תמיד חשבתי מהי אהבה בעצם. זה העסיק את המחשבות שלי עוד מהילדות. קראתי סיפורים שבהם הזוג הצעיר "חיו באושר ועושר עד היום הזה", סרטים שבהם מתוארת אהבה אינסופית ואמיתית, רומנים וספרים שבהם האהבה היא משהו שהוא לא מהעולם הזה, משהו שלא כל אחד יכול באמת להרגיש.
הוא אומר שהוא אוהב אותי, מי זה הוא? הוא זה החבר שלי. אנחנו רק חודשיים ביחד, אני מרגישה מאוהבת, הוא אומר שהוא אוהב... אבל הוא כל הזמן הורס הכל. אנחנו כל כך שונים, אני אוהבת לקרוא ולכתוב, אני אוהבת תיאטרון, הוא אוהב משחקי מחשב, מוזיקה אלקטרונית ולנגן בגיטרה שלו. הוא אוהב לצאת לבלות בברים ולשתות, אני מעדיפה להישאר בבית ולקרוא משהו או אם כבר לצאת, אז ללכת לאכול איזו גלידה. הוא חושב שאני לא יודעת להנות מהחיים באמת, מסתבר שאם את לא אוהבת לצאת ולהשתכר, אז את לא באמת חייה את החיים שלך. אתמול הוא אמר לי בטלפון שאני כבר כמו זקנה כי אני לא רוצה לצאת לבר איתו, אני לא מבלה ואני לא נהנת, אני סגורה ב-4 קירות. אני אמרתי שאין לי מה לעשות בבר, הרי אינני שותה ושאם הוא חושב שהנאה בחיים זה אומר לצאת ולהשתכר, אז עצוב לי מאוד. הוא התעצבן וניתק, אני הדלקתי שירי דיכאון ובכיתי על הכרית. אני כל כך שונאת אותו! הוא פשוט לא מבין אותי! אם הוא צריך אותי רק כדי לצאת לברים, אז אני מאוד מצטערת, הוא טעה בכתובת. שימצא לעצמו בחורה אחרת ששותה וחולקת איתו את השקפת החיים שלו. למה אני צריכה לשמוע שאני זקנה, בגיל 19, מפני שאני לא אוהבת לשתות? למה הוא חושב שיש לו את הזכות להעליב אותי ולפגוע בי?!
אני כל הזמן מחכה ומקווה שהאהבה תגיע גם אלי, כל כך הרבה בנות כבר פגשו אהבה, הן מאושרות. למה אני תמיד מתאכזבת? אולי משהו לא בסדר בי? רק בחורים כמוהו יכולים לאהוב אותי? מצד שני, על איזו אהבה אני מדברת? זאת לא אהבה מה שיש ביננו, זאת רק אשליה וחלום מתנפץ שלי. אני רוצה לדעת מה זאת אהבה, אני מוכנה לחכות לה כמה שצריך, רק שתגיע. יש אנשים שחיים עד הזיקנה ולא פוגשים את האהבה האמיתית, הם התאכזבו כל כך הרבה בחייהם ולא התאהבו. אני לא רוצה שזה יקרה גם לי.
אני מרגישה כמו ילדה טיפשה שמעסיקה את המחשבות שלה בשטויות, כלומר מי אמר שאהבה זה הכי חשוב? אמי חושבת שאין דבר החשוב יותר מקריירה, היא כל הזמן אומרת לי שאני צריכה ללמוד ולהצליח, לפתח קריירה אמיתית שתוכל לפרנס אותי. לממש את עצמי ולא לחשוב על כל השטויות האלה. היא אומרת שהחיים האישיים שלי חשובים יותר מלהתאהב. היא צודקת, אני יודעת. אולם המחשבות על אהבה אמיתית, כל הזמן נמצאות שם. אני כועסת על עצמי שאני כל כך ילדותית וטיפשה, שאני נתקלת על משהו ולא מצליחה להתגבר עליו. אני רוצה לשחק, להיות שחקנית. רק על הבמה אני מרגישה בטוחה בעצמי, רק שם אני מרגישה משוחררת ואמיתית. אולי זה חשוב יותר מלאהוב ולהיות נאהבת.
