האי - live game. קבוצה ציבורית
אפשר להרשם בכל שלב של המשחק!

אז... היי, קוראים לי לינה, אני אחת הוותיקות בסימניה.
פרשתי, חזרתי, פרשתי, חזרתי, פרשתי ועכשיו ביקשו ממני לפתוח משחק תפקידים חדש ו... בבקשה.
הבאתי את משחקי הרצח לסימניה ועכשיו אני רוצה להביא רעיון חדש, משחקים חיים.
כלומר, משחקים שמתרחשים בזמן אמת.
למי שלא הבין, כרגע יום שבת 21:42 אז זה הזמן במשחק, והזמן שבו תכתבו תגובה, זה יהיה הזמן במשחק, בשאר הזמן, הדמות שלכם תהיה בתרדמת.

תקציר המשחק הוא כזה- בתחילת המשחק, יום שלישי 18:00 כולכם טסתם לא משנה לאן, המטוס התנגש בקיר בלתי נראה ונפל על אי, כן זה היה צפוי.
אתם צריכים לשרוד על האי.
וכמו שהרבה מכירים אותי, האי יהיה ממולכד טיפה, טיפה פלוס פלוס, טוב נו... נשארו לי רעיונות ממשחקי רעב קודמים.
זה לא יהיה משחק הרג, אבל הרג יהיה חוקי.
האי מלא בפרחים שמרדימים את הדמות שלכם, בכל זמן שאתם לא מגיבים, הדמות שלכם שקועה בתרדמת.
המטרה העיקרית שלכם היא לשרוד, אבל בכל פרק תהיה לכם מטרה משנית אחרת.


טופס:
כינוי בסימניה-
שם-
גיל-
מין-
מראה-
רקע/איך הגעתם לאי-

אם אתם רוצים להוסיף משהו לטופס, בכייף.
אפשר להוסיף תמונה במקום לכתוב תאור.


אם משהו משתבש... תאשימו את ארגו. D:


A-

חוקים-

1- אסור לפתוח דיונים חדשים.
לכל בעיה, תלונה, הערה, תפנו אלי בפרטי.
2- תהיו הגיוניים!
אם מישהו מכם יטפס בקלות על עץ כדי לקטוף פרי, במפגש סימניה הבא אני אכריח אתכם לטפס על עץ כדי שתראו שזה לא כל כך קל!
3- קללות בכוכביות או בסימנים לא מובנים.
אלא אם כן הקללה היא בשפה גבוהה, אז זה בסדר לרשום אותה.
4- אם אתם הורגים מישהו, חייבת להיות לזה סיבה מוצדקת.
אנחנו חיים בשנת 2014, כיום ברוב המקומות יש ערך לחיי אדם, אז אם אתם מתכוונים להרוג מישהו, הרצח חייב להיות מוצדק ולא סתם כי בא לכם, אלא אם כן זאת תאונה מצערת XD
5- חייבים להרוג בלא פחות מ3 תגובות, אבל הנהרג לא חייב להיות מחובר, העיקר שתהיה סיבה מוצדקת להרג.
6- אסור לעשות דברים לא מוסרים עם שחקנים, גופות או בעלי חיים.
אני לא מאמינה שאני רושמת את זה, אבל יש לי תחושה שאם אני לא ארשום זה יתנקם בי בהמשך.
למי שעדיין חושב, אפילו אם אתם מתים מרעב, אסור לאכול שחקנים אחרים!!! חיים הם או לא.
7- אם לא אכלתם או שתיתם 4 ימים, אתם מתים אוטומטית.
אני יודעת שאנשים חיים יותר מזה בלי אוכל או מים, אבל פה זה 4 ימים.
8- אתם לא כל יכולים.
אי אפשר להרוג כריש עם ידיים חשופות.
9- אתם לא מטומטים.
אם כרגע אתם לא תסתכנו ותאכלו פרי לא מוכר מעץ מוזר, אז גם במשחק אסור לעשות זאת.
10- תקראו את כל התגובות במשחק, גם של אחרים.
11- השעה שאתם מגיבים בה, היא השעה במשחק.
12- בכל זמן שאתם לא מגיבים הדמות שלכם ישנה, אבל לא מוגנת מפני האי ושחקנים אחרים.

דמויות:

כינוי בסימניה- Life Angel
שם- Jek
גיל- 17.5
מין-זכר
מראה- גבוה בעל שיער חלק בצבע לבן בוהק עניים בצבע כחול כמו הים גוף שזוף וחזק.
רקע/איך הגעתם לאי- במטוס סילון.

כינוי בסימניה- קידה
שם- סין (Sin- כן, חטא באנגלית...)
גיל- 18
מין- נקבה
מראה- שיער שחור קצוץ ופרוע, עיניים ירוקות-כחולות מאופרות בכבדות, עור שזוף. די נמוכה, אך חזקה למראה. יש לה אהבה לבגדי עור שחורים, נייטים, גולגולות, יותר מדי טבעות/תכשיטים ומוזיקת מטאל (אם ה-MP היה שורד.) על זרועה השמאלית מקועקע דרקון.
רקע/איך הגעתם לאי- עבדה בשליית פנינים על ספינה שטבעה בסערה.

כינוי בסימניה- פולו
שם- קונור
גיל- 17
מין- זכר
מראה- גוף שזוף ושרירי, גבוה ודי רזה. עיניים אפורות וצלולות, ושפתיים דקות ובהירות.
שיער חום כהה, קצר וחלק. הולך עם בגדים ממוצעים.
רקע/איך הגעתם לאי- נשלח לפנימייה כשהיה בן עשר, כי הוא היה ילד די בעייתי, לא הצליח להסתדר במסגרת בית ספר. כשהוא לא בפנימייה הוא עובד בחנות לציוד ספורט, ומבקר מדי פעם בבית.
ההורים שלו ביקשו ממנו כבר יותר מפעם אחת לחזור הביתה, אחרי שראו עד כמה היד שלהם השתנה לטובה, אבל קונור לא הסכים, הוא עדיין פגוע מהם.
כשטס לאירופה, כמו בכול חופשה שנתית, המטוס שלו התרסק על האי והוא ניצל.

כינוי בסימניה- זה שאין לנקוב בשמו
שם- פאקינג (שילוב של פאק וקינג)
גיל- 30
מין- זכר
מראה- שיער ג'ינג'י ארוך אסוף בצמות עבות, פנים בהירות, לא מגולחות, כתר עלים על ראשו, גלימה לבנה מתנפנפת ברוח וחליל בידו.
רקע/איך הגעתם לאי- הוא היה נגן חלילית מאוד מפורסם ולכן החליט לנסוע לח"ול ושם קרתה התאונה.

כינוי בסימניה-NAMELESS
שם- קייט
גיל- 21
מין- נקבה, מין הסתם....
מראה- http://media-cache-ak0.pinimg.com/236x/26/c3/80/26c380d07c157d1e0f30e74b670a1bcc.jpg
עור בהיר, שיער כהה- חום, מתולתל ואסוף למעלה רוב הזמן, שפתיים דקות, עיניים ירוקות, רזה ודי גבוהה, בדרך כלל אוזניות ביטס גדולות תלויות על הצוואר שלה, המון תכשיטים בוהמיים.
רקע/איך הגעתם לאי- חסכה כסף בעצמה כדי לטוס לאיים טרופיים, אלא שהיתה תקלה במטוס בזמן הטיסה, והמטוס התרסק בדיוק לאותו אי הנ"ל.
תכונות אופי- אינסטנקטיבית, מהירת מחשבה, מתחברת בקלות עם אנשים למראה עין אבל מסתירה מרובם את סיפור חייה. (שאני מעדיפה שיתגלה בהמשך) מתבדחת על הכל, לא לוקחת דברים ברצינות, מסתדרת עם חיות, חרוצה.

כינוי בסימניה- הלוחמת
שם- רוזי
גיל- 32
מין- נקבה
מראה- גבוהה ודקיקה, שיער בלונדיני אסוף בזנב סוס גבוה. עיניים כחולות קפואות. לבושה חליפת טייס אפורה עם עניבה, איכשהו היא נראית כמו הדיילות המושכות עם חצאיות המיני בסרטי פעולה טיפשיים.
אבל בלי חצאיות. ובלי סרטי הפעולה הטיפשיים.
רק עם החיוך המושלם והמזוייף.
רקע/איך הגעתם לאי- היתה הטייסת במטוס. עבדה בכמות מדהימה של עבודות, מה שנראה קצת מוזר למי שהיא מספרת את זה. תמיד נראה שהיא מסתירה משהו כשהיא מדברת על עיסוקה.

כינוי בסימניה- stingray
שם- ברנדה מקיי
גיל- 37
מין- נקבה
מראה- תלתלים שחורים עד הכתפיים ועיניים כהות עזות. עור בהיר וורדרד מישיבה ממושכת במשרד, לאחר שפרשה מהתחום האתלטי לפני כמה שנים. בעלת לחיים שדופות וגבות מקושתות ומסודרות היטב. שפתיים דקות שתמיד צבועות בורוד חיוור. גבוהה יחסית, ומשהו מהמראה האתלטי הישן שלה נותר.
רקע/איך הגעתם לאי- היא טסה לנסיעת עסקים.

כינוי בסימניה- מייטי\ מגדת העתידות
שם- לור טיין
מין- נקבה
גיל- 15
מראה- שיער קצר ומתולתל, במקור כהה, אך צבוע בכחול. עיניים גדולות ושחורות, פנים עגולות וזרועות נמשים. גובה ומבנה פיזי ממוצע לחלוטין.
רקע/איך הגעתם לאי- אין ממש רקע. היא עוד בבית הספר. ההורים שלה גרושים, ואבא שלה עובד באירופה בתור מנהל תערוכות. פעם בכמה חודשים היא טסה כדי לבקר אותו.

כינוי בסימניה- ג'ן
שם- אנה
גיל- 16
מין- נקבה
מראה- פנים עגולות, גובה ממוצע, עיניים אפורות, שיער כהה מתולתל עד המרפקים, בערך. שזופה קלות. לבוש מרושל.
רקע/איך הגעתם לאי- חופשה משפחתית. אחרי שהמטוס התרסק היא הצליחה להגיע אל האי. לא יודעת מה קרה למשפחה שלה.

כינוי בסימניה- הבלגית המעופפת (זה נראה רשמי מדי. אתם יכולים לקרוא לי ג'ורג'יו, אם אתם רוצים.)
שם- ליאה
גיל- 27
מין- זכר (שקט. לאנשים בשם ג'ורג'יו מותר הכל.)
מראה- שיער חום, שלפעמים, כשיש לליאה מזל, נראה כמו יצור היישר מתוך ספר של דוקטור סוס, עיניים סגולות, עד כמה שאפשר, מנומש לחלוטין, עם אף קטן, אובססיה כלפי CCD, דבורים בכלל ופרפרים צהובים, וקיבעון מוחלט בנוגע לסנדלים שלו, בצבע חום.
איך הגעתם לאי- למרבה ההפתעה, ליאה לא הגיע לאי בצוללת צהובה, וגם לא ברגל. הוא יצא לשייט מסביב לעולם, רק הוא ואסטריד -הכבשה שלו-, והרפתקאות הברון מינכהאוזן כדי לבדר אותו כשהיא ישנה. הוא כבר היה באנטארטיקה, אבל הוא לא מצא דבורים או פרפרים צהובים, אז הוא המשיך, וכשהם הגיעו לדרום אמריקה הוא הפך לצמחוני, החלטה שהחזיקה מעמד עד אמצע הדרך מאלסקה לסין, כי אז אסטריד נפטרה ממחלת ים. אין לו מושג איך הוא הגיע לאי. אולי לאכול את הבשר של החברה הכי טובה שלך אחרי שהיא אכלה במשך חצי שנה רק אצות זה רעיון גרוע. יכול להיות שהוא התעלף ונסחף. יכול להיות שהוא קפץ מהסירה בהתקף שיגעון. יכול להיות שהדבורים גררו אותו לשם. יכול להיות שזה בסך הכל עוד הרפתקאה של הברון מינכהאוזן שמעולם לא נמצאה.
מידע בלתי נחוץ בעליל- הוא אלרגי לאצות ולג'ינג'ר, והוא לא מודע לאף אחת משתי האלרגיות שלו. הספר האהוב עליו הוא "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי", וטעם הגלידה השנוא עליו הוא שוקולד, כי אין לו טעם של שוקלוד, והרבה יותר זול וטעים להקפיא מאה גרם של שוקולד מריר. הוא לא יודע לפתור קוביה הונגרית והוא מעמיד פנים שיש לו הפרעת קשב וריכוז בשם CCD, רק כדי לבדוק את הצד השני בשיחה. ליאה היה טבעוני למשך כמה תקופות זמן, אבל נשבר כל פעם מחדש, בפעם האחרונה שמונים יום לפני שיצא עם אסטריד לשייט.
יכול להיות שהוא שאל את הסירה שלו, ויכול להיות שיש כמה אנשים כועסים בעולם המתורבת. אבל בשביל מה הוא שאל אותה? כדי להגיע לגן עדן מבודד עם אסטריד, לראות כל ערב את הכוכבים, ולא לדאוג בכלל. להיות מאושר.
אולי העובדה שהוא לא מתכוון לחזור מעידה על כך שזו הייתה יותר גניבה.
לא, לליאה אין מושג מאיפה לעזאזל צצה כבשה על הסיפון שלו, שלא היה הסיפון שלו אז. זה היה בארבע ועשירם לפנות בוקר, ליאה יצא לריצת בוקר, עבר בנמל, והנה, סירונת עם כבשה על הסיפון. משם זה התגלגל, ואולי כולל את אסטריד שעילפה אותו עם מכה מכוונת היטב מהתורן. בפעם הבאה שהוא התעורר, הם היו באמצע הים, אסטריד מחייכת בזחיחות, "קדימה, ילד. קח אותי לראות את העולם.".

כינוי בסימניה- לואיזיאנה
שם- פייבן
גיל- 18
מין- נקבה
מראה- שיער בלונדיני-מלוכלך ומתולתל (לונה לאבגוד XD) שהיא אף פעם לא סיפרה. עיניים חומות-ירוקות גדולות שאף פעם לא ממוקדות לגמרי במשהו, ועור שזוף. די גבוהה ומקלונית, ולכן גם די מגושמת, אבל עדיין חזקה. שרשרת עור מסביב לצוואר עם תליון מוזר, הרבה עגילים באוזניים וגם אחד באף,ובגדים די מרושלים.
רקע/איך הגעתם לאי- טסה לחו"ל, פעם ראשונה לבד, כדי לבקר את סבתא שלה באלסקה.

כינוי בסימניה- חצויה
שם-ג׳זלין ( אבל כולם קוראים לה ג׳ז)
גיל-17 וחצי
מין-בת
מראה- שיער שחור ארוך ועיינים אפורות , גבוהה, שזופה .
רקע/איך הגעתם לאי- הייתה בטיסת ניסיון במטוס הפרטי שלה והתרסקה באי.
סיפור חיים: בת למשפחה עשירה אבל עברה אימונים להגנה עצמית והישרדות בשטח

כינוי בסימניה- ירח לבן
שם- נייה סומרו(niya somaro)
גיל- 18
מין- נקבה
מראה- שער שחור מתולתל כמעט בפראות, עור שזוף משהייה ממושכת בשמש ועייני ענבר שנוטות לצהוב-זהב יותר מאשר חום.
היא גבוהה מאוד (מטר 82) ידיה דקות, ארוכות וחזקות להפליא. היא נעה במהירות ובשקט.
רקע/איך הגעתם לאי- היא הגיע כשטסה לאליפות העולם בלחימה בחרבות.

כינוי בסימניה-argo - עין הנץ מיהוק
שם- רוב (קיצור של רוברט) ניירו
גיל- 25
מין- זכר
מראה- שיער שטני קצר וחלק, עיניים ירוקות סקרניות, גובה ממוצע, מבנה גוף שלא בנוי לתחום מסויים - מסוגל למעט אתלטיקה ואין בעיה עם לשבת במשרד במשך כל היום.
רקע/איך הגעתם לאי- חי את כל חייו במשפחה נורמלית, שום דבר מיוחד - חי חיים שקטים, היו לו מספיק חברים, אהב לשחק כדורסל בעבר. הוא הגיעה לטיסה שהתרסקה בשל חופשה מתוכננת לחו"ל.

כינוי בסימניה- אקו\כיפה כחולה
שם- תום (אם כי מגיב גם לתומס או טומי) גאלובוי
גיל- 19 וחצי.
מין- זכר
מראה- גובה ממוצע, כתפיים רחבות, עיניים כחולות עם קמטים קטנים בקצותיהם שמסמלים שהוא מחייך הרבה, אף ישר וקצת ארוך, שיער שטני-חום מתולתל.
רקע/איך הגעתם לאי- הוא קיבל מלגה באוניברסיטה טובה במיוחד באירופה והמטוס בו היה התרסק בדרך לשם.

כינוי בסימניה- אנג'ל.
שם- איידן.
גיל- 27.
מין- זכר.
מראה- יש לו מראה אלגנטי; פנים יפות. אולי אפילו יפהפיות. עצמות לחיים זוויתיות, יש לו מראה גברי. פלומת שיער חומה בהירה, שבשמש נראית קצת זהובה, קצוצה על הראש, עיניים חומות ענבריות שנראות כמו שוקולד נמס, עור מעט שזוף. כתוצאה מהטיסה יש לו צלקות ארוכות על הלחי, היד, הגב ועל הצוואר.
רקע/איך הגעתם לאי- איידן הוא סופר מפורסם שאובססיבי בנוגע למקצוע שלו. הוא כתב טרילוגיה שהגיעה לרשימת מאה רבי המכר של העולם, בגיל צעיר. הוא סיים את העבודה על הטרילוגיה שהביאה אותו לפסגה כמה ימים לפני הטיסה, ולאחר שהגיש את הטיוטה האחרונה, אחרי אלפי עריכות חוזרות ונשנות, הרגיש חזר משמעות. הוא בקושי ישן ואכל, והסתובב ברחובות כמו מת.
ופתאום צץ לו רעיון. אבל הרעיון לא היה בארץ ממנה הוא בא. אז הוא חשב לעצמו - למה לא - והחליט להסתובב קצת בעולם, ולראות אם ימצא ארץ שתהווה רקע לסיפור שלו. המטוס הנוכחי היה המטוס הרביעי במספר שלקח לו.

כינוי בסימניה- פיוקה
שם- לילאן
גיל- 18
מין- נקבה
מראה- שיער שחור, טיפה מקורזל ונפוח שמגיע עד לאמצע הגב, פנים קטנות ועדינות, עיניים בצבע חום ממש כהה (כמעט שחור), עור קצת חיוור ויחסית גבוהה. יש לה מראה עדין, שנוגד את האופי שלה.
רקע- גרה באוסטרליה, היא טסה בפעם הראשונה לאמריקה (טיסה סתמית)

כינוי בסימניה- shaowalker
שם- ראיין
גיל- 24
מין- זכר
מראה- שיער בלונדיני (כהה מאוד לבלונדיני, כמעט בגוון חום) ארוך וגלי. עיניים כחולות כהות, כמו מי ים עמוקים. שזוף מאוד מהסתובבות מרובה בשמש. די חסון ובריא. מבנה גוף גבוהה, כתפיים רחבות, ומוצק.
רקע/איך הגעתם לאי- הוא מגיע מניו זילנד, שם גדל למשפחה רגילה באיזה כפר דייגים. התחבר לים מאז ומעולם ותמיד אהב ספורט ימי לכל סוגיו. תמיד חיפש הרפתקאות וריגושים. מכל השיט והחתירה הוא הכי אהב דיג ספורטיבי (כלומר לא דייג מסחרי כמו רשתות, אלא דיג יותר אקסטרימי עם חכה וחוט שצריך לגלגל את הדג עם הידיים) ובמהלך חייו צבר ניסיון עצום בדיג בכל מיני שיטות וסוגים והתנסה בדיג של דגי ענק.
במהלך חייו יצא לכמה וכמה טיולים מאתגרים מאוד של דיג ביעדים קשים ומרוחקים, ויעדו האחרון היה לכיוון הודו.
הוא יצא להפלגה בכיוון, ואחרי שבועות ארוכים בים משהו קרה, הוא לא זוכר שום דבר חריג, שום דליפה, שום תקלה. אבל הוא מצא את עצמו על חופיו של האי, בלי זכר לסירה או לאיזה שמץ למיקומו. מכל השפע שהיה על סירתו הוא מצא בכיסיו בסך הכל כמה חוטי דיג וקרסים.

כינוי בסימניה-זאבה
שם-איה
גיל-16
מין-נקבה
מראה-עניים תכולות בהירות, צלולות וקרות. עורה בצבע נייר עם נקודות צבע בלחיים ושער שחור כמעט חלק שמסתיים בכמה תלתלים קטנים שכמעט תמיד אסוף הוא קשור בצמה מעט רפויה.
גובהה ממוצע, גופה חסון ושרירי ותווי פניה משקפות לעיטים נדירות את מחשבותיה.
רקע/איך הגעתם לאי-היא נסעה למחנה אימונים של כדורסל.

כינוי בסימניה: חירטוטית חקיינית
שם: אליזבת'
גיל: 16
מין: נקבה
מראה: גבוהה ובעלת קארה שחור וחלק, עיינים חומות, נמשים, יש לי משקפיים ואני די שמנמנה. החננה הממוצעת.
רקע: רציתי כבר להגיע ללונדון, כדי שאוכל להתחיל חיים חדשים, לברוח מאותו מקום נורא שבו חייתי בעבר, אך לדאבוני המטוס התרסק על אי נטוש.

כינוי בסימניה-גולגולת הרעם
שם-בנג'מין
גיל-31
מין-זכר
מראה-שער אפור-בלונדיני,קצת דליל,ומזדקר לכל הכיוונים,נראה כמעט חסר צבע.מבנה גוף קטן ועכברי,דק,וחלש,עם גפיים קצרות,אבל מותאם לריצה למרחק קצר.גב קצת שפוף.פנים סמוריות וחדות,שמקווצות הרבה בחרדה,עם אף ארוך ודק,אבל ישר,ועיניים כחולות כהות,ענקיות,עם שברים של אפור,ואישונים מצומצמים כמעט תמיד.שיניים לבנות לחלוטין,וישרות מאוד.כפות ידיים אלגנטיות,מותאמות לעבודה עדינה,וזריזות.מרכיב משקפיים.חזה קטן,אבל כתפיים רחבות.לובש חליפות ישנות וצמריריות בדרך כלל.
רקע/איך הגעתם לאי-גר בפיניקס,אריזונה,לבד,בלי משפחה,כספרן בפרברים.כלפי חוץ הוא יכול להראות מנומס,נחמד,וקצת ביישן,אך מי שמכיר אותו טוב[ואין הרבה כאלה] יכול לראות בו מניפולטיביות נסתרת,שאפתנות,כריזמה,ורצון לא רק לשרוד,אלא גם לחיות טוב,מעל רוב האנשים.הוא שקרן מעולה,ויודע לקרוא אנשים,ואת הרצונות שלהם.יש לו ידע כללי נרחב,והוא אוהב ספרות קלאסית.הוא שונא את המצב שהוא נמצא בו בחיים,ומחפש מקום שבו הוא יוכל באמת לנצל את הכשרונות שלו בשביל לעלות לכוח.לפני שנתיים הוא החליט לפנות לפשע,התחבר עם סוחרי סמים זוטרים,והתחיל לעלות בסולם הדרגות בעזרת תכסיסים,דקירות בגב,וקשירת קשרים,עד שהגיע למעמד של מפיץ.הוא היה אמור לסגור עסקה קטנה,והמריא במטוס קטן לעבר אלסקה,שבמטען המטוס עשרה קילו של קריסטל מת'.בחצי הדרך,הוא נכנס לשירותים,ומיד אחר כך התחיל המטוס להטלטל,עד שראשו פגע בקיר,והוא איבד את ההכרה למספר דקות.כשהוא התעורר,הוא מצא את עצמו שוכב על סלע שמזדקר מהים,בערך 30 מטר מהחוף של מה שנראה כמו אי.
קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 9 דיונים שעל הקיר
A- לפני 11 שנים ו-4 חודשים
שלחתי הודעות לכולם, לחלק מהאנשים יותר מהודעה אחת.
והשבוע יש לנו 5 תגובות.
אז... המשחק מת.
ביי.
shadowalker לפני 11 שנים ו-4 חודשים
לא קיבלתי שום הודעה...
איזה שיט... כל המשחקים מתים בתקופה זאת...
זאבה~ לפני 11 שנים ו-4 חודשים
*הנהון*
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-4 חודשים
לעזאזל, סליחה, רציתי להגיב ושכחתי ><
Nameless לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אני מרגישה ממש רע עם עצמי. התכוונתי להגיב והיה לי אפילו רעיון בראש אבל אז רצחו אותי ודחיתי את זה. (סיפור ארוך)
POLLO לפני 11 שנים ו-4 חודשים
אני אפילו לא קראתי חלקיק מהפרק שיצא! ;( זה באשמת הריבוי בקבוצות =.=
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-4 חודשים
סליחה.משהו חסם לי את הכניסה לסימניה
ג'קס לפני 11 שנים ו-4 חודשים
רגע, ניימי, אני הרוצחת? או בן הארבע עשרה שדיברנו עליו?
Stingray לפני 11 שנים ו-4 חודשים
??
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
פרק חדש. ^_^
בנתיים, ויתרתי על הרעיון של משחק בזמן אמת, זה מסובך מדי בשביל שחקנים מסויימים.
זמנית, זה הפך למשחק תפקידים רגיל.
אני אתעלם מכל מה שקרה בפרק הקודם.
כלומר, הארועים כן התרחשו, אבל אני הולכת להתעלם באופן חד פעמי מחוסר ההגיון בתגובות.
הפרק הזה יכתב בדיוק כמו שרציתי לכתוב אותו מזמן, אבל הרעיון של המשחק יהיה שונה, ואני משנה את העלילה שרציתי שתתרחש, זה לא משהו שאמור לעניין אתכם.

אחרי שהרגתם את היצורים ההם, נרדמתם.
התעוררתם בתוך מבנה סלעי לא ידוע,וכל הציוד נלקח ממכם.
אני מתכוונת להכל, השאירו רק את הבגדים.
זרקו את כל שאר הדברים ולא הצלחתם להחביא כלום, אפילו לא בגרב.
למי שעדיין לא הבין, אין לכם ציוד בכלל, שום ציוד, אתם לא מוצאים ציוד בטעות, לא גונבים ציוד שהמצאתם, אתם חסרי כל, אין לכם כלום, רק בגדים, בגדים רגילים לחלוטין.
ואין אפשרות להשיג ציוד/נשק.

התעוררתם בתוך המבנה הסלעי והקר, והבנתם שאתם בתוך מערה.
היא הייתה ממש אבל ממש גדולה ובעלת תקרה גבוהה, והכי חשוב סגורה כולה.
על קירות המערה היו לפידים בוערים ובמערה הסתובבו יצורים בעלי גוף אדם וראש בעל חיים.
הם היו לא חמושים.

ברגע שהורגים את היצור, הוא משנה את צורתו לבעל חיים מת.
כלומר אם דקרתם אותו, הוא מת ולא יחזור לחיים.

במערה יש הרבה מעברים חשוכים ומקומות שאפשר להגיע אליהם.

המשימה שלכם, לצאת מהמערה.

הפרק הוא פרק פתוח, כלומר תעשו כל מה שבא לכם בגבולות ההיגיון.
תצרו מערה לפי דימיונכם ותעשו כל מה שבא לכם, כל עוד זה הגיוני.
פשוט, תצאו מהמערה.
להזכירכם, אתם לא יודעים איפה היציאה.

אם הפרק יהיה דומה לפרק הקודם מבחינת התגובות, המשחק יסגר.
לא איום, פשוט עובדה עצובה.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
)אם נפגשתי כבר עם מישהו, אני מתעורר איתו במערה ? נגיד, מייטי איתי במערה ?)
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כולכם במערה אחת. ^_^
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(הוו.. בהצלחה לנו :P)
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(ומה עם הפרס מהפעם הקודמת...? אולי לזוכה יהיה איזה בונוס שיעזור לו בפרק...? או אולי ציוד זמני כי אין לאף אחד עכשיו ציוד...?
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(איזה פרס?)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
פתחתי את עיניי, לא זכרתי כלום מאחריי נפילת המטוס.
המקום שהייתי בו היה די אפלולי אך קרני אור מעטות חדרו וזקיפים גסים ניצבו ברחבי המקום.
ראשי כאב וראייתי התשתשה כמעט מידי.
עצמתי את עיני באנחה ונשענתי על אחד הזקיפים. שמעתי מלמול של מישהו אך לא היה לי כוח לברר של מי.
רגע, מלמול? יש כאן עוד אנשים!.. שאולי ינסו להרוג אותי.
חיפשתי במהירות משהו עליי חוץ מהבגדים, לא היה לי כלום. אפילו לא האולר הקטן שהחבאתי בנעל.
קמתי במאמץ והבטתי סביב, הכל החל להתייצב ופתאום שמתי לב שיש כאן עוד אנשים.
שמעתי קול פסיעות והבטתי הצידה. כלום.
פתאום שמעתי נהירה של סוס ורקיעת רגל.
יש פה עדר של סוסים, כלומר שה..מערה מתחת לקרקע ולא בצוק תלול או במדבר נקוב, רגע יש סיכוי שאני מבדבר. הרי יש סוסים במדבר, סוסי פוני.
הבטתי סביב בזהירות, אף אחד עדיין לא התעורר אז נשכבתי שוב ועצמי עניים. נראה מה האחרים יודעים.
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(*מוציאה את ליאה מהמקרר שדחפתי אותו לתוכו כשהמבחן במתמטיקה הגיע, מאבקת אותו קלות, בודקת לו סימני חיים, מגלה שהוא עדיין נושם באורח פלא -לא הייתי צריכה לצפות באינדיאנה ג'ונס עם אבא בשבת שעברה-, ודוחפת אותו חזרה למשחק עם הנהון קל ומלמול של "ילדגים. את יודעת איך הם, משחקים מחבואים מתוך מקררים. את יודעת, פעם הכרתי ילד שמת כי הוא נתקע בתוך מקרר."*)


זכרון. דבר כל כך חמקמק. את ממצמצת כשהמחשבה הזו מתפוגגת ומחשבה אחרת תופסת את מקומה.
היי, תראו מי חזרה.
יופי, עכשיו הרסתי את הכל, היא הזו שבאה אחריה.


אני נמצא במערה. אין לי מושג איך הגעתי לפה. משהו עם מקרר?
אני יכול לנסות לשחזר את הצעדים האחרונים שלי, אבל אני נאבדתי. זה לא כאילו שאני יכול לזכור איפה שמתי את עצמי. חוץ מזה, אני ממש גרוע בלמצוא דברים.

מערה. מקסים. קריסטלים, איפהשהו?
יש לפידים על הקירות. יופי.
אני מוציא אחד מהתושבת שלו, מתעלם ממה שסביבי כי רק התעוררתי ולמי יש שיקול דעת נורמלי כשהוא רק מתעורר, ובוחר אקראית מעבר כלשהו שמוביל מהמערה הראשית למשהו אחר.


אני לא עוצר לחשוב ולו לרגע אחד על מי שנשאר מאחור. אני אחזור עוד רגע.
רק להתפנות.



גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-5 חודשים
מחר אני יכתוב
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(אה..כשהם מתים הם הופכים ל*גופות* של בעלי חיים. אז הרגתי פעמיים לחינם.)

אור. יש פה אור.
אני מנסה להגיע אליו, אבל קשה לי להבין בדיוק איפה הוא נמצא. אני מתהפכת על הבטן, כמו תמיד כשלא בא לי לקום. כשהלחי שלי נלחצת על רצפת המערה הקרירה אני מתעוררת בהבנה.
אני עדיין באי.
העיניים שלי מסרבות להיפתח, ואיכשהוא אני מצליחה להתרומם על ידי הימנית. יד שמאל שלי עדיין כואבת, אבל פחות. עבר זמן. איך יש כאן אור?
אני מצליחה להבחין בלפידים שתלויים על תקרת המערה, ולאורם גם ביצורים שמפטרלים בשלווה בתוכה. הזאדמים. רק שפה יש מגוון רב יותר של חיות. פתאום קלטתי שזה די מטומטם שיהיו פה לפידים. כלומר, האם יכולה לראות בחושך, לא?
אבל עם הלפידים האלה אני יכולה לברוח. להסתתר. אפשר לחטוף אחד ולברוח. או להבהיל אותם.
אני מצמצמת עיניים בניסיון לבחון אותם. לא, הם לא נרתעים מהאש. לא מספיק לבריחה בעזרת האש ההו-כה-מבעיתה ומאיימת. הו-האש!
בשלב מסויים, אני כבר ערה מספיק כדי להבחין בפרטים רבים יותר. יש הרבה מערות קטנות וחשוכות ומנהרות אפלות ומפותלות בשוליים. בנוסף, יש מנהרה ראשית אחת, ועוד כמה קטנות בהן היצורים עוברים הלוך ושוב. הן בצד הנגדי, זה שמולי. אף אחד מהיצורים לא מרחרח אפילו את המנהרות והמערות הקנטנות הסמוכות אליי.
כלומר, אלינו.
את האנשים ראיתי קודם לכן רק בזוית העין. אני לא חושבת שהם מהווים איום, לפחות לעת עתה. מראה אנשים מסויימים מממששים את הנעל שלהם או מגששים אחרי דבר מה גורם לי לנתר במקומי. הלדרמן! חיפשתי אותו בכל הכיסי שלי (רק שלושה, בסך הכל) וברדיוס של שלושה מטרים ממני. אבל הוא נעלם. ואיתו כל ציוד אחר.
ובכן, יש מילה אחת שמתארת את המצב הזה בשלמות.
לעזאזל.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(סליחה, אני דרך הפלפון ופשוט אין לי כוח לעשות את כל ההדגשות. )
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני מתעורר לאור מעומעם ומרצד בהפתעה.
יש דמויות מסביבי,אבל אני לא מצליח לראות להם את הפרצוף.הם במרווחים קלים ממני,אבל נראה כאילו הם זזים.איפה אני?איפה ראיין?איפה..הכל?
נראה כאילו אני נמצא במקום סגור.סוג של מערה?
על דפנות המקום נמצאים לפידים.אני מצמצם את עיניי,ומנסה להבין מה זה הכתם האפור והמטושטש ליד כל לפיד.המשקפיים שלי...איפה הם?
אני מחטט בכיסי,עד שאני מוצא אותם,ומרכיב אותם.
אני מסתכל שוב,וקופץ אחורה בבהלה:
אנשי החיות כאן.הם לקחו אותי לכאן?
רגע,מה היה הדבר האחרון שקרה?
התמונות היבהבו לי בראש-
אני מרים לפיד,מולי ניצבת חיה גדולה ואפורה.ראיין שוכב על רצפת האבן...
גיצים...
החלק האחרון גורם לי לכאב ראש.
משהו מעקצץ קורה בגוף שלי.כאילו נרדמה לי היד או משהו כזה...
משהו מטפס עליי?
התחושה מתחזקת,ואני ממשש את יד שמאל,עד שכף היד מוארת באור הלפיד הכי קרוב.בהתחלה שום דבר לא נראה מוזר.
אני קופץ את היד לאגרוף.
ואז אני רואה את זה.
חלק ממני כבר לא נמצא עליי.
חלק שאמור להשלים את האגרוף.
אני בוהה בגדם חלק של מה שהיה פעם האצבע שלי
FreeLife לפני 11 שנים ו-4 חודשים
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בתוך מערה גדולה עם הרבה פיצולים .
הסתכלתי מסביב , וראיתי יחסית הרבה אנשים , שלא יודעת מאיפה הם הגיעו לאי .
התחלתי לחפש את קייט , כי לא נראה לי מומלץ להסתובב במערה מסתורית וענקית לבד ...
חיפשתי את הבקבוק מים שלי , ולא מצאתי אותו , גם שאר הציוד נעלם .
הישראלי בלי כלום .
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אז... היי.
בסופ"ש אני אחשוב מה לעשות עם המשחק, כי הוא לא עובד כמו שרציתי.
אחרי ל"ג בעומר, ביום שני בצהריים, אני אפרסם פרק חדש.
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני אומר שנמשיך מהנקודה הזאת, ויש למי שרוצה לתקן את מה שכתב, ולהעלות את הסיכויים שלו לא למות, את הזכות לכתוב מחדש... לא כל כך מסובך... מי שיחליט לא לתקן, זה בעיה שלו אם הוא מת...
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
ראיין-
"בום!!!" קול פיצוח הגולגולת של היצור הדהד ברחבי המערה, בעוד אני מפיל את האבן נוטפת הדם מידיי.
החזה שלי עלה וירד מהנשימות החזקות, הרגשתי את קנה הנשימה שלי בוער כבר, מרוב ההתנשמות היבשה והמהירה. בהיתי לתוך הבור בבעתה, עיניי נשארו פקוחות לרווחה ולסת שלי שמוטה במקצת, כשהיצור השתנה... לא הצלחתי להוציא את יללות הכאב מהראש שלי, החיה קפצה והתגלגלה ונאנקה מייסורים, בעודי עומד מהצד, והבוהה...
היצור המחודש הפך לזאב אימתני. נפל אחורה והתחלתי לזחול משם באיטיות, אך נשארתי לראות את הדבר הבא שקרה. הוא קם על רגליו, נעץ את מבטו היישר לתוך עיניו של בנג'מין. הרגע הבא היה נראה כמו נצח, הזאב קיפל את רגליו האחוריות, עיניו היו חדורות מטרה, דיוק מושלם נראה בקפיצה שלו. הוא היה באוויר, בדרכו לבנג'מין, הוא פער את לסתו, מוכן לעקור לבנג'מין את הראש, ובמאית השנייה בנג'מין תקע לפיד לתוך הלוע שלו.
החיה יבבה וזעקה שם כשנשרפת בחיים, בעודי עומד מהצד, ובוהה...
בנג'מין מיד כיסה את הבור בפיסת המתכת מהמטוס, והתיישב עליה, כולא את היצור השני שם.
הסתכלנו זה על זה במבטים המומים. אף אחד לא אמר מילה, בהיתי בכתף המדממת של בנג'מין, ולא ידעתי מה לומר, רציתי לבכות, רציתי לצרוח לאן שהוא, אבל קול לא יצא לי מהגרון...
בנג'מין כיסה את פניו עם הידיים אולי כדי להסתיר דמעה, אולי כדי להתבודד לרגע.
הסתכלתי על ידו, עיני נפערו לחלוטין והלסת שלי התחילה לרעוד, מנסה להוציא מילים.
"ב... בנ...ג'מ...ין... מה ק...רה... ליד שלך...?" הוא הסתכל עליי, לא מבין למה אני נראה כאילו ראיתי שד, הוא שם את ידו אל מול פניו, עיניו נפתחו ואישוניו התרחבו, הוא ניסה לומר משהו וצנח על הרצפה, חסר הכרה.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הממ..
הדמות שלי די מטושטשת וממש חסרת אונים. אם אני אחליט להפעיל אותה עכשיו, לינה תרצח אותה במילא בגלל חוסר ההיגיון :P
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
מה זאת אומרת? הדמות יכולה להיות לא הגיונית אבל את זאת שמחליטה אם התגובות יהיו הגיוניות (כלומר לא להרוג בדרכים שלא בעולם האמיתי היו הורגות וכו'...)
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אחת החיות נשכה\נעצה את טפריה בכתף של הדמות שלי. היא לכל היותר מסוגלת לצאת מהמערה, ולהתעלף שם.
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אם זה מה שקרה לה אז זה הגיוני, ולינה לא תהרוג את הדמות שלך כי היא נפצעה בצורה הגיונית...
גרייס לפני 11 שנים ו-5 חודשים
נראה לכם שהיא תהרוג את שלי?
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התכוונתי לכך שאם פתאום הדמות הפצועה שלי תלך לחסל את כל היצורים באי, תקיף את האי בשחייה ותרקוד הורה שעתיים - זה לא הגיוני.
והגזמתי, חירטוטית. היא לא תהרוג אותך, אבל אולי היא תטיל בדמות שלך מום. פשוט תהיי קצת יותר הגיונית מעתה והלאה.
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אז אל תעשי שהדמות שלך עושה את הדברים האלה... -.- זה מאוד פשוט, את מחליטה מה הדמות עושה, אם היא לא יכולה להרוג אותם (אבל כבר הרגת שניים לא? את לא צריכה להרוג יותר) היא יכולה להתחבא במקום יצירתי *והגיוני* וזה יהיה בסדר.
עכשיו די, כי זה לא הדיון בשביל זה. לכתוב אנשים.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
עזוב. זו פשוט אי הבנה.
רק רציתי לומר, שאני לא יכולה ממש לקדם את העלילה כי זה לא יהיה הגיוני שהדמות הדי מעולפת שלי תעשה משהו. זה הכל. סתם חפרנו בדו-שיח של חירשים.
חוץ מזה, היא לא אמרה לנו להמשיך..היא רק הודיעה את זה.
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אז חשבת בסופ"ש מה עושים לינה?
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
לינה המחשב שלי מת ושאני מתחברת זה ממחשב של חברה אבל אף פעם אין לי זמן לכתוב תגובה כי הם לוקחות לי את המחשב...אני יכולה להתחבר לפעמים מהאייפון של אמא שלי אבל הוא מה זה איטי...
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
לעזאזל איתכם! פשוט... התייאשתי!
כולם חוץ מרוני קראו את ההודעה על הפרק, ובגלל שלא הייתי פה כמה ימים לא עקבתי אחרי ההתקדמות.
זשל"ב, ביקשת לחזור למשחק בתור איום, למה אתה לא מגיב?!
ואיפה לעזאזל לוחמת, קידה וג'ן??
פולו, אפילו אתה לא הגבת?
לחלק כמו לבלגית ואקו יש תקופת מבחנים, הם הודיעו לי, אבל איפה האחרים...?

