אתה מסתכל על השלט שלך וקולט שהסלוטייפ שהדבקת עליו מתחיל להתקלף והמכסה של הסוללות מתחיל ליפול ממקומו, אחרי שאתה ואחיך לחלופין גרמתם לו להישבר.
ושלוש דקות אחרי זה יש לך אקדח ביד.
טוב, אין לך באמת אקדח ביד, אתה מתבגר בן חמש עשרה ממשפחה נורמלית במדינה שאחזקת אקדח דורשת רישיון לשם כך, אין שום דרך הגיונית שתגיע למצב שיש לך אקדח, אבל היית שמח אם היה.
כתחליף, אתה פותח את ארון התרופות, או יותר נכון, המגירה הרנדומלית ההיא בבית שאתם מחזיקים בה תרופות; כדורי מציצה למיניהם, משככי כאבים קלים וכדורי האנמיה שלך, ולוקח ארבעה כדורי אקמול.
ואתה יודע מה השם של ההרגשה המחורבנת שאתה מרגיש, ויש לה שם מעצבן להפליא; בעיות עולם ראשון.
לא היית רוצה להודות בזה, אבל אתה עונה על כל הקריטריונים.
הרצון להתאבד רק כי הסלוטייפ מתקלף מהשלט הוא לא הרמז הכי עדין בעולם, מה שגם, העובדה שאתה רוצה לשלוף סכין ולהתחיל לחתוך כשאתה מסיים תוכניות שאהבת אמורה לגרום לפעמון לצלצל בראשך.
ואתה כלבה, אתה הודית בזה כבר לפני זמן מה, ושלוש שנים של הסכמה כללית עברו עליך, ושלוש שנים זה חמישית מחייך, וחמישית מחייך זה דיי הרבה לכל אחד.
והעובדה שאתה חושב ששלוש שנים זה נצח מדליקה נורות.
למה אתה כלבה? טוב, אתה בכייני, מלא תלונות, חסר נוחות, חסר התחשבות בסיסית, אנוכי, חד מיימדי, לקרטון יש יותר אישיות ממך, ובכללי… אתה פשוט כלבה. זה בדם שלך, או לפחות נכנס לעורקים שלך כשהפכת מדוכא.
כלבה קטנה ובכיינית.
אתה קם בוקר בוקר, כבר שנים, ומרגיש כאילו עוד חלק ממך נאכל. הדיכאון אכל, קרסם, והפך אותך לקליפה ריקה, ואז הוא נעלם, וניסית למלא את החור שהוא השאיר, נשאר בצורתך הפתטית והעצובה.
וזה, מעין שילוב של צומי התאבדותי מימיי האימו שלך, או הדיכאון הלא מוסבר שלך לאחרונה, אבל אלה ימים שממש בא לך לחתוך בהם.
כשנגמרות האנרגיות לבדיחות הרדודות, השטוחות שלך, השיט האמיתי מתחיל, והוא מגעיל ומלוכלך ומזוהם ומורעל.
.
.
אתה קצת דפוק לאחרונה. לא צריך לדאוג לגבי זה.
.
.
זאת מחלה.
.
.
אבל באמת, בצורה הכי הגיונית. זה אחד מהימים האלה, שלא עזבת את הבית ונשארת בחופש אז אתה בוהה ומסתכל ובוחן ומבין כמה החיים שלך הם זבל ולא זבל.
זה פשוט יום שברירי בשבילך, ומחר תהיה בסדר. אז אתה לוקח עוד שני כדורי אקמול, מקווה שאם האוכל שאתה ממשיך לדחוס לא ממלא אותך, לפחות הם ימלאו. אבל עשרים דקות של בהייה בטלוויזיה אחרי זה ואתה מרגיש כאילו בחזה שלך יש חור שחור ששואב הכל.
אתה חלול.
