מרטין

מרטין

בן 38 מראשון לציון




» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 1 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 6 שנים ו-7 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 3 שנים ו-3 חודשים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של מרטין


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 4 שנים ו-3 חודשים
» אמא, עופרה (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» אני, גדי (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-6 חודשים
» החילזון מהשפן (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-8 חודשים
» להתגרש ולהתרגש (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-8 חודשים
» like :) (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-8 חודשים
» תודה, גם אני מעריץ ;) (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-8 חודשים
» השאלון (סיפור שכתבתי)
לפני 4 שנים ו-9 חודשים
» חנוכה בשבועות (סיפור שכתבתי)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

עופרה נולדה למשפחה דתית במושב "לצים", ליד קיבוץ "מעלה עובש". בגיל שנתיים, זרקו אותה באוויר שלוש פעמים, אך תפסו אותה רק פעמיים, ומאז היא כזאת. הייתי אומר שהיא טיפשה כמו נעל, אבל אני לא רוצה להעליב את הנעל.
יש לה מוח של איינשטיין, הפסיק לעבוד ב-1955. כיוון שנהגה להבריז משיעורי מתמטיקה, כלומר, לא באה בחשבון, הידע שלה שואף לאפס, מלמטה. כאשר העלבתי אותה שההשכלה שלה שווה ל"מינוס אינסוף", היא העליבה בחזרה ששלי שווה ל"מינוס אינסוף" בריבוע. זו המחמאה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. כשהודעתי לה שיש רכבת אקספרס שמגיעה תוך 15 דקות במקום 25, אמא הציעה לי לדרוש החזר כספי על 10 דקות. פעם שיתפתי אותה שלא ישנתי חצי לילה, והיא רגזה: "מקודם אמרת שדווקא כן ישנת חצי לילה, אולי תחליט?".
היות שאימי לא יכולה לעלות לרמתי, היא מנסה להוריד אותי לרמתה. כשעופרה לא יודעת איך אפשר, היא קובעת שאי אפשר, וכשאינה יודעת, היא מנחשת באי-גיון, וממציאה סיפור שיהיה תואם להימור שלה. למה לדעת אם אפשר לנחש, ולטעות? למה לתת לעובדות להרוס תיאוריה יפה? אמא לא משתמשת באף אחד מחמשת החושים שלה, אלא בחוש השישי והנשי שלה- חוש הניחוש. זה ה"חוש של האמא שלי". אני מנצל את העניין לטובתי, בכך שעושה בדיוק את ההפך ממה שאמרה. אימי חובבנית, שמחכה לרגע האחרון. המוטו שלה הוא "מי שלא טרח בערב שבת- יטרח בשבת". כאשר אמא עוזבת את הבית להרבה זמן, היא מכינה תיק עם הכל, רק שוכחת לקחת אותו.
בנערותה, שלח אותה סבא נאג'י לרעות שש עשרה כבשים, אך חזרה ללא הכבש הששה העשר. על אף שמדובר ב-93.75 אחוזי הצלחה, סבא התעצבן עליה, ועופרה תירצה שבכל פעם שניסתה לספור את הכבשים, היא נרדמה. בסוף הסתבר שסבא ספר אותם בעודו רוכב על אחד מהם, וסופר את כל השאר, מה שאומר שהיו שם, יחד איתו, שבעה עשר כבשים. אמא התחילה מלמטה, ונשארה שם. עופרה מסתכנת בלהשוות ביני לבינה, למרות שההבדל בינינו הוא שלב באבולוציה. היא טוענת שיש יותר שכל במוח שלה מאשר בזרת שלי, וגם זה לא בטוח. הייתי אומר שאני פי מיליון יותר חכם ממנה, אבל אפס כפול מיליון שווה אפס. אימי נעלבת מכך שאני קורא לה טיפשה, למרות שהינה טיפשה רק כשהיא מדברת. כשאני זועק: "תמות נפשי עם טיפשים!", היא כועסת עליי שאני מדבר כך לאמא שלי. אני מתכוון לטיפשים באופן כללי, אבל אם הסיקה שאני מדבר עליה, אז קטלה את עצמה. חוץ מזה, דווקא אם הייתי מדבר כך לאדם זר, זה היה מזעזע.