החבר כנראה פשוט לא הבנאדם הנכון בחיים שלי, אני כבר מבינה את זה. אני יודעת שהוא לא באמת אוהב אותי, אם הוא היה אוהב, הוא לא היה גורם לי לבכות. אני לא יודעת למה כתבתי את כל זה, פשוט היה לי צורך לחלוק ולפרוק. אולי אני צריכה פסיכולוג או משהו.
הוא אומר שהוא אוהב אותי, מי זה הוא? הוא זה החבר שלי. אנחנו רק חודשיים ביחד, אני מרגישה מאוהבת, הוא אומר שהוא אוהב... אבל הוא כל הזמן הורס הכל. אנחנו כל כך שונים, אני אוהבת לקרוא ולכתוב, אני אוהבת תיאטרון, הוא אוהב משחקי מחשב, מוזיקה אלקטרונית ולנגן בגיטרה שלו. הוא אוהב לצאת לבלות בברים ולשתות, אני מעדיפה להישאר בבית ולקרוא משהו או אם כבר לצאת, אז ללכת לאכול איזו גלידה. הוא חושב שאני לא יודעת להנות מהחיים באמת, מסתבר שאם את לא אוהבת לצאת ולהשתכר, אז את לא באמת חייה את החיים שלך. אתמול הוא אמר לי בטלפון שאני כבר כמו זקנה כי אני לא רוצה לצאת לבר איתו, אני לא מבלה ואני לא נהנת, אני סגורה ב-4 קירות. אני אמרתי שאין לי מה לעשות בבר, הרי אינני שותה ושאם הוא חושב שהנאה בחיים זה אומר לצאת ולהשתכר, אז עצוב לי מאוד. הוא התעצבן וניתק, אני הדלקתי שירי דיכאון ובכיתי על הכרית. אני כל כך שונאת אותו! הוא פשוט לא מבין אותי! אם הוא צריך אותי רק כדי לצאת לברים, אז אני מאוד מצטערת, הוא טעה בכתובת. שימצא לעצמו בחורה אחרת ששותה וחולקת איתו את השקפת החיים שלו. למה אני צריכה לשמוע שאני זקנה, בגיל 19, מפני שאני לא אוהבת לשתות? למה הוא חושב שיש לו את הזכות להעליב אותי ולפגוע בי?!
אני כל הזמן מחכה ומקווה שהאהבה תגיע גם אלי, כל כך הרבה בנות כבר פגשו אהבה, הן מאושרות. למה אני תמיד מתאכזבת? אולי משהו לא בסדר בי? רק בחורים כמוהו יכולים לאהוב אותי? מצד שני, על איזו אהבה אני מדברת? זאת לא אהבה מה שיש ביננו, זאת רק אשליה וחלום מתנפץ שלי. אני רוצה לדעת מה זאת אהבה, אני מוכנה לחכות לה כמה שצריך, רק שתגיע. יש אנשים שחיים עד הזיקנה ולא פוגשים את האהבה האמיתית, הם התאכזבו כל כך הרבה בחייהם ולא התאהבו. אני לא רוצה שזה יקרה גם לי.
אני מרגישה כמו ילדה טיפשה שמעסיקה את המחשבות שלה בשטויות, כלומר מי אמר שאהבה זה הכי חשוב? אמי חושבת שאין דבר החשוב יותר מקריירה, היא כל הזמן אומרת לי שאני צריכה ללמוד ולהצליח, לפתח קריירה אמיתית שתוכל לפרנס אותי. לממש את עצמי ולא לחשוב על כל השטויות האלה. היא אומרת שהחיים האישיים שלי חשובים יותר מלהתאהב. היא צודקת, אני יודעת. אולם המחשבות על אהבה אמיתית, כל הזמן נמצאות שם. אני כועסת על עצמי שאני כל כך ילדותית וטיפשה, שאני נתקלת על משהו ולא מצליחה להתגבר עליו. אני רוצה לשחק, להיות שחקנית. רק על הבמה אני מרגישה בטוחה בעצמי, רק שם אני מרגישה משוחררת ואמיתית. אולי זה חשוב יותר מלאהוב ולהיות נאהבת.
החבר כנראה פשוט לא הבנאדם הנכון בחיים שלי, אני כבר מבינה את זה. אני יודעת שהוא לא באמת אוהב אותי, אם הוא היה אוהב, הוא לא היה גורם לי לבכות. אני לא יודעת למה כתבתי את כל זה, פשוט היה לי צורך לחלוק ולפרוק. אולי אני צריכה פסיכולוג או משהו.