ואתה מסתכל בווטסאפ, בוהה בקבוצות שלך, ואז תוהה לעצמך מי יהיה האדם שיוכל להכיל אותך, ואם מכל האנשים הנבחרים האלה שנמצאים שם, אולי אחד מהם יהיה האחד שימלא את הריק שיש לך בחזה, שתוכל להכיל, האדם שתוכל להכניס פנימה כדי שימלא אותך ויסתום את החור ויביא קץ לצורך שלך לבלוע כדור מאקדח.
.
.
היית מדוכא.
.
.
אבל זה נגמר, זה נסגר.
.
.
זה היה אמור להיסגר.
.
אנחה
.
סטירה
.
הדיכאון אף פעם לא באמת נגמר, או שאלה ימים בהם מרגיש שהוא לא באמת נגמר, המפלצת הקטנה הזאת ממשיכה לאכול אותך מבפנים, ואמנם נחת ממנה, אבל היא שבה להכות, ולפעמים גורמת לך לרצות להתבכיין כמו הכלבה הקטנה שאתה. הכלבה הקטנה שיש לה בעיות עולם ראשון. טוב, בו - הו. אתה חושב לעצמך, רוצה לבכות ולו רק בגלל שאתה כזה פתטי. כי כשהכל מושלם ויציב ובסדר פתאום אתה דפוק בראש שלך.
אבל זה אחד מהימים האלה.
ואתה לא באמת מתכוון לזה, כשאתה אומר שאתה רוצה למות. המוות מפחיד לאללה, ולא עשית שום דבר. לא התפרסמת, לא התעשרת, לא קנית בית להורים שלך, לא נתת לאחותך שתי סטירות, לא הגשמת את שאר החלומות הנכספים שלך.
אבל לפעמים מאוד בא לך לבלוע כדור מאקדח.
אבל אתה יציב, הו, אתה בהחלט יציב. אם לא היית יציב כנראה היית הולך למגירה במטבח, שולף סכין ועושה טרור עצמי, לא גמור, כנראה, מוות מפחיד את הנשמה שלך, אתה אפילו לא יכול להתחיל להסביר כמה, אבל כמה דברים בהחלט אובדניים, או ככה אומרים כל האנשים שמצלמים את עצמם כשהם עושים את זה ומעלים את זה לאתרים החברתיים.
אתה חושב עליהם ובא לך לפעמים להיות כמוהם, אתה באמת צריך קצת תשומת לב. אתה דיי זונת צומי כרגע, אם אתה צריך לפקוד על עצמך לנשום עמוק ולספור עד עשר כדי לא לעשות את זה באמת.
אבל אתה לא מדוכא, באמת. הדיכאון עף מחוץ לחלון, והוא השאיר חלקים ממנו קצת ליד הדלת ומתחת לספה, אבל שוב, זה אחד מהימים האלו, וזאת שנה מקוללת, וגיל חמש עשרה מדכא ואתה לא יכול לחכות שהוא יעבור. בטח כשתהפוך להיות בן שש עשרה יקרה טריק סינדרלה כזה ובמקום להיכנס לשמלה כחולה תיכנס למקום שאתה מרגיש בו בנוח או משהו בסגנון. זה אפילו לא מצחיק, אולי קסם זאת באמת הדרך היחידה החוצה.
.
ופתאום אתה מתחיל לבכות.
.
תפסיק להיות כלבה ותפסיק לבכות, מה, אתה ילד גוסס באפריקה? נאנסת? נחטפת? ההורים שלך לא ירו אחד בשני והאחות ההיא שלך עדיין מטומטמת? יופי. תעריך את זה, למען השם. בוכה על ספת העור הנחמדה והנעימה שלו בפנטהאוז מושכר בקומה השלוש עשרה של בניין קומות ביום חופש מהבית ספר, אחרי שינה של שתיים עשרה שעות, הצ'יוואווה החמודה שלו מתיישבת על הברכיים שלו בעצלנות, אפילו לא שמה לב למצבו הנפשי המעורער. וברור שהיא לא תשים לב, כלבה, והכוונה הייתה אליך.
ולמרות שאתה מנסה לנער את עצמך ולקלל את עצמך ואתה זורק את הפלאפון לקצה הספה ואז מעביר ידיים בפרווה שלה, עדיין בוכה במרירות.