עקב חוסר השכלתה, נאלצת אמא להבין את העולם לבד, ללא הצלחה יתרה. לא רק שלא למדה, למרות שלימדו אותה, לא למדה לחשוב. עופרה מנסה לנחש לפי התרנגולת איך נראתה הביצה. אמא למדה עברית משמיעה, ולכן מדברת בשגיאות כתיב. אם אליעזר בן יהודה היה חי, הוא היה מתאבד. כאשר לימדתי אותה שיש לומר "אני אגיד" במקום "אני יגיד", הבטיחה: "מעכשיו אני יגיד נכון". כשחינכתי אותה שיש להגיד "שוב" או "עוד פעם", ולא "שוב פעם", התחייבה: "אני לא יעשה את הטעות הזאתי שוב פעם". בכלל, עופרה לא חוזרת על אותה טעות יותר מפעמיים. היא טועה ומטעה בכך שגורמת לבני שיחתה לשגות בעברית כדי שתבין אותם. מכיוון שאינה מודעת למשמעות דבריה, יוצאים לה משפטים בלתי אפשריים, דוגמת: "נותנים לך יד, אתה רוצה את כל האצבע" ו"לא היו דובים מעולם, לא דברים ולא יער". אימי נוהגת לעוות פתגמים, כך שבהפוך על הפוך יוצאים אפילו יותר נכונים מהמקוריים, כמו: "טוב שתי ציפורים ביד מאחת על העץ" או "תהיה ראש לאריות, ולא זנב לשועלים". כמו בגיאומטריה, גם אצלה על כל משפט יש משפט הפוך. היא ממציאה ביטויים, דוגמת: "רב דתי" ו"כומר נוצרי", ומושגים, כגון: "משקפי עיניים" ו"כובע ראש". אמא מפסקת בצורה שגויה את אמרות חז"ל ז"ל, כך שהמשמעות משתנה ל"איזהו חכם הרואה את הנולד?" ו"הפוסל במומו- פוסל". עופרה מדברת באוקסימורונים: "לפעמים תמיד", "בערך בדיוק" או "יותר פחות", ומשלבת בין ביטויים שונים: "נחטף כמו לחמניות אחרי הגשם" ו"ימותו הקנאים, ויסבלו".
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
אני גדי דר. ככל הנראה האדם הכי חסר מזל בעולם. בעצם, ביקום. כנראה שהייתי ממש רע בגלגול הקודם, כי בגלגול הזה אני ביש גדי. לפי הנתונים שלי, דווקא הייתי אמור להיות מצליחן. גבר, צעיר, לבן, יהודי, אשכנזי, צבר, משכיל וסטרייט. ייתכן שדווקא בגלל זה אני לא מתקבל לשום עבודה נורמלית. אין סיבה לתת לי אפליה מתקנת. אני מובטל כרוני כי אני תמיד מנסה להתקבל לאותם תפקידים. חברים שלי טוענים שההגדרה לאי-שפיות, על פי אלברט איינשטיין, היא לעשות את אותן פעולות, אבל לצפות לתוצאות שונות. אם כך, אז הם לא שפויים, כי הם כל הזמן אומרים לי את זה, ומצפים שמשהו ישתנה אצלי. בתוך ים הטירוף שאני חי בו, אני אי של שפיות. בעצם, אי-שפיות. אני מצליח שלא להתקבל לשום עבודה רצינית רק כי אני לא יודע ללקק. ל-success זוכה מי ש-sucks ass. בראיונות העבודה, המראיינים ממליצים לי על המתחרים שלהם. אפילו השם שלי מרמז על איך שמתייחסים אליי- "דר גדי", "דרגה די". אומרים שהכל נובע מזה שאין לי ביטחון עצמי. דווקא יש לי ביטחון. מה, לא? אני גורם לדברים לקרות, אך לצערי, לדברים שליליים. בכל מקום שעבדתי בו, ראו שאני לא מסתדר עם אף אחד, ומשום מה הסיקו שהבעיה היא אצלי. זה לא שבשום מקום עבודה אני לא מחזיק מעמד, אלא שהם לא מחזיקים מעמד איתי. אבטלה היא דבר נוראי. שמעתי שמקור המילה הוא בכך שפעם אב תלה את עצמו אחרי שפוטר. היו לי יותר מקרי פיטורים מאשר מקומות עבודה, כי העיפו אותי גם מפרויקט פר"ח. תמיד אני משקר שהתפטרתי, אבל מגלים את האמת כשאומרים עליי "הוא עזב", ושומעים "הועזב". הטייקון יצחק תשובה נקרא כך כי אם הוא ישאל אותי כמה כסף יש לי, הוא יצחק מהתשובה. במצב שלי, אין לי ברירה אלא להיות חיובי. אם לא הייתי כזה, כבר מזמן הייתי מתאבד. בטח ביום שאקשור בו את עצמי לפסי הרכבת, תהיה שביתה של נהגי הקטר. אפילו אלוהים לא רוצה אותי אצלו. הציעו לי לחייך לעולם, והעולם יחייך אליי. אבל חייכתי לעולם, והוא נתן לי בוקס בשיניים. טוענים שאני לא יודע להתנהג, כי לא דיברתי עם ההורים שלי. אני דווקא טוען שזה בגלל שדיברתי איתם. בסך הכל, אני ילד טוב מבית רע.