ו... ו... תגידו לי, אתם לגמרי מנותקים מהמציאות?
אמרו לי שיש כמה תגובות בעיתיות, אבל נו באמת, יש לכם שכל! תשתמשו בו!

נעבור תגובה, תגובה, לפי מספרים, כשהתגובה של זשל"ב היא מספר 1.

1, זשל"ב- סבבה, אפשר לחיות עם זה.

2, חירטוטית- ספר?! הרגת אדם מבוגר עם גוף שרירי בעזרת ספר?! את יודעת בכמה אנשים חבטתי בעזרת ספרים והם חיים עד היום רק עם זעזוע מוח קל? הרגת אדם חמוש בעזרת ספר?! המקסימום זה לגרום לו לאבד את ההכרה, ובשביל זה הספר צריך להיות ממש עבה ואת צריכה להיות סופר חזקה, אבל להרוג בעזרת מכה יחידה בעזרת ספר?!
יש לי חתול, הוא לא טיגריס, הוא חתול בית, ואפילו אני יודעת שאם להתקרב יותר מדי לפה שלו הוא ינשך, ההבדל בין חתול לטיגריס... אם חתול נושך, זה חמוד, אם טיגריס, את נשארת בלי יד! דחפת לו יד לפה והיא נשארה שלמה?! איך לעזאזל?
והצלחת להתקרב לגרון של טיגריס בלי למות... יפה לך! אם את תתקרבי לגרון שלי יותר מדי רוב הסיכויים שאני אעקם לך את היד, לא יותר מדי כי אני לא כזאת חזקה, אבל אני ארחיק את היד שלך מהצוואר שלי, ואותו הצלחת לדקור! יפה לך!
תגידי... בזמן שחנקת את הטיגריס עם השרשרת, הוא לא חשב להתנגד? לנשוך? לשרוט? לברוח? להרוג אתכן? או שהוא פשוט ישב בשקט והשלים עם העובדה שחונקים אותו?!
ואיפה הפחד? זה טיגרס שהיה לא מזמן בגוף של בן אדם חמוש...

3, צל (קיצרתי את השם, מקווה שזה לא מפריע לך.)- D:

4, מייטי- D:

5, סטינגרי (סליחה אם טעיתי בשם, אני לא יכולה להקליד כרגע באנגלית)- אני אוהבת אותך, תגובת הרג מעולה.

6, ניימלס- הפתעת אותו, אז פגיעה טובה בעין.:).
סבבה, הוא שיחק עם הטרף, זה מה שטורפים עושים, אבל אז כשהתקפת הוא לא הגיב בכלל. -.-
מ-טורף שמתעלל בטרף, הוא הפך לדחליל.
*אנחה* הרקה נמצאת בצידי הראש, אי אפשר לזרוק אבן ולפגוע ברקה, לא ע"י זריקת האבן.
חוץ מהרצח עצמו, אהבתי את התגובה.

7, סטינגרי-:)
רק למען האמת לא ממש הבנתי איך הרגת את היצור השני, אולי אחרי כמה שעות שינה אני אבין.
אבל של הראשון היה טוב.

8, חצויה- *סוגרת את פני עם הכרית* לא. לא. לא. לא. לא...
הכו אותך פעם עם בקבוק? קודם, זה כבד, שנית, הוא ישב שם בשקט עד שתהרגי אותו? אולי הוא גם הרכין את הראש כדי שיהיה לך נוח יותר להרוג אותו?
כדי להעיף זאב על עץ, זה צריך להיות חתיכת ענף, הדמות שלך מפתחת שרירים או מה שהיא הצליחה להרים מקל כזה ולהעיף זאב לעזאזל ועוד בעוצמה כזאת שהוא איבד את ההכרה?

9, זאבה- המממ... לא הרגת אף אחד.
תכננתי לקחת את כל הציוד בפרק הבא, את הכל עד הדבר האחרון, אז לא ממש אכפת לי שאנשים מצאו לקים או בקבוקים ונשק דומה, אבל חצי הרדמה?! מי הביא לאן חצי הרדמה??
ואיך 7 יצורים לא קרעו אתכם לחתיכות קטנות, הם מטומטים? למה הפכת אותם למפגרים שכלית שעדיין לא תקפו והרגו אתכם?

10, סטינגרי- לול!

11, גולגולת - D: התגעגעתי לתגובות שלך! אתה אחד הפסיכופטים הרוצחים האהובים עלי בסימניה.
מחכה לקרוא את תגובת ההרג שלך. D:

12, צל- מחכה לתגובת המשך. D:

13, ארגו- ממך ציפיתי ליותר -.-

14, ירח לבן-הידעת, זה לא קל כל כך לכרות ראש לאריה חי!
ומה שאר בעלי החיים עשו בזמן הזה? ואיך הצלחת לברוח מחבורת יצורים שמקיפה אותך...?
הם טורפים, הם לא עומדים במקום... הם לא דחלילים מקש.


אז... לסגור את מחברת הרעיונות, לקפוא ולזרוק את המשחק לאוסף משחקי התפקידים המתים? או מה?
מה אני אמורה לעשות??
אני שואלת ברצינות ומחכה לתשובות.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 11 שנים ו-5 חודשים
מצטער, גם בתור מת אני לא יכול לשחק.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 11 שנים ו-5 חודשים
טוב נו הנה: התעוררתי. עדיין היה לילה ובקושי התחילו הציפורים לשרוק. קמתי מהמחצלת, התמתחתי, הסתובבתי סביב וראיתי מישהו. הוא התקרב אליי בצעדי ענק. קמתי והתכוננתי למה שיקרה.
היו לו שיער שטני קצר וחלק, עיניים ירוקות סקרניות, גובה ממוצע, מבנה גוף שלא בנוי לתחום מסויים.
הוא שאל אותי, צעק אפילו: "אתה פאקינג? נכון? מצטער, אבל... אני צריך להרוג אותך"
גיחכתי: "למה?"
"כי אתה צריך להיות מת"
"תדע לך שאתה לא יכול להרוג אותי לפני שאהרוג אותך"
"אז יאללה, תהרוג אותי"
"ואם לא בא לי?"
"אז אני אהרוג אותך קודם"
"טיפש אחד!" צעקתי לעברו ואז הוספתי בצעקות: "אמרתי לך שאתה לא יכול להרוג אותי לפני שאתקוף אותך! ואין לי שום כוונה לתקוף אותך. לפחות לא כרגע כי אני צריך זמן לחשוב על הצעד הבא שלי!"
הנער הנהן ואז הסתובב והלך.
איך שהוא הסתובב אליי עם הגב, ידעתי מיד שהוא הבן אדם שאני רוצה להרוג. לכן כשהוא הסתובב עם הגב, נטלתי את חרבי והרמתי אותה עליו...
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
חבר'ה, ללינה יש נקודה טובה, היינו צריכים להיות יותר הגיוניים.
אולי נתחיל את הפרק הזה מחדש? מצידי אין שום בעיה, אני אנסה לפגוע במקום קצת יותר הגיוני. (ואז עשיתי את זה ברקה כי ידעתי שזה בעצם מקום רגיש וגם שזה בצד הראש, אבל חשבתי שאיכשהו- לא משנה, צדקת)
גרייס לפני 11 שנים ו-5 חודשים
רעיון טוב, לי זה לא יזיק. הסיפור שלי במבט לאחור היה די אבסורד
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
זה לא פייר, למה ציפית אם את לא מסכימה סדיסטיות ? הייתי אמור לעבוד עליו ? בכלל, איך איזושהי מהתגובות כאן אמורה להיות טובה והגיונית אם אנחנו נלחמים נגד חיות טרף כמו טיגריס, נמר, זאב או צבוע ? במציאות חיה כזו יכולה להרוג כל דמות כאן, אז על מי אנחנו עובדים ? בכל מקרה, אני בעד להתחיל את הפרק מחדש, והפעם אשתדל להיפצע הרבה יותר ובקושי להרוג את היצור, אם זה עוזר.
Life Angel לפני 11 שנים ו-5 חודשים
תשתמשו בראש שלכם מה עושים ציידים שאין להם נשק חם ויש רק נשק קר תחשבו תבדקו באינטרנט(אם לינה מסכימה כמובן) אפשר להרוג טיגריס עם כל נשק קר נראה לי זו העצה שלי תשתמשו בראש.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
בדרך כלל לציידים היום יש נשק חם או לפחות נשק לטווח רחוק. ונשק קר מאולתר לא ממש שימושי כשאין לך יד כי אכלו לך אותה, מה שסביר להניח יקרה אם תתקוף טיגריס. הוא מהיר ממך, קטלני ממך, חזק ממך, זריז ממך - אין לך סיכוי נגד טיגריס. תבדוק באינטרנט אם יש יותר ממקרים אחדים שמישהו הצליח לנצח טיגריס עם נשק קר.
Life Angel לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני חושב שפעם היו הורגים אותם עם נשק קר לפי שהומצא הנשק החם עם נשק חם זה יותר קל כי אתה פשוט יורה בו והוא מת נראה לי.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
חבר'ה, הייתי בטוחה שידעתי די טוב מה זה נשק חם, אבל עכשיו בלבלתם אותי. כלומר, נשק חם זה דברים כמו רובים ואקדחים, אז נשק קר זה.....חצים? סכינים? חרבות? כל כלי נשק שלא פועל על ידי מנגנון כלשהו? אני לא יודעת.
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(ארגו, הרעיון זה פשוט לא להרוג אותם בקרב פנים אל פנים, הייתרון שלך על טיגריס הוא המוח ולא הכוח, אז פשוט תהיה יצירתי ותהרוג אותו לא בעזרת כוח (ו\או לק). גם לינה לא התכוונה שנהרוג אותם בקרב פנים מול פנים, אני מצטט: "הם יותר חזקים מכם, יותר מהירים מכם, ויותר מיומנים מכם... המטרה שלכם היא להרוג שניים מהם בדרך מקורית והגיונית!" הבנתם?
ההגיון הבריא אומר שאי אפשר להתמודד מול טיגריס ופשוט לחנוק אותו\לתקוע לו סוכרייה בתוך הפה\לתקוע לו ספר בראש\לתקוע לו בקבוק בראש, אז פשוט אל תעשו את זה!
עוד משהו זה שחלקכם פשוט מתמודדים מולם בשיא השגרתיות, אתם לא מפחדים, אתם בסך הכל אנשים רגילים! לא לוחמים! לקחת חיים זה לא בשגרה שלכם! (אתם גם מתייחסים ככה לפעמים גם לשהותכם באי, כאילו זה מובן מאליו).
אז ארגו, היא אמרה שהיא ציפתה ליותר כי אתה סדיסט גאוני ויצירתי, ופשוט הרגת אותם עם קרב פנים אל פנים, בדיוק כמו שהיא ביקשה שלא.
מעבר לזה, זה גם פרק, אתם לא חייבים לסיים את זה בתגובה אחת, אני וגולגול לא סיימנו את זה בתגובה אחת.
אני חושב שהבנו את הרעיון, אפשר להמשיך (וגם תפסיקו למצוא חפצים ספונטנית! אתם באי בודד!).
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-5 חודשים
[תודה לינה.ואני חושב שהקטע זה לא להרוג אותם בפנים מול פנים]
לנקז את הדם היה החלק הכי קשה.
אחרי שיצאנו מהמחבוא,רצנו חזרה לחוף,למקום עם שברי המטוס.
לא ראינו טעם להתגנב,גם כי לא נראה לי שמישהו מאיתנו יודע לעשות את זה,וגם כלום לא היה עוזר אם הם היו עולים על הריח שלנו.החלטנו להקים מחנה קצת ליד שפך הנחל,מקום שגם יהיה מקור מים,וגם ראיין אמר שבאזור השפך הדגים היותר קטנים שוחים וקופצים.התחלנו להרים את החתיכות היותר שטוחות וקטנות מהמטוס.גררנו אותם על החול,כשהאור האדום והמצמרר האיר אותנו.הגענו שטופי זיעה,והנחנו את מה שיכולנו לסחוב.שתינו קצת ממי הנחל,וזה נתן לנו כוחות מחודשים.חזרנו לחוף,והפעם כשהרמנו עוד חלק,גופת הטייס נחשפה.הבשר הרקוב שנח תחת האור האדום של הירח.העיניים המזוגגות בהו בהבעה ריקה בשמיים,והירח האדום בער בהם.זבובים עפו מסביב לגופה.הגפיים הזדקרו בצורות משונות לצדדים.ואז ראיתי מה הרג אותו-העצמות בשכמות שלו נשברו,ושיפדו לו את הצוואר בזווית.אני מניח שהוא מת תוך שניות ספורות.הדם היה עדיין לח.אחזה אותי בחילה,והסטתי את המבט.הלכתי שני צעדים אחורה,הראייה שלי הטשטשה,ואז נפלתי על החול.ראיין רכן מולי,וצעק משהו,אבל לא שמעתי כלום.הצלצול באוזניים שלי היה חזק מדי.ואז,לאט לאט,השמיעה שלי התחדדה,ושמעתי אותו צועק אליי בקול עמום:
"בן!אתה בסד?בן!"
הסטתי אותו הצידה בעדינות וקמתי.ניקיתי מעליי את החול.
הוא הסתכל עלי בחשש,כאילו הוא חשב שאני הולך להתמוטט שוב.
"אני בסדר..."
עניתי לו בקול יציב,אבל ידעתי שהוא רואה שאני מזיע.
"זה רק...בעיה קטנה..."
"בעיה?איזו-"
"דם.דם,פצעים,כל דבר שנכנס לקטגוריה.אני נהיה קצת...חלש"
דם.
דם חמים,נוזלי,דביק.
דם כהה...
דם...
דם...
דם!
העיניים שלי נפקחו בבת אחת.
"דם!ראיין,אני צריך שתגרור אותו חזרה למחנה"
"מה?!אני,אני לא מבין,למה לקחת אותו איתנו?למה-"
"במחנה.אני יסביר לך כבר שם"
----------------------------------------------------------
חיכינו בצללים שמחוץ למערה,בשקט.הידיים המדממות של ראיין גרמו לי לבחילה.
"זה אמור לקרות כל רגע..."
השקט היה יותר מדי.סכנת המוות לא אמורה להיות כזאת שקטה.למה אין שום קול?!
זה ג'ונגל!
ואז...היללות.
הם היו יללות עם רגש,יכולנו לשמוע מה הכוונה שבהם.הם היו יללות התרגשות.יללות שמחה.
"הם עלו על הריח.הם באים"
--------------------------------------------------------------------
כשהגופה נחה באזור שבו רצינו להקים את המחנה,שיתפתי את ראיין בתוכנית.
הוא נראה מזועזע מזה שהוא סחב את הטייס.כולו היה אפוף ריח ריקבון,וידיו היו מגואלות בדם.
"אז ככה:לפי מה שהסקנו עד עכשיו,לילידים יש מעין טקס,או סוג של ספורט.הם צדים אותנו.הם בעלי אינסטינקטים חייתים,ולפי הנראה,גם בעלי כוח פיזי מוגבר.הם מחפשים אותנו,מנסים לקלוט את הריח שלנו.אנחנו נשתמש בדם של הטייס.אתה מכיר שיטות ניקוז?[הוא הנהן]
נפזר אותו בשביל בג'ונגל,מעורב עם דם דגים,כדי להיות בטוחים שהם יעלו על הריח.כמו שאתה בטח יודע,דגים מפיצים ריח חזק.אנחנו נחפור בור.בור גדול.לפחות בגובה שני מטרים וחצי,ובקוטר שלושה לפחות.הבור יהיה בקצה שביל הדם.באזור הזה,נפזר את רוב הדם,ביחד עם הוודקה.הריח החריף ישגע אותם,כל עוד החושים שלהם מתבססים על אלו של חיות טרף.מכיוון שהמקום יהיה חשוך לגמרי,הם יתקפו כל מה שבטווחם.התוצאה הכי טובה,היא שהם יהרגו אחד את השני.אם לא...מצטרך לעשות את זה בעצמינו.אבל סביר להניח שהם יהיו פצועים,ולכודים בבור,אז זאת לא תהיה בעיה"
"סביר להניח?"
"רוב הסיכויים"
--------------------------------------------------------------------------
היללות התגברו,ועכשיו גם שמענו את קולות הצעדים.לבסוף,הם פרצו מהיער עם לפידים.
רק שניים!
הם נראו עוורים מריח הציד.העיניים שלהם נפתחו בטירוף.הם ריחרחו את האוויר,והיססו לרגע.
הציידים עמדו מול פתח המערה האפל,תוהים מה לעשות.לרגע אחד פחדתי שהם יגלו אותנו.
המתח עיקצץ באוויר.
חיכינו בפחד שהם יעשו את הצעד שלהם.
אחד מהם התקרב קצת יותר לפתח,ואז זרק את הלפיד שלו,ורץ לתוכה,השני בעקבותיו.היללות נשמעו נלהבות,עד שנשמעה יללת כאב,וחבטה.רצנו לפתח המערה,הרמנו את הלפידים,והאור כילה את החושך באור זהוב.מיד ניגשנו לחתיכה שטוח וגדולה שהסתרנו היטב עם טחב,ווסגרנו את הבור במהירות.נשמעו יללות זעם מלמטה,ושריטות.
חשבתי מה קורה מתחתינו בבור: הציידים מלאי האנדרנלין,משוגעים מריח הציד,ועכשיו לא מבינים כלום בגלל ריח הוודקה,שורטים,נושכים,ומשספים אחד את השני.לפתע נשמעה דפיקה,והשבר מטוס התרומם מעט.מיד קפצנו עליו,והרגשנו את הלחץ מלמטה.נטשתי את העמדה שלי לרגע,וגררתי סלע גדול במאמץ.כשהנחתי אותו על השבר,המשכתי לשכב עליו לצד ראיין.האנדרנלין הגיע גם לגופינו. זהו זה.
זה הקרב.
זה יקבע אם נחיה או נמות.ככה זה פה.
לאחר בערך עשר דקות,הדפיקות נחלשו,עד שנפסקו לגמרי.הנהנתי אל ראיין.והנה מתחיל החלק המסוכן.
ירדנו בזהירות מהשבר,וראיין אחז בסלע,והרים אותו מעל ראשו.בזהירות,דחפתי את השבר,וקירבתי את הלפיד במתח.
הספקתי לראות משהו זז,ויד שוטטת דם ומצולקת תפסה את הרגל שלי.
צעקתי בבהלה,ונשענתי אחורה.אחד מהציידים תפס אותי,וניסה לגרור אותי לבור.
בעטתי בכל כוחי,אבל האחיזה הייתה אחיזת ברזל.נפלתי אחורה,וראשי הוטח באדמה.הרגשתי כאב עמום.ומשהו התעורר בי.משהו קדום,עתיק.משהו שאנחנו בני האדם כבר איבדנו.
הצורך לשרוד.
חצי גופו של הצייד כבר היה מחוץ לבור,והוא משך אותי פנימה.בעטתי בכל כוחי בפרצוף שלו,ותקעתי את ציפורניי באדמה.ראיין ניסה לעזור,אבל פתאום גם השני אחז בו.הוא נפל על הקרקע,והתחיל להגרר לבור.
הצייד כבר כמעט רכן מעליי.הרגשתי את ההבל פה החם שלו עליי.הדם שלו טיפטף על הגוף שלי.ראיתי את העיניים שלו מקרוב.הם היו שחורות.
בלי לבן.רק שחור.הוא פער את הפה שלו,וחשף שיניים חדות.ואז הוא שיקע את הניבים שלו בכתף שלי.
צרחתי מכאב,ודם החל לנזול בפראות מהאזור הפצוע.התפתלתי בזעם,והצלחתי להשתחרר מהאחיזה שלו,ואז הרמתי את היד,ותקעתי את האצבעות שלי בעיניו.הוא צרח,והרפה ממני.בשלב הזה,ראיין הצליח להשתחרר מצייד האחר,הרים את האבן,והטיח אותה ברקה של הצייד שתקף אותי.הוא נפל בחבטה על הצייד השני בתוך הבור.הוא היה מת.ראיתי את זה מייד.הרקה שלו הייתה מעוכה.ראיין הפיל את האבן מלאה הדם,והביט בבור במבט מזועזע.לא עברה יותר מדקה,וראיתי תנועה בבור.לפני שהספקנו להתרגל לרעיון שהרגנו ביחד בן אדם,הגופה שלו זזה.את התהליך אני אפילו לא יכול לתאר.
הדבר היחיד שאפשר להגיד ,הוא שקודם הוא היה בן אדם,ועכשיו הוא לא.
עכשיו הוא משהו אחר.אני לא בטוח למה הוא הפך,אבל זה היה עם פרווה אפורה,וניבים.
והוא היה גדול.כל כך גדול.
ראיין צנח על הרצפה,במבט המום.אבל לי לא היה זמן לזה.אני לא יגיד שלא הייתי מופתע.
כמובן שהיתי.
אבל הצורך לשרוד היה גדול יותר.
הוא התכונן לקפיצה,וידעתי שהוא יצליח לצאת.אז הרמתי את הלפיד הבוער מהרצפה.
הרגע הבא נראה כאילו הוא עובר באיטיות לא טבעית.ראיתי את השרירים שלו נעים,הרגליים נמתחות
,השיניים מחכות לטעום בבשר,והפה נפער.הלפיד בער באש חזקה,והעלה ניצוצות,כאילו הוא יודע מה הולך לקרות.הלפיד נתקע בלועה של החיה.
הוא השתנק,ויבב,כשדם שרוף נוזל לו מהפה.החיה נפלה חזרה לבור,
והתפתלה שם,בעוד האש נתפסת על גופה.בגלל הדם משולב עם הוודקה,הוא נשרף מהר יותר.ואני עמדתי מעל הבור.
צפיתי בחתיכות בוערות שנמוגות מולי.
בהבעה המבועתת של הצייד השני שרואה את חברו נשרף בחיים.
ואת הדם.
וחייכתי.
kida☯ <font color =800080> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני מצטערת לין.... המחשב שלי מת והפלאפון לא מוכן להיכנס לאתר. אני ממחשב של החבר ואין לי כל כך הרבה זמן לנסח תגובה..... אני פשוט אניח שסין נהרגה :(
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(בדיוק, ווקר ידידי. היא לא מסכימה סדיסטיות. איפה הכיף באי בודד אם אי אפשר לאכול זה את זה ? T_T
בכל מקרה, אני אכתוב תגובה חדשה, תודה על ההערות ^^)
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
זשל"ב, אז פרשת או לא?
אני מסכימה לסדיסטיות, כשכתבתי את חוק 6 התכוונתי לדברים גרועים יותר.
ארגו, נפצעת סבבה, ואני שמחה שהדמות שלך נפצעה, אתה יודע למה התכוונתי, אבל... ציפית ממך לתגובה טיפה אחרת. -.-
לייף אנג'ל, שוש אתה, לא הגבת הפרק בכלל.
קידה, סבבה, אם המחשב יחזור לחיים, סין ישנה באיזה מקום חמים ונעים.
אז להתחיל את הפרק מחדש?
זה שאין לנקוב בשמו לפני 11 שנים ו-5 חודשים
לא יודע. באמת שלא.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
את השני גם דקרתי..אני חושבת..^^'
אני לא זוכרת בדיוק, וכנראה שכחתי לכתוב את זה בטעות, אבל לזה התכוונתי.
ואל תתחילי מחדש, כי באמת שיאן לי כוח לכתוב הכל מחדש.
ולייף אנג'ל, חשבתי שקפאת. טוב שחזרת! :)
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"אני מצליחה לדקור איכשהוא לכיוונה" (היצור מכונה חיה, אז זה בנקבה.)
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(זה יצור, לא חיה. והיא אמרה שאלו גברים עם ראש חיה, אז זה יצור-חיית-טרף. או בקיצור, יח"ט. XDD
אגב, אפשר פשוט להעתיק ולהדביק תגובות, פשוט די הרבהב כתבו משהו שלינה עלולה להוריד להם בגללו מיד(מינימום) עד פלג גוף ראשון(שלב אחד אחרי המינימום)
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(אבל אחרי שהורגים אותם הזאדמים-ככה אני קוראת להם-הופכים לחיות וצריך להרוג אותם בשנית.)
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(אני שמח שהבנת ארגו ^^ אגב אתה לא חייב להרוג בקרב פנים מול פנים בשביל להרוג בדרך לא סדיסטית... כל דרך יצירתית ולא *יותר מידי* סדיסטית היא בסדר...
ואני לא חושב שצריך להתחיל את הפרק מחדש, מי שמעוניין לתקן שיכתוב את סיפורו מחדש, אני פשוט מאוד שמח מהתוצר שלי ושל גולגול :) )
POLLO לפני 11 שנים ו-5 חודשים
מצטער לינה, לוקח זמן להתרגל לזה ולעקוב ><
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
11 במאי 03:03

צווחה נוראית נשמעת ברחבי האי.
הירח משנה את צבעו לאדום והשמיים משחירים.
ולמרבה הפלא השמש לא זורחת בבוקר.
קבוצות אנשים רצה באי, הם לבושים עורות של בעלי חיים כך שראש בעל החיים מכסה את כל ראשם ופניהם מוסתרים.
על גופם יש סמלים מוזרים בצבע אדום בוהק.
האנשים מיליים לירח ומשמיעים קולות של בעלי חיים.
יש להם כלי נשק עשויים מאבן ועץ, והם צדים כל אורח זר על האי.
ברגע שהם מתים, הם הופכים לבעלי חיים.
הם יותר חזקים מכם, יותר מהירים מכם, ויותר מיומנים מכם.

הם יעלמו בפרק הבא.
המטרה שלכם היא להרוג שניים מהם בדרך מקורית והגיונית!
האדם שיהרוג שניים בדרך הכי טובה והגיונית, יזכה לפרס שביקש בפרטי. (אפשר עדיין לבקש דברים בפרטי).
האדם שיהרוג את זשל"ב, יזכה בפרס לבקשתו. אפשר להרוג את זשל"ב רק אם הוא תוקף אותך.
האדם שיהרוג אותם בדרך הכי לא הגיונית ויתיחס אליהם כמו לדחלילים מקש, ימות.
מהאנשים שיברחו, זה שיתחבא במקום ממש גרוע, ימות.

למי שחושב שזה ממש לא הגיוני, תקראו סיפורים ממש ישנים שעברו מפה לאוזן.
אנשים בעבר הלא כל כך רחוק האמינו שאנשים מסויימים יכולים בלילות לשנות צורה לבעלי חיים.

ובבקשה,בלי אנשים עם פרוות דוב קוטב, כי אין דובי קוטב באיים טרופים!
זה שאין לנקוב בשמו לפני 11 שנים ו-5 חודשים
ריחרחתי את האוויר. למות זה לא כיף אבל כשאתה חוזר לחיים... כשאתה חוזר לחיים לא אכפת לך אם תמות בעוד כמה דקות. לא, העיקר שאני אספיק להרוג פה מישהו. את המישהו שבגללו מתתי.
אבל את מי אהרוג? את העלוקות? לא בא בחשבון. את המטוס שהתקלקל? גם לא. אי אפשר להרוג מטוס.
אז את מי כן? לא יודע. בינתיים, אני הולך לנוח. הרי לא יכולים להרוג אותי לפני שאני תוקף, נכון? כשאני אמצא מישהו שראוי למות למענו (לא לפני שהוא ימות גם) אז אתחיל לתקוף.

איזו הפתעה מצפה לחבר'ה האלה. שיפשפתי את ידיי בהנאה, בהתרגשות ובציפיה גדולה ואז גמרתי אומר והלכתי לישון.
איזה יום יפה.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
בגלל שאני לא רוצה למות, אני יכולה לשאול אם הדרך שלי הגיונית קודם?
ובנוסף, אם אני הורגת את שניהם באותה הדרך אני עדיין יכולה לבקש בפרטי?
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
Stingray- אוקיי, תשאלי בפרטי.
כן, אבל תוודאי שתגובות ההרג יהיו ממש טובות, את צריכה שהתגובות יהיו טובות יותר משל האחרים.
ואם יש לך עוד שאלות, תשאלי בפרטי, כך אני עונה מהר יותר.
גרייס לפני 11 שנים ו-5 חודשים
המשכנו לפשפש במזוודות. מצאתי אוסף של ספרים קלאסיים בתוך שקית של סטימצקי, ספרים שהאדם שקנה אותם לא הספיק לקרוא. איה מצאה קופסת סוכריות שנשפך עליה לק אדום, נייה מצאה סט של אוזניות ונגן אמ.פי.שלוש סגול.
פתאום שמעתי רעש, רעש מוזר. אז ראיתי אותו, יצור מטונף ומכוער עם ראש של חיה וגוף אדם, הוא החזיק קלשון ונראה שהוא די מיומן. רגע לפני שהוא פגע באיה, לקחתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש - הספרים וחבטתי בראשו בחוזקה.
"הוא מת" אמרתי לעצמי, "הוא מת". אבל לא.
הוא שינה צורה לטיגריס רצחני, (אני יודעת שזה נשמע מטופש אבל...) אחרי השניות האחדות של ההלם, ידענו כולנו מה לעשות. לא היינו צריכות להתייעץ או לדבר אחת עם השניה כי זה כל כך ברור!
איה וניה רצות מהר, הן הסיחו את דעתו של הטיגריס בזמן שאני (מלאה באימה ושנאה בו זמנית,) טיפסתי על גבו ודחפתי לפיו את הסוכריות המלאות בלק (בלק יש מיליון חומרים רעילים!!!). הוא צווח, ומת.
"ניצלנו!" חשבתי לעצמי, אבל אותה צווחה מיוסרת הייתה קריאה לעזרה. פתאום הגיח עוד יצור מכוער כמו הקודם, לקחתי את העט שחטפתי מהטייס המת ודקרתי את היצור בגרון, ממש בקנה הנשימה. הוא מת מיד. כרגיל, הוא שינה צורה לטיגריס, נייה חנקה אותו בעזרת שרשרת (שמה שרשרת מסביב לגרונו ומשכה), אני ואיה תחבנו לפיו את הסוכריות.
"הוא לא מת. הוא רק התעלף. ככה יותר טוב... או שלא?"
"בואו נדאג שהם לעולם לא יתעוררו," אמרה נייה. החלטנו לזרוק אותם לים, שיטבעו.
"זה היה חתיכת קרב, אה?" אמרתי.
"כן, וואו, לא יאמן." אמרה נייה.
"נקווה שזה לא יקרה שוב..." אמרה איה.
"כן, נקווה." אמרתי.
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
ראיין- (אני כותב קצת מלפני שהפרק הזה התחיל ומגיע לזמן הזה)
קולות ציוצי הציפורים הטרופיות העיר אותי בשלווה. קמתי בטשטוש, הרגשתי כאילו ישנתי ימים... ממש מוזר, הייתי בטוח שאני בכלל לא ארדם... רק כשממש קמתי על רגליי הבחנתי שהשמש נמצאת בערך באותו מקום שהייתה כשהלכתי לישון.
"מה לעזעזל...? מה קורה פה...?" אמרתי בקול מפוחד, איך ישנתי זמן כל כך ארוך? אני ממש מתחיל לדאוג, המקום הזה... לא נומאלי... אני חושב שלא שתיתי הרבה זמן, אני ניגש לנחל, שוטף את פני עם המים הצלולים ולוגם בהנאה מהמים הקרירים שהקלו על החום המתיש.
אני נזכר במלכודת הדגים שבניתי, נראה אם זה באמת עבד... אני מעט סקפטי.
אני מציץ דרך הבמבוק ולמרבה הפלא, יש שם מערום קטן של דגיגים קטנטנים, באורך חצי מהאצבע שלי. כנראה הזרם גבר עליהם והם פשוט נשאבו פנימה. (שוב, ממש כדאי לראות את הסרטון של המלכודת בכדי להבין אותה).
למרות גודלם של הדגים, הייתי ממש מרוצה. אבל אני חייב לנסות לצאת מכאן.
החלטתי ללכת לכיוון החוף, בטוח תעבור כאן סירה מתישהו. השארתי את הדגיגים בתוך המלכודת והשתמשתי במלכודת כמקל הליכה, אני אצטרך למצוא דרך להדליק אש ולהכין את הדגים בהקדם האפשרי, כי אין לי איפה לאחסן אותם...
הלכתי עם כיוון הנחל, הוא נשפך לים איפה שהוא, זה בטוח.
הלכתי והלכתי בחום הקופח ליד הנחל, שוטף את פני ושותה מפעם לפעם, עד שלבסוף ביצבצה רצועת חול מבעד לעצים ושפך הנחל נגלה אל מול עיניי. שום דבר באופק. הסתכלתי לצדדים, ופתאום ראיתי במרחק איזו צללית מעומעמת על החול, מכיוון שהחום גרם לכל האופק לזוז בצורה גלית, לא הבנתי מיש שם. כיווצתי את עיני והתאמצתי להבין מה זה.
זה... זה נראה כמו... דמות... איזה מישהו... זה... זה לא יכול להיות... זה בן אדם! רצתי מיד לכיוון, צועק לו: "היי! היי!" הוא שמע את הצעקות והפנה את מבטו, היה לו שיער בלונדיני-אפרפר ודליל, עיניים כחולות וענקיות ומימדיו היו בינוניים.
זה היה הלם מוחלט, למצוא פה עוד מישהו. בחנתי אותו עם עיניי, ממש לא מאמין שהוא נמצא פה.
התנפלתי עליו בשאלות: "היי, אני ראיין, אמ... איך הגעת לכאן? אתה יודע מה קורה כאן? אתה יודע איפה המקום הזה נמצא? אתה מקומי? כאילו, יש כאן ציוויליזציה? כלומר שבטים או כפרים? אתה יודע איך אני יכול לצאת מכאן? אני נתקעתי על האי כאן, בלי אוכל ומים, בבקשה תעזור לי... אתה יודע משהו על המקום הזה...?"
הוא הסתכל עליי עם עיניו הגדולות, מנסה לעכל את משאמרתי, הוא גם מופתע בעצמו מנוחכותי.
"אני... בנג'מין... אני חושב ש... שהתרסקתי כאן... עם מטוס... אני לא יודע כלום על המקום הזה..." באמת הבחנתי שהוא ליד רסיסי מטוס, גופת הטייס נגררה על קו המים הלוך ושוב, בעזרת המים שנשברו על החוף. לידו היה בקבוקון וודקה קטן, הדבר היחיד שהוא כנראה הוציא מההתרסקות... דווקא זה...
נפלתי על ברכיי וכיסיתי את פניי עם הידיים, הרגשתי אבוד, אבל לפחות לא לבד...
אחרי דקת שתיקה ארוכה אמרתי לו: "אנחנו חייבים לשרוד... בוא נישאר ביחד, אולי נצליח לאלתר משהו עד שיבואו לחלץ אותנו" הוא הנהן בהסכמה וקמנו על רגלינו, כשהוא אוחז בבקבוק הוודקה. החזקתי במלכודת, מוכן ללכת. הוא התכוון לומר משהו, בטח להציג את עצמו ולהסביר על עצמו יותר, אבל אז לפתע השמש החלה לרוץ למטה במהירות והאור התעמעם בהדרגתיות, אך במהירות מפחידה. ירח אדום כמו דם עלה לשמיים באותה המהירות ונהיה חושך מצרים בתהליך של שניות ספורות.
"מה קורה כאן?!" הוא צעק.
"אין לי מושג! אבל אנחנו חייבים לעוף מפה!" עניתי.
לפתע יללת זאב ארוכה ומצמררת פילחה את דממת הלילה...
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אפילו לא ידעתי את שמו של האיש, אבל נעשו בני ברית בלית ברירה מהרגע שנפטרנו מהפרחים בלילה הקודם. או שזה היה הלילה שלפניו? היה לי קשה לעקוב. לא יצאתי הרבה מהמערה.
גם לא דיברנו הרבה, אני והאיש, למרות שזה נראה די הכרחי. כל מה שעשינו זה... הממ... להישאר ביחד. לפעמים זה העיק עליי. היה לי קשה להרגיש עצובה מול אנשים אחרים. אני לא אוהבת להעמיד פנים.

