה עוד קצת. אם לא, אז נפגש פה שוב בעוד שבוע ונוכל לדבר על זה, ואולי נוכל ביחד לפתור את הבעיה"
"לא, אני לא מחכה עוד שבוע. אין לי זמן. או עכשיו, או אף פעם. אני מצטער מאוד, אבל אני לא יכול יותר עם זה. אני פורש מהתחרות"

ובעודו אומר זאת, הוא עזב בצעדים מהירים את מקום המפגש, לא לפני שמסר למנהל בחזרה את הפתק שבו כתוב באותיות שחורות וגדולות את המילה 'לא', והותיר אותו המום לגמרי, ובצדק. כי למעשיו של 'הפורש' יהיו השלכות נוראיות ביותר על המשך הסיפור.





אבל לצערי הרב, המשך הסיפור עדיין לא נכתב (וכנראה שגם לא ייכתב). כי מה לעשות שמי שהיה צריך לכתוב אותו, פרש מהתחרות. ומה לעשות שהוא כבר איננו. אתם יכולים ליצור המשך לסיפור ולכתוב בעצמכם מה עלה בגורלו של אותו אחד שפרש מהתחרות או בגורלם של שאר המשתתפים והמנהל, אבל אותו אחד שפרש מהתחרות, ובעצם התחיל בכתיבת הסיפור הנ"ל - הוא בטוח לא יעשה את זה.

הדירוג: (אני לא ממש מחדש משהו בשלב הראשון XD)

ניתן לדרג כל סיפור מ 1-10, חובה להוסיף נימוק קצר.
נא לשפוט אך ורק על פי הסיפור ולא על פי הכותב. תגיעו לתחרות ניטרליים.
מי שמדרג פחות מ 8 סיפורים עד תאריך הסיום נפסל אוטומטית מהתחרות. תשדלו לקרוא את כולם, באמת. ><
בהצלחה בעתיד.

מצטער על החודש של הדחיות, אבל אתם חייבים להבין שזאת לא אשמתי. לפני הדחיות שלחו לי 5 סיפורים. ולא הסכמתי לפתוח תחרות עם 5 סיפורים. אז דחיתי. בשביל שתהיה תחרות!
קצת הבנה!
תודה ^.^

נ.ב- ביום ראשון אני מפרסם את כל הסיפורים. תתכוננו לקרוא הרבה.

פולו, באמת, אני לא רוצה שעל המצבה שלך יהיה כתוב
"עזב אותנו בגיל חמש עשרה ויומיים בדיוק".