אני מרכיב משקפיים, כי בלעדיהם אני רואה שש-שש, מכל דבר שש פעמים. אמא שלי אומרת שאני צריך ללכת בלי משקפיים, כי עדיף להיראות טוב מלראות טוב. היא טוענת שאני נראה יותר טוב בלי המשקפיים שלי. גם היא נראית יותר טוב בלי המשקפיים שלי. אמרתי לה שהאופטומטריסט שלי, מישקה פיים, המליץ לי על ניתוח לייזר, אבל היא טענה שאני לא כזה שעיר, לעזאזל. אני אמנם מחכה לניתוח בכליון עיניים, אבל מפחד שיעשו לי עבודה בעיניים. אגב, אני גם מחכה לניתוח נגד אסטמה בקוצר רוח.
אני נמצא בשנות השלושים שלי, ויש הטוענים שגם הלבוש שלי הוא משנות השלושים, לכן זכיתי לכינוי "גדי בי גוד". עד גיל יחסית מבוגר, לבשתי את מה שאמא קנתה לי, ג'ינס Elvis ונעלי Mike. כשבגד היה גדול עליי, היא טענה שהוא יתכווץ בכביסה, וכשהוא היה קטן עליי, היא טענה שהוא יתרחב בכביסה. חוסר ההבנה שלי באופנה גורם לי לתקריות. כשהייתי במתחם ה"קן-יונים" ברשת חנויות הבגדים הספרדית, Jara, שאלתי את המוכרת האתיופית, לבנה, אם יש לה משהו שחור. היא נעלבה, ומיד תקפה חזרה ושאלה אם זה בגלל ששחור זה מרזה. היא נתנה לי למדוד חולצות במידה אקסטרה-אקסטרה-לארג', וכשתיקנתי אותה שאני לארג', היא צחקה שלכן לא תהיה לי בעיה לשלם. שאלתי אותה מה ייראה טוב עם החולצה שמדדתי, והיא ענתה: "מישהו אחר". כשנבהלתי מהמחיר, היא אמרה שזה קטן עליי, ושאחליף למידה גדולה יותר. כשביקשתי ממנה הנחה, היא נאנחה.
בנוסף לכל, אני סובל גם מעודף משקל. בצבא עוד שמרתי על הגזרה, אבל אחרי השחרור התחלתי לפרוק עול. אני לא אוכל כדי לחיות, אלא חי כדי לאכול. זה לא קל להיות כבד, ולכן אני צריך לתת משקל לדיאטה, שתהיה בשבילי piece of cake, אבל אני ילד סנדוויץ', תרתי משמע. נמאס לי שקוראים לי "פלוני גמלוני", ולכן אני עובד על עצמי, בכך שאני משכנע את עצמי שאני רזה. אני מבקר הרבה במסעדות, כך שאני יכול להיות מבקר מסעדות. המאכל האהוב עליי הוא שווארמה, כי אני אוהב לראות פרגיות מסתובבות על עמוד, ויש לי קוביות בבטן, של שוקולד.
אולי זה נשמע מוזר, אבל לאדם שמן ודכאוני עם משקפיים וטעם רע בבגדים לא ממש הולך עם בנות. לוח הזמנים שלי מספיק פנוי כדי להשחיל בחורה, ולכן נרשמתי לאתר ההיכרויות "פוסידון", כי היה שם מבצע היכרות. היום אפשר להכיר female ב-E-mail. בעבר סובבתי הרבה ראשים, לצד השני. הייתי מחליף נשים כמו גרביים, כלומר, "גרב של אישה אחת". בנות עשו לי הרבה קטעים עד שנשבר לי ה... לב. פעם מישהי הזמינה אותי אליה הביתה, בטענה שאין לה אף אחד בבית. כשהגעתי, באמת לא היה אף אחד בבית. אי אפשר להאמין ליצורים שמדממים חמישה ימים בחודש, ולא מתים. אני לא חושב למה הן עושות לי את זה, אלא למה אני לא "עושה את זה" להן. פעם שאלתי את אחת האקסיות ה"סקסיות" שלי מה היא חושבת עליי, והיא השיבה שהיא לא חושבת עליי. חקרתי אותה למה היא העדיפה את בעלה על פניי, והיא הגיבה שזה בגלל שהוא בעלה. ביררתי מה יש בו שאין בי, והיא הסבירה שזה מה שאין בו שיש בי. הן ממש דוחות, אותי. במקום לתת לי love, אני מקבל "לאו". אני הרב לאו או רוב