התעוררתי ביום שלאחר מכן, והדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק מה השעה בשעון הדיגיטלי שמישהו שמר במזוודה שלו. השעה לא הייתה מאוחרת מדי, ועדיין היה אמור להיות מואר בחוץ... אבל נראה שהשמיים השחירו. השמש לא זרחה.
הדבר הראשון שעשיתי היה להעיר את בן הברית החדש שלי.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי בבהלה.
מה? מה קרה? ג'וקים קטלניים? גל חום? מה?
הבטתי למעלה. עדיין היה חושך, אבל אני לא בטוחה שלילה. יש לי הרגשה שישנתי זמן רב. האי הזה מתיש, סוחט ממך דם וזיעה. כל הזוועות שנתקלתי בהן וההתחמקות מהן פשוט מעייפת. כל המאמץ, הפיסי והמחשבתי.
למה לא יכולנו להתרסק על אי נורמלי?
אבל מצד שני, זה גרם לי להעריך את עצמי. אם היו שואלים אותי איך הייתי מתמודדת הייתי אומרת שפשוט לא.
מה-שמו עדיין ישן. אני חייבת להפסיק לקרוא לו 'מה-שמו'. זה ארוך לי במוח.
כן, ברנדה. ולקרוא לרשת עקומה 'מאסטר יודה' אין לך בעיה, נכון?
קודם כל, אני חייבת להפסיק לחשוב לעצמי. דבר שני, אשמתי שאח שלי החליט, כזמן איכות, לראות איתי את כל הסרטים של סטאר וורס? מובן שבסוף התחמקתי ממנו, תירצתי לו שיש לי עבודה. אבל כן זכרתי את העלילה הכללית וכמה דמויות.
הלב שלי קצת נחמץ. כל כך בא לי עכשיו לראות ארבע עשרה שעות סטאר וורס עם אח שלי.
השאריות שלא הספקנו לאכול נפלו מעבר לאש על האדמה המהבילה. ראיתי בימים האלה כל כך הרבה חול, שאני לא אלך לים יותר בחיים. נואשתי מהניסיון לזכור את התאריך.
כנראה אף אחד לא שמר על הכרה מספיק זמן כדי לעקוב אחריו.
כשאני הולכת לדוג, אני מרגישה בתנועה בין הצמחים הנמוכים. יש באי הרבה צמחים בעלי עלים ענקיים, כדי לקלוט את השמש. אני ממשיכה להחזיק את הרשת בלי לזוז.
שום. תנועה. פתאומית.
אוי, זה כל כך מזכיר סרטים, שברגע שאומרים 'בלי תנועה פתאומית' מישהו נושם והדבר תוקף אותם.
אז אני מוגנת. הנשימה שלי עצרה לפני כמה שניות.
רגע, זה לא טוב.
אני נושמת נשימה עמוקה ומרגישה תזוזה ברשת, אבל מה שנמצא בצמחייה לא נע ולא זע. פתאום אני מבינה משהו.
תמיד, אבל תמיד, כשרואים סרטון בשיעור מדעים על חיות זה תמיד אותו הסרטון. של לביאה מנסה לצוד אנטילופה.
הלביאה מחכה. מחכה עד לרגע המתאים.
אני סוגרת בזהירות את מאסטר יודה, ושולפת מכיס המקטורון המרוטש שלי את הלדרמן, בתנועה לא מאיימת ככל שאני יכולה.
ואז אני רצה.
הכל חולף מולי, לידי. כלום לא פוגע בי. אני לא עוצרת אפילו לרגע. ענפים חובטים בפניי, אבנים צצות בדרכי כדי להכשיל אותי. אבל אני ממשיכה לברוח מהמפלצת שרודפת אחריי.
המים הם היחידים שמצילים אותי. בלעדיהם שני היצורים, בני אדם דמויי זאב, כבר היו מגיעים אליי ממזמן. אני מספיקה להגיע לשאריות המדורה, כשאני נתקלת במה-שמו.
אני לא יכולה אפילו לסנן קללה מרוב פחד. זאבים אינם אוכלי נבלות, אני בטוחה בכך, אבל אלו נראים לא בררנים במיוחד. אני גוררת את מה-שמו אל תוך המערה במהירות המירבית. הזאדמים (זאב+אדם+סיומת רבים) חושפים שיניים ומנסים למצוא דרך להגיע אליי.
אני גוררת אותו לפינה החשוכה ביותר של המערה ומסדרת לידו את הענפים שהרכיבו את המחסה על החוף. אני חושבת על תכנית פעולה.
אדום מבזיק במערה, מאחורי האבן שסוגרת על מנהרת החירום.
הפרחים האדומים! מעולם לא שמחתי לראות אותם כמו עכשיו. אני קוטפת אותם במהירות. אני חייבת למהר. אני מספיקה לחתוך את הדגים ולדחוף אל קרביהם פרחים, כמה שיותר. על הדרך, אני גם מורחת את הדגים בדם. אני יוצאת מהכניסה הראשית בקול גדול וצורחת. אני רצה עד למקום בו הנחל ניתן לחצייה, והם מזנקים מעליו. אני זורקת עליהם את הדגים, ורצה. נעלמת.
מראש עץ שאני מטספת עליו, אני רואה אותם מרחרחים את הדגים.
ריח טוב, מה?
כשהם נוגסים בהם, זו הטעות של חייהם.
לא נורא, כי זו עומדת להיות הטעות האחרונה.
הנחתי שהם מזהים את הפרחים האדומים ואת ריחם, אבל בתוך קרבי הדג ריח האוכל גבר על ריח הסכנה. הם קורסים ביבבות מטושטשות. אני לרגע מצטערת.
אני מתקרבת אליהם בזהירות. נוגעת לא נוגעת. הם חסרי הכרה, ולא יתעוררו בזמן הקרוב.
הלדרמן נפתח בחריקה, אבל אפילו הרעש המסוכן הזה לא מעיר אותם.
כשהסכין מורמת, אני נזכרת במשהו על כך שרק כסף הורג אנשי זאב. אני מתפללת שבטעות ציפו את הלדרמן בכסף ונועצת את הסכין שניהם מספר פעמים.
הם מפסיקים לנשום. הם מתים.
אני גוררת את הגופות הרחק הרחק, וממהרת אל הנחל. אני שוטפת את הדם ואת המוות ממני. אני לא רוצה להאמין שהרגתי משהו שהזכיר אדם, ולא שעוד כאלו עלולים לאתר אותי בגלל ריח גופות אחיהם.
אני חוזרת למערה.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני מתעוררת באחת שטופת זיעה ורועדת אל....מה זה בעצם?
אני נושמת נשימה עמוקה. יכול להיות שאני הוזה?

הירח אדום, השמיים שחורים, וזה נשמע פואטי להפליא.

יללת קינון נשמעת וחודרת אל ליבי.

מה זה היה?
לא להילחץ, לא להילחץ.
אכן, פאניקה היא מיותרת.
פשוט תשתוק! אתה והדיבור המזורגג שלך!

עוד יללה נשמעת, ודמי קופא. קול צעדים מרוחקים נשמע, של ריצה תואמת ושל אנשים רבים.
אבל כמה בעצם? ורגע, אם היצורים שרצים הם באמת בני אדם, אז מאיפה באות היללות החייתיות?

אני חושבת שצדקת, קייט. אולי האי הזה באמת מיושב והאנשים האלה צדים חיות.

למרות שזו רוקסן שאמרה זאת, אני מוצאת בזה היגיון ושביב של תקווה ניצת בי. הצעדים מתקרבים ואני מתרוממת על רגלי. האנשים עוברים בין העצים, מהצד השני של קרחת היער.
"היי, אני קייט. המטוס שלי התרסק ו-" אני מנסה לדבר בתנועות ידיים רחבות כדי להסביר, למקרה שהם לא דוברים אנגלית, אבל אני קופאת ברגע שאני מבחינה בהם.

מה אלה......הדברים האלה? קולו מכווץ.

הדברים האלה, היו בעצם אנשים עם ראשי חיות שונים. היו בערך 4-5 והם החזיקו כלי נשק שבבירור הם היו מיומנים בשימוש בהם. קעקועים משונים בהקו על גופם באדום. אני צועדת לאחור בפחד. אין ספק שהם לא ידידותיים. אני פותחת את פי, אבל שום מילה לא יוצאת. אחד מהיצורים מחווה עם ראשו אל השאר. אולי זה המנהיג. ראיתי פעם תוכנית תיעודית על חיות טורפות בסביבתן הטבעית. לא הייתי בטוחה, אבל לפי תנועות הגוף שלהם נראה שהם רעבים.

קניבלים.

אני מצטמררת ומועדת צעד נוסף לאחור. מאז גיל 16 אני צמחונית, ורק המחשבה על על בשר דוחה אותי. הם נוהמים ומתקרבים אלי בצעדים כבדים. לא נראה שהם ממהרים, וזה אולי בגלל שאני נראית כמו טרף קל. אני קולטת מאוחר מדי שהא כבר הספיק להתקרב יותר מדי ומזנקת לכיוון האחר. הוא כל כך קרוב מאחורי עד שאני יכולה להרגיש את הבל פיו המסריח על ערפי. אני מגבירה את הקצב ומנסה לא למעוד בין הצמחייה הגבוהה. שרירי דואבים אבל אני לא מעזה להסתכל אחורה כדי לבדוק אם הוא עדיין דולק אחרי. לאחר ריצה מטורפת ששאבה ממני כל טיפת מים, אני פונה הצידה ומתחבאת תחת עץ דקל רחב.
מאוחר מדי אני נזכרת לפתע בג'זלין. הנערה המסכנה, השארתי אותה מאחור. צביטת אשמה חונקת אותי, אבל אני ממשיכה להתחבא ושותקת. ברור לי שהיצור הזה- מה שהוא לא יהיה, שילוב של אדם ונמר- הוא בעל חושים מפותחים, לא אוכל להמשיך מאחורי עץ עלוב זמן רב. אני נושמת נשימה חדה שמכאיבה לגרוני, ומחפשת כלי נשק אפשרי. ענף יוכל במקרה הטוב לעלף אותו, אבל אני אפילו לא אנסה. אני נושמת לרווחה כשאני מוצאת אבן גדולה ומחודדת בקצה. אני אוחזת בה בחוזקה, כאילו שחיי עצמם תלויים בה, מה שאולי היה נכון. אני מסתובבת חזרה וצורחת כשאני מגלה שהוא חיכה מאחורי העץ כל הזמן הזה.

חיה שמחכה לטרף.

אני מתוך ייאוש מניפה את האבן אל פניו, ונרתעת כשמתוך עינו השמאלית מתחיל לנזול דם בכמויות. אני מועדת אחורה ביבבות פחד כשהוא מתקדם, חצי עיוור. האבן המגואלת בדם עדיין אחוזה בידי. ביד רועדת, אני חובטת בו שוב ומתכווצת כשאני רואה כתם דם נוסף נוצר על כתפו. הוא ממשיך להתקדם, אדיש לפציעות. הוא מניף את חרבו, או לפחות אני חושבת שזו חרב, ומעביר חתך ארוך וצורב על על פנים זרועי. אני מתאמצת לא להגיב בצעקה, כי אני נזכרת שהיצור פועל על צורך חייתי, וברגע שיזהה פחד הוא יהרוג, לא רק ייפצע, בינתיים נראה שהוא נהנה מהפגיעה בי.

סדיסט.

אני מסתערת, עיוורת לכל מה שמסביב, עיוורת לעובדה שאני חמושה רק באבן חדה ורצון להרוג. אני נועצת את הקצה החד בצווארו, בעורק הראשי. הוא עדיין עומד, מפרפר ורועד. ואז זה נגמר.

הוא מת.

מול עיני. אני מניחה יד על פי, מזועזעת מהמעשה שאני עצמי עשיתי.

רוצחת!
הרגת אותו!

הקולות בהחלט לא בעדי היום.
אני בורחת. בורחת מהמחזה שלפניי, מהטרגדיה המחרידה הזו. אני מועדת, דמעות מטשטשות את עיני.

זאת אשמתך!
הוא לעולם לא יחזור, וזה בגללך!

הדמעות זולגות ממני כמו הייתי ברז מקולקל.

מה היו אומרים האנשים במועצה לשמירה על החי?
אתה יודע מה? שילכו להז%^*& מצידי.

בשלב מסוים הגעתי לנחל. שטפתי את פני במים המרעננים וטעמתי את טעמן המלוח של דמעותי. כשאני מבחינה בדגיגים הזעירים ששוחים להם בנעימים במים אני נזכרת עד כמה אני רעבה.

צמחונית למופת.
לעזאזל עם זה, אני לא באמת יכולה לשרוד כאן בלי לאכול שום בשר. אני די בטוחה שאין כאן שום חנות לטופו.

אבל איך אני אתפוס אותם? הם מהירים מדי בשביל שאצליח לתפוס ביד, אל אני לא יודעת לדוג או לבנות מלכודת. אני שומעת נהמה מגיעה משמאלי. אני באמת לא רוצה לעשות את זה שוב. אני נזכרת בזרועי הפצועה, ומחליטה שאולי יהיה פשוט יותר לתת לו להרוג אותי.
הצעדים מתקרבים, ולמזלי זה רק אחד. למה הם באים יחידים? אולי יש עוד והם פשוט מתחמקים?
ברור לגמרי שזו מלכודת.
אני בודקת את האפשריות. מסביבי יש עצים, פרחים אדומים, עצים, נחל, עצים, צמחים לא מוכרים, עצים.
א-אה. מצוין.

תטפסי על עץ, חוטאת.
אני אפילו לא קתולית, איך זה קשור?

אני בכל זאת פונה אל עץ בננה גבוה במיוחד ומתחילה לטפס. זה לא קל כמו שזה נראה בסרטים. אני מחליקה ונופלת כמה פעמים. הדופק שלי עולה כשהקול הצעדים מתקרב. אני מאיצה בעצמי להמשיך לנסות ולהתעלם מהשריטות השטחיות שעל גפיי. לאחר נסיונות רבים מדי שאני מבזבזת בהם זמן יקר, אני מצליחה לעלות את עצמי מספר מטרים מעל האדמה. אחרי אנקות ומשיכות נוספות אני כבר מחוץ לטווח יד של אדם בוגר.

תמשיכי, רוצחת חסרת לב.
אחלה של עידוד עצמי קייט.

את האבן המגואלת בדם תקעתי בכיס המכנסיים שלי, ועכשיו היא דוקרת את רגלי וקורעת את מכנסי מבפנים. חצי אדם חצי זאב מופיע מתחתי בנהמות חייתיות.
עכשיו אני לעולם לא אוכל ליהנות שוב מנשיונל ג'אוגרפיק.
אני מנסה להשאיר יד אחת כרוכה סביב העץ, ובשנייה לשלוף את האבן מתוך הכיס הקרוע. בידיים רועדות אני מוציאה את האבן ומחזיקה אותה בתנוחת תקיפה. הוא חושף שיניים מחודדות וצהובות במין חיוך פסיכוטי ומתחיל לטפס. מיד ברור לי שהוא מורגל בכך, בגלל שהוא עושה את זה בקלות וכמעט ללא מאמץ. במעשה נואש וחסר היגיון אחרון, אני משליכה בחוזקה את האבן אל פניו, וזו פוגעת ברקתו, והוא נופל.
אני נשארת צמודה אל העץ, כאילו כל חיי תלויים בו. כעבור דקות אחדות שבהן אני לא מוכנה לסבול את הדממה המעיקה שהשתלטה פתאום, אני יורדת בזהירות ובאיטיות מהעץ. אני מתגנבת בשקט לצד היצור. צד ראשו מדמם. אני מניחה 2 אצבעות על צוארו, ובודקת דופק. חלש מאוד ולא יציב. הוא גוסס.

כבר יהיה רחום מצידך להרוג אותו. הקול רך באופן מפתיע.

אני שוקלת את זה. בכל מקרה יש סיכוי שהוא יהרוג אותי אם אשאיר אותו פה. אני מניפה את האבן בפעם האחרונה, וחובטת בחזהו.
-------------------------------------
שעות אחר כך, אני עדיין שונאת את עצמי.
למה? למה? הוא גם ככה היה מת.
אני מיבבת ובוכה. אני מתנהגת כמו ילדה קטנה אבל כבר לא אכפת לי.
כמה זמן אני באי הזה?? ימים ספורים ואני כבר מאבדת את השפיות.
אני יודעת שאסור לי להיכנס לפאניקה, אבל אני לא יכולה להתמודד עם זה.
בתור אחת שלא הסכימה לגעת בבשר מעובד בגיל צעיר, זה מחריד לראות מחזות כאלה.
הבטן שלי מקרקרת. אני עדיין רעבה.
אני פשוט לא יכולה. אני אדם חלש, רוב הסיכויים שאני אמות בקרוב בכל מקרה.

יופי של חשיבה חיובית, קייט.

ככבר נמאס לי לספור כמה פעמים הוא אמר את זה. אני מתכרבלת על חלקת אדמה יבשה ומריחה את ריחו המתקתק של הפרח האדום.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(רגע רגע רגע. כדי 'ליהנות יותר' מנשיונל ג'יאוגרפיק, צריך ליהנות ממנו קודם. יש מישהו שנהנה מנשיונל ג'אוגרפיק?)

בדרך למערה, פתאום אני שומעת. כל רחשי האי משתתקים. נשאר רק אחד.
רשרוש עלים. כמו תקתוק התנין שעומד לבלוע אותי. אני חשה הזדהות עמוקה עם קפטן הוק.
ואז, אני רואה אותם.
את הזאדמים.
טוב, אני לא יכולה לחשוב עליהם ככה. אני פשוט חייבת לקרוא להם בשם אחר.
אני רצה. אני עפה. אני נופלת. אין לי מושג מה מכל אלה קורה. אני פשוט ממשיכה, בלי לעצור ובלי להתחרט.
על מה? על זה שהרגתי אותם.
להרוג את הדגים לא היה דוחה, משום מה. אולי ה'מצב אוטומט' כשיש רשימה של פעולות מתוכננות עובד עליי טוב משאר האנשים. כמו הרוצחים שקראתי עליהם, ב'מצב האוטומט' שלהם היה חזק כל כך שכשהם ראו את ילדיהם ומשפחתם קורסים הם חייכו. וי אחד לרשימה.
ובמה אני שונה, בעצם? אני פשוט רוצחת בתחפושת. אחת שלא מודה בכך.
הם עומדים להסיג אותי, אבל נדמה שהצמחים כולם מתגייסים לעזרתי. בזכותם שמעתי את הרודפים. בזכותם הספקתי לצבור יתרון, גם אם הוא ייעלם כשהם יהרגו אותי.
בשלב הזה אני כבר לא חושבת על כלום. אני רק רצה.
כשאני מגיעה לאגם, הריצה שלי נחלשת, דועכת. אני לא יכולה יותר.
אני כושלת הצידה, לא יודעת לאיזה צד.
כנראה לצד של אבן, כי אני מועדת עלייה אל תוך האגם.
באיזה צד מצויות אבנים?
הכל מחשיך סביבי. הכל מים. אין שום דרך בריחה. אני חובטת כמו מטורפת בעולם המתהפך, אבל הוא לא עוצר. הוא לא מפסיק להסתובב.
הדבר שמכוון אותי, הוא מפלצת שמסתערת עליי מהכיוון הכללי 'למעלה'.
אי אפשר להגדיר מה זה. אני יכולה לראות רק את השיניים ואת הטפרים. שני האיברים האלו מכוונים אליי, להרוג אותי.
יאיי. אני מבוקשת.
אני מצליחה לפעול רק כשמשהו משניהם ננעץ בבשר יד שמאל שלי. יד ימין שלי דוקרת לכל עבר. כבר אי אפשר להבחין האם היא דוקרת את המפלצת או את המים.
לבסוף, מה שזה לא היה מרפה. היד שלי פועמת בכאב, אבל גופת היצור חוסמת את הגופה השנייה. רק ככה אני מצליחה לדקור איכשהוא לכיוונה. מתגוננת בעזרת ההריגה הקודמת שלי. המפלצת הזו לא פרייארית, כמעט כמו סמנכ"לים לחוצים בזמן ונשים זקנות כל כך שכבר לא אכפת להן לתקוע לך את החיים בשביל אגורה.
אני מתמודדת, בקושי, עם שני הסוגים האחרונים. ואני מצליחה להתמודד גם עם הסוג הראשון.
לרגעף אני נמחצת תחתיהן. תחת שתי הגופות. אני מחלצת את עצמי מהמים, וגוררת את עצמי ביד אחת על היבשה. אני מצליחה להזדקף, בקושי, ולמעוד.
הכל מטושטש, ואני מגיעה למערה. הרגליים שלי מאבדות תחושה, ופתאום אני למטה.
הדבר האחרון שאני רואה, הוא פרח אדום שלא הספקתי לעקור.
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
* לינה , אם תגידי לי בהודעה שזה לא טוב אני אמחק

קמתי וראיתי את קייט שוכבת. על הפנים שלה היו שבילים של לכלוך, כאילו היא בכתה
לפני שהספקתי לתהות למה היא בכתה , ראיתי צל על אחד העצים , זה היה צל של בן אדם.

הסתובבתי וראיתי איש עם סימנים מוזרים על הידיים הוא הסתכל עליי ברעב כאילו הוא רוצה לאכול אותי , הבנתי שמשהו לא בסדר
אבל לא הבנתי מה . הסתכלתי על קייט ששכבה חצי מוסתרת ליד אחד השיחים וראיתי ביד שלה אבן חדה.

קניבלים

האיש הסתער עליי בפה פתוח , כנראה הוא צעק ( לא יודעת , לא שמעתי )
נשכבתי על הקרקע ולקחתי את הדבר הראשון שבא לי ליד
בקבוק מים
טוב זה מה שיש , חשבתי לעצמי והתכוננתי להתקפה הבאה שלו .

כשהוא הסתער קפצתי הצידה והתחלתי לחבוט לו בצוואר בבקבוק הכמעט מלא שלדעתי שבר לו את המפרקת, בסופו של דבר הוא קרס .
התחלתי לייסר את עצמי על זה שהרגתי אותו אלא שפתאום הוא נהפך לזאב בגודל מלא.

לא היה לי זמן לחשוב. קפצתי הצידה ולקחתי מהקרקע ענף די ארוך ודי עבה
כשהוא קפץ חבטתי לו עם הענף בפנים והוא עף על עץ התקרבתי אליו באיטיות כדי לבדוק עם הוא מת לגמרי וראיתי שהוא נושם
הנפתי את המקל והורדתי אותו למטה הכי חזק שרני יכולה חזרתי על זה עוד כמה פעמים ובסוף הוא מת

התיישבתי מלאה בייסורי מצפון , זה אני הרגתי אותו וגם אם זה היה להגנה עצמית בסופו של דבר רני הרגתי אותו אך ורק אני
הבנתי למה קייט בכתה. והתחלתי גם אני לבכות
הסתכלתי על אחד הפרחים האדומים ורציתי להירדם ולשכוח מכול הצרות של וזה מה שקרה .
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(אם וכאשר תתעוררו, בבקשה תמצאו אותי. פשוט לייף אנג'ל לא ממש מתחבר )
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(תיקון טעות: הוא קפא. )
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(חצויה, אני בכלל לא חזרתי למחנה, לא יכול להיות שהייתי שם וגם- איך אפשר להרוג מישהו עם בקבוק? הבקבוק מזכוכית או משהו?)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
*רגע, חקיינית. זה לא הגיוני, עם הלק באמת רעיל אז לוקח להם זמן למות אותו דבר כמו קנה הנשימה. צריך לפחות דקה כדי שהוא ימות ונייה באה לשם בשביל תחרות חרבות, למה שהיא לא תמצה את אחת החרובות שלה ותהרוג את היצורים?
גרייס לפני 11 שנים ו-5 חודשים
תיקון בהתאם להערות של זאבה: במקום לחנוק את היצור שבא בפעם השנייה, היא שיספה את גרונו עם חרב. לאחר מכן, פשטנו את עורם של היצורים (ולא הטבענו אותם) כדי שיחשבו שאנחנו אותם יצורים ולא בני אדם שבטעות נקלעו אל האי.
לגבי הסוכריות הרעילות: כנראה שהתרחשה תגובה כימית כי היה חומר בסוכריות שכאשר הוא מתערבב עם החומרים שהיו בלק, הוא נעשה קטלני.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(אם לייף אנג'ל לא יחזור, אולי אפשר לתת לזשל"ב להרוג אותו?
וכן, חניקה בלק באמת נשמעת קצת לא אמינה, אבל זו דרך מקורית בהחלט. אני פשוט שאלתי את לינה אם אני יכולה להרדים אותם בדגים מלאים פרחים אדומים ואז להרוג אותם. אגב, אתם שוכחים שלאחר מותם הם הופכים לחיות! אני הרגתי אותם פעם שנייה באגם, אז אם לא הרגתם את היצורים פעם שנייה יש סיכוי שהם יבואו להרוג אתכם. רק כועסים יותר.)
גרייס לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הסיפור הוקרץ היישר מתוך מוחי המעוות! :)
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(טוב, אני לבד ואני פצועה. מישהו רוצה למצוא אותי? משעמם לי.)
זאבה~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(למה לא? )

בלי הרבה מילים פשוט לקחתי את תיק הצד השלי וקפצתי משם, מה שדרך הגב, לא היה רעיון כ כך טוב.
צעקת כאב נפלטה מבין שפתיי ודמעות נקוו בעיני. נדמה לי ששמתי צעקה בהולה ואז הן ירדו והרימו אותי.
"זה מכוער?" שאלתי בחשש
"יותר ממך?" שאלה נייה. "לא."
"חייבים לעוף מפה," אמרתי והכרחתי את עצמי והוריד מבט אל הרגל. זה לא היה יפה. נראה שהעצם יצאה מהמקום ואני עומדת להתעלף מרוב כאב.
פתאום נייה דחפה לי משהו לפה ובקבוק מים. איך שהוא בלעתי את זה ואליזבת- הביטה בה במבט מאשים. רק עכשיו הרגנו מישהו עם סוכיות מצפות לק.
"משככי כאבים," היא אמרה בחוסר ברירה."היא תהיה מערפלת אבל לא תתעלף."
אליזבת' הנהנה ותמכה בי כהתחלנו לרוץ משם. ואז, הגתי למסקנה- אני שונאת חבלים, מטוסים ואוהבת לראות את הדברים האלו גוססים!
"מאחורכם," אמרתי בלחישה. איה הסתובבה במהירות ושמעתי את חרבה חותכת את האוויר.
"כמה?" שאלה אליזבת' שעדיין הייתה עם גבה לאיה.
"שבעה" השיבה איה.
"עזבי אותי ולכי להלחם," אמרתי לה
"מה?" שאלה. דחפתי אותה לכיוון של איה וקשלתי לעבר העץ. אליזבת' העיפה בי מבט ופנתה להילחם בהם בעזרת מה שהיה בהיסג יד.
חיטטתי בתרמיל וראיתי למרבה ההפתעה רובה! רובה חיצי הרדמה אבל עדיין. איך לא שמתי לב לזה קודם? שאלתי את עצמי.
אחד היצורים האלו החל להתקרב עליי. כיווני עליו את הרובה ויריתי. כמצופה, החץ עף כמה סנטימתרים מעל אליזבת' ופגע באחד היצורים שהיו מאחוריה בעין. העין החלה להתמוסס והוא צרח בכאב. נדמה שהם חשבו שזו אליזבת' והחלו להתרכז סביבה. הבחנתי במעומעם שהם יוצרים סביבה מעגל.
שמעתי משהו קורס והנחתי שזה היצור שהחץ פגע בו אבל משום מה זה הזכיר לי מלכודת. חיוך איטי פשט על פניי למרות שידעתי שיכאב לי מאוד.
זחלתי משם דרך השיחים כשמשהו תפס בגרלי.
תפסתי את הדבר הראשון שהיה בהיסג ידי וזרקתי עליו. מסתבר שזה נחש.
המשכתי לזחול משם בערך מטר או יותר, הכאב לא הרשה לי למדוד את המרחק.
קמתי במאמץ רב ובדקתי את התרמיל. זה היה תיק של ציידים. היה שם בקבוק מים, עוד תשעה חצי הרדמה, חבל חזק, לחם שחור, קרסים גדולים ופתיונות.
חייכתי לעצמי והוצאתי את החבל, הקרס וחצי ההרדמה...

-אני פשוט אניח לכם לחשוב יל מה שעוללתי להם*חיוך זדוני*
נ.ב- היא תתעלף מתי שהוא מכאב סביר להניח אבל אני מאוד מקווה שמישהו יוע להחזיר את העצם למום אחרת...
גרייס לפני 11 שנים ו-5 חודשים
מי תתעלף? החיה?
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
קשלתי- כשלתי
היסג- הישג
סנטימתרים- סנטימטרים, הרי אם את יודעת שכותבים 'מטר', או 'מטרים', למה לכתוב 'סנטימתרים'? זה עם המילה 'מטרים' בפנים.
זב באמת מעצבן אותי.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(דרך הגב-אגב
ומישהו בא, או לא?)
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
במשך כמה דקות אין לי מושג האם אני ערה או חסרת הכרה. אולי קצת משניהם.
כשאני מנסה להתרומם, היד שלי כמעט צורחת. עזבו את היד שלי, אני כמעט צורחת. הדם על רצפת המערה סחרר אותי. או שאולי זה בגלל שהדם הזה חסר בגופי, אני לא יודעת. אולי שניהם.
יד ימין שלי מגיעה לשאריות הבגדים מהם חבשתי את פצעיו של מה-שמו. איכשהוא, יד שמאל שלי נחבשת כמעט בלי שאני רואה את הדם הקרוש. אולי כדאי שאקרא לעזרה, אבל זה יהיה טיפשי. בקושי הצלחתי להרוג שניים (כן, היצורים שתקפו אותי בנהר דמו מאוד לזאדמים שהרגתי) וגם מזה יצאתי חצי מעולפת. מה יקרה אם עוד יריחו את ריח הדם?
אני טרף קל. אפשר כמעט לשמוע את קולותיהם, כשזה יקרה.
'בוא'נה אחי, אני גווע.' נוהם אחד ברטינה.
האחר מהמהם בחוסר סבלנות 'מה אתה רוצה שאני אעשה? זה לא שיש פה אנשים פצועים שפשוט קוראים לנו לאכול אותם, נכון?'
*צרחה שלי*
הזאדם הראשון זוקר את חוטמו. 'הא! צדקתי!' הוא מחייך, עד כמה שפני הזאב שלו מאפשרות לו.
השני מגרגר, או נושף בכעס ונותן לו שטר של חמישה דולר. 'ניצחת'.
מתברר שההשפעה של מחסור בדם על המוח היא לא טובה כל כך.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
סליחה, אני כותבת בטבלט וזה לא הכי נוח.
וסטינג'רי, עוד מעט נבוא. כשירח וחקיינית יגיבו.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-5 חודשים
לפני שהספקתי להתרגל לרעיון של אי בודד,הגיע אליי השותף החדש.הוא נראה קצת מבוהל מהעובדה שיש כאן עוד אנשים.עד הזמן שהוא הגיע,הספקתי לאסוף את מה שנשאר בהריסות המעטות של המטוס:
-שלושה בקבוקי מים,אחד מהם חצי מלא
-קיסמי שיניים
-חבילת אגוזים מעורבים קטנה
-בקבוקון וודקה
-אקדח חסר כדורים
-סכין נשלפת קטנה.
עלוב.
שום אמצעי להדליק אש,שום אמצעי מחסה,כמעט אין אוכל...
כמה דקות לפני שהאיש הגיע,התקרבתי לשאריות של תא הטייס:הספקתי לראות רק יד שוטטת דם,שבה תקוע רסיס,לפני שהבנתי מה אני רואה.זינקתי אחורה,והתחלתי להתנשם בכבדות.הראש שלי הסתחרר,והתחלתי להזיע,התיישבתי,כי אם לא הייתי מתיישב,הייתי נופל אחורה,וניסיתי להרגע.כנראה שהטייס לא שרד.לאיש השני במטוס,לא היה זכר.עצם המחשבה הזאת הרתיעה אותי.לפי הבנתי,המטוס נחצא לשניים באוויר,ורובו התפזר מעל המים.כשהבחור יצא מהג'ונגל,כל כך הופתעתי שלא יצאה לי מילה מהפה.אבל כנראה גם בגלל שהוא המשיך לדבר בבהילות.ואז,שמענו את היללה.
היא הייתי צורמת,נשמעה בבסיסה חייתית,אבל היה בה צליל אנושי,מעוות.
ראיין ואני החלפנו מבטים מבולבלים.
"אה...כדאי לבדוק מה זה?"
הבטתי במבט מסוקרן לעבר היללה.
נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו,אבל לא נתתי לו את ההזדמנות.התחלתי ללכת על רצועת החוף,והוא עקב אחריי,בלי להגיד מילה.לאחר בערך עשר דקות,ראינו אור בוקע מהג'ונגל.התחלנו ללכת בצעדים זהירים ושקטים,ונכנסנו לקו העצים.ביחד עם שביל האור בין הסבך,הצטרף שביל של צמחים רמוסים,ופה ושם כתמי דם.האווירה הייתה מאיימת,והצללים הוסיפו לה.המשכנו להתקדם בשקט ככל שיכולנו,עד שהגענו לקצה של תלולית קטנה.האדמה מתחתיה הייתה מקור האור.
נשכבנו על התלולית,ולאט לאט התחלנו להסתכל מעברה:
מתחתינו,היה שדה קטן של עשביה גבוהה,פי שניים מבן אדם.
באמצע השדה,היה מקום חשוף,שם הייתה מדורה.
מסביב למדורה,היו צלליות של דמויות בלתי מזוהות,שחגו מסביב למדורה.אבל משהו מוזר היה בגוף שלהם.
הם נראו בעלי צלליות אנושיות,אבל הראש שלהן...הוא נראה מעוות קצת.הרכבתי את משכפיי,ואז גיליתי מה היה פשר המראה-הראשים שלהם היו ראשי חיות.או שלפחות נראו כך.ברגע שראיין הבחין בזה,הוא פלט קריאת בהלה חלושה,ומיד הצמיד את ידו לפיו.אבל אני רק נדרכתי קצת.אין סיכוי שהם שמעו את זה.נכון?
הבטתי קצת יותר מקרוב,ואז הבחנתי במשהו שגרם לי שגרם לי לפאניקה יותר מהרגע שהבנתי איך הם נראים.אחד מהם רכן,וריחרח את האוויר.פתאום כולם הזדקפו.לא יכול להיות שהוא מריח אותנו!אנחנו במרחק מאה מטר לפחות!הם לקחו את כלי הנשק שלהם,והתחילו לילל.התחלתי לרוץ,בלי הבחנה בכלל שהשארתי את ראיין מאחור.העיקר להתרחק מהם...
אבל הוא הדביק אותי במהירות.הלב שלי פעם בחוזקה,בעוד אנחנו קופצים מעל סלעים,ומתכופפים מתחת לענפים.רצתי בלי להסתכל לאחור,בל ידעתי שהם בעקבותינו.שמעתי את היללות שלהם.לאחר ריצה מתישה שחל בערך עשר דקות,הבנתי שראיין מוביל אותנו למקום מסויים.הגענו לנחל קטן,ושנינו בלי לחשוב אפילו,קפצנו לתוכו.המים לא היו עמוקים מדי,הם הגיעו לנו במקום הכי עמוק רק עד המותן.פתאום עלה לי רעיון.תפסתי את חולצתו של ראיין,ודחפתי אותו ישר לתוך הנחל.הוא עלה חזרה,יורק מים,וצועק עליי,אבל אני לא הקשבתי.קפצתי גם אני לנחל,עם כל הגוף,ועליתי ליד הגדה השניה.הוא שחה אליי מהר,בעוד אני תלשתי במבוק חצוי מהגדה הבוצית,והתחלתי לחפור בשיא המרץ.צעקתי לו שיעשה כמוני,ובתוך דקה יצרנו שקע בוצי בין השורשים של המנגרובים שנכנסו למים.נדחקנו לשקע,והתלנו לכסות את עצמינו ואת השקע בבוץ,עד שרק העיניים שלנו נשארו חשופות,וגם ככה היינו מכוסים תחת זרם המים,שורשי המנגרובים שהסתירו אותנו,והגדה הבוצית.
[תמונה להמחשה יותר טובה]
http://inweh.unu.edu/wp-content/uploads/2013/08/Photo31.jpg

הסתתרנו בשקט,וחיכינו שמשהו יקרה. קיוויתי שהמים והבוץ יטשטשו את הריח שלנו.לבסוף הופיעו מעבר לגדה השניה שניים מהם.
הם היו ענקיים,ואחזו בידיהם חניתות עץ עם ראשי אבן.לאחד מהם היה בחגורתו מקבת אבן.הם חייכו חיוכים עם שיניים משוננות,וריחרחו את האוויר.פתאום חשבתי שאחד מהם נועץ בי מבט,מצליח לראות דרך כל ההסוואה.חיכיתי שהוא יצעק משהו,או יתקדם לעברינו ויהרוג את שנינו.
הלב שלי פעם בחוזקה,וניסיתי לא להתנשם.אבל הוא הפנה את מבטו,והם פנו חזרה לג'ונגל,ורצו משם.
זה עבד.
לא העזנו לצאת,והחלטנו לנוח שם ביינתים.
"מה אלו היו?"
ראיין חיכה שאני יענה לו.
"נראה לך שהם יחזרו?"
הוא לא מבין שאני מנסה לחשוב?
"מה עכשיו?"
חיכיתי דקה בערך,ואז עניתי.
"אני לא יודע מה הם.כנראה ילידים,הרי הם לא באמת חצי חיות חצי אנשים.אני ינחש על פי הזמן שלקח להם להגיע לפה,שזה כמו משחק בשבילם.ציד.הם היו יכולים להשיג אותנו בקלות,לפי הנתונים הפיזיים שלהם.הם נהנים מזה.סביר להניח שהם יחזרו,כן.יחזרו כדי לצוד אותנו.ובסופו של דבר,הם יצליחו.מה עכשיו?..."
הייתה עוד שתיקה.
"עכשיו הורגים אותם"


גרייס לפני 11 שנים ו-5 חודשים
היי סטינגריי, אשמח להצטרף. נחכה שירח תגיב.
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
ראיין-
בהיתי ביצורים החייתיים והפראיים האלה, הם הריחו אותנו ממאה מטר... מה לא בסדר איתם?!
לא הרשתי לעצמי למצמץ אפילו לשנייה, התנשמתי בכבדות ובקצב לא סדיר, ממש חששתי לחיי... לידי שכב בבוץ בנג'מין... הוא בחן אותם בעצמו...
לפתע אחד מהם סובב את ראשו לכיוונו בתנועה חדה ונשימתינו נעתקה כאחת, הוא הסניף את האוויר בכוח, התעכב כמה שניות מאחורי כולם, ולאחר מכן המשיך ללכת. פלטנו אנחת רווחה, הבוץ אכן מסווה ריח... אך לא הפסקנו להוריד מהם את העיניים שלנו.
הם כבר בערך 20 דקות לא כאן, רחוקים מאוד, אבל אנחנו עדיין שוכבים מתחת לשורשים, בתוך המים והבוץ, בלי לנוע...
"מה אלה היו?" שברתי את דממת האלחוט ששרה עם קולי הרועד.
בנג'מין עדיין בהה ישר, לא סובב את מבטו אליי אפילו, שקוע במשהו...
"נראה לך שהם יחזרו?" ניסיתי לסחוט ממנו איזו שהיא תשובה, לא משנה מה, רק שאני יבין מה הלך כאן.
שום תשובה, אותו מבט מפוקס קדימה.
ראיתי שהוא לא עונה "אז מה עכשיו?" שאלתי לבסוף.
הוא חיכה כמה שניות וסובב את מבטו אליי לאט, והתחיל לדבר בטון מחושב "אני לא יודע מה הם. כנראה ילידים, הרי הם לא באמת חצי חיות חצי אנשים, נכון? אני מנחש על פי הזמן שלקח להם להגיע לפה, שזה כמו משחק בשבילם. הציד. הם היו יכולים להשיג אותנו בקלות, לפי הנתונים הפיזיים שלהם כמובן. אבל הם נהנים מזה. סביר להניח שהם יחזרו, כן. יחזרו כדי לצוד אותנו. ובסופו של דבר, הם יצליחו."
הוא הפסיק לרגע וחזר לחשוב לכמה שניות.
אחרי זמן קצר הוא אמר בקול חלוש שבחלושים "מה עכשיו אתה שואל...?" הוא לקח כמה שניות "עכשיו הורגים אותם".
בלעתי רוק, אני לא הבנתי למה הוא מתכוון. המחשבה זיעזע אותי. אף אחד מאיתנו לא ידע באמת איך לעשות את זה, אני מתכוון איך להרוג אותם. הם היו פראיים, חסרי מעצורים, היה להם רעל בעיניים ושום דבר, ואני מתכוון שום דבר, לא עמד למנוע מהם מלקרוע את האיברים שלו ממקומם. זה רק אנחנו לזכות עצמנו כאן.
שתיקה ארוכה... כל אחד עיכל לבדו את המצב, וחשב על איך לבצע את המעשה... אני לפחות מקווה שהוא חשב, כי אני לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מהמשפט של בנג'מין שהתנגן לי בראש הלוך ושוב.

לא אמרנו אחד לשני מילה, אבל התחלנו בתיאום פשוט להקים מחסה. השענו כמה ענפי דקל גדולים על מדף סלע בולט בקרבת הנחל, וכך אטמנו אותו, רק בשביל לחסום את הרוח הקרה. התיישבנו בפנים ונשענו אחורה על הסלע, כל אחד פשוט מביט לתקרה. אחרי זמן ממושך של בהיה למעלה, בנג'מין גלגל את ראשו אליי והניח עליי את מבטו, התסכלתי עליו גם, הוא התחיל להנהן באיטיות תוך כדי שהוא מביט בי ולאחר מכן אמר את המילים הראשונות מזה כמה שעות.
"יש לי רעיון".