והיית רוצה את הלמי הזה. את ההוא. את ההיא. את האדם ההוא לבכות אליו. במקום לבכות מעל הכלבה חסרת המושג שלך.
אבל אין למי להתבכיין. אנשים הם קומפלקס, הם פאזל, ואתה פותר אותם אחד אחד והם עדיין, אף פעם לא הפיתרון שאתה מחפש. אתה רוצה את הפיתרון שיגרום לך להפסיק לרצות להצמיד אקדח לראש, גם אם זה פעם בהרבה זמן, היית שמח אם הרגעים האלו היו נעלמים כליל, ואם ההרגשה הלא נוחה הזאת שאתה קם איתה יום יום ומשתדל להדחיק תקפוץ מאיזה צוק ותעזוב אותך בשקט.
.
.
אבל אתה באמת באמת לא מדוכא. לא בדרך כלל.
.
.
עוד אחד מהימים האלה.
.
.
המצאת אנלוגיה שתסביר בדיוק איך אתה מרגיש. כל הדברים האלה, שאמורים למלא אותך, האנשים המדהימים שאתה פוגש והמכשולים שאתה גובר עליהם והדברים שאתה הולך מעליהם, הם בעצם, כמו חטיפים.
אבל אתה לא רוצה חטיפים, אתה רוצה את האוכל האמיתי. אתה צריך את האוכל האמיתי, הבריא ואולי הלפעמים מגעיל כדי להתחיל לחיות כמו שצריך. הדבר שבאמת, לא הכי מפנק לפעמים, אבל אמור להתאים לך בדיוק.
ואתה לא מוצא אותו.
ומשום מה, ממשיך להיות מתוסכל. כי אתה לא יודע בדיוק אחרי מה אתה רודף, אבל אתה רודף אחרי משהו ואתה בטוח שאתה רודף אחרי דבר כלשהו ושהוא קיים איפשהו.
אתה בטוח ועוד איך.
אבל אתה עדיין בסערת רגשות מטורפת על ספת העור שלך בשתיים עשרה בצהריים אחרי שינה מלאה, ואתה מתוסכל ועצוב ומקבל מבט פנימה ומבין כמה אתה קרוע מבפנים, כאילו אתה קם כל יום אחרי פציעת מלחמה כבדה. עברת מלחמה. עברת דיכאון.
רוצה מדליה?
.
.
וזה אחד מהימים האלה שבא לך למות. שבא לך לדפוק כדור בראש או לתלות את עצמך בארון או לקחת ערימות שלמות של כדורים.
.
.
לא שמח באמת אף פעם. למה אתה אף פעם לא באמת שמח?
.
.
אחד מהימים האלה. הימים הדפוקים האלה.
.
.
כבר עדיף שתכתוב בלורד חזק מאוד "מקרה אבוד" על המצח שלך.
.
.
זה עובר עוד מעט. רק להחזיק. זה הצד הרציונאלי שלך שמדבר. שאומר לך לחכות עוד עשרים שנה לפחות לפני שתעשה את המעשה הטיפשי. אתה מתבגר הורמונלי. אין שום סיבה לסיים את המסלול בהתחלה. לא בתנאים האלה.
.
.
ואתה קם מהספה, נותן לכלבה שלך אזהרה והיא עוברת בעצמה למושב ליד, אתה נעמד והולך בכבדות למגירה ולוקח עוד שני כדורים.
ואז אתה הולך למיטה והולך לישון, וקם אחרי עשרים ושמונה שעות עם כאב בטן נוראי ואתה מזיע וקודח ופתאום זה לא כזה נורא. ואמא שלך בדיוק חזרה מהעבודה והיא מניחה כף יד קפואה על המצח שלך ואתה מצמיד אותה אליך בכוח, ומדליק את המזגן בחדר שלך למרות שבחוץ שש עשרה מעלות.
וכבר לא בא לך למות.
אז אתה חי עד הפעם הבאה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