לאו. אפילו קראתי מדריך בשם "מה היא רוצה?", ואת מה שהיא רוצה אני יכול לסכם במילה אחת. אפילו באות אחת. אני חייב ללמוד להתחיל, כדי לגמור. פעם שאלתי מישהי אם היא שיחקה בסרט "אישה יפה", והיא סטרה לי, בטענה ש"אישה יפה" הייתה זונה. הבחורות שמסכימות לצאת איתי לא יורקות לכיוון שלי. בעצם, דווקא כן. הדייטים שלי מסתיימים בהחלפת נוזלי גוף- יריקות הדדיות. תמיד אני מכין חומר לשיחה, בתקווה שבסוף אשתמש בחומר לסיכה. אני מת כבר להביא בחורה הביתה לאמא, למרות שבמקרה שלי זה יהיה להביא אותה הביתה לאבא. אני יודע שהכל בגללי, ושאני אישן על המיטה כמו שהצעתי אותה, אבל אני משתוקק להציע את המיטה שלי למישהי. אני מקיים סקס לא בטוח. אני שואל "סקס?", והיא עונה "לא בטוח". אפילו "בטוח שלא". לדעתי, סקס הוא תחליף מצוין לאוננות. ככל שהזמן עובר, הסיכויים שלי יורדים. אני לא נהיה יותר צעיר, אבל אני יותר מצטער. למרות הכל, עוד לא אמרתי נואש. בעצם, עכשיו אמרתי. הקשר הכי ארוך שלי עם בנות היה כשיצאתי עם בת חצי שנה, ואני לא פדופיל. ראיתי באתר פרופיל ממש מרשים של בחורה בשם מירב, שנראה טוב עד מזויף. שלחתי לה הודעה מתוך הבנה שאם היא אמיתית, היא לא תחזיר תשובה. קיוויתי שהיא תתן לי את הטלפון שלה, או לפחות את המספר, ושיהיה לנו יחד את מירב ההצלחה, כלומר שנשב על איזה קפה מבלי שיתלכלכו לנו המכנסיים. אני תמיד דואג לפני הדייט להנמיך ציפיות אצלי ואצל הבחורה, כי כגודל הציפיות כך גודל הכריות. אני מספר שיש לי כרס, משקפיים וקרחת, כדי שבפגישה היא תופתע לגלות שאין לי קרחת. בינתיים.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
בשבת אחר הצהריים, המלצתי לאימי לצאת ולהתאוורר מעט, מכיוון שהיא במשך רוב היום סגורה בבית. היא כבר ממש "חנוקת בית".
אמא הסכימה, ואמרה שהיא הולכת לחברה שלה. "ללימורה?", ניחשתי. "איך ידעת?", התפלאה. "כי היא החברה היחידה שלך", ביארתי.
אמא ייחלה שלא להסתבך בדרך אליה כמו בפעם שעברה, שהיא לא הצליחה למצוא את הכתובת שלה, רחוב השבעה 4. כנראה כי היא גרה ברחוב הארבעה 7. אולי גם בגלל שהיא בקושי ראתה את הדרך. הפצרתי בה שהפעם תרכיב את המשקפיים בנהיגה.
"אני אף פעם לא שמה אותם", הזכירה, "זה עושה לי בושות". "מי כבר רואה אותך בזמן שאת נוהגת?", גיחכתי, "ואחרי שלושים שנה עם המשקפיים המפלצתיים האלה, הגיע הזמן שתחליפי מספר". "מה זה? טלפון?", לגלגה. "ומה אם יעצור אותך שוטר, וישאל למה את בלי משקפיים?" התקלתי. "אני יגיד לו שאני עם עדשות, הוא הרי ממילא לא יבדוק", חזתה, "אני נוהגת בלי משקפיים, ואני לא רואה אף אחד ממטר! חוץ מזה, אין סיכוי בחיים שיעצור אותי שוטר".
אמא נסעה בכביש המהיר במהירות של ארבעים קילומטר לשעה, כשדיווחו בגלגל"צ על מטורף אחד, שנוסע באיילון נגד כיוון התנועה.
"מטורף אחד?", שאלה את עצמה, "אני ראיתי כבר לפחות עשרים".
היא שמעה לפתע קול סירנה, וראתה צ'קלקה כחולה.
"שלא נדע", נבהלה, "אמבולנס!". "מיצובישי, עצור בצד!", נשמע קול מהניידת.
אמא המשיכה בנסיעתה, אך השוטר איגף אותה, וגרם לה לעצור.