-----------------------------------------------------------------------------

נכנסנו לתוך המערה במהירות עם הגופה המנוקזת בידינו, זיעה קרה כיסתה את פניי מרוב לחץ וגועל, זרקנו את הגופה על הרצפה ומיד ריח של ריקבון אפף את המערה בנוסף לדם, התחלנו לחפור את הבור העמוק ברצפה, התעלמתי מכל הסיטואציה שבה אני נמצא וחפרתי כאילו שחיי תלויים בזה, בעיקר לאור העובדה שחיי תלויים בזה. לא עיניין אותי כלום מלבד לסיים עם זה. חפרנו את הבור ללא הפסקות עד שבנג'מין היה מרוצה מהעומק. ולאחר מכן כיסינו את פתח הבור בענפי דקל, למרות שבתוך המערה היה חושך מצרים, בעיקר בגלל הלילה האין סופי הזה שאנחנו נמצאים בו...
נעמדנו אחד מול השני, בנג'מין פתח את בקבוק הוודקה ואמר בנחישות:
"בוא נעשה את זה".
ירח לבן לפני 11 שנים ו-5 חודשים
נייה-

נענעתי את ראשי בשלילה. אין לה מוסג איך להניף חרב.
לקחתי ממנה את סרביה והלכתי בראש.
"מאחוריכם" אמה איה בלחישה
"כמה יש?" שאלה אליזבת'
"שבעה" השבתי וחיקיתי שהם יתרחקו קצת.
צעדתי קדימה והנפתי את סרביה בקשת רחבה, הם זינקו אחורה אך אחד שלא היה מהיר דיו נחתך בחזה. החתך היה די גדול והוא שאג בכעס, כמו אריה או טיגריס.
התקדמתי צעד והנפתי את חרבי שוב לכיוון אותו איש-פרא שנחתך מחרבי אך הוא חסם עם פטיש אבן.
עור איש-פרא זינק עליי מאחור אך זזתי והנחתתי עליו את חרבי, הוא מת.
שמעתי רעש מאחוריי ואז חבטה ולידי נחת אחד מאנשי-הפרא האלו.
איר-הפרא שהרגע הרגתי פתאום התחיל להפוך לאריה.
קרתתי לו את הראש במהירות ופתחתי בריצה לכיוון היער.
כמה מהם החלו לרדוף אחריי אך לא היה לי אכפת עכשיו, פשוט רצתי במהירות הכי גבוהה שהצלחתי להגיע עליה.
עשיתי עיקוף גדול וראיתי נחל ארוך ורדוד. אני יכולה לנסות לשחות אבל לא אסתכן בזה שאאבד את החרב. המשכתי לרוץ מעט לאורך הנהר עד שמצאתי פרצה בחומות העצים ונכנסתי לשם בלי היסוס.
אחרי רגע מצאתי את עצמי מחליקה במורדו של מדרון. קפצתי בניסיון עלוב להתחמק מגזע עץ שנפל, הצלחתי אך זה גרר אחריך גלגול במורד המדרון.
אחרי זמן של התגלגלות נתקלתי בעץ שנפל וזה קטע את ההתגלגלות שלי.
פלטתי אנחת כאב ופשוט שכבתי דוממת. פקחתי בזהירות עין אחת ולא ראיתי אותם, הם כנראה חזרו לשאר החבורה.
קמתי בזהירות וחיפשתי אחר סרביה.
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
9 במאי. 12:10.

הקרח נעלם כלא היה.
עכשיו נעים וחמים על האי, הוא אי טרופי רגיל.
בגלל שהיום שישי, יש אנשים שעסוקים בהכנות לשבת ויש כאלה ששומרים שבת, זה יהיה פרק מנוחה.
תנוחו, תכירו אחד את השני, תנסו למצוא רעיונות איך לצאת מהאי או תשתזפו ותשחו עם דולפינים. ^_^
פרק חופשי.:)

הפרק הבא יהיה בצאת שבת.
ועד אז, שכל אחד ישלח לי בהודעה משהו שהוא רוצה לקבל על האי (נשק, אוכל, תרופות), אל תדאגו, תצטרכו לשלם בעדם מחיר כלשהו.

אבל בנתיים, קחו חופשה. D:
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
קייט! תתעוררי! הבית עולה בלהבות! שכחת לכבות את הגז!
לעזאזל, היא לא מתעוררת. אד, אולי כדאי-
כבר אמרתי שזה אדוארד! למען השם! ותעזרי לי כבר להעיר אותה!
מה לעשות? אני כבר צורחת בכל הכוח!
שמתי לב.

מתי זה ייפסק? אני מתכרבלת במיטה ו-
זאת לא המיטה שלי.
אני פוקחת עיניים ונזכרת. אני לא בדירה בניו יורק, וגם לא במלון ששילמתי עליו מראש.
המטוס התרסק על אי בודד משובץ בפרחי סם הרדמה, ואני נתקעתי עם נערת תיכון שהטיסה את המטוס הפרטי שלה, ובמקרה התרסקה גם היא פה.
צירוף מקרים?
אני תוהה אם סטינו בדרכנו ועברנו דרך משולש ברמודה. שם קורים כל הדברים המוזרים האלה.
ממש לא מתחשק לי לבלות עוד יום באי הפרחים המרדימים. וגם לא יער הקרח נשמע ממש מזמין, למרות שהוא עדיף על צבא של חרקים מוצצי דם.
מה יהיה היום? ביגפוט יבוא לבקר, ואולי יטי ירגיש בבית באי טרופי שקפא?
עכשיו אני לא אופתע אם פסנתר ייפול עלי מהשמיים.

בעוד שלוש, שתיים, אחת.....
תשתקי! פשוט תשתקי!

למזלי, שום פסנתר לא בדרכו למחוץ אותי. אני מתיישבת ולוגמת מים מהבקבוק שבידי.

ישנת עם בקבוק ביד? ברצינות?

אני מתעלמת ממנו. הוא לא אמיתי. זה רק הראש שלי שמחליט שחברת נערה רדומה לא מספיקה לי, אז הוא פשוט פיתח דמויות נוספות. זה הכל.
אני שולפת את חפיסת השוקולד, מתעלמת מהאזהרות של אדוארד שאלה קלוריות מיותרות, ונוגסת בעונג בקובייה הכהה. שילכו להזדרגג (החור שברעש{!!}) כל האידיוטים שאמרו ששוקולד זה הדבר האחרון שהם יביאו לאי בודד.
ירח לבן לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כאב ראש איום תקף אותי בזמן שפקחתי את עיני לאט. נאנחתי וגיששתי אחר התרופה שלי להקלת הכאב הזה אך לא מצאתי. מצאתי רק מטוס מרוסק וכל מי שנמצא בו מת. חוץ ממשהי עם שער שחור ככה כמוני ועור חיוור.
היא עצמה עיניים בחוזקה ומלמלה מילים שהיו כנראה בצרפתית.
ניערתי אותה בחוזקה כמה פעמים אך היא לא קמה.
שחררתי אותה מחגורת הבטיחות וסקרתי את החלק הזה של המטוס. כל האנשים היו מתים, גם הטייס. חוץ משתינו.
מצאתי בגדים שלא היו מלוכלכים בדם ובחנתי אותם. הם יהיו קטנים עליי. בזה אין ספק.
קיללתי בשקט את הגובה שלי ונראה שהנערה כבר קמה ועקבה אחריי בעיניה.
"מי את?" שאלה בקול תשוש.
"נייה" אמרתי בסתמיות. היא יכולה להיות בעלת ברית במקום כמו זה.
"ולך?" שאלתי והתיישבתי לידה.
"איה" ענתה
"את זוכרת מה קרה כאן?" שאלתי ולפתע כל העייפות נעלמו מפניה והיא קמה. לפתע ראיתי שזרועה מדממת כמו גם רגלה.
"המטוס התרסק," ענתה בקול סתמי, כאילו שהיא מדברת על עניין שמה בכך. "אבל אנחנו לא הולכות למות!" היא הכריזה.
הרמתי גבה בספקנות והיא משכה בכתפיה והלכה לתא הטייס. שמעתי קול חבטה עמום של מתכת על מתכת וחריקה שאמרה שדלת מתכת נפתחה.
לאחר כמה דקות היא יצאה כשתיק עזרה ראשונה בידה בתנועת ניצחון.
"בסדר, מה עוד?" שאלתי בשיעמום. היא חשבה רגע ואז:
"בגדים, שלך מלאים בדם" ואחרי שהיא ראתה את בגדיה היא מלמלה משהו על זה שהיה יותר נוח עם החולצה לא הייתה קרועה בכתף והמכנס לא מוכתם בדם.
ירידה מהמטוס התגלתה כמשימה קשה. היינו בגובה של בערך 15 מטר מהקרקע.
"ומה נעשה עכשיו?" שאלתי אותה ונשענתי על המשקוף של הדלת.
"הצילו! הצילו טיפשים ארורים! אתם לא שומעים?" צעקה איה בכל כוחה ואני חייבת לומר שהתרשמתי. הקריאה הדהדה בכל החלק הקרוב של האי.
"ועכשיו?" שאלתי כשמה שרציתי זה לישון קצת אבל לא. הייתי חייבת להעיר דווקא את האדם הכי פעלתני בכל המטוס!
"היא בחנה אותי לכמה שניות ואז אמרה. "את תישני ואני אשיג את הטוב ביותר מהמצב העגום הזה."
הנהנתי. ארגנתי לי מקום נוח(ולא מטונף מידי) לישון וישנתי.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
בזמן ש.. נו, איך קוראים לה? נייה! בזמן שהיא ישנה לקחתי את הערכה של העזרה הראשונה וחבשתי את פצעיי, לךמרות שתחושת הכאב די מעומעמת כרגה.
בדקתי אותה בזריזות אך נראה שהיא יצאה בלי הרבה פציעות. רק כמה סריטות וזהו.
אבל נראה שהיא ממש עייפה.
קמתי והבטתי רגע לאחור, היא ממש גבוהה. איך אני אצליח למצוא לה בגדים?
נו טוב, כנראה יהיה משהו במזוודות. עם אני אצליח למצוא חבל.
אחרי חיפוש מהירא במטוס, מצאתי חבל. בחנתי אותו, הוא היה ארוך עבה. מושלם למטרה שלי!
הלכתי למה שהיה פעם דלת בביטחון וחיפשתי מקום כלשהו לקשור עליו את החבל אך היו רק המושבים ולא רציתי לבדוק בחיי כמה הם עמידים עכשיו.
בסופו של דבר, הייתי חייבת לקשור את החבל למושבים אז קשרתי כמה פעמים וקוויתי שהם חזקים יותר ממה שנראה לי.
תפסתי את החבל בחוזקה וירדתי בזהירות במורדו עד שהגעתי לקצה של המקום של המזוודות.
קפצתי לתוכו והתחלתי לחטט במזוודות כשראיתי כמה דמויות מתקדמות לכיוון המטוס המרוסק. נסוגתי מעט ולקחתי איתי את החבל כדי שלא יוכלו לעלות למטוס.
(עזרה?)
גרייס לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני לא מאמינה שהייתי אמורה להיות בלונדון כבר עכשיו! אבל במקום זה, אני נמצאת על אי נטוש. המטוס שלי התרסק בלב ים ולכן הייתי חייבת לשחות אל החוף. התחבאתי במטוס מרוסק אחר (מסתבר שהמטוס שלי הוא לא היחיד שהתרסק פה). חשבתי שלפחות אמצא מקום לינה ואכן, אני נרדמת מיד.
אני מתעוררת בצרחות. היא התקרבה אליי, ראיתי שהיא אוחזת בחבל. מאיפה היא השיגה אותו? מה היא תעשה? האם היא תהרוג אותי? אני לא יודעת. היא שאלה מי אני? עניתי לה: "אני אליזבת'. גם המטוס שלי התרסק כאן. פני לשלום, אני לא מתכוונת לפגוע בך." היא היססה, אך לבסוף אמרה: "בסדר. אני איה והנערה שכרגע התעוררה היא נייה. הדבר שגרם לך לישון הוא פרחים מיוחדים המלאים בסם הרדמה, הם נפוצים מאוד באי הזה". "טוב" אמרתי. "עדיף שאלך ולא אטריד אתכן". "אוקיי" אמרה איה.
המשכתי ללכת לעבר היער הטרופי. מצאתי מערה קטנה ליד העץ, שם נרדמתי.
POLLO לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התיישבתי בבהלה במקום, התנשפתי.
כול כך לא בא לי לחזור לכאן. אני רוצה להישאר ישן לנצח. אבל כול עוד יש לי סיכוי לצאת מהמקום הזה, אני חייב להיאבק עליו.
דילגתי מעל ליליאן ופייבן, ויצאתי לאור הירח. האי היה מלא לחות, ורוח חמימה נשבה על פני.
לא היה שום זכר לקרח. הרגשתי הקלה, קטנה. לפחות ככה תהיה לי שוב נגישות לאוכל.
אספתי עשרות אגוזים, מהמקום הקבוע. אם לא קרה לי כלום מהם, כנראה שהם לא מזיקים.
אכלתי כמה מהם, לא שזה ממש השביע, והשארתי את השאר במערה.
טיפות מים נשארו על העלים. לגמתי אותן, קיוויתי שזה יספק. כמובן שזה לא סיפק אותי.
הפצעים מהעלוקות כבר החלו להתרפא, והתחלתי להרגיש קצת יותר יציב, מאז ההתרסקות.
התיישבתי על החוף, והרגשתי את הקצף מלטף אותי. ציירתי כול מיני סמלים על החול עם המקל הגדול והחד שמצאתי לא מזמן.
"SOS" נכתב באותיות ענקיות. קיוויתי שזה יעזור, אבל פשוט הרגשתי כמו בן אדם נואש מהסרטים.
נאנחתי וחזרתי למערה, לנסות להעיר את ליליאן או פייבן, אפילו שזה לא הזמן הכי מתאים.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"רגע!" קראתי לאליזבת' והיא הסתבבה.
"אני חושבת שכדי שננסה לשרוד כולנו יחד. יש יותר סיכוי לשרוד השלישייה ולא בזוג ו ביחיד." אמרתי לה. אני באמת לא רוצה לנסות לשרוד כשנייה היא מקור השיחה היחידי שלי.
"וחוץ מזה," הוספתי לפניי שהספיקה להגיד משהו. "יש פה מלא מזוודות. כדי ניקח דברים חיוניים לפני שמישהו אחר יקח."
אקו לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(מי יכול לדבר עם הדמות שלי או משהו?)
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(אני חושב שאפשר שתצטרפי אלינו, אולי אל לוחמת אם היא תסכים. *מנדב אנשים כי לא אכפת לי מה הם יגידו גם אם הם יהרגו אותי אח"כ*)
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(*הורגת את ארגו* סתם, לי אין בעיה לדבר איתך אקו.
ומתי? ואיפה? אני יכולה לנטוש את ג'זלין *מבט מרושע* או שנבוא ביחד. אם חצויה תחליט להתעורר מתישהו! *רמז*)
גרייס לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"טוב," אמרתי "ממילא אין לי ברירה". ידעתי שזה לא נכון, איך אני יכולה לסמוך עליה? אבל הסכמתי. מצאנו בגדים, שוקולדים ותכשיטים. לא משהו מיוחד. הצעתי שאחזור לתוך היער כדי להביא אוכל, מצאתי שם כמה בננות. האמת שהרגשתי קצת דז'ה-וו, מוזר. חזרתי למטוס ואכלנו אותם בהנאה!
גרייס לפני 11 שנים ו-5 חודשים
מישהו רוצה בננה ספליט? :)
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כשאני מתעוררת אני יכולה להרגיש את השרירים שלי חורקים במחאה. הם בטוח מקללים אותי כרגע.
ישנתי הרבבה זמן. אולי אפילו כמה ימים.
המחשבה הזו מקפיצה אותי מיד ממיטת העץ המאולתרת שלי. ה..דבר-הזה-שאמור-להיות-מיטה ריסק לי את הגב. כבר עדיף היה לישון על רצפת המערה הקפואה.
כשרגליי היחפות (כבר מזמן בעטתי ממני את הנעליים הלוחצות האלה. לעזאזל, הן היו יקרות) נוגעות ברצפת המערה, אני לא חשה שום קור. הרצפה אפילו לא מחליקה.
אני מתכופפת במהירות כזו אל הרצפה, שאני כמעט דופקת את הסנטר שלי בה. אני נוגעת, מרחרחת ובחונת את רצפת המערה. אין אפילו שריד אחד לקרח שכיסה את הכל כשישנתי. מוזר.
טוב, בטח לא מוזר כמו המראה שלי משתטחת בבהלה על הרצפה ללא סיבה מוסברת לעין.
הבחור עדיין לא התעורר. מצד שני, הוא גם לא הסריח. כלומר, לא יותר מבני אדם רגילים שהיו שוהים באי מטורף כזה במשך כמה ימים.
אם הוא בחיים שידאג לעצמו, אני חושבת בזלזול, ופונה לצרור הדג שלי. אני אוכלת את שאריות הדג, אם כי הצמחים המוזרים לא שינו את טעמו בהרבה. הקרח שהיה בפנים כבר הפך למים. אני מצליחה לשתות חלק מהם, אבל יש להם טעם של דג.
יאק.
אני כמעט מצטערת שאין לי סיר. בא לי מרק. הייתי יכולה להכין מרק עם הירקות ועצמות הדג.
אחרי מאבק נוסף בלדרמן, אני מצליחה לשלוף סכין ידידותית יותר (עד כמה שסכין יכולה להיות ידידותית) מהמסור הקטן שכבר היה חצי פתוח. אני מנסה לחרות על קיר המערה, ומגלה שקירותיה רכים. אני חוצבת על הקיר הודעה:

בחור שאין לי מושג מה שמו,
שלום.
אני די הצלתי אותך, אז אל תיקח כלום חוץ מהצמחים המוזרים.
הם אכילים, אל דאגה.
אם תמצא אחרים, הבא אותם לכאן.
תודה, ברנדה.

אומנם השורות עקומות והאותיות מעוותות, אבל הוא ייאלץ להסתדר.
ואם הוא דיסלקט?
לא אכפת לי. לא בזבזתי זמן כדי לחצוב את ההודעה הזו כדי לגלות שהוא דיסלקט\עיוור\קלאסטרופובי\נשר מבית ספר בכיתה ג'.
אני יוצאת החוצה, כדי למצוא אוכל. ואחרים.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"נייה, קומי!" אמרתי לה וניערתי את כתפה. היא קמה במהירות והספקתי לעוף אחורה לפני שהיא הספיקה לתת לי אגרוף מידה שנייה.
"סליחה," אמרה בעייפות. "איסטינגט."
"תזהרי, יש לנו בננות." אמרתי
"אני שונאת בננות!" אמרה. "יש לי אוכל רגיל בתיק. אי אפשר לסמוך על חדרי אוכל."
"איזה אוכל?" שאלתי והיא חייכה.
"טונה." אמרה ופקחה את עיניה ולשם שינוי עיניה היו נמרצות וחיות.
"הלכתי להביא!" היא החריזה וקפצה מאיפה שהיתה הדלת.
אליזבת' פלטה צרחה לא הרצונית אך ראיתי את החבל נמתח וחייכתי לעצמי, היא בכלל ישנה כל הזמן הזה? התהיתי לעצמי.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(כותבים אינסטינקט, לפי מיטב ידיעתי)
מצאתי עוד כמה צמחים מטפסים סביב קירות המערה. קלעתי אותם למעיין אריג-רשת. אני לא בטוחה בדיוק מה זה. סביר להניח שזה דומה יותר למאסטר יודה מאשר לרשת דייג.
אז אני ומאסטר יודה הלכנו ליד הנחל עד למפל הקטן. רציתי להמשיך לאגם, אבל משהו במאסטר יודה גרם לי לעצור.
במהלך ההליכה הקצרה לצד הנחל ראיתי שפריצים קטנים. אם אלו דגים, אני יכולה פשוט לסדר את הרשת במפל, והם ייפלו פנימה.
אני מצליחה איכשהוא להחזיק את מאסטר יודה בזוית מתאימה. כשאני מרגישים שהידיים שלי עומדות לנשור ומאסטר יודה ועמד לעבור לצד האפל אני מרגישה תנועה אצל מאסטר יודה.
דג!
אני סוגרת את מאסטר יודה וחוזרת למערה. היתרון של מעטה הקרח והיעלמותו הוא שהוא השאיר את המערה נקייה דיה. אני מנקה את הדג, אוספת את איבריו הלא-אכילים והלא-רצויים-לאכילה בתוך עלי צרור הדג הקודם שלי. אני טומנת את האיברים עטופי העלים באדמה במרחק מה מהמערה.
כיוון שאכלתי דג בצהריים אני לא רעבה ממש. אבל אני גם לא עומדת לזרוק את הדג.
אני מביטה במאסטר יודה. הוא מביט אליי.
'שהכוח יהיה איתך' הוא אומר בקול רציני.
אני מנידה את ראשי, מנסה לסלק את ההזיה הזו מראשי. האי הזה ממש משפיע עליי.
אני מוצאת סלע, באגם. אני מרימה אותו בזהירות, מצפה למצוא שם חרק. ואני אכן מוצאת, נדל ארסי.
אני ממהרת למחוץ אותו בעזרת הסלע. כשאני מרימה את הסלע בשנית, אני לא מביטה על הנדל המחוץ והמרוטש. אני מניחה את קצוותיו של מאסטר יודה מתחת לסלע ואת שאריתו של המאסטר הירקרק, בתוכה הדג, בתוך המים. המים ימנעו מהדג להתקלקל, אני מקווה, ומשקל הסלע ימנע ממאסטר יודה ליפול ולשקוע באגם.
אני מקווה.
Life Angel לפני 11 שנים ו-5 חודשים
מצטער על האיחור.

התעוררתי ללא כאבים בידיים או בגוף בכלל הסתכלתי סביבי וראיתי שאני כבר לא בעץ שלי אלא נמצא במערה מה קרה? שאלתי את עצמי אני זוכר רק שהתעלפתי מכאבים ולא יותר מזה קמתי על רגלי הגיע הזמן למצוא אוכל ושתייה הסתכלתי שוב סביבי כדי לראות עם יש עוד מי שהוא במערה אבל הדבר היחידי שראיתי היה הודעה על הקיר של המערה בהודעה היה כתוב:

בחור שאין לי מושג מה שמו,
שלום.
אני די הצלתי אותך, אז אל תיקח כלום חוץ מהצמחים המוזרים.
הם אכילים, אל דאגה.
אם תמצא אחרים, הבא אותם לכאן.
אני יוצאת החוצה, כדי למצוא אוכל. ואחרים.
תודה, ברנדה.


טוב אז ככל הנראה יש מי שהוא שגר במערה הזו למען האמת שמחתי שאני לא לבד באי לא הייתי שורד דקה אחת לבד אני רגיל שמבאים לי אוכל שעושים הכל בשבילי אבל ככל הנראה החברה פה לא יעשו את זה טוב נו אסתדר איך שהו אם אני אמצא אחרים אני צריך להביא אותם לפה אם אני בכלל אמצא מי שהוא האי הזה ענק למצוא פה בנאדם זה סיכוי של 1 מתוך100 השם שהיה כתוב בסוף הודעה היה שם של בת פתאום הבנתי שבחורה הצילה אותי או אלוקים אי זה בושות אם אבא שלי אדע על זה אם אני בכלל אזכה לראות אותו אין לי זמן למחשבות כאלו עלי ללכת למצוא אחרים אוכל ושתייה על הדרך.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(לא כתבתי בהודעה שאני הולכת למצוא אוכל ואחרים, אגב)
אחרי שמצאתי דרך לשימור הדג, החלטתי לטפס על עץ. לחפש עשן מדורה, או לראות באופן כללי את הצורה שלי האי.
(אה..לינה, איך האי נראה? כאילו, גיאוגרפית בערך..?)
Life Angel לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(סורי אבל זה היה יותר הגיוני)
shadowalker לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הצטרפתי D:
יום שבת, 2014\05\09, 16:05
ראיין-
פלטתי אנחה קטנה כשהתעוררתי ופתחתי את עיני באיטיות, השמש סינוורה ישר בעיני ושיפשפתי אותם בכדי להתרגל לאור הצורב. ראיתי בטשטוש חוף ים ושמעתי קולות נעימים של גלים נשברים על חוף, רגע, מה? חוף? פתחתי את עיני במהירות וזינקתי על הרגליים והבטתי סביבי במהירות, מסובב את הראש לכל הצדדים.
"מה לעזעזל? איפה אני? מה קורה פה?!" לחשתי לעצמי בלחץ תוך כדי סריקת האזור. "איפה הסירה שלי???" חשבתי.
רצתי בלחץ לאורך החוף הטרופי. לפתע, בתוך שנייה, הכתה בי ההרגשה של נשימתי היבשה, הרוק הסמיך, והלחות שמיד גרמה לי להזיע "כמה זמן לא שתיתי?" חשבתי בראשי ואז ראיתי את זה מלפני, נפלתי על הברכיים, פעור פה, לא מאמין למראה עיניי. שברי הסירה שלי נגררים על החול עם המים. הכל ברור. אני התרסקתי. אבל כלום לא ברור. כי אני פשוט לא מבין איך זה קרה.
"איך זה קרה לי? איך??? אני לא אצא מכאן! אני אמות עד שיבואו לחפש אותי! אני אמור להיות במסע ארוך! עד שיבינו שאני לא חוזר אני ירקב פה!" אני חושב דברים בסגנון שבמשך חצי שעה. אני פשוט העברתי סיטואציות נוראיות בראשי בכל הזמן הזה, וניסיתי להבין איך אני לא זוכר שום תקלה, שום התרסקות, שום דבר בעצם.
עד שלבסוף נזכרתי במה שאבא שלי תמיד אמר, כן, אני כל כך הערכתי את המשפט הזה, וזה הדבר היחיד שיחזיק אותי בחיים כאן.
תמיד, אבל תמיד לשמור על קור רוח.
לחץ ופאניקה יהרגו אותי כאן בשניות.
התחלתי להכנס לתוך היער, המקום היחיד שאני יכול למצוא אוכל ומים. הלכתי בלי הרבה לדעת לאן אני הולך, השתדלתי לעקוב אחרי הכיוון שיש טחב על הסלעים, כי זה הכיוון של מים מתוקים.
"הלחות כאן מטורפת" אמרתי ומחיתי את הזיעה מהמצח שלי, הרגשתי שאם אני לא שותה משהו בזמן הקרוב אני מתמוטט. הרמתי אבן מהרצפה והטחתי אותה חזק בקליפת אחד העצים מספר פעמים, ומצצתי מהסדק מעט מים, זה הרגיש טוב, אבל זה היה רגע קצר מאוד של הקלה כי הלחות סוחטת ממני כל טיפת נוזל.
המשכתי לכיוון המשוער של המים שכביכול אמורים להיות קיימים. "מזה הגודל של האי הזה?" אמרתי מופתע, הוא פשוט לא נגמר, או לפחות ככה זה מרגיש.
באיזשהו שלב אחרי הליכה שהרגישה כמו נצח החום פשוט הכניעה אותי. נפלתי לאדמה ונשענתי על איזה עץ. נשימתי היבשה נעשתה כבדה ומגושמת, אז פשוט ישבתי בשקט מוחלט, מקשיב לכלום.
כשהיה שקט טוטאלי הצלחתי לשמוע רחש חלוש שבא מאיזשהו כיוון. הקשבתי בריכוז במשך דקה שלמה, זה נשמע כמו... כמו... זרימה! מיד קמתי על רגלי ורצתי לכיוון המקום, הקול התחזק והתחזק עד שכבר ממש הייתי בטוח שזו זרימת מים, פילסתי את דרכי בין שיחים עבים שנלחמו על המקום להיות בקרבת המים, ובאמת, מאחורי השיחים, עבר יובל דקיק, רדוד ביותר ומפותל, עם זרימה חלושה וצלולה שמנעימה את האוזניים. התרגשתי ממש, כי חשתי תקווה, תקווה שאני אולי יסתדר ויום אחד יצא מכאן.
בחנתי את המים, הושטתי יד פנימה והוצאתי שבלול מים קטנטן, הם הסימן הכי מובהק ובטוח למים ראויים לשתייה. לגמתי לגימות ארוכות וממושכות ונהנתי מהצבע שחזר לי לפנים.
ואז נזכרתי... אוכל. זה עלול להיות בעיה.
חשבתי במהירות, פשפשתי בכיסי ומצאתי כמה קרסים קטנים וחוטי דיג דקים, שאני משתמש בהם בכלל בשביל לדוג דגי פיתיון. הייתי מאושר אך אם יש ביובל הקטן הזה דגים, הם יהיו קטנים מידי בשביל לנגוס בקרס, ומעבר לזה, אין לי מה לשים כפיתיון. חשבתי מהר ובמבוק גדול לכד את עיני. אני ינסה להכין מלכודת דגים, שלמדתי להכין באיזה שבט בתאילנד, הם היו מאסטרים בזה, ואני חשבתי שאני לא יזדקק לזה לעולם, אבל הנה אני כאן, ואני זקוק לזה יותר מכל. תלשתי את הבמבוק וחציתי אותו לשניים בעזרת אבן, קיבלתי שני חתיכות במבוק גדולות וחלולות, לקחתי חתיכה אחת ותקעתי אבן על השפה שלה במספר מקומות ופיצלתי אותה לכמה שבבים שמחוברים בתחתיתם, את כל הפיצולים קשרתי אחד לשני עם שרכים וצמחים מטפסים, וקצת מחוט הדיג שלי, הכנסתי את הבמבוק החלול לתוך האחד המפוצל וביחד קשרתי את זה לחתיכת במבוק החלולה השנייה (זה קצת לא ברור אז הנה סרטון:
https://www.youtube.com/watch?v=FMsEXPfkdW4 ) הרעיון היה שדגים יכנסו דרך הבמבוק החלול לתוך הבמבוק דמוי הרשת שנסגר בקצהו האחורי וילכדו שם. מיקמתי את המלכודת במרכז הנחל הקטנטן וחסמתי עם אבנים את מעבר המים מהצדדים, כך שכמעט כל המים מסוננים דרך המלכודת שהצבתי. הייתי מוטש מאוד אבל מרוצה. זה היה קשה, אבל זה אמור לעבוד. הלכתי לאיזו פינה מוצלת בקרבת הנחל והלכתי לנוח, בתקווה לארוחת בוקר...
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
קיללתי בשקט.
אני פשוט מתעבת לחות, אדי מים וכל אשליה אופטית שנגרמת מהם.
הייתי צריכה לדעת. אני מהאנשים שתמיד רואים פאטה מורגנה. ת-מיד. כל מיני עננות חול ים שמתעופפות באזור לא בדיוק עוזרות לי.
בעודי מתכננת לרדת מהעץ, אני חושבת על משהו.
איזו מטומטמת אני. הייתי יכולה פשוט להדליק אש עם הרבה עשן.
בדרכי חזרה למערה, אני נתקלת בבחור. מה-שמו. הוא נראה שמח לראות מישהו, כנראה הוא חושב שאני חלק מהאחרים שמסתובבים פה. "ש-" הוא מתחיל אבל אני קוטעת אותו. "אני ברנדה, ואני מצאתי דרך לאתר את האחרים." אמרתי במהירות, וחלפתי על פניו בדרכי למערה. הוא הלך אחריי מבולבל מעט.
אחרי כמה זמן אני מבינה מה הבעיה שלו. "בת כמה את?" הוא שואל, מתכופף תחת ענף שעמד לפגוע לו בפרצוף.
בחיים הרגילים שלי, הייתי אומרת שלא שואלים ליידי את גילה. אבל אין לי כוח להתחכמויות. אני רוצה לגייס את כל האחרים, ולצאת מכאן. "שלושים ושבע, למה?" אני עונה בלי להסתכל לאחור. כשאני מסיטה את הצמחים מדרכי אני גם תולשת אחדים מהם. אני חושבת שהוא מחייך. "אני מדמיין את אבא שלי שומע שבחורה כפולה ממני בגיל הצילה אותי." הוא אומר במעט מבוכה.
אני מגיעה למערה ונכנסת. לפני שהוא מספיק להיכנס, אני כבר בחוץ עם הזרדים שניסרתי מהמה-שאמור-להיות-מיטה שלי. הוא חוזר חזרה. "נשמע בחור נחמד." אני אומרת תוך כדי שאני מבעירה אש.
כבר ערב, ואורה של האש נעים וחם. אני מוציאה קרש אחד. "אני הולכת להביא דג. תישאר פה בינתיים." אני פוקדת והולכת לאגם, למקום בו השארתי את מאסטר יודה והדג.
'סוף סוף לחזור את.' הוא אומר בתוכחה.
'שתוק' אני חושבת, ושולפת אותו ממקומו מתחת לסלע. הדג עדיין שם, והוא נראה טרי. אני חוזרת אל המדורה.
כשאני יושבת לידה שוב וזורקת לתוך את הלפיד, אני מוצאת את מה-שמו בוהה באופק. אני מניחה שזה לא בגלל יופיו של הנוף, שכולל עצים חשוכים. אני מנענעת את מאסטר יודה והוא מוחה במחשבתי. "אוכל" אני אומרת באופטימיות, משפדת חלקים של הדג בזרדים מחודדים ומגישה לו אחד. הוא מחמם אותו על יד האש ואוכל בשקט.
כשאנחנו מסיימים, אני זורקת את העלים. בהתלה הוא מרים גבה במבט של 'את משוגעת, גברת?' אבל אז הוא רואה את העשן.
מי שנמצא ברדיוס של קילומטר בערך אמור לראות את אור המדורה ואת העשן הרב, להערכתי.
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
קמתי ולא שמעתי כלום ,אני מתכוונת כלום כלום !!!!
בהתחלה נבהלתי, ואז התחלתי להרגיע את עצמי , אני כבר אמצע דרך לתקשר עם אנשים , הרי אני יכולה ,לדבר השאלה היא אני אבין מה הם אומרים .
זה לא משנה לי עכשיו חשבתי , אני צריכה לשתות משהו כדי לא למות
לקחתי את הבקבוק שלי ופתחתי אותו והתחלתי לשתות ,שגמרתי חצי מהבקבוק נזכרתי שעד שאני לא מוצאת מקור מים נורמאלי , אני לא יכולה לגמור את כול המים שיש לי .
הסתכלתי סביבי ונזכרתי בפקחים הנחמדים שמרדימים את כולנו ונרדמתי. 
גולגולת הרעם לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"זאת מסיבת התה המטופשת ביותר שהייתי בה מימי!"
---------------------------------------------------
הספר בכריכה הרכה נפל לתחתית המושב.הושטתי את ידי כדי להרים אותו,אבל בדיוק אז הגיע טלטלה נוספת של המטוס.נצמדתי בחוזקה אל המושב,והספר החליק הלאה,עד שנעצר על ידי מגף חום ומשופשף,שמידותיו נראו כמו של כף רגל של פיל.בעליו של המגף הגדול במידותיו,מתח את גופו הגדול במידותיו,כראוי למגף שכזה,והביט בספר בשעמום.הוא היה גבר גבוה,ושרירי,עם עור בצבע פחם,שראסטות קצרות מעטרות את הראש שלו,והוא מקועקע בסימני קרטל.המראה המאיים הטיפוסי,שאף פעם לא הצלחתי להתרגל אליו.אני רגיל לעשות עסקים עם אנשי עסקים אלגנטים,אוליגרכים,שייחים,סנטור אחד או שניים,לא בריונים כאלה.חשבתי שכבר גמרתי איתם,עם החיילים הפשוטים,הפיונים.הושטתי יד לכיוון הספר,אבל הוא שלף מצ'טה גדולה מצד הכיסא שלו,ונעץ אותו בספר,ס"מ ספורים מהיד שלי.הוא חייך חיוך קר,והביט בכריכה השסועה,ואז דיבר בקול עמוק,עפוף מבטא פורטוגזי
"בעל זבוב?אתה מתעניין בחרקים,סניור?"
לא טרחתי אפילו להסתכל עליו,ואמרתי באדישות
"האמת שזה-"
הוא קם במהירות,ורכן מעלי
"אני יודע טוב מאוד על מה זה,זה סניור...לא ידעתי שאתה חובב ספרים כאלה...גם אנשים כמונו קוראים"
הוא נעץ בי מבט מאיים,וניקה את הציפורניים שלו בעזרת המצ'טה,ואז הוא זרק את הספר חזרה אליי.
"תהנה מהספר סניור"
הוא התקדם לעבר תא הטייס,וצעק כמה מילים בפורטוגזית לחברו.חוץ ממני,היו רק שניהם,וכמה תרנגולות בכלובים.אם לא מחשיבים את עשרה הקילו של המת' שארוז בבטחה.התקדמתי לכיוון השירותים,כשהמטוס הטלטל שוב.זה החלק שאני שונא.בדרך כלל אני טס במטוסי סילון של הקרטל,לא במטוס קל ומתפרק כמו זה.פתחתי את דלת השירותים,וטרקתי אותה.יצורים ברברים,זה מה שהם.אבל גם הם הכרחיים.תמיד צריך חיילים פשוטים.שטפתי את הידיים במהירות,וסגרתי את הברז.האור הפלורוסנטי שבוקע מהמנורה המטונפת התחיל להבהב.פתאום הרגשתי תחושת משיכה בבטני,כאילו מישהו תפס אותי עם קרס והוא מעלה אותי במעלה חכה.הרגע הבא עמד באוויר-ואז החלק הקדמי של המטוס התפרק
---------------------------------------------------
"אפשר שהבאר היתה עמוקה מאוד, או אולי היא נפלה לאט לאט, כך או כך היה לה המון זמן להביט סביבה בעוד היא נופלת ולשאול את עצמה מה יקרה בעוד רגע."
---------------------------------------------------
אורות מהבהבים,
צרחות משונות בפורטוגזית,
טלטלה מתמדת,
לחץ קורע באוזניים...
--------------------------------------------------
"אם אתה מביט לתהום לאורך זמן, התהום מביטה בך חזרה"
--------------------------------------------------
חושך.
חושך מוחשי,קטיפתי ועדין,
זמזום חלש באוזניים,
עדיין אותה תחושת נפילה נוראית...
--------------------------------------------------
כמה השתוקקה לצאת מאותו אולם אפל ולשוטט בין ערוגות הפרחים הזוהרים והמזרקות הקרירות, אבל לא יכלה אפילו להשחיל את ראשה מבעד לפתח; "וגם אם הראש היה עובר," חשבה אליס המסכנה, "הוא לא היה מועיל לי הרבה בלי הכתפיים."
--------------------------------------------------
תחושת הנפילה האינסופית פסקה.
אל החושך,פורצים שביבי אור.
שביבי האור מתרחבים,ויוצרים סדקים רבים ודקים באפלה.
תמונה מהבהבת ולא יציבה מתחילה להופיע.
אל האפלה מתחילים לפרוץ צבעים עזים,שיוצרים צללים מוזרים...
-------------------------------------------------
"אלוהים! כמה הכל מוזר היום! מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!"
-------------------------------------------------
העיניים שלי נפקחו בבבת אחת.התעוררתי מתוך תרדמת דמדומים בין ההכרה לחוסר ההכרה.הבהלה זרמה לוורידים שלי בכוח,ופעמה בתוכי.התנשפתי פעם אחת בחוזקה,רק כדי לבדוק שאני עדיין יכול לנשום.
עיניי סקרו את השמיים הכחולים וחסרי העננים,ואז עברו במהירות מצד לצד,כשאני קולט תמונות בחטף:חולות לבנים,צמחיה ירוקה.הרגשתי שאני שוכב על משטח חם,ומחוספס.שכבתי שם כמה דקות,מחזיר לעצמי את החושים,בודק כל פעם אחד.המעבר המהיר בין חושך מוחלט לצבעים עזים סינוור אותי,וגרם לי לכאב ראש.בשמיעה שלי היה זמזום חזק,שהפריע לי,אבל לא יכולתי לעשות כלום לגבי זה.
הרחתי ריח ים חזק.פלטתי אנחה קלושה שבקלושות.
לבסוף הנעתי את איברי בזהירות.למרבה הפלא,הם לא נפגעו!
היד שלי גלשה על מה שהרגיש כמו סלע מחוספס,ונגעה במשהו קר ונוזלי.הרגשתי כאילו זרם חשמל עובר בי,והבטתי מעבר לכתפי.מסביבי היה אוקיינוס ירקרק.לבסוף לא הצלחתי לעצור את עצמי,ורכנתי לצד,כדי להקיא.פתאום הרגשתי כאב חד בזרוע,ולפני שהבנתי מה קורה,החלקתי לתוך המים.
העולם התקדר בבת אחת,ועטף אותי קור משתק.הסביבה המימית הפתאומית גרמה לי לנופף בידי,ולהלחץ מהמהירות שבה אני שוקע.ואז,פסקתי להלחם,והגוף שלי נרגע בבת אחת.הבטתי בבועות האוויר שנוצרו במים,ובשברי השמש שנוצצים על פני המים.באצות שמסביבי.
רגע?מה אני עושה?
פתאום חלה בי ההבנה המחודשת שאני עומד לטבוע.
אבל הפעם לא נלחצתי.אני בן אדם מעשי.
התחלתי לעלות לפני השטח,כשהמים מסביבי מתבהרים יותר יותר.
פרצתי מהמים,ונאחזתי בסלע.עליתי עליו בפרץ אנרגיה מחודש,התנשפתי,ולאט לאט התחלתי לעמוד.
הראש שלי פעם,אבל הצלחתי לעמוד.הבטתי סביבי לשניה,ואז הרכנתי את הראש,והקאתי.הזדקפתי שוב.
בחנתי את הרקע אחת ולתמיד:כפי שזה נראה,אני נמצא על קבוצת סלעים שמזדקרת מהים.
במרחק בערך 30 מטר,נמצאת רצועת יבשה טרופית.על החולות הלבנים,נמצאים שברי המטוס הנותרים,שם נמצא הסיכוי שלי היחיד שלי לשרוד.אספקה.הבטתי למים הבהירים.הם לא עמוקים במיוחד.זה נראה כמו שונית.
לקחתי רגע,ואז הורדתי את הנעליים שלי,שבאופן מוזר נשארו עלי,והתכוננתי לשחיה.אחרי הכל,כמו שאמרתי,אני בן אדם מעשי.לקחתי צעד אחורה,וקפצתי למים הקרים...
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
8 במאי. 05:45 לפנות בוקר.
(למה לעזאזל אני ערה עכשיו? ויורד גשם בחוץ... אני צריכה לקום עוד חצי שעה לעבודה. >.<)

הבוקר היה קר, השמש עדיין לא זרחה.
העלוקות נעלמו ונותרו רק הפצעים שלכם.
אתם רעבים וצמאים, ועוד יומיים אתם תמותו מרעב.
מטוסים נוספים לא התרסקו עדיין על האי (האמ אנשים שלא הגיבו בכלל האמ), אבל כל שרידי המטוסים, הציוד שנותר במטוסים, נעלם כלא היה (חוזרת בשביל אנשים מסויימים.)