"שלום, גברתי", פנה אליה שוטר התנועה, נתן רפפורט, "למה לא עצרת בצד, כמו שביקשתי ממך?". "בגלל שלוש דברים", פירטה, "א', למה שאמבולנס יעצור אותי? ב', אמרת 'מיצובישי' במקום 'מיציבושי', כמו שצריך להגיד. ו-ג' זה גמל גדול. חוץ מזה, אמרת 'עצור' במקום 'עצרי'".
כאן התחיל דיאלוג מביך.
"נהגת במהירות איטית בכביש המהיר".
"אבל אני תמיד נוהגת ככה".
"וגם נגד כיוון התנועה".
"חשבתי שאיחרתי, ושכולם כבר חוזרים".
"למה לא הדלקת אורות?".
"אסור להדליק אורות בשבת".
"את עושה ממני צחוק? אני כאן כדי לאכוף את החוק!".
"אז גם אני כאן כדי לעקוף את החוק!".
"איך זה שאת נוהגת ככה? מתי הוצאת רישיון נהיגה?".
"שנתיים לפני שהבת שלי נולדה".
"ומתי היא נולדה?".
"שנתיים אחרי שהוצאתי רישיון".
"תני לי את הניירות".
"למה? יש לך משהו לגלגל? אפשר גלגול, נשמות?".
"רישיונות, בבקשה".
"איזה רישיונות?".
"רישיונות לייבוא יהלומים, איזה רישיונות?".
"יש לך טעות, אני לא מייבאת יהלומים".
"רישיון נהיגה ורישיון רכב".
"עכשיו אתה מדבר ברור".
אמא נתנה לו את הרישיונות.
"כתוב כאן שאת צריכה להרכיב משקפיים", קרא מתוך הרישיון.
"אני עם עדשות", שיקרה, וקירבה את פניה לפניו של נתן.
"אני נאלץ לעצור אותך על נסיעה איטית בכביש המהיר נגד כיוון התנועה, אי-ציות לשוטר, התחצפות ושקר לשוטר בעת מילוי תפקידו", פירט, "בואי איתי לתחנה!". "אבל בשביל מה ללכת לתחנת אוטובוס, אם יש לך רכב?", התקשתה להבין. "לתחנת המשטרה", הבהיר. "משטרה???", נבהלה, "אני מצטערת, לא התכוונתי. מתנצלת בשמך. אני לא יעשה את זה שוב פעם. אני מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת!".
השוטר קלט שהחיים התעללו באמא די והותר, ולכן שיחרר אותה.
"תודה, אדון שוטר!", הודתה לו אמא מקרב לב.
"רק תנהגי יותר מהר, ובכיוון הנכון", התחנן, "ודברי עברית תקנית, למען השם!".
"'החילזון מהשפן', 'עדיף לאבד חיים בדקה מדקה בחיים'", הפגינה בקיאות.
"יום טוב", ברך פקד רפפורט, ומיהר להסתלק.
לאחר המקרה, העדיפה אמא לוותר על הביקור אצל לימורה, וחזרה מיד הביתה.
"גדי! לא תאמין מה קרה לי!", התרגשה. "תני לי לנחש", חייכתי, "עצר אותך שוטר על נהיגה נגד כיוון התנועה, לא עצרת, הראית לו שאת בלי משקפיים ועדשות, אמרת לו כמה משפטים מטומטמים, והתחצפת אליו". "מה פתאום?", הכחישה, "לא התחצפתי אליו". "הוא היה עם עוד שוטר?", התעניינתי, "הם מסתובבים לרוב בזוגות, כדי להשלים שתים עשרה שנות לימוד. וגם כי אחד יודע לכתוב, והשני יודע לקרוא. כששוטר לא יודע לרשום שנמצאה גופה על המדרכה, הוא בועט בה ורושם שנמצאה על הכביש". "לא, הוא היה לבד", נזכרה אמא, "והוא לבש מדים, כדי שלא יידעו שהוא סמוי".
נכתב לפני 4 שנים ו-6 חודשים
"בשמת, גדי, דורי", קראה אמא לכל צאצאיה כדי לא להתבלבל בינינו, "תבואו לפה מהר, יש לי משהו חשוב להגיד לכם".
שלושתנו התיישבנו מולה, וחיכינו למוצא פיה.
"כנראה שאני ואבא מתגרשים", הטילה את הפצצה. "אבל למה?", הופתעתי, "למה זה קורה רק עכשיו?". "לא נורא", ניחמה האם, "זה קורה במשפחות הכי טובות". "אז למה זה קורה אצלנו?", התפלא דורי.
אמא סיפרה שבזמן האחרון יצא לה קצת לחשוב. בהחלט מדובר בהתקדמות.
"אמרתי לעצמי: 'עופרה', אמרתי לעצמי: 'מה?'", שיתפה, "אמרתי לעצמי: 'את תקועה בגיל חמישים פלוס עם בעל שאת לא מסתדרת איתו, אז את צריכה להתגרש'".