העצים מכוסים בשכבה דקה של קרח שמתגבשת ככל שהזמן עובר, והחול מלא בגבישי קרח קטנים שגדלים משעה לשעה, והים מסביב מתכסה בשכבה דקה של קרח אשר מתעבה מרגע לרגע.
הרוח נשארת כרגיל, אבל האי מתחיל לאט לאט, באופן מוזר, לקפוא.

על החול, במקום ממש גלוי, תקועה חכת דייג ישנה.
על חכת הדייג נעוץ ראשו של פאקינג (זשל"ב בחר את שם הדמות, תלונות אליו), שיערו הג'ינג'י ופניו מוכתמים בדם ושאר גופו לא נראה בשום מקום.

חצויה-שמעת זימזום חרקים חזק בתוך אוזנייך, ואז הכל השתתק.
מצטערת להודיע, איבדת את שמיעתך.
(עברת על חוק 8 או שפשוט לא ראית בחייך נמר ואת האופן בו הוא רץ או טורף ולא זרקת את כל הציוד כשביקשתי ממך בהודעה).

בהצלחה ותנסו לא לקפוא למוות. ^_^
אם בא לכם, כדי לקדם את העלילה ההזויה שהכנתי, תנסו לחקור מה גורם לתופעות הלא מוסברות, יש לכם אי שלם, איפה חוש הסקרנות שלכם?
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
שחכתי לומר- האנשים שישנו במשך כל השביעי במאי, כלומר כאלה שלא הגיבו לפרק הקודם, פצועים ברמה חמורה יותר מאשר אלו שכן התעוררו.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הי! סיכמנו שאני אהיה זומבי ואני יאיים על חיי המשתתפים באי! מה ראש? אני לא רוצה להיות ראש! אם כבר ראש מהלך...
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כי לפני יום הפצצת אותנו בגל של עלוקות. גועל מעלוקות קודם לסקרנות.
--------
כשקמתי, הכל קפא. משום מה, לא הרגשתי קור מיוחד. ודאי לא קור של שלג או ברד. כשיצאתי מהמחסה שלי קפאתי באמת. לא יכולתיללצרוח .
היה שם ראש ג'ינג'י.משופד על חכה.
אחרי כמה דקות של ביתה המומה הרשיתי לעצמי לצרוח.
נו, אולי לפחות יבואו עוד אנשים.
החלטתי לממש את התכניות שלי מיום קודם, השבעה במאי, אם אני זוכרת נכון. תפסתי בקרע בגרביונים ומשכתי אותו עד שהיו לי רצועות דקות וארוכות. קשרתי בעזרת שתיים מהן את הענפים הגדולים.
זאבה~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(עדיין אפשר להצטרף?)
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי בפתאומיות וסקרתי את סביבתי יתכן ועבר שבוע, יתכן ועבר לילה אחד בסך הכול, אין לי דרך לבדוק, לא האמנתי לשעון בפלאפון שלי. אבל אם יש שעון, אולי אוכל ללכת לפיו בכל זאת. הרי השעון מצביע על השעה אחת עשרה, והאור שבחוץ מתאים. מתאים בהכול, מלבד בקרח שכיסה הכול סביבי. לא היה לי קר, אבל הקרח נראה אמיתי למדיי. הנירה עוד לא התעוררה, ודאגתי לשלומה, ולשלומי. לא היו לי מים או אוכל. אני חייב למצוא מעט משני אלו ומהר. בעצם... קרח = מים. גם ככה אין לי מים אחרים, אז עדיף לחטוף זיהום ולמות מאשר לגווע באיטיות. לקחתי אבן שמצאתי במערה ושברתי מספר גושים של קרח. חיפשתי מקום לאכסן אותם, ומצאתי מעין חור בקיר המערה שיספיק בקושי לאחד הגושים. החלטתי לחתוך מעט מהברזנט שתליתי בכניסה, ולשם כך הייתי זקוק למשהו חד. משהו חד כמו... כמו להב של מכשיר גילוח ! חיפשתי מעט בשלושת המזוודות שלקחתי ומצאתי באחת מהן תיק רחצה עם משחת שיניים, מברשת ומכשיר גילוח. הוצאתי את המכשיר וחתכתי חלק מהברזנט בצורת ריבוע, והנחתי אותו על ארבע אבנים, אבן בכל פינה, ואז עוד אבנים מעל כך שהברזנט נשאר במקומו ושקע נוצר במרכזו
ובו הנחתי את הגושים.
כעת אני צריך אוכל. יצאתי מהמערה, תוהה לגבי פשר מזג האוויר המוזר, והתקדמתי לעבר החוף. פתאום שמעתי צרחה, נכנסתי אל תוך הג'ונגל ונעתי במקביל לקו החוף עד שראיתי דמות עומדת על החוף ומביטה על מין מוט ארוך ומעוקל שבסופו התנוסס גוש שחור ומעט כתום, שכשהתקרבתי התברר כ... ראש כרות. החנקתי צעקה, והבטתי על האישה שצרחה. לא רציתי להתקרב אליה, שמא היא קניבלית או משהו דומה, אז צעקתי אליה מן הג'ונגל. "את מבינה את מה שאני אומר ?" היא הביטה אליי בבהלה, והנהנה. התקרבתי אליה, ובחנתי מקרוב את הראש הג'ינג'י הכרות. מסתבר שהמוט היה חכה. ידעתי שאזדקק לחכה, אך פחדתי מעט לגעת בראש. בסופו של דבר הוצאתי את החכה, שהייתה כבדה ממשקלו של הראש, ובעטתי בראש כך שעף אל הים, או לפחות אל הקרח שכיסה את הים. האישה הביטה במעשה בגועל, והסברתי לה שזה בגלל שהחכה חשובה להישרדות. "הוט כבר מת, ואני לא ממש רוצה לדעת מה הרג אותה או מה הביא את החכה לפה, אבל צריך לשרוד בכל זרת, וכיוון שהבחור כבר מת, אין מה לעשות בקשר אליו." סימנתי לה בידי לבוא אחריי, אך היא הנידה בראשה לשלילה. תיארתי לעצמי שהיא מפחדת, והבנתי אותה. התרחקתי משם, נע לכיוון המערה, ותהיתי מה לעזאזל הולך על האי הזה. הנחתי את החכה על קיר המערה מבפנים, וזחלתי אל הגושים של הקרח כדי לבדוק אם משהו השתנה, אך באמצע נפלתי ונרדמתי, והבנתי סופית - הפרחים נאדומים נקטנים האלו מסוכנים.
POLLO לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי. אני אפילו לא יודע למה. פשוט קמתי ונאנחתי בשקט.
מתי הסיוט הזה יגמר?
ליליאן ופייבן שכבו על הרצפה.
לא היה שום זכר לעלוקות הארורות, חוץ מפסי הדם שהתקשו על הזרועות שלי, והכתמים הצורבים על הרגליים.
התחלתי להבין שלא הולך להיות פשוט לצאת מהמקום הזה, שאני בצרה.
זכרתי שאני צריך להיזהר מהפרחים האדמדמים, שכנראה הם גורמים לי להירדמויות הבלתי מוסברות.
יצאתי מהמערה והבטתי סביב, מחכה לקופי ענק שיגיעו ויתחילו לאכול לי את הראש בכול רגע.
אבל במקום זה, נתקלתי בשכבת קרח שכיסתה כמעט את הכול. מוזר, מזג האוויר לא כול כך חריג.
הלכתי בשקט אל החוף, וראיתי ראש נח על שכבת הקרח שכיסתה את פני המים, פשוט ראש.
ניסיתי לשמור על קור רוח, והתבוננתי בו למשך כמה זמן. שום סימני נשיכה, רק דם. וראש כרות, כמובן.
הסתובבתי במהירות והסתלקתי מהמקום. לא מתחשק לי לסיים כמו הבחור ההוא. לפי נוזליות הדם, הוא נמצא ככה רק כמה שעות.
אספתי כמה אגוזים קטנטנים מהרצפה, ופיצחתי אותם על רצפת המערה.
לפני שהספקתי להריח אותם, איבדתי את השליטה ונפלתי אחורה, אל ליליאן ופייבן.
Life Angel לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(זשל"ב אם עדיין לא הבנת זה משחק על החיים האמיתים שאנחנו חים בכל יום ויום בחיים שלנו אין דבר כזה חליל קסמים או זומבי.
מצטער על האיחור פשוט אתם יודעים זה מנצ'סטר אז צריך לנצל כל רגע שמה שבוע הבא צרפת יש לי כסף ואין שום דרך אחרת להשתמש חוץ מי לטוס)



התעוררתי אחרי יום וחצי של שינה ארוכה מאוד מתחתי את ידי אך ברגע שמתחתי אותם הרגשתי כאבים עזים כאילו שמאה חרבות חדות חתכו אותי צרחתי צרחה של כאב מתוך הבקע בעץ שישנתי בו
הסתכלתי על ידי וראיתי פצעים מלא כל הידיים ואז הסתכלתי על שאר גופי וראיתי שגם הוא מלא באותם פצעים מה קרה בזמן שישנתי? שאלתי את עצמי מאיפה באו הפצעים האלו? ניסיתי לצאת ל בחוץ ללכת לנחל אבל כל תנועה שעשיתי היה בה גם כאבים עצומים הבנתי שאני לא יכול להזיז את הגוף שלי צרחתי לעזרה
אבל הבנתי שאין למה לצרוח אני לבדי באי הזה אין פה אף אחד שיוכל לעזור פתאום שמתי לב שהעץ מחוסה קרח הראיה שלי התחילה להטשטש התחלתי לראות שחור בעניים שלי הבנתי שאני עוד רגע
מתעלף בכוח האחרון שנשאר לי קראתי שוב לעזרה למקרה שבאמת יש אנשים אחרים חוץ ממני על האי.

אם זה לא אז אני אתקן.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אולי הייתי צריכה ללכת אחרי האיש הזה.
אחרי הכל, אני מאמינה שאני חזקה כמעט כמוהו ואני תמיד יכולה לברוח בריצה או לסמם אותו בעזרת פרחים אדומים. אבל, אחרי הראש הכרות, העלוקות והקרח לא הייתי מופתעת אם הוא הופך לאיזה.. שבלול ענקי או משהו.
קשרתי זוג רצועות בצד אחד של לוח קורות העץ הרעוע שיצא לי. שמחתי על הקרח, כיוון שלוח העץ שעליו המזוודה החבוטה שלי החליק עליו בקלות ובמידה והייתי צמאה הייתי יכולה פשוט ללקק קרח נקי ממשהו בסביבה.
מצאתי נחל קפוא. חיוך האיר את פניי.
מי אמר שהתרסקות על אי בלתי מוכר אמורה למנוע ממך כל סוג של כיף?
התיישבתי על לוח העץ, בטשתי ברגליי, והחלקתי מטה במורד הנהר הקפוא. זה היה ממש כיף. לא נהניתי ככה כבר הרבה זמן. חבל שהאי הזה כל כך משוגע, אחרת הייתי מוצאת איזו מערה וחייה בה בנעימים. כלומר, עד שמשהו היה בא לחלץ אותי. למרות שסביר להניח שכל דבר שהיה בא לכאן היה יוצא מכלל שימוש ונתקע פה יחד איתי.
כשהנחל החל להתיישר לאט לאט מהירות המגלשת-שלג-המאולתרת שלי הלכה ופחתה. לבסוף, נעצרתי סנטימטרים ספורים ליד מפל קטן. המפל הוביל לאגם קפוא. כשהתקרבתי אליו והחלקתי על גביו בשרוולי הצלחתי לראות צלליות קטנות תחתיו.
דגים.
במידה והאגם יפשיר, אני אוכל לאכול סוף סוף.
הבטן שלי מקרקרת בתגובה.
ליד הנחל אני רואה משהו שנראה כמו סלע גדול. אני גוררת את לוח העץ שלי כעשרים-שלושים מטרים לכיוון הסלע. כשאני נוגעת בצמח מטפס קפוא שמזדחל על גב הסלע אני מגישה משהו משונה. הוא זז. אני מגלה מערה, גדולה יותר מהמחסה שהיה לי. אני מפרקת את מה שבניתי, הופכת אותו ומכניסה אותו בצורה מאוזנת. אולי אחר כך אמצא דרך לקבע אותו כדלת, איכשהוא.
אני מוצאת כמה שרכים וצמחים מטפסים נוספים ומצליחה לקלוע משהו שמזכיר דלת. בגלל שאני די גרועה בקליעה, זה די מזכיר את מצב הצמחים המטפים קודם.
אני לוקחת אבן ומתחילה לחצוב באגם, בזהירות. אני מצפה לחדור את שכבת הקרח, אבל אני לא מצליחה. כאילו כל המים קפאו. מכיוון שקצת קשה לחצוב באבן את כל האגם, אני מניחה שאני פשוט טועה.
כמו שהחלטתי להקדים את הטיסה שלי רק כדי להספיק להתארגן לפני הישיבות והפגישות.
אני מצליחה למצוא דג, והוא קפוא. אני חוזרת אל תוך המערה, שוברת כמה כמה קליפות וחתיכות עץ מהמחסה שלי. גם הוא מכוסה במעט קרח, כמובן, אבל החלק הפנימי שלו לא. אני מצליחה ליצור אש כדי להאיר את המערה ולהפשיר לידה את הדג. אני מוצאת כמה פרחים אדומים מקומטים, כנראה ממחסור באור, ועוקרת אותם בשיטתיות.
אין התעלפויות במערה הזו.
בעזרת מספרי ציפורניים מהמזוודה שלי ששמרתי אני מצליחה בקושי להוציא את החלקים הלא אכילים מהדג. אחרי שאני אוכלת אני מרגישה כאילו חזרתי לחיים.
היום השמיני במאי, אלפיים וארבע עשרה. ואני עדיין בחיים.
אני גאה בעצמי. אם הייתי צריכה להמר על עצמי, הייתי הולכת על יומיים.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(לייף אנג'ל, עכשיו גיליתי שבנוסף לזה שכואב לי לראות שגיאות כתיב, כואב לי לראות גם מפשטים בלי סימני פיסוק. חוץ מזה, דווקא אהבתי את הקטע שלך.)


אני מתעוררת לתוך יער קפוא.
תראי את זה קייט, נראה שאת חולמת על נרניה.
זה מגוחך, אתה זוכר שהיא עברה דרך ארון קסמים? יופי, גם אני לא.
ממתי יש שני קולות?
אני לא יודע, תשאלי אותה.
אתה חושב שיש לי שליטה על זה? זאת קייט ששומעת אותנו.
אתם יודעים מה, לא משנה.

העצים מכוסים שכבת קרח. גם בול העץ הנפול שאנחנו שוכבות עליו מכוסה קרח.
אני מנסה להעיר את ג'זלין, רוצה לומר שאנחנו צריכות להסתלק, העשן ממזמן כבר נעלם ואני לא יודעת אם קרח מרחיק עלוקות.
מתברר שאין בזה צורך, כי חוץ מסימני העקיצות, אין זכר ליצורים החלקלקים והמתועבים האלו.
אני מביטה למטה ורואה שגם האדמה מכוסה קרח.

קייט, מה עם בורות המים שבחוכמתך החלטת לעשות?

יופי, עכשיו אפילו הקולות שבראש שלי פוחדים.
אני מביטה באזורים הלבנים-שקופים ששם היו עוד אתמול הבורות.

אוקיי, איך לעזאזל כל היער המזורגג התכסה בקרח?

מצוין, אחד פחדן והאחרת כלבה.

אולי כדאי שתשברי את הקרח במקומות של הבורות. הקול הזכרי מציע.

אני נענית.

אווו, לשבור את הקרח. זה היה סרט טוב.
סרט טוב לילדים, את מתכוונת. הוא מעיר.

"אולי תפסיקו לריב כבר?" אני צועקת בנימה של חוסר סבלנות ומעיפה בג'זלין מבט.

זה מוזר, למה הילדה לא מתעוררת? לדעתי צעקת חזק מספיק בשביל להעיר את כל הג'ונגל.

היא באמת מתחילה להימאס עלי.
אני מחפשת אבן חדה מספיק כדי שתחדור את הקרח.

אוי, את באמת טיפשה. זה לא ג'ונגל, זה יער. יש הבדל ו-
אנחנו לא רוצות לשמוע אותו.

אני מוצאת לבסוף אבן מחודדת בקצה, וחובטת מספר פעמים בחוזקה על שכבת קרח דקה במיוחד. כעבור חבטות מעטות, הקרח מתחיל להיסדק. אני מוחה זיעה ממצחי. איך יכול להיות שהכל מכוסה קרח אבל עדיין חם?

אלה בעצם חדשות טובות בשבילך, את יודעת. זה אומרת שהאדים הצטברו שם למטה.

הקרח נשבר ונופל ברסיסים זעירים אל הבור שנחשף. אני רואה בנשיפת הקלה את מיכל הפלסטיק, אבל.....

גם זה נהפך לקרח. הקולה שלה אומר.
זה לא נהפך לקרח, הקול שלו נאנח. זה התמצק.

"ועוד אני המורה למדעים, באמת." אני רוטנת ושולפת את המיכל. המים הגיעו כמעט לשפה, אבל שם הם קפאו. מעניין כמה זמן ייקח לי להפשיר את זה. בזמן שהקולות ממשיכים להתווכח בראשי, אני שוברת את שאר שכבות הקרח מעל לבורות.

למה את לא מעירה את הילדה? היצור כפוי הטובה הזה אמור ליהנות משינה טובה בזמן שאת עובדת? היא אומרת.
'שינה טובה', ממש. קייט, אם היא קול בראש שלך, למה היא כל כך טיפשה?
פשוט תשתוק, פוץ סנובי מחוצ'קן.
שני דברים, א) אין סיבה שאני אשתוק כל עוד קייט ממשיכה לדמיין אותי, וב) אין לי גוף, לפיכך אין לי פנים וכמו כן חצ'קונים. נקטלת.
אתם כל כך ילדותיים.
אבל אתה עדיין פוץ סנובי. קייט מסכימה איתי, נכון קייט?
בבקשה אל תכניסו אותי לתוך זה, אני צריכה לסדר את בעיית המים.
אהההה, נזכרתי, יש לה דאגות על הראש, כמו להישאר בחיים והכל, ופתאום לא אכפת לה מאיתנו. שמעת את זה רוקסן?
עכשיו יש לכם גם שמות?
כן, אני רוקסן והוא פוצסנובי.
תפסיקי עם זה, את באמת ילדותית. אני אדוארד.
שם של סנוב בריטי.
אני באמת בריטי, לא שמת לב למבטא?
חבר'ה, תעשו לי טובה! אד, אתה-
נו באמת, יש לי שם, אל תעוותי אותו. זה אד-דו-ארד. הוא ביטא כל הברה באיטיות.
שיהיה. רוקסן, תחשבי על.....לא יודעת, מגזינים. אדוארד- הממ, חליפות מחויטות. עכשיו, בבקשה תעזבו אותי בשקט ותנו לי לעבוד.

אני כבר בבור הרביעי. בינתיים שלושת המיכלים האחרים מתחממים תחת ג'זלין. לא הרגשתי בנוח לדחוף אותם מתחת לרגליה, אבל לא הייתי בטוחה שהם יפשירו באוויר הפתוח.

זה דוחה, מתחת לרגלים?
לא מתחת לכפות הרגליים, בורה שכמותך, מתחת לקרסוליים.
קראת לי בורה? הייתי נעלבת, אבל אין לי מושג מה זה אומר. בטח העלבה פלצנית כמו שרק סנוב כמוך יכול להמציא.

אני נאנחת שוב כשהקרח נשבר ושולפת את המיכל משם, מניחה - שוב - אותו מתחת לרגליה, לא נראה שהיא שמה לב ועוברת אל הבור האחרון.

היי, רק עוד אחד קייט, העניינים מתחילים להשתפר.
ממתי אתה גורם לה להרגיש טוב יותר? עד שהגעתי רק העלבת אותה בדרכך הצינית והפלצנית.
טוב, מאחר שאת לקחת את התפקיד של ההעלבה, החלטתי לעשות משהו מועיל ולשפר את הרגשתה.
וואו, תחזור אחורה, מתי שמעת אותי מעליבה אותה? קייט היא אני, ואני היא קייט.
אממ, לא. את רוקסן והיא קייט. אפילו בורה כמוך אמורה להבדיל, השמות די שונים.
שוב קראת לי בורה? ברצינות, מה זה? ואני יודעת להבדיל בין רוקסן לקייט, תודה רבה, אבל גם אתה יודע טוב מאוד שאנחנו חלק ממנה.

כשאני מוציאה את המיכל האחרון ומניחה אותו להפשיר, אני מוותרת ושואפת מהפרח האדום.



(אגב, אני מקווה שלא חפרתי יותר מדי, ושזה לא בלבל מדי כל הקולות של רוקסן ואדוארד. אין לי שמץ מאיפה הגעתי לזה, ברצינות, בהתחלה בכלל לא חשבתי על שני קולות ולשבור את הקרח, אבל המוח שלי עושה אסוציאציות ממש מוזרות.)
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(באמת שאין לי מושג מה לכתוב)
Life Angel לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(תודה nameless שגיאות כתיב איפה? לגבי הפיסוק אין לי כוח לפסק)
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אכלתי חצי מהדג. מצאתי עלים גדולים וקפואים, וארזתי בתוכם קרח ואת הדג.
ממש כמו מקפיא.
חוץ מזה שבמקפיא יש גלידה. בא לי גלידה.
אוו! ושוקולד!
שתקי בטן.
בכל מקרה, לקחתי את האיברים הבלתי אכילים של הדג למרחק מסוים ושם קברתי אותם באדמה. אני לא יודעת אם אני רוצה שמשהו ימצא אותי, ואיברים פנימיים של דגים יכולים למשוך כמה משהואים כאלה.
פתאום, שמעתי צעקה. כמו צעקת עזרה. לקחתי במהירות את אבן ריסוק הקרח שהייתה תמיד בכיס המקטורן שלי והתגנבתי בזהירות אל כיוון הקול. למקרה שמה שאמצא לא ימצא חן בעיניי.
מה שמצאתי אכן לא מצא חן בעיניי.
נער, בן שבע עשרה - שמונה עשרה, גבוה מעולף או פצוע. באופן טבעי, אני מעדיפה להיות הנעזרת מהעוזרת. אני מעדיפה לעזור לעצמי מאשר לעזור לאחרים.
חזרתי למאורה וחצבתי קרח. חלק מהקרח שפכתי על המדורה, שדי כבתה מזמן (אבל תמיד כדאי להיות בטוחים) וחלק לקחתי בעלים נוספים שקטפתי. גררתי איתי את המזחלת המוזרה שלי לעבר המקום שמצאתי את הנער. העמסתי אותו עליה בקושי וגררתי אותו בחזרה למערה.
ניסיתי לנקות את הפצעים שלו בקרח, אבל אני לא מרפאה מוצלחת במיוחד. אולי מי ים יכלו לעשות עבודה טובה יותר, אבל ממש לא עמדתי להשאיר את המערה בידיו חסרות ההכרה של נער פצוע ומעולף.
ו..כן. גם לא היה לי כוח.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
ציפיתי למצוא את עצמי בחדר שלי כשהתעוררתי, אבל הבנתי שזה כנראה לא נכון בגלל שלמיטה שלי הייתה הרגשה חולית וקשה. קיוויתי שאמא שלי תיכנס לחדר ותעיר אותי, אבל זה לא קרה. נזכרתי איפה אני אחרי רגע או שניים.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו זה שהמזוודה שלי לא איתי. אני יודעת שלקחתי אותה. אני זוכרת שהיא הייתה לידי כשנרדמתי. איפה היא? היו לי שם בגדים ואוכל ומים. אבל היא עדיין צריכה להיות בסביבה, נכון? הרי לא יכול להיות ש...
רגע.
לא הייתי פה כשנרדמתי.
מה שהיה קודם סדק בין סלעים התחלף למערה מרווחת יותר.
איך?
הדבר השני ששמתי לב אליו היה שהייתי מכוסה בבגדים שלא היו שלי.
השלישי היה שעל הזרועות שלי יש פצעים משונים.
מה לעזאזל?
ניערתי ממני את הבגדים באיטיות, וקמתי עד כמה שהתקרה אפשרה לי. כשהסתכלתי סביבי, לא לקח לי יותר מדי זמן לאתר את האיש ששכב מעולף ליד פתח המערה.
עוד מישהו שרד!
זה מסביר כמה דברים.
ובכל זאת, הייתי קצת חשדנית.
התקדמתי לעברו באיטיות, מתקדמת על ידיי וברכיי, "אה... סליחה? אתה בסדר?"
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(לא שגיאות כתיב שלך, אלא שגיאות כתיב בכללי, אבל אחרי שקראתי את הקטע שלך בלי סימני פיסוק- התחיל לכאוב לי בעיניים. התרגלתי כל כך לכתיב נכון וסימני פיסוק, עד שזה נראה ממש מוזר בלי. אגב, שמתי לב שאף אחד לא העיר שאני חסרת שפיות גמורה, תודה על זה.)
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(כולנו כאלה, את לא מקרה מיוחד.)
זה שאין לנקוב בשמו לפני 11 שנים ו-5 חודשים
רק שתדעו, אני ולינה סיכמנו שאהיה ראש כרות (למען האמת אני רציתי זומבי אבל התפשרנו) כי לא רציתי לשחק ולא היה לי כוח כי תוך כמה שניות יש הרבה תגובות ואין לי כח לזה אז היא הציעה שאני אהיה ראש כרות אם אני לא רוצה לשחק.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(אה..לינה, אפשר שיהיה לי לדרמן? *עיניים נוצצות בשיגעון קל* באמת שזה הגיוני.)
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
זשל"ב-שוש, ראשים כרותים לא מדברים.
stingray- למען האמת הייתי מעדיפה שלא, אבל כן, זה יכול להיות הגיוני, גם ככה אני אחלק ציוד בפרקים הקרובים.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(אם לה יש לדרמן אני רוצה וולקן שמתכוונן אוטומטית !)
לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כשאני קמה בשעת ערב-לפי השעון שלי, ב- 21:06- כואב לי כל הגוף, וממש ממש קר לי. זה לא אמור להיות אי טרופי?
ואז אני שמה לב שהעלוקות נעלמו כאילו בלעה אותן האדמה. הן אמנם מצצו לי את הדם והשאירו עליי גלדים ודם קרוש, אבל נעלמו. אני חורקת שיניים, משלבת את זרועותיי כדי להתחמם ומחליטה לצאת ולחפש אוכל.
אבל בדרכי החוצה, משהו קשה דוקר את הרגל שלי. אני רואה שאלה קליפות אגוזים קטנות, ולידן אגוזים קטנים עוד יותר- אבל אני כל כך רעבה עד שאני אוכלת אותם מייד, ומסלקת את התהיות מאיפה זה הגיע והאם זה רעיל.
אבל אני עדיין רעבה, ומנסה להבין איפה אני, ולכן אני יוצאת לחפש עוד אוכל ולהבין מה הולך כאן. אולי אני אוכל למצוא מים מתוקים-
אה. ממש לא.
כל האי, עד איפה שאני יכולה לראות, מכוסה קרח. אפילו הים, למרבה האימה.
טוב, הלך על למצוא אוכל.
ואז אני מבחינה באיזשהו עצם עגול במרחק על הים הקפוא. אני הולכת לכיוון, מקווה שזה איזה אגוז קוקוס- אבל כשאני רואה מקרוב מה העצם העגול, אני מתכופפת ומקיאה את מעט האוכל והמים שבקיבתי.
כי זה ראש כרות עם חיוך מטומטם מרוח על הפנים, דם קופא סביבו. לזוועתי, אני מבינה שאם לא אמצא משהו לאכול בזמן הקרוב, אני אשקול לאכול אפילו דברים כאלה.
אולי מישהו באמת אכל את הבחור הזה.
בכל אופן, אני לא עומדת לעשות את זה. אני אחפש אוכל.
אבל תוך כמה דקות של שוטטות, אני נעשית קפואה ומיואשת לגמרי. אני מסתפקת בלעיסת קרח במקום לשתות, ובכמה עלים- שמריחים כמו סלרי- לארוחת ערב. אני לועסת בהתחלה את קצה השורשים המכוסים בשבבי קרח בזהירות, ונראה שזה לא רעיל ממש, וזה די מר אבל לא בצורה בלתי נסבלת. ואז, פתאום, אני מבחינה במשהו. וזו המחשבה האחרונה שלי לפני שאני מתמוטטת ליד פתח המערה.
הפרחים האדומים הקטנים לא קופאים.
אקו לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי שכל גופי כאוב.
עדיין הייתי במקום המסתור הקטן ולא בטיחותי שמצאתי. קצת מים הצליחו לחדור והקרקע מתחתי הייתי קצת לחה.
כמה זמן הייתי חסר הכרה?
התרוממתי באיטיות על מרפקי וגל כאב עבר בגופי. נשכבתי חזרה כמעט מיד מהפתעה.
בזהירות ובאיטיות קמתי שוב ובחנתי את עצמי. הראש שלי עדיין כאב אבל הרבה פחות.
השתנקתי כשראיתי את הפצעים שעל זרועותיי. איך זה הגיע לשם? מה קרה לי? כמה זמן הייתי רדום?

(עד כמה בדיוק אני אמורה להיות פצועה, לאור העובדה שלא הגבתי בפרק הקודם? אני לא בדיוק מומחית בעלוקות ואני מפחדת לכתוב דברים לא נכונים.)
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"אתם. פשוט. סיוט!" אני מנענעת בראשי בחוזקה, ומגלה שזאת היתה טעות, כי אני דופקת את הראש במשהו קשה וקר.
אני ערה.

בוקר טוב, סנשיין.

הם המשיכו לדבר ולריב בזמן שישנתי, אני באמת מתחילה לאבד את השפיות. אני משפשפת את ראשי במקום שבו הוא נפגע ופותחת את עיני למחזה של קרח. אני נאנחת ויורדת מבול העץ, נזכרת במיכלי המים שנשארו להפשיר. אני שולפת אותם בעדינות, מנסה לא להעיר את ג'זלין, ולוגמת מין המים הקרים. עדיין יש חתיכות של קרח בתוכם, אבל כבר לא אכפת לי. אני גומרת שני מיכלים לפני שאני נזכרת בג'זלין. היא ישנה במשך כל היום, (אהמ חצויה איפה את???) ועדיין, היא צריכה לשתות. אני פותחת את פיה בזהירות ומטפטפת מים אל פיה. היא עדיין ישנה. מסתבר שלא לימדו אותה במחנה ההישרדות ההוא להיות ערניים.
"אבל להיפטר מנמר כן." אני רוטנת בקול רם. (שוב, A- צודקת, איך יכולת להיפטר ממנו בכזאת קלות? זה לא הגיוני. ולמה שבכלל יסתער עלינו? בכל מקרה, אני ממשיכה) את המיכל האחרון אני מרוקנת אל הבקבוק האחרון שנשאר. אני קמה, סורקת את הסביבה. אני מתקדמת צעד אחד ומחליקה לתוך ערוגת פרחים אדומים שמשום מה לא קפאה.


סליחה שהייתי כל כך עצלנית.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
יאיי! יש לי אישור ללדרמן! *ריקוד לדרמן ריקוד לדרמן* (כי מצב כפית יכול לעשות הרבה דברים לאנשים ) אל דאגה, הוא יהיה חלוד, תקוע, ובקושי נפתח. ^^
-------
אני מתעוררת.
בזעם, אני פורצת את דלת הצמחים החוצה ועוקרת כל פרח אדום ברדיוס של שלושה מטרים מהמערה. נראה שהם הצמחים היחידים שאינם קופאים. זה נורא.
הבחור שמצאתי עדיין חסר הכרה, ופצעיו עדיין טריים. חשוך בחוץ, ונראה לי שהחשיך ממזמן. אני נכנסת למערה ומנסה להבעיר אש. תוך כדי כך, אני מקווה שהוא לא ימות מפצעיו.
אני לא רוצה לצאת לקבור אותו, וגם לא שיסריח פה באזור. הפרחים מספיקים לי.
כשהאש סוף סוף דולקת, אני מחפשת דברים שימושיים במזוודה שלי. גם היא הספיקה לעטות שכבת קרח דקה, אבל לא במפתיע. היא ממילא הייתה די ספוגת מים וחול מההתרסקות. אני פותחת אותה בזהירות. כשזה לא עובד, אני מנסה יותר חזק.
אני מגיעה למצב שבו אני מרביצה למזוודה שעלתה לי מאה דולר. האי הזה באמת מחרפן אותי.
לבסוף, אני מצליחה לפתוח אותה. הריצ'רץ' התקוע נאנק בחדות כשהוא זוחל במסילת המתכת. אני מוצאת בתוך המזוודה בגדים למיניהם, איפור, נעליים, כסף, ספרים, מברשת שיער, כדורי אקמול, פלסטרים, חבילת מסטיקים ריקה למעט מסטיק מעוך על אחת מדפנותיה, מספרי ציפורניים מלוכלכות, פינצטה, פצירה, לק שקוף, מטען נייד, תכשיטים, דף הוראות כיבוס המזוודה מקומט ולדרמן חלוד למדי שבקושי נפתח. אני ממהרת לדחוף את המסטיק המעוך וקצת ישן לפי, ולועסת אותו בעונג. למרות טעמו הישן והקצת נמס.
ועכשיו אני מתענגת מטעמו של מסטיק. מה הלאה? הערצת עצים ושריפת ראשי-חכה סביבם?
זה לא מצחיק, כי הבחילה שוב תוקפת אותי. כיוון שכעת יש לי מה להקיא, אני כמעט ומקיאה אותו. אני מספיקה לעצור בעדי ברגע האחרון. לא משנה מה, אני נחושה לשמור את המזון בתוך הבטן שלי ולא מחוצה לה.
לאחר ספירת המלאי הזריזה, אני בודקת איך אוכל לשפר את מצב הפצוע. אני לא ממש מבינה בפציעות, אבל ההבנה שפלסטרים לא יספיקו מחלחלת בי באיטיות. בצער רב וביגון קודר מספרי הציפורניים שלי עוברות וחותכות בגדים יפים מאוד, אך לא יעילים להישרדות על אי. אני חוצבת קצת קרח מהנחל שבחוץ ומנקה בו את פצעיו. אני חובשת את הפצעים בזהירות, בעיקר מאחר ואין לי ממש מושג איך. אני מצליחה להוציא תחת ידי חבישה סבירה מינוס ופונה לסדר את המערה.
לא בדיוק מלון חמישה כוכבים שמצפים לו בנסיעת עסקים, אבל נחיה.
המערה אפרפרה (טוב, היא מערה) וערפילית. האש מאירה אותה בקושי. מלבד תחתית המערה הקפואה תקרתה גבוהה יחסית והמערה רחבת ידיים. מלבד חפציי אין בה דבר, אבל יש בה אוורור מסוים. מאחוריי אבן גדולה אני מוצאת מנהרה. אני לא מצליחה להחליט האם מישהו שם אותה שם, או שזו פשוט..אבן. כשאני יוצאת החוצה, אני מוצאת ליד הדלת הקלועה כמה צמחים בלתי מוכרים, אך שריחם מזכיר צמחי תבלין. אני פוזלת אל הבחור.
אתה או אני, חבוב?
וכרגע גם חשבתי 'חבוב'. ראש-חכה? אני באה להקריב אותך לעצים!
בדיוק כשאני עומדת לתלוש כמה מהם, אני רואה איזו חיה, חולפת במהירות, שנכנסת אל תוך הסבך. כשהחיה יוצאת, אני מזהה אותה בתור חרק שאיני יכולה להגדיר.
בכל מקרה, אם החרק יכול לאכול אותם - מי אני שאפקפק בו?
אני קוטפת כמה מהם, ואחדים אני שמה עם הדג. אני מחליטה להפשיר אותם ליד האש ולכרסם כמה. אני לא מכירה את טעמם, אבל הם נדמים לי אכילים למדי.
לאחר מאבק ארוך וקשה בלדרמן, אני מצליחה לפתוח סכין מנסרת עקומה. אני מניחה אותה בצד, קרוב לאש כדי של אאבד ואדרוך עליה בטעות. אני מפרקת כמה ענפים מהמזחלת\מחסה\אמור-להיות-דלת\אלונקה שלי ובונה לעצמי מיטה. אני מיישרת במקצת אני פני הענפים ומכינה לעצמי שמיכה מהבד הפנימי של המזוודה., שהוצאתי ללא חתיכת הבד אחרי פירוק מסיבי של המזוודה המסכנה. לאחר מחשבה, אני מקריבה את שאריות בגדיי החתוכים לטובת שמיכת טלאים לבחור.
את שאר הדברים, אני מאחסנת במזוודה-לשעבר שלי. יהי זכרה ברוך.
אני נשארת ערה, למרות שעיניי מתחילות להיעצם.
~מישהי~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
המקום הזה מוזר. יותר מידי מוזר.
התלבטתי אם לצאת החוצה או לא, בחוץ קור מקפיא, ובתוך המערה שקט מחריד לגמרי. שני הדברים לא מוצאים חן בעיניי.
נאנחתי קצת ובחרתי בסוף לצאת ולחפש משהו לאכול.
פייבן וקונור כבר הלכו לחפש לעצמם אוכל, ובאותו זמן כנראה ישנתי. יצאתי החוצה בשקט מהמערה, הלכתי בין העצים וניסיתי להתעלם מהקור הנוראי, אבל רעידות גופי לא איפשרו לי, ובנוסף גם הרגשתי עיקצוצים קלים ברגליים, שמסתבר שאלו גבישי קרח שאני דורכת עליהם.
זכרתי את כיוון הים, וגם את הדרך שעשיתי ממנו אל המערה כשהתרסק המטוס, לכן לא הסתבכתי כל כך עם ההליכה, אבל מה שכן הפריע לי זה הרעב הנורא שהשתלט עליי.
כשהגעתי לים ניסיתי להבחין בדבר -כל דבר- אכיל כלשהו, אבל חוץ מכמה גבישי קרח לא מצאתי משהו מיוחד. נאנחתי ואספתי אליי את גבישיי הקרח, שכנראה יהיו הארוחה שלי להיום. החלטתי לעשות סיבוב נוסף באזור, הקיפאון כבר גרם לי לחוסר תחושה ברגליים, הן פשוט זזו, בעצמי לא ידעתי איך. ואז הן נעצרו, כשלרגע הבחנתי במשהו לא צפוי מולי.
ראש.
זו הזייה? שיפשפתי את עיניי ופקחתי אותן שוב, והראש עדיין נמצא שם. לא רציתי לדעת אפילו למה, פשוט התחלתי לרוץ את דרכי חזרה אל המערה, גבישיי הקרח פצעו את רגליי, וכנראה חטפתי כוויית קור קטנה, זו הייתה טעות לצאת מהמערה מההתחלה, וכרגע הדבר היחיד שאני רוצה זה לחזור לשם ולשקוע שוב בשינה עמוקה. מחר בבוקר כבר אמצא משהו נורמלי לאכול.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי בבהלה, חלמתי לרגע שהתרסקתי עם המטוס. אבל כמובן שהגורל היה חייב להחזיר אותי למערה חשוכה, וכמובן חיית טרף שרוכנת מעליי. ביי ביי אי קסום. אלא אם זו... "זו את ?" שאלתי באטימות. הנערה שרכנה מעליי נרתעה במהירות לאחור, והביטה בי בתמיהה. "הנערה ההיא, שהצלתי." עניתי לה. מן הסתם כבר היה ברור לי שזו היא, אין כאן עוד הרבה נערות עם שיער כחול צבוע, ואם יש, אני עלול לאכול אותן.
"אנחנו צריכים לקטוף את הפרחים האדומים שגורמים לעילפון", היא אמרה בחכמה. לאחר כשתי שניות הבנתי את דבריה, ומיהרתי להתחיל לקטוף את הפרחים האדומים הקטנים, שצמחו כטחב על קירות המערה. אולי זה מה שהיו, ומראה הפרח היה משהו שהטחב סיגל לעצמו למטרה לא ברורה. עבדתי בשקט עם הנערה, וכעבור כמה זמן הצלחנו לקטוף את כל הפרחים הנראים לעין. את הפרחים שנקטפו הנחתי בשקע ברצפה, ופניתי לבדוק את הקרח ששמתי בברזנט ובכוך בקיר המערה. שום שינוי. הבטתי לעבר החכה, שקצה עוד היה מוכתם בדם. קיוויתי שיתאפשר לי להשתמש בה ולאכול את מה שיצא לי מהמים מבלי להיאכל בעצמי.
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
7 במאי. 07:00.

זה בוקר קריר ויפה.
צליל ציפורים נשמע לא רחוק והאוויר מלא בריח ים וריח מתקתק של פרחים.
אך זה לא בוקר רגיל, כמה דברים החלו להשתבש על האי.
כשהלכתם לחוף, ראיתם חוף ים נקי, בלי סימן כלשהו לחלקי מטוסים או גופות, הם נעלמו כלא היו.
אבל אין לכם זמן להכנס לפאניקה בגלל זה, את תשומת לבכם תופסת העובדה שהאי מתחיל להתמלא לאט לאט ביצורים קטנים, חלקים ושחורים.
עלוקות!
יצורים חלקים בצבעי שחור או ירוק ממלאים את האי, הן בגודל עד 15 ס"מ (תבדקו בויקיפדיה, הן באמת בגודל כזה) והן נמצאות כמעט על כל עלה שיש ואי אפשר לעשות צעד בלי לדרוך על אחת, בין אם זה בתוך הגונג'ל, על החול או הסלעים.
הן נופלות עליכם מלמלה או נצמדות אליכם כשאתם לידן.
כלומר אי אפשר להמלט מהן או לצאת ללא פגע. -.-
אתם לא מרגישים כשעלוקה עליכם, אלא רק את הדימום שהיא גורמת (תבדקו בויקיפדיה אם אתם לא מאמינים).

תנסו לשרוד עד העדכון הבא, ובתאבון... לא לכם כמובן. ^_^
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
להעיר אותה?
השאלה מהדהדת במוחי כשאני מרגישה תחושה מוזרה בידי השמאלית. אני מרימה אותה אל פני ומאירה עליה עם הפנס בסמארטפון שלי. אני צוחחת וקופצת במקומי כשאני מזהה את הצורה.
עלוקה.
אני מנערת אותה מידי, אבל אני מבחינה בעוד עלוקות. כולם שם, במחילה. אני מנערת נואשות את הנערה, בתקווה שהיא תתעורר ואני לא אצטרך לסחוב אותך במעלה הפתח. היא עדיין רדומה. אני נאנחת. אני מביטה למעלה, דרך פתח המחילה. הוא גבוה מספר מטרים מעלינו, ואור השמש חודר בבהירותו ומאיר חלקים מסוימים של המחילה. יש יותר מדי עלוקות, וחלקן כבר מטפסות על הנערה. אין לי ברירה, אני דוחפת אותה בקושי רב למעלה, אולי האוויר הצח ינקה את ריח הפרחים המקוללים מריאותיה והיא תתעורר.
היא לא מתעוררת.
אני לא מרשה לעצמי להילחץ, ודוחפת אותה עד שראשה מציץ מבעד לפתח.
רק עוד קצת.
עלוקה זוחלת עלי ואני מתאמצת לא לברוח בצרחות. פלג גופה עהליון של הנערה כבר נמצא בחוץ ואני מטפסת במהירות אל החול הלבן. כשאני בחוץ, אני מושכת את כל גופה מהמערה, ומשיכבה אותה ברכות. השעה עכשיו היא 07:47. פיסת המידע השולית הזאת עוזרת לי לחשוב על כלום לשנייה, אבל אז עלוקות נוספות מציצות בין העצים.
יש עוד מהן.
"נו באמת." אני רוטנת וכורכת את ידי הימנית סביב כתפה של הילדה, ומושכת אותה לעמידה. "זה בדיוק מה שהייתי צריכה. עלוקות." אני גוררת אותה בין העצים, לכאורה הרחק מן היצורים המתועבים הללו. אבל הן פשוט ממשיכות להופיע, משום מקום.
"עלוקות מכוסות בכסף." אני אומרת בייאוש ומנסה לשפר את מצב הרוח שלי עצמי.
אני מועדת ונופלת לתוך ערימת פרחים אדומים.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
צחחה- צווחה
עהליון- העליון.
זה שאין לנקוב בשמו לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אוי שיט, כנראה שבכל זאת יש גרוע יותר ממה שכבר. כיסיתי את ידיי על פרצופי מרוב יאוש על כל המיליונים שהפסדתי ויכולתי להרוויח מההופעה שלא התממשה בגלל תאונת המטוס המזורגגת והנתעבת הזו!
יצורים שחורים מגעילים השתלטו על האי. מה לעשות?
כולם כבר נכנסו לפאניקה והתחילו לצרוח כמו משוגעים. ראיתי שחלק מהניצולים מנסים להלחם בהם. אך אני איני יכול להילחם. מעולם לא למדתי להלחם. למדתי רק לנגן בחליל.
לכן, עשיתי את מה שביכולתי לעשות והוצאתי את החליל. לא לפני שצעקתי לכולם: "בלי פאניקה!" והתחלתי לנגן.
בהתחלה שום דבר לא קרה, אבל בכל זאת המשכתי לנגן. אבל אז הכל השתתק, גם הניצולים אבל גם היצורים השחורים. היצורים הסתובבו. המשכתי לנגן, לא מבין מה קורה פה לעזאזל. הלכתי צעד לאחור כי היה לי סחרחורת מכל המאורעות המוזרים שקרו לאחרונה. ואז גם היצורים פסעו צעד קדימה.
פסעתי עוד כמה צעדים לאחור. היצורים פסעו לכיווני.
זהו, העולם השתגע. והתחלתי לרוץ, מתרחק מקבוצת הניצולים, ומתרחק מהיצורים המוזרים.
אבל לא, היצורים התחילו לרוץ- לכיווני! ברחתי עוד יותר רחוק- והם צעדו לכיווני. קבוצת הניצולים כבר הפכה לסתם כתם מטושטש באוויר.
האוויר גם התחיל להתקרר ורוח קרירה נשבה. הסתכלתי לאחור והבחנתי למרבה חרדתי את היצורים השחורים מאחוריי. האצתי את מהירותי אך אני ידעתי שאין לי סיכוי.
לאן אני אוביל אותם? הכל פה נראה אותו הדבר. אולי יש איזה בור? כדי להוביל אותם לשם? לא, אין בור.

מישהו? אפשר עזרה בבקשה?
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(בכוונה ציטטת את המדריך? אני אוהבת אותך כל כך כרגע. זה יעבור, כי, כמו שאמרתי, זה כרגע. הייתי צריכה לעשות את זה בעצמי. אני אעשה את זה בעצמי. ברגע שיהיה לי זמן.)
POLLO לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי בבהלה וכמעט התנגשתי בראש המערה. לעזאזל. שוב פעם נרדמתי.
נשמתי נשימה עמוקה וסרקתי את האזור. רק עכשיו שמתי לב ששתי נערות זרוקות במערה, רדומות כמו שאני הייתי עד לפני כמה דקות.
ריח מתוק נישא באוויר׳, ריח מתוק מדי. חשוד.
״סליחה? בנות?״ שאלתי. הבלבול התגנב לקול שלי. אחת מהן שכבה עליי, מקופלת. היה לה שיער בלונדיני, והיא הייתה די רזה.
השניה הייתה פשוט שכובה על הרצפה, השיער השחור שלה התפזר סביבה.
הן התעוררו בבהלה.

לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני מתעוררת בפתאומיות, לבוקר רגוע. הנער שמצאתי את המערה שלו ונרדמתי ממש לידו נראה המום ומבולבל לגמרי. הנערה השנייה, שאמרה ששמה ליליאן, עדיין ישנה.
אני אפילו לא זוכרת שנרדמתי, אבל עכשיו אני מבחינה בריח חשוד. ריח מתקתק ומבחיל.
הנער עדיין מביט בי בהלם מסוים. באור יום אני רואה שיש לו שיער כהה וחלק, עיניים אפורות, ועלוקות על הזרועות. רגע, מה?
"אהאהאה יש עליך עלוקות!!" אני צועקת, די בהיסטריה. "מה?" הוא מביט על ידיו ומנסה להוריד אותן ממנו. "מי את בכלל?" הוא אומר כשהעלוקות ממשיכות להידבק אליו.
"אני פייבן," אני אומרת, ומרגישה מעין משיכה פתאומית ברגלי. אני מביטה עליה, ורואה שיש עליה שלוש עלוקות ירקרקות ומגעילות שמוצצות לי את הדם. "איך אני מורידה אותן ממני??" אני צועקת.
"קודם תירגעי," אומר הנער. "אנחנו נמצא משהו לעשות. אגב, אני קונור."
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
קמתי בתוך ערימה של פרחים אדומים,לא שוב חשבתי ,לידי הייתה הנערה מהמחילה .
איך הגעתי לפה בכלל? ,יכול להיות שהייתי ממשיכה לחשוב על זה, אלמלא ראיתי משהו שחור על ידה של הנערה ,פתאום קלטתי שזה עלוקה ,עלוקה שחורה ומגעילה ,ראיתי שיש עליה עוד כאלה ,ואז ראיתי אחת על היד שלי.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני מתעוררת.
למה אני מתעוררת? לא ישנתי.
כנראה שנרדמתי בסופו של דבר. או שאחד הפרחים הרדים אותי והשכיח ממני את זה.
אני פוקחת עיניים ורואה שחור.
מה? לא פקחתי עיניים?
אני מתחילה לחשוב על הפרחים המזור*גים שסיממו אותי, אבל אז אני מבינה למה הכל שחור.
עלוקות. אני רוצה לצרוח אבל אני פוחדת שאחת מהן תיכנס לפי. אני מצליחה לראות שמש באמצע השמיים, לפני שאני עוצמת את עיניי חזק מפחד העלוקות.
ראיתי בעבר סרט של אינדיאנה ג'ונס. קראו לו אינדיאנה ג'ונס וגולגולת המוח, או גולגולת הבדולח.
האפשרות השנייה נשמעת הגיונית יותר.
בכל מקרה, הם נתקלים בקן של נמלים אדומות. גלים של נמלים תוקפים אותם, ואחד החיילים הקומוניסטים שרודפים אחריהם נופל שבי לנמלים.
בואו נגיד רק שהוא צורח, נמלים נכנסות פנימה, ולבסוף הן גוררות את הגופה שלו אל הקן שלהן. זה ממש לא מעודד אותי.
כיוון שאני מניחה שגולגולת בדולח (שאין לי) לא תעזור נגד עלוקות, אני רצה בעיוורות אל המים. הם שוטפים אותי והעלוקות עדיין נאחזות בי. הפצעים שהן פוצעות אותי שורפים במי המלח, ואני ממש מתאפקת שלא לצעוק.
אני מקרצפת אותן ממני ומנסה להישאר כמה שאפשר מתחת למים, בתקווה שיחנקו מחוסר אוויר. לצערי, גם אני צריכה חמצן כך שהשיטה הזו לא ממש עובדת.
בכל זאת עלוקות מספר יורדות ממני, וכעבור כמה נשימות וקרצופים רובן נעלמות. אני עולה אל המים הרדודים ותולשת ומשליכה אותן אל החוף בעצמי.
אנחת רווחה נפלטת ממני. כרגע הדאגה היחידה שלי היא פצעיי השורפים והבטן המקרקרת שלי.
שאצוד עלוקות?
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כשאלוהים המציא את הגיהנום, מטלות הבית ואת בית הספר, הוא המציא גם את העלוקות.
אני מכריחה את עצמי להתרומם על רגלי למרות הצריבה של עקיצת העלוקות.
אני מנסה להיזכר במידע המועט השמור אצלי על עלוקות.
הן סוג של חשופיות, אני חושבת,זאת אומרת שהן ימסו למגע עם מלח.
או, כמה חבל, שכחתי את המלחייה שלי במטוס.
יש שני סוגים של עלוקות, של יער ושל ביצה.
זה נחמד קייט, את רואה כאן ביצה? גם אני לא.
עלוקות ביצה הן גדולות, ויש להן ניבים דמויי חדק שנצמדות לעור.
תודה לך, המורה למדעים.
אני בוחנת עלוקה אחת המטפסת על רגלי. אני תופסת אותה בגועל ומוודאת שאין חדק.
אין חדק, למה שיהיה? את רואה כאן פיל מיניאטורי?
הן נרתעות מחום ועשן.
אולי תדליקי מדורה? הרי אם-
"זה הדבר הראשון החכם שחשבת עליו כל היום." אני קוטעת בקול רם את המחשבות שלי עצמי, ורואה שהנערה התעוררה למשמע קולי.
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(אני מצטערת, לוחמת. אני עצלנית שצריכה ללמוד למתכנות. אני אשתדל לשתף פעולה עד כמה שאני יכולה. זה יגמר מחר, אבל אז אני אצטרך לחזור להיות עצלנית עם יותר מדי דברים לעשות. הידד לימי חופש לפני מתכונות.)

היא –רוזי, אני צריך -את צריכה, אידיוט. בעצצם, אין טעם- לקרוא לה- גררה אותי אחריה. כלומר, אני נגררתי אחריה. באמת הייתי רוצה לעשות משהו, לעזור לה לאסוף אנשים, אבל פשוט... לא היה לי כוח. מצב רוח. מה שזה לא יהיה.
קודם כל, רשימה. אני שונא רשימות. יופי. מגיע לי על הפסיביות של אתמול. היא –רוזי, טיפש. רוזי רוזי רוזי רוזי רוזי- בטח שונאת אותי.
א איפה אני?
לא ידוע. שטתי עם אסטריד רגע אחד, אחריו –מה עבר עלי?- לא הייתה יותר אסטריד, ואזהתעוררתי עם האף בחול, שאני בטוח שלא היה על הסירונת שלנו, ואם היה, לא בכזו כמות. היא –רוזי, ליאה, באמת, היא הצילה אותך, אתה יכול לפחות לזכור את השם שלה- באה, וחיפשנו (הא. היא חיפשה ואני נגררתי.)מחסה. מצאנו אחד, אני מניח, כי אני עדיין חי. או מת. או ישן. אני מקווה שאחד מהשניים האחרונים.
2) מה קרה לי?
אין לי מושג. הזיה מורכבת במיוחד, אם תשאל אותי.
ד. מה בדיוק תקוע לי בתוך הגב?
גם לא ידוע. אבן או שבלול או מקל או מסור חשמלי או משהו. אני אצטרך להתהפך כדי לראות.

נהדר. שלושה נעלמים ועוד רשימה לטובת הרשימות ב-"ליאה נגד הרשימות המרושעות". היא אפילו לא הייתה רשימה ארוכה במיוחד. לא קצרה כמו הרשימה של "למה לא לשתף פעולה עם כבשה משוגעת שחטפה אותי", אבל ממש לא ארוכה.

אני פוקח עיניים. אנחנו בתוך מה-שזה-לא-יהיה, מוגנים מהשמש ומהגשם. לפחות נצמדתי למישהי חכמה. ברור שהיא חכמה.

רוב מה שאני רואה זה אדום. הדבר שהיה תקוע לי בגב נשכח. אני צריך מילה. יש לאדום הזה שם. כל האדום, הפרחים הקטנים שמכסים את הסלעים. ידעתי איך קוראים להם.

אני מסתובב ורואה אותה –רוזי. פעם אחרונה שאני מעיר לעצמי. באמת, ליאה, חתיכת כפוי טובה-, ישנה. כמובן. לא כולם יוצאים לריצות בוקר בחמש וארבעים. גם לא אני.
לפי השמש, כבר שעות הצהריים המאוחרות, אבל ממתי אני יודע להסתכל על השמש ולדעת את השעה (מאז אסטריד.). היא בטח הייתה תשושה לחלוטין אתמול בערב. כל כך תשושה שהיא לא בעטה בי. זה סימן טוב, אני מחליט.
אני חולץ את הסנדל הימני שלי ומניח אותו ליד רוזי –רואה שאני יכול?-, במרחק בטוח, שלא תיהרג מהריח או משהו, כדי לסמל שאני עוד אשוב. אני קשור לסנדלים האלו. אולי היא תבין.
אני יוצא לסיור, למצוא משהו, מים מתוקים, עץ עם צבע יפה, כוורת, כל דבר, במרחק הליכה. עוד חצי שעה אסתובב לאחור ואחזור.

רק כשאני במרחק של רבע שעה הליכה מרוזי, כשאני הולך דרומה (עוד משהו שירשתי מאסטריד. חוש כיוון.), אני נזכר את מה חיפשתי. איך קוראים לכל הפרחים שצצים סתם ככה מתוך הסלע.
ריזופגוליטופיט.


(פה עוד התנצלות קטנה- המחשב שלי מתפקד בקושי ואני דואגת שאם לא אשלח עכשיו אז הוא יקרוס לחלוטין. אני אשתדל לכתוב עוד מהטלפון שלי, כשיהיה לי זמן והמיקוד יעשה לי פחות רגשות אשם.)
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
קמתי בבהלה איפה אני? אהה נכון התרסקתי באי אם פרחים מרדימים, נפלתי למחילה ,הייתה סערה ,והגיעו העלוקות ,כן, אני והמזל הרע שלי...
נזכרתי בנערה השניה ,ואז הראיה שלי התבהרה וראיתי אותה יושבת ומנסה להדליק אש ,הבנתי מה היא מנסה לעשות, עלוקות על האש יאמי! ,קמתי לעזור לה ותוך כדי אמרתי "שלום אני ג'זלין אבל כולם קוראים לי ג'ז ,איך קוראים לך?"
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"קייט."
אני מרימה את ראשי ומתבוננת בג'זלין. היא נראית כבת 17, 18, כנראה. באור הצהריים עיניה האפורות הבזיקו בחוכמה.
"אני קייט, גם את היית על המטוס שהתרסק?" אני שואלת ומנסה ללבות את המדורה העלובה שהבערתי בעזרת אבני צור וזרדים יבשים.
"טכנית, כן. אבל הייתי על המטוס שלי, בכלל לא ידעתי שהיה עוד מטוס." היא אומרת ונכנסת למרחב המוגן מעלוקות שהעשן יוצר. אני מרימה גבה. המטוס שלי? לילדה הזאת יש מטוס פרטי?
המחשבה חולפת בראשי אבל אני מספיק חכמה כדי לא לפלוט את זה.
"טוב, אנחנו לא היחידות. עכשיו כשהסופה נגמרה, אנשים יתחילו לחזור לקו החוף, אולי שם אין בכלל עלוקות." אני אומרת בתקווה. "זה יעזור לנו לפעול כקבוצה. נוכל להסתדר על האי עד שיגיע צוות הצלה." אני זורקת ענפים יבשים אל המדורה.
"יגיע צוות הצלה?" היא שואלת בתקווה.
"ברור, אלא מה?" אני צוחקת אפילו שאין שום דבר שאוכל לצחוק ממנו. "אני די בטוחה שהתרסקות של שני מטוסים תמשוך קצת תשומת לב, לא?"
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
נזכרתי פתאום בעלוקות שחיות במים.
לעזאזל.
רראיתי פתאום את אחד הפרחים האדומים שקטפתי שט על פני המים. סביבו היה מעגל אדום.
שוב לעזאזל.
אומנם ריחו כבר לא היה, אבל פצעיי מהעלוקות דיממו בכבדות. הספקתי לגרור את עצמי למים ממש רדודים רגע לפני שהתעלפתי שוב.
המחשבה האחרונה שעוברת במוחי היא שלפחות לא אטבע.
טביעה במים בגובה חמישה סנטימטרים זה עלבון.
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני מרימה גבה ,יופי נתקעתי עם עוד מישהי שחושבת שאני סתם ילדה עשירה מפונקת ,מפונקת אני לא כזאת , בזכות אבא המעצבן שלי שלקח אותי למחנה השירדות ועוד דברים של סבל שכוללים למידה של אומנויות לחימה, שרידה בשטח, כוח סבל, ופעם היינו צריכים להילחם מול חיות כמו נחשים וכאלה ,אבל בזמנו הם לא היו ארסיים(פעם חשבתי שזה חסר שימוש אבל עכשיו זה כנראה ישחק לטובתי) וזה היה מחנה הישרדות ! לא אשמתי בכלל!!!!!!!!
היא התחילה לדבר בזילזול, לא כמו מקודם .
אני חייבת לעשות משהו שיוכיח שאני לא כזאת מפונקת כמו שזה ניראה
וכנראה שיש לי עכשיו הזדמנו לעשות את זה.
"אל תזוזי"אמרתי נחש צפע ארסי התקרב אליה באיטיות "למה? " היא שאלה, והיה ברור שהיא לא שמה לב אליו, הוא התקרב עליה וניראה שמתי שהוא יהיה במרחק יותר קטן הוא יכיש ,הוא עדיין לא שם לב אלי כי היה ממוקד בקייט, עשיתי עיקוף איטי כדי שהיה מאחורי, והרמתי אבן בינונית באיטיות ,ואז קפצתי עליו והנחתתי את האבן על צווארו .
חיכיתי עד שהוא ינדום ועניתי "בגלל זה"
היא הייתה המומה.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הייתי המומה.
ילדה קטנה הורגת בעזרת אבן בלבד נחש צפע? אוקיי, כנראה ילדת השמנת הזאת ביקרה ביערות הגשם או משהו, כי אף פעם לא שמעתי על מישהו שעשה את זה. (דווקא כן, אבל זאת לא הנקודה.)
"מחנה הישרדות." היא עונה על השאלה שלא נשאלה.
"הא?" אני מבולבלת.
"הייתי במחנה הישרדות, למדתי כל מיני מיומנויות." היא עונה כשהיא זורקת הצידה את האבן המכוסה בדם. "על מה את חושבת?" היא מפנה אלי את מבטה.
"שאני שמחה שפגשתי אותך ראשונה." אני מחייכת אליה. "את בעלת הברית האוליטימטיבית."
kida☯ <font color =800080> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(לא הגבתי אתמול אז אם הבנתי נכון אני אמורה לתאר את ההתרסקות... אזזזזזז...)
"סין!" רוג'ר נופף לעברי בהבעה קודרת להפתיע. נאנחתי ומיהרתי אליו, אל חרטום הסירה הקטנה, המכונה "פנינת הזהב".
"מה זה הפעם? אין מצב שאני נכנסת שוב לחליפת צלילה, אני כבר לבושה לגמרי ב-" "-אני חושב שזו איזושהי סערה." קטע אותי הגבר המגודל וגירד את זקנו הבלונדיני. "נהדר, ולמה זה צריך לעניין אותי? סערות זה לא התפקיד של הקפטן?" שלחתי אליו חיוך מתגרה במילה האחרונה, הוא שנא שאני קוראת לו ככה.
"זה לא נראה כמו סתם עוד סערה..." רטן רוג'ר, אפילו לא טורח להתעצבן מהעקיצה. הוא הצביע אל האופק, מעט משמאל לחרטום. אימצתי את עיני לרגע, אז הצלחתי להבחין בכתם שחור מאוד ומבשר רעות. "זה רחוק, אנחנו נצליח לעקוף את זה בלי שום בעיה." התחלתי להתעצבן מכל העסק, מה הוא רוצה ממני בשם כל השדים??
"סין..." קולו של רוג'ר היה קודר עוד יותר. הוא תפס את כתפי וסובב אותי חזרה אל האופק השחור מדי כשהתכוונתי להתחמק חזרה אל התא הקטן והחמים.
"זה מתקרב במהירות." הבנתי פתאום, אחרי עוד שנייה של בהייה. רוג'ר קילל, הוא שיחרר את אחיזת המלחציים שלו בכתפי ודהר אל ההגאים, שואג לעבר שלוש אנשי צוות אחרים לקום מהישבן המגודל שלהם ולהתחיל לברוח על חייהם...
עברו פחות מחמש דקות עד שהסערה כבר התחילה להמטיר גשם על ראשי. הסירה סרבה מסיבה לא ברורה להפעיל את המנועים, והגלים התחילו להיות גדולים ומפחידים יותר בכל רגע.
"אף פעם לא ראיתי דבר כזה!" שאג אלי אוסקר מעל ההמולה. "זה הגיע כל כך מהר!" הצטרפתי להיסטריה. גל עצום חבט בגוף הסירה ונדנד אותה כל כך חזק שכולם נפלו מרגליהם. "לעזאזל!" רטן רוג'ר איפשהו מאחורי. ניסיתי להיעמד שוב, אבל הגל הבא היה גדול אפילו מהקודם... אני לא יודעת איפה הוא פגע, מה שבטוח- הסירה הקטנה חטפה גרוע, מים התחילו להציף את הרצפה במהירות מסחררת.
"מה בשם כל השדים-" צווחתו של אוסקר נקטעה באחת כשגל נוסף התרסק עלינו והספינה התפרקה.
נזרקתי למים, בולעת כמויות מדהימות של מי ים מלוחים. בטשתי ברגלי ובידי כמו מטורפת, אבל לא הייתי אפילו מסוגלת להבין איפה השמיים ואיפה המצולות. גל הדף אותי אל תוך משהו לא מוגדר בצבע לבן. התרסקתי אל תוך העב"ם וחטפתי יופי של זעזוע מוח, אבל לפחות הצלחתי להיאחז בדבר- שמסתבר שהיה אחד מהדפנות המרוסקים של הסירה. משכתי את עצמי למעלה, נאחזת בכוח שלא ידעתי שקיים בי בצדי השבר, והצלחתי להוציא את הראש מהמים ולנשום, נשנקת ויורקת...
הגלים נרגעו מעט, למרות שנפלתי עוד פעמיים אל תוך המים, אבל בנס הצלחתי איכשהו להמשיך להיאחז בשבר הסירה.
למרבה המזל, כמו שהגיעה, כך נעלמה הסערה- בפתאומיות ובמהירות מוזרה.
הייתי כל כך מותשת מהמאבק הרצחני, שצנחתי כמעט מיד לערפול חושים מוחלט...
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"אנחנו צריכות לעשות משהו "אמרתי
כמו מה?היא שאלה "לא יודעת בואי נימצא מקום לישון בלילה בואי נחזור למחילה שהינו בה קודם אולי נסדר אותה ונישאר בה בלילה ????
(תעני על זה את אולי יהיה לך רעיון יותר טוב...)
POLLO לפני 11 שנים ו-5 חודשים
צעקתי. צעקתי ויצאתי מהמערה תוך כדי ניעור העלוקות מהזרועות שלי.
"בבקשה תגידו לי שזה סיוט" אני ממלמל תוך כדי שאני דורך על מצע העלוקות שמתחתיי.
הן בכול מקום, פשוט בכול מקום.
הזרועות שלי מלאות בפסי דם דקיקים, ועלוקות מתות פשוט מתגלשות ממני אל האדמה.
הבטתי בגועל ביצורים האפרפרים וסרקתי במהירות את הסביבה. מי יודע מתי אני ארדם שוב.
הכול נראה רגיל, עד כמה שג'ונגל יכול להיות רגיל, חוץ מפרחים קטנים שכיסו כול שיח ושיח, בצבצו מדי פעם על האדמה, וחלק מהם אפילו עפו עם הרוח.
השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, והחלטתי שאני לא הולך לאבד את תחושת הזמן ככה, יש כאן עוד אנשים חוץ ממני, ואני חייב לברר איתם איך יוצאים מכאן.
"פייבן" לחשתי בעצבנות. הבטתי בה שכובה על האדמה הסלעית. זאת לא הייתה שינה רגילה, משהו מרדים אותנו.
אולי אלה הפרחים. הפרחים האדמדמים שנמצאים בכול פינה. עיסתי את הרכות באיטיות, ניסיתי להתפקס.
"בבקשה".
ניסיתי לתלוש בכמה שיותר עדינות את העלוקות מהעור שלי, אבל זה רק כאב יותר ויותר.
"נו באמת! ממתי יש עלוקות באיים טרופיים?"
כנראה שמאז ומתמיד.
הסתכלתי אל האופק, ניסיתי לחפש אדמה, משהו שאני אוכל לזהות בעזרתו איפה אני. אבל שום דבר.
רק ים כחול בהיר, שמקיף אותי.
אספתי כמה זרדים, ענפי עץ דקיקים, וקשרתי אותם בעזרת גבעול קטן של צמח שראיתי בקרבת המערה.
הם יצרו ביחד מין מקל דק וארוך, ושטוח. ייצבתי אותו והתחלתי לגרד מהבנות הישנות את העלוקות.
זה היה כול כך מגעיל. כול כך.
מדי פעם מצאתי על עצמי עוד עלוקה, והעפתי אותה במהירות. אני צריך למצוא בדחיפות דרך לעצור את הדימום.
נשכתי את השפתיים. הלכתי במהירות לחוף והתזתי על עצמי מים. זה עזר, אבל לא כול כך. זה שרף.
וחוץ מזה, הן היו גם במים.
חזרתי בריצה למערה, והתיישבתי בפנים. צריך לסלק את העלוקות האלה מהמערה ולחסום אותה, איכשהו.
אבל לפני שהספקתי לחשוב, הרגשתי את העייפות המוכרת משתלטת עלי בפתאומיות, ונפלתי.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"אני לא חושבת," אני עונה על שאלתה. "בואי נלך לכיוון החוף, בטח יש שם עוד אנשים שם. אולי הם יוכלו לעזור לנו." בואי רק נקווה שלא הם היו אלה שיצטרכו עזרה. אני לא אומרת את זה, כי אני יודעת איך זה יכול להתפרש.
"בכל מקרה, המחילה גם ככה מלאה ביצורים הדוחים האלה," אני מעיפה מעלי עוד עלוקה. "אין סיבה שנחזור לשם. יש לך מטען?" אני קמה וממשיכה לאחוז בתיקי.
"הא?" היא שואלת, מבולבלת. "חפצים, מזוודה, תיק, מה שלא יהיה, יש לך?" אני לוקחת ענף שנפל בסופה ומבעירה את קצהו. "אני לא יודעת איפה זה עכשיו." היא גם קמה על רגליה אבל מבטה מושפל.
"טוב, אז בואי, נחפש את המטוס הפרטי שלך. אני מקווה שיש שם מיני בר." אני מחייכת שוב וצועדת דרומה, עם הענף מונף קדימה, כמו חרב שמזהירה כל חרק דוחה שלא כדאי להתקרב אלי.
kida☯ <font color =800080> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הקולות המשונים שסבבו אותי גרמו לי להתעורר לבסוף. זה היה שילוב בין טפטוף, חריקות, ציוצים מטורפים של עשרות ציפורים ומה שהיה בפירוש צווחות היסטריה.
החלטתי שזה הרגע לפקוח את עיני. אוקיי, הריח המוזר הוא בהחלט בגלל שמדובר במערה, וה מסביר גם את הקולות המהדהדים מדי... לא הצלחתי לזכור איך לעזאזל הגעתי למערה, זכרתי את הסירה הטובעת, את המאבק הנוראי נגד הים, ואז היתי די בטוחה שאי אפוף ערפל הופיע מולי כאילו משומקום. כמובן, חשבתי שפשוט התייבשתי והתחלתי להזות, אבל לאור המצב הנוכחי התחלתי לשקול שזה באמת קרה.
אז מבטי התמקד על ידי, מה שזה לא יהיה שצרח קודם בהיסטריה- הוא צדק.
צווחתי וזינקתי לעמידה, רק בגלל קומתי הנמוכה לא חבטתי את ראשי בתקרת המערה. עלוקות... הבנתי בבעתה, בוחנת את היצור שעל כף ידי. קיללתי ומיהרתי לשלוף את היצור מבשרי.
מבט קטן סביב גרם לי לחטוף את ההתקף הנוראי ביותר של גועל שאי פעם חטפתי. הכל כאן שורץ מהם!
אני חייבת לצאת מהמערה הזו...
הבחנתי רק אז בכך שהיה מישהו נוסף אתי במערה. זה היה נראה כמו נערה צעירה, עם שיער מטולטל ארוך. "היי! את!" פלטתי, שולפת עלוקה נוספת מצד צווארי. "קומי! יש פה כמויות של עלוקות!" הרגשתי קרובה להחריד לפאניקה רצינית, וכשהבנתי שהנערה לא זזה קיללתי. תפסתי אותה בזרועותיה וחצי הרמתי חצי גררתי אותה החוצה, מעבר לסבך שיחים מלאיי עלוקות ואל האוויר הפתוח...
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הלכתי אחריה וחשבטי שטוב שנפלתי עליה ולא על איזו אחת עצלנית שרצה כול הזמן להישאר באותו מקום וחושבת רק על עצמה
הלכנו קצת ביער עד שמצאנו את המטוס הנחמד שלי.
אני חיפשתי את המזוודה שלי ,היה לי שם כול מה שצריך:אוכל ,מים ,בגדים חבל ,ועוד כמה דברים שיכולים לעזור לנו .
בסופו של דבר מצאתי אותה והוצאתי אותה מבין ההריסות
"מה עכשיו ?" שאלתי "לחוף היא אמרה"
אז התחלנו ללכת.
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
*חשבתי
ג'ן לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כשאני מתעוררת, אני מגלה שהנערה מאתמול גוררת אותי אחריה.
צחוק הגורל. כמעט כאילו היא מחזירה לי על מה שקרה אתמול. התנועות שלה נראות לחוצות. מה כבר קרה?
מבט נוסף מקפיץ אותי על רגלי.
"עלוקות!" אני צועקת בהיסטריה ומתחילה לרוץ. היא ואני רצות לאותו הכיוון, אך יש לי הרגשה שאף אחת מאיתנו לא באמת יודעת לאן. אני מרגישה איך הן נמעכות מתחת לכפות רגלי, והדבר מעביר בי צמרמורת. הן בכל מקום. לא משנה לאן אני מביטה, אני רואה אותן.
"לאן?" אני פונה אליה, קולי נואש. אין לנו זמן לשיחת היכרות. לא עד שנגיע למקום בטוח.
אם קיים כזה.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אנחנו הולכות, מדי פעם רצות. היא לא מתלוננת על עייפות או על העלוקות שעולות עלינו מדי פעם, ואני מעריכה את זה.
"הפסקת שתייה." אני אומרת. היא כבר אדומה ומתנשפת, אבל היא לא התלוננה אפילו פעם אחת. היא בוחנת אותי לשנייה, ואז מהנהנת. אני מניחה שנראיתי נורא. שיער הכהה, המתולתל, שבדרך כלל אסוף גבוה, נח כעת על צווארי מלא בקשרים וענפים. רגלי וידי מלוכלכות בדם ובוץ. אני עוצרת ומתיישבת על גזע עץ שנפל, ג'זמין עושה כמותי.
"כמה מים יש לך?" אני שואלת.
"שלושה בקבוקים של ליטר, ולך?" היא אומרת, עדיין מתנשפת ואני שוב מוצאת את עצמי שמחה על כך שהיא נמצאת איתי.
"שני בקבוקים קטנים. אני פשוט אשתה לאט יותר עד שנמצא נחל או מעיין." היא לא מקשיבה, ומוציאה מהמזוודה שלה בקבוק גדול אחד. "לכל אחת יהיה בקבוק קטן ובקבוק גדול. ככה זה יהיה שווה." אני לוקחת ממנה את הבקבוק בהקרת תודה, ובתגובה שולפת מתיקי את הבקבוק שעדיין לא פתחתי.
"כמה זמן את חושבת שנהיה פה?" היא שואלת כשהיא מפסיקה לשתות.
"אני לא יודעת." אני מודה. "אולי שבועיים, אולי כמה חודשים." אני מבחינה במבטה, מבינה שאולי זה לא היה הדבר החכם ביותר לומר כדי לעודד אותה. "אבל מי יודע? אולי הם כבר בדרך אלינו." אני אומרת בקול מעודד, אבל היא ממשיכה לשתוק.
"יש לך בגדים?" אני שואלת שאלה שנראית לי מעשית. היא מהנהנת.
"מצוין, כבר יומיים שלמים שאנחנו מסתובבות באותם בגדים. אני אשמור עליך כשאת תתלבשי, ואת עלי, סבבה?" אני מחכה לתגובתה.
(חצויה, זה הסימן שלך.)
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כשהתעוררתי הים כבר חיטא את כל הפצעים שלי ושטף מהם כל שמץ לפרח הרעיל.
חשבתי על דרך להיפטר מהעלוקות שעדיין שטפו את החוף. לצערי, כיוון שלא רציתי ששיטפון ימלא אותם, לא הכנתי בורות איסוף מים נוספים והים מצמיא אותי. אני שוקלת דרכים להיפטר מהעלוקות.

דרך 1: אש
אין לי שום דרך להבעיר אש. עצים כלשהם נמצאים במרחק רב, הבגדים שלי ספוגים מים ולא דליקים בעליל. ובכלל, אין לי שום דרך ליצור ניצוץ. אפילו משקפיים או עדשות אין לי.
אני מקללת את ראיית ה6.6 שלי, שתמיד התגאיתי בה כל כך.

דרך 2: מלח
אני לא יודעת אם בים יש מספיק מלח. כמה מהעלוקות באמת נראו מדולדלות משהו לאחר שחיית הבוקר שארגנתי להן, אבל כדי להיפטר מקבוצה גדולה כזו אני אצטרך דרך להזרים מים בכמות ובלחץ גבוהים. אין לי שום דרך לאדות את המים ממי הים ולבודד בכך את המלח. אני אפילו לא יכולה לבודד כמות מים לצורך יצירת ברכת אידוי.