אכן, אמא כבר בת חמישים פלוס, וזה הפלוס היחיד שלה. קשה לה לחיות עם אדם שבמקום מילה חמה, נותן לה מלחמה. המילה החמה היחידה שאבא אמר לה הייתה "שתישרפי!".
לשם המחשה, אמא הראתה לי ולבשמת מסמך שאבא שלנו מילא, ובו רשם שיש לו רק ילד אחד- את דורי. לטענתה, זאת ההוכחה לכך שהוא לא מכיר בנו. חטפתי את המסמך מידי אימי, ומצאתי שרשום: "ילדים מתחת לגיל 18". אמא לא בודקת את הדברים לעומק לפני שהיא מבהילה אותנו. באמת, למה לדעת אם אפשר לנחש ולטעות?
דורי ציין שעדיף שהם יתגרשו, כי הם כבר מזמן לא מתפקדים כזוג נשוי, אלא כשותפים לעסק שנקרא "משפחת דר", ואפילו לא להצלחה של העסק, אלא רק לקיום שלו.
אמא החלה לספר על השתלשלות העניינים: "באיזה ערב אחד, ראיתי טלוויזיה. היה חם, אז כמובן שלא הדלקתי מזגן. ישבתי מול החלון...". "תגיעי כבר לפואנטה!", קטעתי אותה, "את לא יודעת להפריד בין עיקר לטפל?!". "בטח שאני יודעת", התגוננה, "איכר זה אחד שחורש את האדמה, ותפל זה חסר טעם. בכל אופן, אבא בא אליי, ואמר לי: 'עופרה', אמרתי לו: 'מה?', הוא אמר לי: 'אנחנו צריכים לדבר'. כבר פה ידעתי שהולך לקרות משהו טוב. הוא אמר לי: 'עופרה, אנחנו יותר מדי שונים. את אישה- אני גבר, את אוהבת גברים- אני אוהב נשים'". "הוא מאוד אוהב נשים", הזכרתי. "אמרתי לו: 'ארנון', הוא אמר לי: 'מה?'", המשיכה. "די כבר עם התיאורים המפורטים!", זעמתי, "את כותבת רומן?!". "היא מסיימת רומן", הבריק דורי.
אמא התחילה לדמוע.
"למה את בוכה?", התפלאתי. "למה אני עצובה", הסבירה. "התכוונתי למה את עצובה", הבהרתי. "בגלל שאני מתרגשת, סליחה, מתגרשת, סליחה, מתרגשת", יידעה. גם אחותי, בשמת, התרגשה כי היא בודאות הבת שלהם. היא ירשה את השכל של אמא, ואת העצבים של אבא. אני לפחות מאומץ.
זרקתי הערה שאלה היו יותר ניסויים מאשר נישואים, ושאני מרגיש כמו חלק מניסוי, אבל שלפחות בילדים הם הצליחו. אחותי שמחה שסוף סוף היא שומעת ממני מחמאה, אבל סייגתי שאמרתי "בילדים", ולא "בילדות". דורי גילה שלאחר שאמא תיפרד מאבא, אז במכה אחת היא תיפטר ממאה קילו.
ההורים הגיעו למסקנה שהם לא מתאימים, ולקח להם רק שלושים שנה ושלושה ילדים כדי להבין את זה. אמא חשפה שהגמל ששבר את הקש היה כשהיא שלחה את הבלש יעקב יעקב שיעקוב אחריו, ואז גילתה שהוא שורף את הכסף שלה. בכל משפחה נורמלית האישה מבזבזת את הכסף שהבעל מרוויח, ורק אצלנו זה הפוך. הבלש מצא שאבא שלי מפזר את הכסף שלה על בילויים בברים. הוא "המלך בבר"... הוא יוצא ל"בר נשים וחתיכות"... מתעסק בשתויות... הגיע ל"בירה עמיקתא"... אחרי הגירושים האלה, דווקא הבעל יקבל מזונות...
"איך הוא לא מתבייש?", נחרדה אמא, "הוא נשוי עם ילדים!". "נשוי עם ילדים זאת סטייה חמורה!", יידעתי, "כי אז הוא פדופיל, פוליגמיסט, הומו ומגלה עריות". "אז זה ברור למה אני רוצה להתגרש ממנו", סיכמה, "אבל למה הוא רוצה להתגרש ממני?".