דרך 3: ריצה מטורפת לתוך היער ולחבוט בעלוקות עם ענפים.
דרך גרועה למדי, כיוון שהעלוקות יכולות פשוט לזחול על העצים. בנוסף, אני לא רוצה שהן ישובו ויפצעו אותי. אולי אני יכולה לגלגל עליהן בולי עץ כבדים, אך זה ידרוש זמן רב שאין לי.

דרך 4: חפירת שוחות וקבירת העלוקות בחול
במידה ואצליח לחפור בורות עמוקים מספיק, העלוקות יזחלו לתוכם ואז אכסה אותן בחול. הבעיה היא, שגם זה דורש זמן רב בו העלוקות יכולות לטפס עליי.

דרך 5: להישאר בים
זו הדרך הקלה ביותר. פשוט לשבת בתוך הים ולחכות לעזרה. אולם, אני לא יודעת מה יקרה בעתיד ואני צריכה לאכול ולארגן לעצמי מחסה עמיד וטוב יותר. בנוסף, בלילה קר מאוד בים ואני חוששת שאם אצטנן זה עלול להתפתח לדלקת ריאות שממנה אפשר אפילו למות. למעשה, הדרך הפאסיבית וה'בטוחה' הזו, מובילה לתוצאות ההרסניות ביותר מבחינתי אם היא נמשכת לאורך זמן.

בינתיים אני מחליטה להישאר בתוך המים, ואני מצליחה למצוא ענף שנסחף פנימה. אני יושבת שבמים הרדודים ובעזרתו חופרת בור בחול. זה קשה למצוא פיסת קרקע חשופה, ואני אכן לא מוצאת כזו. אני נאלצת לחפור על העלוקות. לאט לאט הן מתקהלות בתוך הבור ואני עורמת עליהן חול המלא גם הוא בעלוקות. אני פועלת כך לאורך קו החוף, אולם עוד ממשיכות להגיע מהיער. אני לא מצליחה לעזוב את המים.
kida☯ <font color =800080> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"לים..?" הצעתי בחשש במסוים. "אני לא חושבת שעלוקות אוהבות מי מלח."
מה שבטוח- לי כבר היו הרבה יותר מדי מי מלח לאחרונה...
עיוותי את פני, אבל המשכתי לרוץ אחריה לכיוון החוף.
"אני סין." הצגתי את עצמי בקריאה. "אנה." התשובה הקצרה והעניינית שעשעה אותי. משכתי מתוך בשרי עוד עלוקה ורטנתי משהו על חטיפות חייזרים...
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אחרי כמה זמן אני מבינה שהשיטה שלי הייתה יעילה יחסית, בעיקר כי במצב קבורה העלוקות הן במצבן הדוחה במיעוטו.
בשלב מסוים, הבורות נמלאים מים. זה מקל את הריגתן של העלוקות אך דוחה למדי. אני לוקחת את הענף שלי ובמקום חפירה אני מתכננת להשתמש בו בצורה יעילה יותר, כדי לכבוש שטח חוף גדול יותר.
כשיצאתי מהבית, התכוננתי היטב. התלבשתי במראה של ההיטקיסטית הרצינית ביותר. חצאית אפורה עד הברכיים, חולצה לבנה, מקטורון אפרפר וגרבי ניילון בצבע גוף.
הורדתי את הגרביונים, וקשרתי אותם לענף. השלכתי אותו לעבר החוף ומשכתי אותו חזרה. כך גרפתי עוד כמה עלוקות אל תוך הבורות. למזלי, עלוקות הן די איטיות. לכן, הספקתי לעמוד בחפירה-גריפה בקצב טוב למדי.
לאט לאט שביל חול נוצר מאחוריי. אומנם של סנטימטרים ספורים, אך בקרוב אוכל להתקרב אל המחסה שלי, לחפור תעלות הגנה מסביבו, ולחשוב מה אני עושה הלאה. אולי לנסות לאכול פירות או חרקים.
יאק.
שמעתי מישהו שאמר פעם שלרגלי טרנטולה יש טעם של עוף כשמורידים מהן את השיער.
לא. עדיין יאק.
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אחרי שהחלפנו בגדים היא הוציאה מהמזוודה קצת אוכל ואת הבקבוקים אנחנו החזקנו ״כדי שלא תצטרכי לסחוב הכול , וגם שיהיה ליתר ביטחון״ לא הייתה לי בעיה עם זה
המשכנו ללכת ואז הנמר קפץ עלינו אני לא יודעתלמה דווקאעלינו יכול להיות בגלל הריח של האוכל הוא קפץ עלי והרמתי את הםזוודה אז אני לא נפגעתי השארנו לו את המזוודה וברחנו משם 
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כשאני מתעורר, יש לי מילה על קצה הלשון. אני שוב על החוף, אם זה מה שזה היה, כי בדרך כלל יש חול עך החוף (יופי, שרלוק.).
הפעם, אני לא עם האף קבור בתוך החול. ואני מוקף בירוק.
מה?
חשופיות? לימונים רקובים?

אחד מהלימונים נצמד לי לרגל. אולי הוא היה שם כל הזמן. אני שולח יד להעיף אותו. עוד אחד על היד. וזה כואב. אז אני תולש את שניהם, ובודק אם יש עוד. יש עוד. אני מדמם.

אני שונא לרוץ על חול בסנדלים. החול נדחף בין הסוליה לכף הרגל ומפר את האיזון המשולם שהמפעל טרח עליו כל כך הרבה.
אני שונא להיות בסנדל אחד. גם זה מפר את תחושת האיזון. בגלל זה חלצתי אותו מוקדם יותר והלכתי איתו ביד אחת.

עכשיו, כשכל כמה מטרים יש לימונים רקובים שנצמדים אלי, אני לא מצליח להחליט אם עדיף לנעול סנדל עאחד ולסבול מחוסר איזון כפול או להשאיר אותו ביד ולהסתכן בלימונים שיצמדו לי לכפות הרגליים שלי, שזקוקות להגנה של ז'אק ופולי. רק פולי, כרגע, כי ז'אק נשאר אצל רוזי.

רוזי. אני צועק "קולומבה" ורץ על החול, למצוא את רוזי. ואת ז'אק.

כמובן שהלימונים הרקובים נצמדים אלי. יש להם משהו יותר טוב לעשות? אני מנסה לחבוט בהם בעזרת פולי לפני שהם מתקרבים אלי. זה עובד, בערך, אף תוכנית לא חסינה מפגמים, עד שהלימונים הרקובים התחילו לקפוץ עלי.
חרגולים רקובים, ציינתי לעצמי בחלק המזוכיסטי שירצה לעשות רשימה על זה אחר כך, והמשכתי.


אם זה היה ספר, אסטריד הייתה מגיעה עכשיו ומלמדת אותי לקח חשוב על אומץ וחברות. זה לא ספר. אני צריך למצוא את רוזי לפני שהחרגולים יאכלו אותה. אני מקלל שוב באספרנטו, ומדמם עוד קצת, אבל אני חושב שאני מתקרב.

כשאני מגיע, רוזי עדיין ישנה. יש שלושה לימונים רקובים על ז'אק ואני לא אתחיל למנות כמה יש על רוזי. למה למנות כשאפשר לספור. למה לספור כשאני צריך להציל את היקום ממתקפה של לימונים רקובים.

"רוזי," אני אומר. "רוזי. רוזי. קומי כבר." אני מתאפק לא לבעוט בה. היא לא בעטה בי. אני מוריד את הלימונים ממנה -יש לי חשד עמום שאלו עלוקות. יאק. אולי הדימום יעיר אותה.

הוא לא. אני נגדכם, לימונים דמויי עלוקות.
מה אני יודע עליהם? כלום. עלוקות יכולות להעביר מחלות בנשיכה שלהן, צריך להעיף אותן כמה שיותר מהר, הנשק הטוב ביותר הוא תרסיס לניקוי שמשות. קראתי את זה. הברון מינך עשה את זה מלא.

מה יש לי? טייסת מעולפת, המון ריזופגוליטופיטים, שבכנות, מסריחים כמו סוכריה על מקל, פולי, ז'אק, והמון לימונים רקובים.

אני תופס את רוזי במרפקים וגורר אותה. למעלה ולעומק. יופי, ליאה. מצאת זמן לצטט את נרניה.
בלי פאניקה. מדהים. גם את המדריך הבאת.

אני דוחף את רוזי נגד קיר -ואני רק רוצה לציין שהחולצה שלה ממש אדומה. גם שלי- ומחפש משהו. כלום, כלום, כלום. אני מרחיק עוד עלוקה, הפעם מהמצח שלי, וממשיך להסתכל, חובט בעלוקה אקראית כמו שאבא היה חובט בג'וקים.

אש?
בטח, ליאה. תן לי רגע להוציא את ערכת ההישרדות מתוך הסוליה של פולי. [
אש!

אני מחפש משהו יבש. העלוקות מקיפות אותנו.
מה היא תעשה עם עניבה על אי בודד?

אני מתיר את העניבה של רוזי, מנתק עוד כמה עלוקות ממנה, ועוד כמה אחרות ממני, מצמיד את פולי וז'אק ומתחיל לשפשף.

יש ריח של גומי שרוף, וזה מסריח. אם הייתם שואלים אותי, זה יכול להבריח כל יצור חי. העלוקות לא שאלו אותי.
זה אפילו יותר מסריח מהריזופגוליטופיטים.

אני שומע את רוזי זזה מאחורי.

"העניבה שלי?"
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(כתבתי יותר מדי. כנראה אני צריכה להיפטר מעודפי לחץ.)
ג'ן לפני 11 שנים ו-5 חודשים
לים.
העלוקות נפלו מצמרות העצים כמו גשם, מנסות להיצמד אלי. תלשתי אותן ממני בחרדה. סין נראתה רגועה יותר משאני הרגשתי - כנראה יש לה יותר ניסיון מלי עם היצורים הקטנים והמגעילים.
כשנכנסנו אל מי המלח, הרשיתי לעצמי לנשום לרווחה. גם כאן היו עלוקות, אך הרבה פחות, והקצב בו הן הגיעו אלינו היה איטי בהרבה.
"אז, סין," אני אומרת, מתנשמת, ותולשת עלוקה שחורה שנצמדה לזרועי במהלך הריצה. "היית איתי על המטוס? לכיוון מרכז אירופה?"
kida☯ <font color =800080> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני מנידה בראשי, עסוקה בלברר אם באמת הגיוני שתהיה לי עלוקה בגרב. נאנחתי בייאוש, והחלטתי שמי הים המלוחים אמורים לעשות את העבודה מוקדם או מאוחר.
"הייתי על סירה.. את יודעת, אחת מאלו ששולחות צוללנים לשלות צדפות של פנינים... סערה בלתי צפויה ריסקה את "פנינת הזהב" ואיכשהו הצלחתי להגיע לפה." היתי חייבת להודות שזה היה מוזר, עוד לא לגמרי תפסתי שאני אשכרה תקועה על אי בודד...
"המטוס שלך התרסק? מה זה, איזה אי עם אובססיה לניצולי תאונות מטורפות? ואיך בכלל שורדים התרסקות מטוס? קלטתי שאני מברברת יותר מדי- מה שקורה לי כשאני לחוצה. סתמתי והנדתי בראשי. "זה פשוט כל כך מוזר..."
לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 11 שנים ו-5 חודשים
נמאס לי מההתעלפויות הפתאומיות האלה. באמת. כשאני מתעוררת שוב כבר ערב, קונור וליליאן ישנים, ועלוקות מכסות אותם. ראיתי שגם עליי מטפסות עוד כמה, אבל כבר עברתי את השלב של הגועל, ואני פשוט מנסה לתלוש מעצמי את היצורים הגועליים.
אררר. זה כל כך כואב, ולא ממש עוזר. אני מרגישה משיכות משונות איפה שהעלוקות צמודות אליי, מן הסתם בגלל שהן מוצצות לי את הדם. ואני גם מרגישה חולשה, כי אני מאבדת דם ולא אכלתי כבר שעות והריח המתוק והחשוד מסמם את כולנו, כנראה.
אני מתעלמת מהכאב ומנסה לנתק את העלוקות מליליאן וקונור, ללא הצלחה מרובה. ליליאן נראית חצי מתה.
אני יוצאת מהמערה ומחפשת משהו לאכול, אבל כל מה שאני מוצאת זה עלי מנטה משונים. אני לועסת אותם ומנסה לחשוב על רעיון. העלוקות נדבקות אלינו כל הזמן, ויש איזה ריח מסתורי שגורם לנו לשקוע בשינה כל כמה דקות.
ואז אני רואה שמתחת לעלוקות, יש המוני פרחים קטנטנים ואדומים. אפילו על החול.
מוזר.
בכל מקרה, יש לי בעיות דחופות יותר עכשיו.
אני לוקחת ענף של עץ, אולי זה יעזור נגד העלוקות. אני מנסה להרחיק אותן מהעור שלי עם הענף, אבל הן רק נמתחות ונמתחות באופן דוחה- אה, זה עוזר. עלוקה אחת מזרועי עפה בקשת אל המים.
אני ממשיכה בטיפול המגעיל, וכמעט מסיימת כשאני נזכרת בליליאן וקונור. הם ימותו מאובדן דם!! אני חושבת בהיסטריה ורצה למערה, כך שעוד עלוקה נדבקת לכף רגלי. אבל לא אכפת לי, אני חייבת למהר אליהם.
אני מסירה מהאחרים את העלוקות כמיטב יכולתי, ואז אני מרגישה איך הריח המתקתק אופף אותי ו...אני נשמטת לאחור.
הלוחמת לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי בפתאומיות כפי שנרדמתי. זכרתי בדיוק מה עשיתי שניה לפניי, ולכן הדבר הראשון שעשיתי כשפקחתי את העיניים הוא לתלוש חופנים של טחב-פרחים מקיר המערה.
ניגבתי את הידיים על הבגדים שלי.
לא. במחשבה שניה, אם הריח גרם לי להתעלף, אולי זה יעזור כנשק. אני לא יודעים מה עוד נמצא באי הזה.
הבטתי סביב. איפה הוא?
לידי היה מונח סנדל מרופט מלא חול. הנחתי שחייזרים לא חטפו את הבחור, ולכן הוא כנראה השאיר את זה כאן בתור סימן שהוא בסדר.
אני מקווה שאני צודקת.
שמרתי על קור רוח כמו שלמדתי בשבע השנים האחרונות, אבל עדיין היו לי דאגות. שלפתי מהתיק שלי בקבוק מים ושתיתי כמה לגימות קטנות. ידעתי איך לטהר מי ים, לכן זאת לא אמורה להיות בעיה להשיג מים בקרוב. אבל על האוכל כדאי להתקמצן עד שנראה האם יש פה דגים או עצי פרי כלשהם.
פרקתי את התיק שלי כדי להתחיל לסדר דברים ולבנות סדר עדיפויות מחדש.
שתי שקיות צ'יפס, חפיסת שוקולד עם אגוזים, קופסה סגורה של סושי. בקבוק מים גדול. טלפון עם חצי סוללה. מטען. אוזניות. ארנק. שרשרת עם קליע. פנס.
לא משהו שיעזור לי לשרוד כאן במיוחד.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(נמר? ברצינות? חצויה, יש לך דמיון פרוע במיוחד.)

כשאני מתעוררת שוב אני וג'זלין שכובות על האדמה באמצע שדה פרחים אדומים.
זה היה יכול להיות מראה יפה, אלמלא העלוקות המגעילים וטבעת האש.
רגע.........טבעת האש?
אני קמה בקפיצה, שואפת עשן.
לעזאזל, הענף. הפלתי אותו כשנרדמת. עכשיו אני אגרום למוות של שתינו.
יופי של חשיבה אופטימית, קייט.
"אוי, פשוט תשתוק." אני מקללת בקול וחושבת איך להחניק את האש.
חול.
חול נמצא בכל מקום, אנחנו כבר על גבול החוף. אני רק אפזר חול על כל האש, וזהו- אני וג'זלין לא נמות מחנק או נישרף למוות. מצד שני, נראה שהאש מרחיקה את העלוקות, כנראה בגלל זה לא מתנו עדיין מאיבוד דם.
אולי העשן יישאר זמן רב מספיק כדי לסלק לגמרי את העלוקות.
זה נחמד שאת כבר לא פסימית, אבל חבל שאת לא חושבת בהיגיון.
אני בכל זאת מחניקה את האש. זה לוקח זמן מה אבל העלוקות נשארות במרחק בטוח ולא נאלצתי לבזבז כלל את המים.
עכשיו אני נזכרת שאני צמאה.
בייאוש אני שולפת את הבקבוק של ליטר וגומעת ממנו בשקיקה. בקצב הזה אנחנו נגמור את כל המים במהירות.
מחשבות חולפות בראשי, ואני מנסה לתפוס אחת שתביא לי תועלת.
יש דרך לאדות מלח ממי ים.
מצוין, את רואה כאן בריכת אידוי? עוד רעיונות.
אולי ביער יש אגם מים מתוקים.
עד שהגעתם לקו החוף? אין סיכוי שאת חוזרת וממשיכה לנטוף זיעה ככה עד שתמצאי את האגם שלך.
אדים.
הא? למה את מתכוונת?
אני צריכה ניילון. ואבן, ומיכל. ובור.
מה? אני לא מבינה.
כן את כן, ותפסיקי לדבר עם עצמך קייט. זה מובן שאת תקועה על אי בודד והכל, אבל את כאן רק יומיים, עדיין לא הגיע הזמן לאבד את השפיות.
אני יודעת, אני יודעת, לנסות להישאר שפויה והכל, אבל- אה, נזכרתי! אני יודעת למה את צריכה בור ניילון ואבן!
ומיכל. אטום. אני שמחה בשבילך. אני חושבת חזרה כשאני מחטטת בתיק כדי למצוא שקית ניילון או כל דבר אטום אחר.
קראת את זה בספר ההוא, נכון? אני חושבת שהיה משהו עם אי התמנונים, אבל-
כן, אני זוכרת. קראתי אותו בכיתה ג'. אני זוכרת את גברת וילברטון עם רגלי החזיר שלה, וגם את קרל ו- טוב, אל תגרמי לי לחשוב על דברים כאלה, אני צריכה להיות מרוכזת.
שיהיה. אבל את זוכרת מה עושים?
"ברור שאני זוכרת," אני רוטנת בקול רם כשאני מוצאת לבסוף חבילת טישו עם עטיפת ניילון. "קלריס בין משהו. עכשיו אני רק צריכה-"
לחפור בור, להצמיד את הניילון מעל, ככה שהוא לא יעוף, לשים באמצע אבן קטנה, כדי לגרום למרכז לשקוע, במשך הזמן האדים יצטברו ולבסוף יינטפו לתוך הקופסא או המיכל.
ועוד אני המורה למדעים.
אני חופרת בור קטן ומניחה בו קופסת פלסטיק ריקה שלפני רגע הכילה חרוזים צבעוניים.
למה הבאת חרוזים צבעוניים לאי טרופי?
זה לא משנה.
אני קורעת את עטיפת הניילון ומצמידה מעל לבור בעזרת אבנים נוספות ומניחה אבן על המרכז.
הנה לך, מתקן ליצירת מים תוצרת בית. את ממש יצירתית, הא?
פשוט תשתוק. יצור כפוי טובה, תתחפף מהמוח שלי!
אל תהי כזאת, לפעמים את גורמת לי להרגיש ממש לא רצוי.
אתה באמת לא רצוי!
אני מסלקת את הקול ממוחי ומבינה שבור מים אחד לא יספיק. אני מכינה עוד ארבע נוספים והבטן שלי מתחילה להשמיע קולות.
אוכל.
כן שמענו, לא אמרתי לך כבר לשתוק?
אני מחטטת בתיק עוד קצת ומוצאת חפיסת שוקולד שבורה.
זה יותר טוב מכלום.
זה מה שהבאת? ברצינות? שוקולד? את רוצה לחלות בסכרת או-
ברצינות, אם לא היית רק קול בראש שלי, הייתי מחטיפה לך עכשיו.
אני נוגסת בחתיכה ומתמוגגת ברגע שהלשון שלי פוגשת בטעם המתקתק של השוקולד.
עם הטעם המתקתק מתערבב גם ריח מתקתק של פרחים מסוימים, ואני שוקעת שוב בשינה, כשמסביבי עשן ובורות מים.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אגב, קלריס בין בצרות עם אותיות זה ספר אמיתי שזה באמת מוזכר בו.
ושם עושים את זה עם קופסאת שימורים, ויש קטע עם פותחן קופסאות, ומה עושים אם לא מביאים לאי בודד את הפותחן, ואם אין פותחן אין קופסא ריקה ואין מים ואין חיים.
ספר יפה, לילדים בכיתה ג'.
עוד משהו, היא מדמיינת את הקול לפעמים כהד של עצמה ולפעמים כבן או בת, זה חלק מאי השפיות שלה.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
לעזאזל, עבר יום שלם ?! מה קורה עם הזמן באי הזה ?! או ש... האם אני הייתי מחוסר הכרה כל היום ? אוי. הבטתי סביב, ונזכרתי בריח המתקתק של הפרחים. האם זה קשור ? לא, לשום פרח לא אמורה להיות השפעה כל כך חזקה.. ומצד שני, אני לא בטוח שאמור היה להיות כאן אי. הזדקפתי במקומי לישיבה, עד כמה שגובה המערה אפשר זאת. ואז שמתי לב אליה. נערה צעירה, עדיין באמצע גיל העשרה, בעלת שיער כחול צבוע ונמשים. והיא איתי במערה. לבד. ואני לא לבד על האי הזה. עכשיו נוכל למות יחדיו ברומנטיות.
שקלתי אם להעיר אותה, ואז שמתי לב שהיא לא ממש ישנה, אלא... לא בהכרה...? אוי, הפרחים האלה באמת מעלפים. אולי כדאי לאסוף כמה, מי יודע מתי לעלף משהו יעזור לי בעתיד. אפילו שאני מתקשה להאמין שטיגריס יסוג מלהרוג אותי בגלל כמה פרחים אדומים.
התקרבתי אליה, ואז הרגשתי מעין עקצוץ קל על ידי. סובבתי אותה ולהפתעתי גיליתי גוש שחור-ירקרק שנצמד אל עורי ונראה יונק. עלוקה ! לעזאזל. העפתי אותה במכה, ושמתי לב שיש עוד. המערה תהתמלאה עלוקות. ובקושי ראיתי אותן בחושך. לעזאזל. סילקתי את כל העלוקות ממני, והתרוממתי ישר לתקרת האבן המשוננת שחיכתה לי למעלה. נפלתי בחזרה ארצה והצטערתי שוב שאי פעם עליתי על הטיסה הזאת. ידעתי שהילדה באחריותי בשל היותי מבוגר ממנה, אפילו שלא רציתי באחריות הזו, אבל אולי היא תעזור לי בעתיד. סילקתי גם ממנה את כל העלוקות, וגררתי אותה החוצה. גם בחוץ היו עלוקות, אך הן היו איטיות מכדי להיתפס עליי, ועדיין הן השאירו פצעים שותתי דם עליי ועליה. לעזאזל, רק שלא יזדהם לי איזה פצע ואחלה, או שמא הילדה תחלה... אי מקולל. ואין לי מים, או אוכל. לעזאזל. אני צריך למצוא מחר מים ואוכל, אחרת החופשה הרומנטית שלי תיגמר מהר מאוד. סחבתי א תהנערה איתי וחזרתי אל המערה, מכסה את הפתח מחדש בברזנט. הסרתי את הנעל שלי ומחצתי את כל העלוקות שהצלחתי לראות בחושך, עטפתי את הנערה בבגדים על כל פיסת עור חשופה ואז התעטפתי גם אני, ושכבתי לישון. מהר מאוד כבר הייתי שקוע בשינה עמוקה ומלאת ניחוחות מתקתקים של פרחים.
ג'ן לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"אני... לא בטוחה," מלמלתי והסטתי את מבטי. איך יכול להיות שהמטוס התרסק ואני שרדתי? איך יכול להיות שכשהתעוררתי לא הייתי בתוך גוף המטוס המרוסק, אלא שכבתי על החוף?
רגע.
עמדנו בתוך המים זמן רב, והרגליים שלי החלו לקפוא. "נצטרך לצאת מכאן בקרוב," אמרתי. "השמש שקעה מזמן... את יודעת מאיפה הגיעו כל העלוקות? אתמול לא היה כאן שום דבר כזה! הייתי שמה לב!"
kida☯ <font color =800080> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
משכתי בכתפי, "אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי למערה ההיא." הודתי במבוכה.
(כן, זו אשכרה כל התגובה שלי... עפתי לישןןןן.... P: )
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
יצורים איטיים למדי. הגיוני, בהתחשב בכך שהם מתקדמים תוך כדי.. משהו דוחה שמזכיר זחילה, בינתיים מצבי היה טוב המלח שהיה בים ריפא את פצעי ובשעות שעברו יבשתי לגמרי. מצאתי את בור המים שלי, ולשמחתי הוא עבד. היו בו מעט מים, וגם כמה עלוקות שהחליקו פנימה בטעות. למרות הגועל, אני שולה משם את העלוקות הריריות ולוגמת בעזרת כף ידי את כל בור המים. שקלתי לשמור קצת למחר, אבל כבר עכשיו היה ניתן להבחין בכך שהמים מעט-מעט עכורים. אני לא יודעת מה יקרה מחר, אבל אני חייבת למצוא מערה כל .שהיא. אולי אוכל לסחוב את המחסה הרעוע שלי, לחצוב בקיר המערה לכדי יצירת זיז וקשירת הדלת אליו בגרבי הניילון .גע זה אני שומעת את צחוק הגורל מצחקק מול פרצופם של כל אלה שלעגו על גרבי הניילון
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(לפני כל החפירות, המילה הראשונה היא "עלוקות"..)
A- לפני 11 שנים ו-5 חודשים
6 למאי. 18:00.

עכשיו ה6 למאי, 2014, יום קייצי ויפה שמתקדם לקראת הערב.
היום הזה לא היה אמור להיות שונה מהאחרים, עד שלפני דקות אחדות המטוס שלכם נפל והתרסקתם על האי.
האי הוא אי בודד טיפוסי, ים, חול לבן, עצים טרופיים, הרים גבוהים שנמצאים במעמקי הג'ונגל הירוק וצוקים תלולים בקצה המרוחק של האי.

אבל האי הזה מיוחד, הוא מלא בפרחים קטנטנים ואדומים אשר מרדימים אתכם.

מטרת הפרק פשוטה, לשרוד את הלילה הראשון על האי.

תחזית מזג האוויר- עכשיו קיצי וחמים, אבל בסביבות 22:00 תתחיל סופת ברקים.
תמצאו מחסה, ואל תשכחו את חיות הבר שנמצאות על האי.
(אם אתם מגיבים אחרי 10, נקלעתם כבר לאמצע הסופה.)

בהצלחה לכם בהשרדות. ^_^
והפרק הבא יעלה מחר עד 9 בבוקר.
Life Angel לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי והסתכלתי סביבי ראיתי את המטוס המרוסק ואת גופות הצוות (מצטער אבל הייתי חייב לכתוב את זה) טוב כנראה אני הניצול היחידי מהתרסקות של המטוס לפי מה שזכרתי מדבריו של קברניט המטוס שבשעה 10:00 אמורה להיות סופה אין לי זמן לבזבז אני צריך למצוא מקום מסתור מפני הסופה והחיות שיש באי התחלתי ללכת לכיוון העצים בתקווה למצוא אוכל ומקום מסתור טוב
עבר הרבה זמן מאז שעשיתי הפסקה אני רעב וצמא ועוד לא מצאתי מקום מסתור אני מקווה שאמצא מקום מסתור אוכל ומים לשתות אחרי הרבה זמן מצאתי עץ בננות טיפסתי על העץ וקטבתי כמה בננות לאכול אחרי שסיימתי לאכול הלכתי לחפש מעיין או נחל כל שהוא עבר הרבה זמן עד שמצאתי נחל אבל בסופו של דבר מצאתי ולידו לא רחוק ממנו יש עץ עם בקעה גדולה באמצע היא הייתה גדולה מספיק לבנאדם בזה הרגע הבנתי שמצאתי את מקום המסתור שלי נגד הסופה וגם את מקום שוכל לישון בו לילה הזה

אם זה לא טוב אז אני מצטער כי זה הדבר היחיד שעלה לי לראש.
POLLO לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הבטתי בקצף שהגלים השאירו אחריהם לאורך החוף. הבטתי בו וניסיתי לעקל את האירועים האחרונים שקרו.
השמש הבוערת נגעה קלות בים, מאיימת לשקוע.
חשבתי במהירות, המחשבות חלפו הלוך ושוב בראש שלי, ורק עכשיו התחלתי להשתלט עליהן.
לפני כשעה, אני מניח, המטוס התרסק בחדות לתוך החוף הזה. הייתי בין הנוסעים היחידים שהגיבו בזריזות וקפצו מדלת החירום אל המים שהלכו והתקרבו.
ועכשיו, אני תקוע כאן. ואני לא בטוח שאני לבד.
הבטתי אחורה, אל הג'ונגל הצבוע בצבעים חזקים. כדאי למצוא מחסה, מקום שאוכל להעביר בו את הלילה.
אבל המקום לא נראה כול כך מזמין. מקודם שמעתי כמה קולות לא ברורים מהכיוון הזה.
"קודם למצוא מחסה. למצוא מחסה ואז למצוא דרך לצאת מכאן" מלמלתי בעצבנות.
הלוחמת לפני 11 שנים ו-5 חודשים
ברור. כמובן. איך לא צפיתי שזה ייקרה.
שכבתי דוממת וניסיתי למקד את המחשבה שלי, להריץ אחורה.
מה השתבש?
הטיסה התנהלה כרגיל בדיוק עד השניה שבה התחלנו לצנוח והמטוס הפסיק להגיב לפקודות שלי. זה כאילו המטוס התנגש במשהו באוויר, כשהחיישנים לא מראים שום דבר קיים.
מה לעזאזל קורה כאן מה לעזאזל קורה כאן מה לעזאזל קורה כאן- הדברים היחידים שעברו בראשי. איבדתי את שיקול הדעת כששום דבר כבר לא נראה הגיוני.
לאחר שפעימות הלב שלי חזרו לקצב הרגיל- זה שעפתי מהמקום שלי כמה מטרים לתוך החול ואני עדיין חיה לא אומר שזו לא היתה חוויה טראומטית לגוף שלי- התחלתי להזיז את האצבעות שלי לאט.
אחר כך את הזרועות, המרפקים, הרגליים. הצוואר.
הכל תקין מלבד כאבים עזים ושריטות על הזרועות והצוואר. איכשהו לא שברתי כלום.
שוב, מה לעזאזל קרה כאן?
קמתי באיטיות, מנערת את החול ממני. הבגדים שלי היו משופשפים והיו שני קרעים לאורך הרגל הימנית שלי.
עכשיו הסבתי את תשומת לבי לסביבה. קבוצה של אנשים שכנראה עפו מהמטוס כמוני שכבו על החול במרחק לא גדול ממני. קבוצה קטנה יותר התקדמה מהים לכיוון החוף, ונראו אנשים מעולפים במרחק.
זה היה קצת מוזר. למה שהם ייתרחקו מכאן?
נשמתי עמוק והתחלתי לסדר את הדברים הראשי.
1. צריך להישאר בקבוצה. אין לאף אחד כאן מיומנויות הישרדות טובות מספיק כדי לשרוד לבד. בקבוצה נוכל לטפל בפצועים ולהתארגן כמו שבט.
2. אמורה להתחיל סופה בסביבות 21:00. סופה רצינית. צריך למצוא מחסה. אחר כך אוכל ומים.
התקדמתי כמה צעדים על החול. הראש שלי כאב נורא.
"הי," ניסיתי לצעוק, אבל הקול שלי נשמע צרוד ואף אחד לא שמע אותי עם כל הרוח ורעש הגלים. זה לא יילך. אני צריכה לאתר מחסה לבד, ואז לרכז את כל האנשים.
קדימה, את טובה בזה.
ברקים יכולים לפגוע בעצים בקלות, וקירות מערה הם גם לא אידיאלים למניעת מכת חשמל. אז צריך למצוא מקום עם עצים מרוחקים אחד מהשני, אבל מחסה כלשהו מפני הגשם. מערה גדולה מספיק כדי שלא נצטרף להיצמד לקירות. אם יהיה לנו מזל.

התחלתי להתקדם באיטיות לעבר האדם הקרוב אליי ביותר. כדאי להתחיל לאסוף אנשים איכשהו.
גבר צעיר שבדיוק הרים את ראשו מהחול והביט סביב בעיניים עם צבע משונה. ג'ורג'יו, אני מתכוונת אלייך :)
"היי." רכנתי על החול מולו. "אתה בסדר?"
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
באמצע הטיסה המטוס הפסיק להגיב זה קרה אחרי שהודיעו שתהיה סופה בשעה 22:00 ,פתאום איבדנו קשר והמטוס נפל לאי
שהמטוס התרסק קפצתי ממנו ונחתתי על הקרקע ,בנס יצאתי מזה בחיים .
הסתכלתי מסביב וראיתי שנחתתי בתוך יער. חזרתי למטוס המרוסק ובדקתי עם יש שם משהו שיכול לעזור לי .מצאתי שם בהריסות המטוס חבל ובקבוק מים בינוני שאותו אני בטוח אצטרך למלא
התחלתי להסתובב ולחפש אוכל .אחר כמה זמן מצאתי עץ בננות ,קשרתי סביבי את החבל והתחלתי לטפס ,כשהגעתי למעלה קטפתי כמה אשכולות שיספיקו לי לכמה ימים והלכתי למצוא מחסה.
הסתובבתי בין העצים ופתאום מעדתי ונפלתי לתוך מחילה , היא היתה סגורה והיה נעים בה ואחרי שקלטתי שאני בחיים הבנתי שמצאתי את המחסה שלי לשארית הלילה.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
נו באמת.
ניסיתי להתגבר על פעימות הכאב שבראשי והתרוממתי באיטיות על רגלי.
סדר עדיפויות.
בכל פעם שמשהו משתבש אצלי, וזה תמיד קורה, אני זוכרת לעשות סדר עדיפויות.
מספר 1. להבין איפה אני.
אוקיי, זה פשוט. הרמתי את ראשי והתבוננתי מסביב. עצי דקל טרופיים פזורים בהמשך החוף. מלפני, הגלים התנפצו על החוף. אני מבחינה באנשים מעטים. חלקם מנסים גם להתרומם על רגליהם. אני מנסה לזהות אנשים שאפשר לעבוד איתם. אני רואה אישה דקיקה ובלונדינית רוכנת מעל גבר צעיר עם שיער חום. אני נזכרת שהיא הטייסת. אני רואה נער צעיר למראה, שזוף ושרירי, פונה לעבר היער. אולי הוא הולך לחפש מחסה. אני נזכרת ששמעתי מישהו פונה אליו בשם 'קונור'. אני חורטת המידע בראשי וממשיכה לבחון את הסביבה. עדיין יש אנשים ששוכבים על החוף.
מספר 2. להבחין באיומים מידיים. אף אחד מהם לא נראה כמו איום, זה בטוח. אבל הקברניט אמר שתהיה סופה ברקים בלילה.
נשמתי נשימה עמוקה ופניתי לעבר היער. להישאר על החוף החשוף בזמן סופת ברקים זה רעיון גרוע. אני אצטרך למצוא אולי מערה טבעית חצובה, או אולי בכלל האי הזה מיושב והאנשים המקומיים מורגלים לסופות. זה יהיה פשוט להתחבר איתם, בקלות אני אצליח לשכנע אותם להזמין אותי. אבל אני צריכה להיות מציאותית. האי נראה טבעי לחלוטין, יד אדם לא נגעה בו מעולם. הלכתי לאט כי רגלי דאבו וכאבו, וזרועותי דיממו משריטות שטחיות. מצאתי בתחושת הקלה, במרחק מטרים ספורים ממני תיק צבעוני שמסביבו מפוזרים חרוזים עגולים. התיק שלי. מצוין. מעדתי לעברו ותפסתי ברצועה המקושטת. וידאתי במהירות שהכל שם.
טלפון נייד. שלפתי אותו ולחצתי על הכפתור בראש המכשיר. הוא נדלק לאחר כמה שניות והאכזבה עוטפת אותי כשהודעה מופיעה על המסך.
אין קליטה.
החנקתי קללה והמשכתי לחפש דברים חיוניים. לפתע הבחנתי בפרח זעיר צבוע אדום עז. נרכנתי אליו ופתאום חשתי מסוחררת. נרדמתי באחת.
------------
שמתם לב שאני היחידה שתיארה איך היא נרדמה? שיהיה. אני מקווה שלא יצאתי חופרת והארכתי יותר מדי.
הבלגית המעופפת לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(שמתי לב מאוחר מדי שאני אמורה להיות על מטוס. אין כבשים על מטוסים, ומכאן נובע שכל סיפור הרקע של ליאה הרבה פחות אמין. מש"ל. עד כמה שאתם יודעים, יכול להיות שליאה תמיד היה שם. יכול להיות שהכל זה בסך בכל חלום שלו. הוא הדבר היחדי בכל היקום, צף לבדו, וכל כך קר לו. תחשבו איזו בדידות הוא היה צריך להרגיש לפני שהוא ידמיין את כולם.)
הדבר האחרון שהוא זוכר זה הסיפון של הסירונת שלו. היה לה ריח של ים וגללי כבשים. זה מה שהיא הייתה.
הדבר שאת הכי שונאת זה לדבר על עצמך בגוף שלישי.
הדבר שאני הכי רוצה לעשות כרגע זה לנגוח בדופן של הסירונת שלי. ממתי אני חושבת על עצמי בגוף שני נקבה?
מאז אסטריד. התחלתי לחשוב עליה בגוף שני נקבה, וזה התגלגל. עכשיו גם אני גוף שני נקבה.
לא. אני לא אתן לזה לקרות. אין ריח של גללים. רק ים.
אין אסטריד. אין כבר מה לגלגל. מעכשיו אני אשאר תקוע בגוף ראשון זכר.

אני קצת רוצה לבכות. חול תמיד עושה לי לבכות. אסטריד לא עושה לי לבכות.
כמה חבל שאין אסטריד.

חול. שיהיה. אין אסטריד.
כבשים אדירות, באמת אכלתי את החברה הכי טובה שלי?
אני שונא את עצמי.
אני עוצם עיניים, ודוחף את האף יותר עמוק לתוך החול שאני מתעלם לחלוטין מקיומו. מה חשבתי לעצמי. לדחוף את האף לתוך חול רק ימלא אותו בעוד חול. אני מתהפך ומסתכל על ענן.

"היי, אתה בסדר?"
לא, אני לא בסדר. כבשה חטפה אותי בארבע וחצי לפנות בוקר, עשינו מסע סביב לעולם, היינו בכל מקום, ההיא הראתה לי את העולם, צפינו את הכוכבים כל לילה, אני והכבשה, ובסוף היא מתה ממחלת ים ואכלתי את החברה כי טובה שלי. שוב.
שוב. מילה מצחיקה. מעניין לכמה אנשים יצא להשתמש בה.

"בטח."
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
"ערב טוב לכל נוסעי הטיסה 913B. בעשר אמורה להתחולל סופת ברקים. אנא שבו במקומותיכם וחגרו חגורות.
תודה, צוות המטוס."