הסברתי לה שבצרפתית יש משפט "Enachan bliech", או בעברית: "אין עשן בלי אש"... הוא נשוי לה כבר שלושים שנה, היא מבשלת לו רק עוף, מעצבנת ומטמטמת אותו. חוץ מזה, גם אין ביניהם אהבה. אמא השוותה שבין ההורים שלה הייתה המון אהבה, אבל זה כי הם היו אחים. זה בהחלט מסביר הרבה. אמא התעקשה שסבא היה בכלל דוד של סבתא, ושבעיראק זה היה מקובל. אמרו לו: "אתה בן, והיא בת. ממש זיווג משמים". בשמת שיתפה שהיא מפחדת לטעות בבחירה של החתן. מה שבטוח, זה שהחתן יטעה. היה צפוי שזוג כמו אמא ואבא שלא מדבר, יתגרש. אפילו אחרי הסקס הם לא מדברים, אלא אם אבא לקח איתו את הפלאפון.
אמא הכריזה שאנחנו נשארים איתה. היא לא יכולה לוותר עלינו, כי אנחנו כמו משפחה בשבילה. היא לא חושבת שזה יהיה רעיון טוב שנישאר עם אבא. דרך אגב, במקום לומר "אני לא חושבת", יש לומר "אני חושבת שלא". במקרה של אמא, זה נכון לומר "אני לא חושבת". היא טוענת שלחשוב זה לדפוק את המוח. היא רוצה שנישאר איתה למרות הכל, כי מפחדת להשאר לבד, כמו תא המוח שלה. כשהייתה תינוקת, זרקו אותה שלוש פעמים באוויר, אבל תפסו אותה רק פעמיים. בטח אבא יהיה מאושר להגיד לה: "מגורשת! מגורשת! מגורשת!" או "מטופשת! מטופשת! מטופשת!". ושמישהו יזכיר לו לירוק רק שלוש פעמים. אמא לא תהיה אישה עגונה, כמו שאבא הוא לא גבר הגון. הוא לא ישחק אותה "הארד טו גט". מהר מאוד היא תוכל להגיד "בא גט".
"אגב", קישרתי, "איפה באמת אבינו מלקנו?". "הוא בים", חידש דורי, "הנוירולוג שלו שלח אותו לדוג, כדי להרגיע את העצבים".
"כוס אמק ערס!", התפרץ אבא הביתה, "דג אחד לא תפסתי!". "אז כמה כן תפסת?", התעניינה אמא.
דורי אמר לאבא ששמענו שהוא ואמא מתגרשים, ושהוא לא מבין למה הם התחתנו מלכתחילה. אבא הסביר שכשהיה צעיר, הוא חיפש לעצמו מישהי יפה, חכמה ונחמדה. הוא לא מצא, אז הוא נאלץ להתפשר על אמא שלנו, ומאז גם אנחנו מתפשרים עליה.
"אבא", פניתי, "בחרת בחארטה. לחשוב על כל הכסף שהפסדת בגללה. לכן אומרים 'אמא יקרה לי'".
אבא עלץ שהוא עוד ירקוד על מדרגות הרבנות, ואמא מיהרה לעדכן אותו שאנחנו דווקא אהבנו את הרעיון של הגירושים.
"הילדים אהבו?!", הזדעזע, "אז אין סיכוי בעולם שנתגרש!".
נכתב לפני 4 שנים ו-8 חודשים
בתכנית "סטודיו למשחק", המנחה, ג'יימס ליפטון, שואל את השחקנים האורחים שאלון קבוע, ומתחיל בנוסח קבוע: "נתחיל בשאלון ששימש את הגיבור שלי, ברנאר פיבו, במשך 26 שנים בצרפת". האם הוא אומר זאת כל פעם מחדש כי הוא מעריך שבכל תכנית צופים צופים אחרים?
השאלה הראשונה היא: "מהי המילה האהובה עליך?". התשובות הן לרוב משהו קיטשי כמו: "אבא", "אמא" ו"אהבה". התשובה לשאלה הבאה: "מהי המילה הפחות אהובה עליך?" (שלא לומר "שנואה") היא על פי רוב ההיפך מהמילה האהובה. האמת היא שהמילה שאנשים הכי אוהבים לשמוע היא השם שלהם, רצוי בצורת גניחה, והמילה הכי שנואה היא "לא", לא? לכן רוב האנשים שומעים אותה בתור "כן". המילה השנואה ביותר עליי היא "בהצלחה". זה אולי נשמע מוזר, אבל את המילה הזאת אומרים למי שנפרדים ממנו. גם אם מתכוונים לכך, לי זה נשמע כמו "בהלחצה", כי העובדה שמאחלים לי הצלחה אומרת שחושבים שאזדקק לה.