הקול העליז של הקברניט מתגלגל לי בראש שוב ושוב. קצת לפני שהתרסקנו, אחת הנוסעות שאלה אותי מה השעה. השעה הייתה חמש ותשע עשרה דקות. בהחלט לפני עשר.
אם ככה, מדוע התרסקנו?
מעולם לא הבנתי במטוסים, ומעולם גם לא התיימרתי להבין. ידעתי קצת על כוח עילוי ולחץ אוויר וזה הספיק לי בהחלט. עם הידע המועט הזה וביטחון עיוור בקברניט עליתי למטוס בלי דאגות, מלבד שלא יגנבו את המזוודה שלי.
ובכן, לפחות לא גנבו אותה. אני חושבת שהיא נחתה, מפויחת, כמה עשרות מטרים ממני.
אני מחכה כמה רגעים עד שהעולם מתייצב ונשאר במקומו. הטשטוש לאט לאט מרפה ממני, ואני מתרוממת בזהירות. אחרי תזוזה קלה, אני מבינה שמלבד חתכים שטחיים וחבורות לא נגרם לי כל נזק. אני בודקת את השטח מסביבי, אם יש עוד ניצולים. ישנן גופות רבות, חרוכות ופזורות מסביב לגוף המטוס, אבל אני בהחלט רואה כמה אנשים נעים בשטח. מנסים לעזור או בורחים אל הצמחייה.
רעד קל עובר בי. הלילה מתקרב.
פתאום, אני מייחלת שכל נוסעי המטוס היו מעשנים כבדים במיוחד. אנשים שעישנו לי בפרצוף תמיד הרגיזו אותי, אבל עישון משמעותו מצית. ומצית משמעותה אש.
אני מתרוממת על רגליי הרועדות מעט. השקיעה כבר חלפה, אבל עדיין לא חשוך לחלוטין. אני מקווה שיהיה לי מספיק זמן להתכונן לסופה. אני בוחנת את השטח, מנסה למצוא משהו שיעזור לי.
ואני אכן מוצאת.
המטוס עבר ליד הצמחייה, וכנפו הפילה ושברה כמה עצים ליד קו החוף. אני מתקרבת לעץ שכוב על הקרקע, לעץ הבטוח ביותר שיכולתי למצוא. העץ לא דולק, לא שרוף והוא נראה יציב כך שלא יתגלגל. אני בודקת האם יש נמלים או חרקים אחרים בסביבתו, אך כיוון שהעץ קרוב יחסית לקו החוף הוא נקי יחסית. אני שוברת ענפים גדולים ומניחה אותם קרובים אחד לשני כנגד העץ. לאחר זאת אני מתחילה למלא את החרכים בעלים קטנים, באדמה ובטחב. בניית המחסה הסתיימה.
אני מצליחה לקרוע חלק משרוול החולצה שלי, ובעזרת חיכוך של עץ בעץ אני מצליחה בהתחלה ליצור הרבה עשן. לאחר זמן מה אני מצליחה ליצור אש קטנה ומזינה אותה בשבבים מהעץ המרוסק.
האש מרוחקת מהמחסה שלי והיא מוקפת באבנים. אני מקווה שהיא תרחיק את חיות הבר.
ליתר ביטחון, אני לוקחת ענף שבור בצורה חדה וכמה אבנים שאוכל להשליך על חיות עוינות. אני צמאה ורעבה, אבל הסופה מתקרבת. אני מניחה שאחריה יוותרו מעט מים על העלים.
אני מנסה לקפל כמה עלים בניסיון ליצור כלי קיבול למים מהסופה. אני לא מצליחה ואני מפרקת אותו בתסכול.
מלבד זאת, בחרתי בכוונה בעץ על קו החוף אך רחוק מספיק מהים כדי שהגאות לא תגיע אליו. בכוונה גם בחרתי עץ שנמצא ליד עצים גבוהים יותר כדי שהם יקלטו את הברק ולא העץ שלי.
אחרי כמה זמן אני חופרת בור קטן באדמה ומרפדת אותו היטב היטב בעלים. אני מקווה שזה יספיק.
רק אחרי כל הדברים האלו אני מצליחה לחשוב קצת על מה שיקרה הלאה. על מה שקרה. הפעלתנות הזו העסיקה אותי היטב. משום מה, נזכרתי בכתבה שקראתי אודות רוצחים שרצחו את משפחותיהם.
אמרו שם שכשהרוצח מבצע את תכניתו הוא אינו נרתע, אלא הסדר מכניס אותו למין שגרה של ביצוע מטלות. אחת אחרי השנייה.
אני מניחה שזה מה שקרה לי עכשיו.
מבטי חולף על החוף. רוב האנשים כבר הלכו, לחפש מזון ומחסה בתוך הצמחייה. אבל אני יודעת שרוב החיות אינן מגיעות לחוף בסערה, ושהעצים מסתירים את אור הירח המועט. נשארו כמה אנשים, זה נכון. אבל אני מרגישה שעל החוף נותרו רק הגופות ואני.
עכשיו אני נזכרת בסרט שסיפרו לי עליו. על מטוס שמתרסק ועל הניצולים. אמרו לי שבסוף הניצולים אכלו את גופות המתים.
יש לי בחילה, ואין לי איך להקיא כי אני גוועת.
זה פשוט עצוב.

אני הולכת בשקט אל מה שנדמה כמזוודה-לשעבר שלי וגוררת אותה על הגלגלים הנמסים אל תוך המחסה. היא אולי חרבה לגמרי, אבל זה יותר ממה שיש שם. זה מה שזה מסמל.
אני משננת לעצמי את התאריך, רק כדי לזכור את החיים שהיו לי לפני.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הדבר היחיד שהייתי מודעת אליו היה לבי הפועם.
לא העזתי לפקוח עיניים, לא העזתי לזוז. שום דבר לא כאב במיוחד, אז כנראה שלא שברתי כלום, אבל הרגשתי כאילו אני על סף התקף פאניקה. מעולם לא פחדתי כל כך.
לנשום.
לנשום לנשום לנשום.
להירגע.
תירגעי, לעזאזל.
אני בסדר.
אבל... מה קרה? מה בדיוק קרה? איפה אני?
חול. הרגשתי חול מתחתיי. ושמעתי מים.
נשמתי עוד נשימה עמוקה לפני שהעזתי לפקוח עיניים.
לאן נעלם המטוס?
התרוממתי באיטיות על מרפקיי, וכשסקרתי את הסביבה ראיתי את המטוס באופק, מרוסק על החוף.
איך לעזאזל זה קרה?
מישהו נהרג?
ברור שמישהו נהרג.
מישהו שרד?
כמה אנשים היו פזורים לרוחב החוף. לא נראה שהם נפגעו באופן קשה מדי, אבל פחדתי לבדוק. מה אני עושה? מה אני אמורה לעשות עכשיו?
POLLO לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי בבהלה. שוב פעם זה קרה לי.
משהו כאן מרדים אותי. אולי משהו בתפקוד שלי נפגע מההלם של ההתרסקות. סובבתי את הצוואר באיטיות, והרגשתי את הכאב מכה בי. נראה לי שזה קצת יותר חמור מצוואר תפוס.
נעמדתי במהירות והבטתי סביב. שום סימן לבן אדם, לחיים. רק הצמחים, החול, והים.
החלטתי לפעול מהר, לפני שעוד משהו בסגנון הזה יקרה לי.
חושך אפף אותי מכול כיוון, אבל לאט לאט התרגלתי אליו, והתחלתי לראות בבירור.
הלחות החלה להיעלם, ואת מקומה תפסה הרוח הקרה.
ניסיתי לא להילחץ יותר מדי. חייב להיות לכול הבלגן הזה פתרון הגיוני, ניסיתי להתעשת ולהתעלם מהעובדה שבערך חמישים נפשות נהרגו בהתרסקות לא צפויה של המטוס שהייתי עליו, ומהעובדה שהבטן שלי מתחילה לאותת לי.
התקדמתי במהירות בג'ונגל, הבטתי לצדדים וחיפשתי מקום נוח, עד כמה שאפשר.
לרגע ראיתי אזור חשוך יותר מהשאר.
מערה בינונית.
היא הייתה ארוכה מבפנים, אבל לא ממש גבוהה. בערך מטר וחצי לגובה. זה לא שאני יכול להתלונן.
התיישבתי בפנים והסדרתי את הנשימה, הרגשתי את האוויר מתקרר ומתקרר.
הלוחמת לפני 11 שנים ו-5 חודשים
המבט שלו היה לא מפוקס לרגע, ואז התחדד שוב.
"בטח." הוא ענה, ולא נראו עליו פגיעות חיצוניות אז הנחתי שאפשר לסמוך על זה.
הושטתי לו יד כדי לעזור לו לקום. "רוזי."
הוא הביט בבגדי לרגע לפני שקם.
"כן, הייתי הטייסת." חייכתי בעצב. לא חיכיתי שיציג את עצמו, הייתי לא מרוכזת מספיק. "עומדת להתחיל סערה. כדאי שנאסוף כמה שיותר אנשים ונמצא מחסה. תוכל לעזור?"
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הסדרתי את הנשימה שלי, וקמתי על רגליי.
מעולם לא הייתי דמות מנהיגותית. מעולם לא יכולתי להסתדר בעצמי. ובטח שלא אוכל להסתדר אחרי שהמטוס בו טסתי התרסק למה שנראה כמו אי לא מיושב. אני רק בת חמש עשרה, אני... לא יכולה להסתדר לבד באי בודד.
אי בודד. זה נשמע כל כך מוגזם ומלודרמטי.
תשכחי מזה.
המטוס התרסק באי לא מיושב. צריך למצוא עוד אנשים. צריך אוכל ומים ומחסה. הקברניט אמר שתהיה סופה מאוחר יותר? אני מקווה שלא. אבל אני מניחה שהתקוות שלי לא בדיוק יעזרו.
טוב.
אז מה עכשיו?
להמשיך ללכת, למצוא מישהו. לבקש עזרה.
חייב להיות מישהו, נכון?
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
באמת ? לעזאזל. התרסקתי על אי. המטוס שלי התרסק על אי ועם איך שהוא נראה אני הניצול היחיד. ניצול יחיד על אי בודד באמצע שום מקום שנראה כאילו הוא היחיד שעוד לא מיפו בעולם, אחרת הייתה כאן תיירות בלתי פוסקת. אבל לא, הגורל החליט שאני אתרסק לי באמצע שום מקום על אי בודד טרופי קלאסי. שישרף. אני משער שעברו שלוש עד חמש שעות מאז ההתרסקות, ואני עדיין יושב לי על שבר מהמטוס, מה שהיה פעם חלון ועוד מעט מתכת סביבו. בהחלט מה שהיה פעם. כעת אפילו התכה לא תעזור להציל את השבר האומלל. כמובן, אני מרחם על שבר מתכת במקום על עצמי. השפיות שלי יוצאת מגדרה. ובכן, אני מניח שזה מובן בהתחשב בזה שהמטוס שבו הייתי עד לפני שעות ספורות התרסק לו לאלף עזאזלים. וזה עוד בלי לספור את כמויות החתכים, החבורות והפגיעות האחרות שספגתי.
טוב, להתרכז. צריך להתחיל לנסות לשרוד עד שתעבור כאן ספינה או משהו שאיבד את דרכו. שאיבד את דרכו מאוד מאוד מאוד. קמתי לאט מהשבר בשביל לא לפתוח את הפצעים שהתקרשו בקושי והתקדמתי אל מה שהיה פעם בטן המטוס, שניתן לזיהוי באמצעות הכמות האדירה של תיקים שהתפזרו באזור. ניסיתי לחפש את שלי, אבל לא מצאתי אותו, אז חיפשתי דברים אחרים שיוכלו לשמש לי לעזרה. מצאתי כמה מזוודות סגורות ובטוחן דברים מועילים - בגדים למידה שלי, אוהל מחנאות לארבעה שדחסתי לאחת המזוודות וחצי מהחבילה שלו עוד נשארה בחוץ, ערכת כלי עבודה וגרזן חירום קטן מהסוג שאף פעם לא הבנתי מה הוא עושה שם. לא טרחתי לחפש קופסה שחורה, לא ממש היה לי אכפת שידעו מה קרה. פשוט התנגשנו, כל החלק הקדמי נמחץ, ומצאנו את עצמנו מתרסקים במהירות אדירה לעבר האי. ומשם ראיתי רק לבן, שחור ואדום. לקחו לי כ-40 דקות לחזור להכרה מלאה, ועוד שעה עד שהראייה שלי חזרה לתפקד כראוי והפסקתי לשמוע צפצוף ארוך ומדאיג.
לאחר שסיימתי לאסוף כשלוש מזוודות עמוסות בדברים שיעזרו לי, הבחנתי בקיר אדיר של עננים לבנים בשמיים שהתקדם אל האי במהירות אדירה. ידעתי מכמה ספרים שקראתי בעבר שמשמעות הדבר היא סערה אדירה. העננים הלבנים האלו אומנם נראים תמימים, אבל ברגע שהם יהיו מעליי, הם ימטירו ברקים וגשם בלי הפסקה. אני צריך לארגן מקום מחסה ומהר, אחרת איקלע לסערה אדירה. יש לי.. אוי ואבוי, עשרים דקות. גשם קל כבר החל לרדת. רצתי אל תוך הג'ונגל, מחפש סלע גדול. לאחר מעט חיפושים, נתקלתי במערה צרה, מספיקה בקושי להחזיק אותי. התמקמתי במהירות, סגרתי את הפתח עם יריעת הברזנט שעטפה את האוהל והתמקמתי על כמה בגדים שפרסתי לנוחות. זה עומד להיות לילה קשה.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
היו כמה אנשים שהלכו לחפש מחסה ביער\צמחייה\מה-שזה-לא-יהיה. בכוונה בניתי מחסה בקו החוף כיוון שכבר היה חשוך.
בתוך החשכה ראיתי רק דבר אחד בבירור.
פרחים אדומים עזים.
התקרבתי אליהם, ניסיתי לאתר את ריחם כדי לזהות אותם. לדעת האם הם רעילים או לא.
לא הספקתי להריח מהם אפילו מעט, כי תוך רגע העולם השחיר וצנחתי על הקרקר הבהירה.
לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 11 שנים ו-5 חודשים

אני מתעוררת בשומקום חשוך כשכל הגוף שלי כואב, באוויר יש ריח של עשן ומלח, וקולות מבוהלים של אנשים ורוחות חזקות וגלים סוערים.
אוקיי, איפה אני לעזאזל? איפה הייתי קודם?
אה, כן. הייתי על המטוס לאלסקה. ישבתי ליד איש זקן שישן כל הזמן. שמעתי מוזיקה באוזניות. ואז נרדמתי, והמטוס כנראה התרסק כאן, ו...אה. משם הגיע הריח השרוף. אני מנסה לא לחשוב על זה.
אז אני נמצאת ליד הים, בגלל הריח, ויש פה עוד אנשים שכנראה לא התעלפו לזמן ממושך כמוני.
אבל איך אני נשארתי בחיים?
אין לי יותר מדי זמן לדון בשאלה הזאת, כי הרוחות ממש מחזקות ואני מבינה שעומדת לפרוץ סערה. אני חייבת למצוא מחסה, אבל אני לא ממש יודעת להסתדר בשטח, גדלתי בעיר.
המטוס כרגע הוא גוש פחם אחד גדול, אז מסתבר שמכלול החפצים העומדים לרשותי קטן מאוד: פלאפון בלי שום קליטה, אוזניות חצי חרוכות, השרשרת שלי, ו...זהו.
אז אני פשוט מתחילה לרוץ בסרבול, מעדיפה לא לחשוב על מה אני דורכת. ותוך זמן קצר של ריצה על החוף הזה, אני מוצאת מקום חשוך בין כמה עצים. כדאי לנסות, לא?
להפתעתי, זאת מערה. ועוד אחת שבה אני מיד נכנסת אליה וכבר מתנגשת בנער שנראה בערך בגילי, אבל בחושך הזה קשה לראות משהו. "מצטערת," אני אומרת בבהלה ועוזרת לו לקום. "אתה בסדר? אתה יודע מה הולך פה?"
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כשעברתי על פני החוף, האנשים הלכו והתמעטו. אלו שכן היו שם, לא נשמו.
לעזאזל.
לעזאזל לעזאזל לעזאזל.
לעזאזל.
העולם הזה שונא אותי.
הגורל שונא אותי.
למה אין פה אף אחד?
חם לי.
אבל נראה שהשמש כבר מתחילה לשקוע.
לא נראה שאמצא שום דבר לאורך החוף. אולי אם אחזור למטוס אוכל למצוא משהו שיעזור נגד הסופה?
אבל אנשים מתו. אנשים מתו במטוס הזה.
הרגשתי בחילה.
לעזאזל עם העולם.
התחלתי לרוץ. זה כבר לא משנה. אנשים מתו, אני יודעת. אני לא רוצה למות. במטוס יש מזוודות. אולי גם משיר קשר או לא יודעת מה. אני חייבת למצוא משהו. כל דבר.
תוך כמעט עשר דקות כבר הייתי מטרים ספורים מהמטוס.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי בבת אחת ונשמתי נשימה חדה ששרטה את גרוני.
מים. אני צמאה. אחיזתי בתיק חזקה, אפילו בשנתי, לעולם לא הייתי עוזבת את התיק הזה. חיטטתי בו ושלפתי בקבוק מים. גם במטוסים, אני תמיד לוקחת איתה בקבוק מים. אני שותה באיטיות, מרווה את גרוני. עצרתי בעצמי לפני שהמים עברו את קו האמצע, לא כדאי לי לבזבז את כל המים עכשיו. בדקתי מה השעה בנייד שלי. למרות שאין קליטה, בראש המסך השעה מהבהבת באור קלוש.
השעה היא 21:34. הסופה תתחיל ב10, אולי אפילו מוקדם יותר, מזג האוויר לא תמיד צפוי.
קמתי במהירות והברשתי את החול ממני. זיהיתי פרח אדום, והבנתי שזהו אותו פרח שהרחתי לפני שנרדמתי.
להתרחק מהפרחים האדומים, קייט. אני אומרת לעצמי.
רצתי, התעלמתי מהכאב החד בגפיי, ורצתי. 21:46 פחות מרבע שעה.
לפתע, האדמה נשמטה מתחת לרגליי, ופגעתי בגוף חמים ששכב בחשיכה.
נפלתי לתוך מחילה, ונחתתי על נערה רדומה. בקושי הספקתי להבחין בהבזק אדום וכבר שקעתי בשינה.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
ניימלס, אם את מתכוונת אליי אז אני בת 30 ומשהו..
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעלמתי מהכל.
אין זמן.
אין זמן אין זמן אין זמן אין זמן אין זמן.
אני יכולה להקיא גם אחר כך.
איפה המזוודה שלי?
כחול.
כחול.
כחול!
פרקתי אותה במהירות.
אוכל, טוב. מים, מצוין. בגדים, בסדר. כנראה אצטרך כמה מאוחר יותר.
איך מתגוננים מסערת ברקים, שוב? מעולם לא קראתי על שום דבר שקשור לזה. רק... להתרחק מהמים.
בסדר. בוצע.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה להיכנס לתוכו. אני לא יודעת עד כמה זה אמור לעזור.
אני מניחה שאני יכולה להמר.
גשם התחיל לרדת, והוא התחיל להתחזק מהר מאוד.
מיהרתי לעשות את הדבר היחיד שחשבתי עליו.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(התכוונתי לתוך המטוס, דרך אגב)
הלוחמת לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התחלנו להסתובב בחיפוש אחר מקום מחסה. נדמה כאילו חלק מהאנשים פשוט התנדפו, וחלקם היו מעולפים. לא יכולנו לגרור את כולם למקום מחסה, אז המשכנו לבד.
עברתי במטוס כדי לקחת את החפצים המעטים שלי שנותרו שלמים. חשבתי לרגע והגעתי למסכנה שלוחות המתכת יכולים להיות שימושיים, ועוד הרבה חלקים מהמטוס, אבל לא לסופת ברקים.
לאחר שהסתובבנו כחצי שעה מצאנו מקום ריק מעצים, כשסלעים ענקיים שנפלו ממצוקים מסוככים עלינו מלמעלה. פרחים אדומים צמחו כמו טחב על האבן. כשהתקרבתי לקירות, הריח המתוק של הפרחים התחיל לעשות לי כאב ראש.
התיישבתי.
איבדתי את ההכרה.
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
סטינגריי, התכוונתי לחצויה, היא גם נפלה למחילה, והיא בת 17 וחצי.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי לקול רעם ולריח הגשם.
אני מאוהבת בריח של הגשם. כשהייתי ילדה הייתי יוצאת החוצה באמצע הגשם רק בשביל הריח.
כמובן שהדבר לא מצא חן בעיניה של אימא שלי, וכמובן שהיא טרחה להזכיר לי את זה בכל פעם שהצטננתי בגלל הגשם ה'ארור'.
לפחות עכשיו אין לה מה להעיר לי. אני יכולה להריח את הגשם בחופשיות.

אני פוקחת עיניים בפתאומיות.
יש רק ריח של גשם. שום ריח של המדורה שלי.
אני מרגיעה את עצמי שאף חיה לא מטומטמת מספיק כדי לשחר לטרף באמצע סערה. ובכל זאת, אני מצטערת על הזמן שהשקעתי בהדלקת המדורה.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(למה לא יכולת להעמיד פנים שזה הגיוני, לוחמת? אין לי מושג מה עוד לעשות -_-)
ג'ן לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הראש שלי כואב כל כך... אני מעסה את רקתי ומזדקפת. כנראה התעלפתי.
אני מביטה סביב ומתפלאת למצוא את עצמי עומדת לצד הים, על חול בהיר כל כך שניתן להבחין בצבעו גם בלילה שכזה. עד לפני רגע הייתי במטוס... האורות כבו ונדלקו, אנשים צרחו בהיסטריה, ועכשיו...
מה אני עושה כאן? המטוס... התרסק. אני לא אמורה להיות בחיים.
הראש שלי כואב... אני אוחזת בו כאילו אם לא אעשה זאת הוא יפול. השמיים הכהים מעוננים ומבשרים רעות. כנראה עומדת לפרוץ סערה. טפטוף קל כבר יורד.
מי יודע מה מסתובב על האי הזה? אולי אין כאן עוד בני אדם?
אני מתחילה ללכת, מתנודדת, אל פנים האי. אם תפרוץ סערה הדבר הגרוע ביותר שאני יכולה לעשות הוא להישאר על החוף, במקום פתוח.
כשאני חודרת אל קו העצים אני מנסה לרוץ, אך אבנים ושורשי עצים הבולטים מהאדמה מונעים ממני להתקדם במהירות הדרושה. אני שומעת מעלי רעם ראשון והשמיים מבזיקים.
חייבת למצוא מחסה.
אני מתקדמת עוד כמה מטרים. הגשם מתחזק, ואני מגבירה את הקצב. עד מהרה קו צר של מערה נגלה לעיני. צר כל כך עד שכנראה אאלץ לזחול פנימה. אני ממהרת לשם, מתכופפת, וריח מתוק נקלט באפי.
אני מביטה מטה. המערה נמצאת בסוף חלקת פרחים אדומים. הברקים והרעמים מעלי מתחזקים, ואני מתחילה להרגיש מסוחררת. הריח מציף אותי, ופתאום מתחשק לי להניח לרגע את הראש על אבן ולהירדם. אני עייפה כל כך... והריח נמצא בכל מקום...
ריח הפרחים, וריח הגשם. ריחו של הגשם מטשטש מעט את ריח הפרחים ומאפשר לי להמשיך ולצעוד קדימה. עיני נעצמות, אך אני מתעקש להמשיך ולפתוח אותן. כאני נשכבת על האדמה, ריח הפרחים נעשה חזק מתמיד. אני מספיקה בקושי להתגלגל אל הסדק הצר של המערה הקטנה שמצאתי, ואז ריח הפרחים מתגבר עלי.
עדיף פשוט... לישון.
אני נרדמת כשהריח המתוק באפי, ומחצית מגופי מציץ החוצה, אל השטח הפתוח.
לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 11 שנים ו-5 חודשים
אני פוקחת עיניים. אני על רצפת המערה. נרדמתי כרגע? התעלפתי? איך זה הגיוני?
ואז אני שמה לב שגם הנער שפה ישן. משהו כאן ממש מלחיץ אותי.
והסופה בחוץ בעיצומה.
אוקיי. תירגעי. אין קליטה בפלאפון, אבל יש פנס, אז אני מדליקה אותו ומנסה להבין.
אני רואה מערה די קטנה ודחוסה, עם נער מעולף שנראה בערך בגילי. זה אולי לא מוסרי בצורה כלשהי, אבל אני מזיזה קצת את הנער הזה, נדחקת במקום הכי מוגן שאפשר ומתכרבלת. זאת עומדת להיות סופה רצינית.
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(את יכולה למצוא אותי אם בא לך. יש לי מחסה, ופרחים ואש כבויה. יאיי.)

לקח לי רגע להיזכר מה קרה. כיוון שלא היה לי מה לעשות חוץ מלרעוד מקור ולחכות לבוקר, עשיתי רשימה מחשבתית של מה שעליי לזכור.
אני ברנדה מקיי. ברנדה זה שם נורא ו..אוקיי. אני לא אכנס לזה. נקסט!
היום הוא ערב השישה במאי, אלפיים וארבע עשרה. המטוס שטסתי בו התרסק על אי כלשהוא, ככול הנראה אי בודד. אני שרוטה בזרעותי וברגליי ויש לי כמה חבורות. כואב לי הראש ואני קצת מטושטשת.
בגלל הפרחים.
אני מכסה את כף ידי בשרוולי ועוקרת את הפרחים שנמצאים בקרבתי בזהירות. לפי ההבזקים האדומים שנראים בקושי מבעד לגשם, אני מבינה שהם נפוצים כאן. אני כבר מתחילה לחשוב על כלי נשק משוחים בחומר מרדים ובחומר מטשטש כדי למנוע כאב מפציעות. את זה אשאיר לזמן מאוחר יותר, כאשר יהיו לי יותר משאבים.
כרגע אני אמורה לעשות רשימה, וגם את זה אני לא מצליחה לעשות. או שהפרחים האלה ממש הרדימו אותי, או שאני לא מסודרת כשחשבתי.
לא, זה לא זה. קר לי מדיי. אני לא יכולה להתרכז ככה. אני לא יכולה להירדם.
אני בוחנת את הפרחים בחשדנות. אני מתלבטת.
אני יכולה לסמם את עצמי בעזרת הפרחים כדי שאוכל להירדם. זה במקום כדורי שינה.
אבל אז אהיה חשופה להתקפות ולא אוכל לתפקד במצב מסוכן.
אני מרחיקה ממני את הפרחים בגועל, ומנסה להתכרבל בכל זאת.
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
ברגע שסערת הברקים התחילה, עלה בדעתי שאולי להישאר במטוס היא לא ההחלטה הטובה ביותר.
לקחתי את המזוודה שלי, ורצתי לתוך הג'ונגל כשהיא מעל ראשי.
ידעתי שאני צריכה למהר, אבל לא ידעתי לאן.
כבר כמעט לא ראיתי כלום, והרגשתי את רגליי נתקלות באבנים ובעצים ואחת בשנייה. רק רצתי.
כל רעם וכל מכת ברק הפחידו אותי עד מוות, אבל הרעיון שאני אפגע נראה כל כך חסר הגיון שהעזתי לקוות.
בסופו של דבר רגליי קרסו תחתיי. הגעתי למה שנראה כמו... מערה קטנה. ממש סדק בין כמה סלעים דחוסים אחד על השני. הייתי עייפה, וסביבי היה ריח מעייף.
הזדחלתי לתוך החור הקטן והצמדתי את המזווה אליי עד כמה שיכולתי.
מכווצת ומפוחדת, הצלחתי להירדם.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(מייטי, רוצה להיפגש ? יש מצב שזחלת בטעות למערה שלי מהצד השני :P)
מגדת העתידות לפני 11 שנים ו-5 חודשים
(בטח ^^)
Stingray לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הסערה בחוץ נוראה. היא כמו מפלצת חשמלית, שואגת ורומסת את אשר בדרכה.
בינתיים, אני מנסה לחשוב על דברים שאני יודעת על הישרדות. משום מה, עולה במוחי רק דבר אחד.
ספר.
קוראים לו משהו כמו "~תקופת זמן~ ב~איפהשהוא~", אני לא זוכרת כמה זמן או איפה. אני חושבת שכמה שנים.
אבל שם הם היו קבוצה גדולה, והספינה שלהם לא התרסקה ונשרפה כמעט-כליל כמו המטוס שלי.
את מצבו של המטוס אני לא יכולה לשפר, אולי רק לחטט בהריסות ולחפש דברים שלא ניזוקו. אבל את מספר האנשים שבקבוצה (אחת, בינתיים) אני יכולה לשפר.
אולי הייתי צריכה לאגד את כולם, לפעול ביחד. הבעיה היא, שאני לא מנהיגה. אני עובדת הייטק. מהסוג שקם בשש בבוקר, מתארגן חמישים ושלוש דקות כדי להספיק לשתות את הקפה של הבוקר. מהסוג שחי כל יום בדיוק כמו שהוא חי יום לפני ובדיוק כמו שהוא יחיה את יום המחרת. אני יכולה לנהל צוות של עובדים, שמודעים למרותי ומחויבים להקשיב לי.
הם לא חייבים לי דבר.
בנוסף, יש הרבה מחלוקות ופילוג ושנאה הן הדבר האחרון שיעזור למי מאיתנו לשרוד.
טוב, חוץ מחיה טורפת, רעל, גוויעה ברעב ובצמא, מחלה, טביעה, נפילה מצוק, פציעה והתפחמות מברק.
זה לא מעודד אותי.
~מישהי~ לפני 11 שנים ו-5 חודשים
הרגשתי דפיקות חזקות בראש, פקחתי עיניים וטיפות של גשם מתחילות לטפטף עליי.
אני שוכבת על החול, והראש שלי כואב מידי אפילו בשביל לזוז, אני ממשיכה פשוט להסתכל למעלה, לשמיים האפורים. אני אפילו לא מנסה להבין מה אני עושה כאן.
וזאת באמת שאלה טובה, מה אני עושה כאן?
אני רק זוכרת שעליתי על המטוס שלי, שעה אחר כך נכנסתי לשינה עמוקה ואז... ואז כלום.
אני קמה וסחרור קל משתלט עליי, אני שמה לב לרוחות שמתחזקות וכבר יודעת שאני לא יכולה להישאר כאן. אני הולכת לכיוון הפנימי של האי ומתרחקת מהים כמה שאפשר, אני מחפשת כל מקום שרק אפשר להיכנס אליו.
אני ממשיכה לרוץ בתוך הג'ונגל, אני בקושי מרגישה את הרגליים שלי, אני רק רצה. לרגע אני עוצרת, ומהצד קולטת מקום טיפה חשוך. מרחוק זה נראה כמו גוש שחור באמצע הג'ונגל, אבל כשאני מתקרבת אני רואה מולי מערה. לא גדולה ולא קטנה, מערה בינונית.
בלי להסס אפילו, נכנסתי לבפנים.

(פולו, לואיז, זאת כיפס)
Nameless לפני 11 שנים ו-5 חודשים
ברצינות, הפרחים האדומים התחילו להימאס עלי.
התעוררתי בפתאומיות, שוב וניסיתי להבין איך יכול להיות שהייתי טיפשה מספיק כדי לתת לפרחים המטופשים להשפיע עלי שוב. שכבתי על גוף חם, רך. ירדתי בעדינות, קיוויתי שזאת לא גופה. אני מסובבת את הדמות על גבה, מניחה שתי אצבעות על צווארה, מנסה לקלוט דופק. נשמתי בהקלה כשהרגשתי ברעד קל וקצבי. לפחות היא חיה. מהאור המעט של הברקים המבזיקים מעל פתח המחילה, יכולתי לראות שזו נערה צעירה בעלת שיער שחור ועיניים אפורות. (הזכרתי כבר שזאת חצויה?)
עזבתי אותה ופניתי לסרוק את הסביבה. הארתי עם הפנס בסמארטפון שלי. לא ראיתי הרבה, רק עוד מהפרחים האדומים, קצת טחב, עשבים שוטים, סלעים אקראיים אדמה יבשה. הבחנתי שהנערה שוכבת בדיוק מתחת לפתח המחילה, כך שכשיתחיל לרדת גשם, ויתחיל בקרוב, היא תירטב. אני גוררת אותה אל המחסה של תקרת הסלע האטומה. אני יודעת שהסיבה היחידה שאנשים ימצאו לנכון לעזור לי, היא רק אם אני אעזור להם קודם. אנשים הם זהירים, לא מוכנים לבטוח באחרים.
משום מה, אני נזכרת ב'בעל זבוב'.
כמה חבל שלא קראתי את הספר ההוא, אולי הייתי יודעת מה לעשות עכשיו.
הרוח חודרת מבעד לפתח בתקרת המערה, ואני בקושי מספיקה לומר "לעזאזל, שוב הפרחים המ^*&*& האלה." וכבר האבקנים עפים ישירות אל אפי ואני שוקעת בשינה לא רצונית.
ג'ן לפני 11 שנים ו-5 חודשים
כשאני מתעוררת, העולם נראה לי הפוך לחלוטין.
אני מתגלגלת בחזרה ורצה מהר ככל האפשר כדי להתרחק מהפרחים. אני רטובה כמעט לגמרי - כנראה שהסדק שלי לא הגן עלי במיוחד. אצטרך למצוא משהו טוב יותר, ומהר.
ברק מבזיק בשמיים, ואני נכנסת ללחץ. אני עוקפת את המערה ונכנסת שוב אל סבך של עצים, אך עד מהרה דבר מה לוכד את תשומת ליבי.
זו אישה. נערה, בעצם. היא נראית מבוגרת ממני רק במעט. שערה שחור וקצר, ואפשר לראות פסי איפור מרוחים סביב עיניה. היא ספוגת מים.
מבט אחד בשמיים מראה לי שאין שום אפשרות שאני משאירה אותה שם. היא תמות, או תיטרף. אני מנסה לסחוב אותה בזרועותי, אך היא כבדה משציפיתי. למזלי, מבנה הגוף שלה קטן. אני כורכת את זרועותיה סביב צווארי ומעמיסה אותה בקושי על גבי. הדבר קשה במיוחד מפני שהיא חסרת הכרה, ואני נאלצת לרכון מעט כדי שלא תחליק ותיפול.
אני מתקדמת בקצב איטי יותר עכשיו, והאדמה סביבי נעשית בוצית יותר ויותר מרגע לרגע. חולפים כמה רגעים, עד שאני נתקלת בשיח ומועדת.
היא נופלת מגבי, ונופלת סמוך לשיח. ידה מסתבכת בו. כשאני רוכנת לשחרר את ידה, אני מבחינה בכך שמאחורי השיח ישנו פתח - מערה. וזו נראית גדולה מספיק כדי להכיל יותר מחצי אדם. גדולה מספיק כדי להכיל שניים.
אני ממהרת לגרור אותה פנימה. זרועותי וגבי כואבים, ואני מרגישה איך השרירים שלי מתכווצים.
חשוך לגמרי בתוך המערה, אך זה לא מפריע לי. אני בודקת ששתינו נמצאות בתוך המערה וששום חלק לא מבצבץ החוצה, ורק אז מרשה לעצמי להירגע.
לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 11 שנים ו-5 חודשים
שוב נרדמתי, מסתבר, כי אני מתעוררת. מה קורה פה לעזאזל?
מה שהעיר אותי אלה צעדים כבדים של מישהו שמצא גם הוא את המערה. אני קמה במאמץ, מטושטשת, ומאירה עם הפלאפון לכיוון פתח המערה. נמצאת שם נערה גבוהה ועדינה למראה, שמשום מה לא נראית כאילו היא עוד מעט מאבדת את עשתונותיה, מה שבהחלט עומד לקרות לי כנראה. היא מצמצמת את עיניה בגלל האור הפתאומי החזק.
"מי את?" אני שואלת בבלבול. "איך הגעת לכאן? יש לך אולי מושג מה קורה פה?"
"אני ליליאן," היא אומרת, "ואני מתחילה להבין. מי את? איך הגעת לפה? ומי הבחור הזה כאן?"
"אני פייבן," אני אומרת בהיסוס. "הייתי על מטוס והוא, ובכן, התרסק. אין לי מושג מי זה-" אני מצביעה על הנער המעולף-"פשוט ניסיתי להתגונן מהסערה והגעתי לפה. הוא היה ער לרגע ואז התמוטט." אני משתתקת. "אני לא יודעת מה קורה פה, אבל אני נרדמת כל הזמן מסיבה כלשהי. אולי חטפתי זעזוע מוח בהתרסקות...מה איתך?"
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
שמעתי חבטה קטנה והתעוררתי בבהלה. ראיתי בתוך המחילה מישהי בת גילי שכנראה נפלה לשם .
זה לא אפשרי ,חשבתי לעצמי, אני היחידה שהתרסקה על האי המקולל הזה ,הייתי לבד במטוס ,
אין סיכוי שעוד מטוס התרסק על אותו אי באותו יום ,או שאולי כן?
בכול מקרה ניסיתי להעיר אותה, אבל היא נראתה שקועה בשינה ,ואז ראיתי משהו לידה, פרח אדום שהאבקנים שלו מתפזרים כול כמה רגעים ,ואז הבנתי שזה מה שהרדים אותי וכנראה שגם אותה.
סתמתי את האף ,והוצאתי את הפרח מהשורש ,ואז הוצאתי אותו מחוץ למחילה, עשיתי את זה כמה פעמים עד שהוצאתי את כול הפרחים האדומים מהמחילה .
עכשיו כול מה שנשאר לעשות זה לחכות שהיא תתעורר ,חשבתי לעצמי והתיישבתי לחכות.
אקו לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התעוררתי לקול ברקים ורעמים וכשפקחתי עיניים כל עולמי נראה כהתהפך על צידו.
איפה אני? קמתי באחת והסתכלתי סביבי אבל הכל היה אפל ולא מובן והרגיש כאילו מסתובב סביבי במעגלים כמו שרואים בסרטים מצוירים כשהדמויות המצוירות מסוחררות.
אני יודע, לא רלוונטי.
מצמצתי כמה פעמים והצלחתי להבין איפה אני. בערך.
הייתי על חול. חול דביק ורטוב שנדבק אל שיערי ונכנס אל תוך עיני ברוח החזקה שנושבת.
והייתי מוקף בפרחים.
מה קורה פה?
בעוד שחלק אחד במוח שלי ניסה להבין מה בדיוק קרה חלק אחר הכריח אותי לקום ולעשות משהו. הגשם זלג בחוזקה על ראשי, בכזאת חוזקה שכמעט התיישבתי בחזרה.
הראש שלי כואב. אני חושב שיש לי זעזוע מוח או משהו כזה.
עוד רעם נשמע והקפיץ אותי ממקומי ואחריו הבזק זוהר חצה את השמיים. זה כנראה פגע במקום כלשהו שקרוב לפה כי שמעתי קול התפצחות חזק מיד לאחר מכן. האם באמת שמעתי את זה? הסערה הייתה רועשת מכדי שאוכל לדעת בוודאות.
רגליי נשאו אותי הרחק משם ויכולתי להישבע שאני לא באמת רץ כי רגליי נהיו כבדות ומרגע לרגע נהייה קשה יותר ללכת. העיניים שלי התחילו להיעצם. ממש שם. באמצע סערה.
איפה אני? שאלתי את עצמי שוב.
רגלי נתקלה במשהו ונפלתי עם הפנים למטה, פוגע במשהו קשה שאני חושב שהיה אבן.
נאנקתי כשהתרוממתי על מרפקיי. התנשמתי בכבדות. צעקתי לעזרה אם כי אני בספק אם מישהו הצליח לשמוע משהו.
הראש שלי ממש כאב. אני חייב... אני חייב לצאת מפה.
לצאת מאיפה?
אני חייב למצוא מקום בטוח.
הכרחתי את עצמי לקום ולהמשיך לרוץ והרשיתי לעצמי להתמוטט מעייפות רק אחרי שנכנסתי לגומחה קטנה בהר של סלעים. גומחה שהצלחתי לשים לב שנוצרה מסלע אחד גדול שהצליח להחזיק מעליו את שאר הסלעים מליפול מטה.
זה לא נראה בטיחותי ביותר, חשבתי לעצמי לפני ששקעתי בשינה.
FreeLife לפני 11 שנים ו-5 חודשים
התחלתי להירדם אבל זה היה מעייפות בלבד ולא משום פרח .'שהיא תתעורר היא בטח תנסה להעיר אותי' חשבתי לעצמי ונרדמתי.


©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