השאלה הבאה היא "מהי הקללה האהובה עליך?". כמעט כולם עונים fuck, אבל האמריקאים הצבועים מכניסים "ביפ" של צנזורה, שהרי מדובר בתכנית חינוכית, שצופיה מספיק אינטליגנטים להבין שהמילה אינה funk. פאקינג בולשיט. אם אסור להשמיע קללות, אז למה שואלים את השאלה הזאת? אגב, אצל המרואיינים היותר מחוספסים, זוהי המילה האהובה ביותר.
השאלה העוקבת היא: "איזה צליל/רעש את/ה אוהב/ת לשמוע/ה?". פה השחקנים נשענים אחורה, ועושים את עצמם חושבים על תשובה, כאלו שלא ידעו בדיוק מה יישאלו. טוב שהם לא אומרים: "וואלה, ג'יימס, הפתעת אותי". ההורים שביניהם עונים: "קול הילדים שלי צוחקים", ובתשובה לשאלה: "מהו הצליל השנוא?", הם משיבים: "קול הילדים שלי בוכים". משום מה, נראה לי שאצל ההורים שלי התשובות היו הפוכות.
השאלה האחרונה היא: "אם קיים גן העדן, מה תרצה שאלוהים יאמר לך בשעריו?". התשובות הן בדרך כלל שחצניות, כגון: "תודה על הכל" ו"הבנות נמצאות שם". אני הייתי מעדיף לשמוע: "סליחה, טעות. תחזור למטה".
נכתב לפני 4 שנים ו-8 חודשים
בשישי בצהריים, נשארתי עם אמא בבית.
"תראה את הבית שלנו", הסבה את תשומת לבי, "הטיח מתקלף, הרצפה מלוכלכת, יש דליפה באמבטיה וסתימה בכיור של המטבח. מי אחראי על הבית הזה?". "את!!!", האשמתי, "תמיד טענתי שיש לנו בעיות בבית, ושבאתי מבית הרוס". "אז עכשיו אני צריכה לטפל בבעיות האלה במקום לבשל עוף", התאכזבה. "לפחות יצא מזה משהו טוב", התנחמתי, "אם ככה, אז מה אוכלים?". "את הלב", צחקקה. "כבר סיפרת את הבדיחה הזאת פעם", הזכרתי, "גם אז היא לא הצחיקה".
"אל תדאג, יהיה עוף בסוף", הרגיעה עופרה, "כמו שאני תמיד אומרת: 'עוף טוב, הכל טוב'". "הבישול שלך הוא ממש 'עוף הדרך'", החמאתי, "אולי תפתחי בבית לול תרנגולות?". "אבל מה יהיה עם הריח?", דאגה. "התרנגולות יסתדרו", הבטחתי, "לול בבית היה חוסך לך הרבה. אפילו כשהייתי תינוק שמת אותי בלול". "אפילו בתור תינוק עשית לי צרות", האשימה. "את כועסת עליי שעשיתי לך צרות בתור תינוק?", התפלאתי. "לא רק אתה, גם דורי", הכלילה, "דווקא בשמת לא עשתה לי בעיות בתור תינוקת". "נכון", הסכמתי, "היא שמרה אותן לימים שהיא תהיה גדולה". "היה לי הרבה יותר קל אם אתה ודורי הייתם בנות", העריכה. "כשלמדתי סטטיסטיקה, רצינו לראות מהי ההסתברות לבנים ובנות במשפחה בת שלושה ילדים", נזכרתי, "המרצה סימן בן ב-x ובת ב-y, ואמר ששלוש בנות זה yyy...".
בזמן השיחה המלבבת, חזר דורי הביתה מלימודיו.
"שלום, דוריהו!", קיבלה אותו אמא, "איפה היית?". "בתיכון", השיב דורי בפליאה, "איפה יכולתי להיות? יצאתי לחופשה של שבועות". "מה???", הגיבה בבהלה, "עכשיו תהיה שבועות בבית?!". "אני שונא את חג השבועות", שיתפתי, "כשהייתי חייל צעיר, הפז"מניקים אמרו לי שאני אשתחרר בעוד שלושה שבועות- לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, אחריו". "לרגל שבועות, קיבלנו היום תעודות", קישר דורי, "אמא, הנה התעודה שלי. אני צריך חתימה שלך". "למי יש אצלכם את הציונים הכי טובים?", התעניינה. "לשחר, אופיר, שי ונועם", פירט דורי. "בזמני, הציונים הכי טובים היו של הבנות", השוותה. "אלה בנות!", הבהיר. "מה זה?", תמהה, "היום נותנים לבנות שמות של בנים?". "זה לא היום", הסביר דורי, "נתנו להן את השם לפני 17 שנה". "אז למי יש אצלכם את הציונים הכי נמוכים?", חקרה. "למעיין, מורן, שירן וסיוון", השיב. "מסתבר שיש לך בכיתה גם בנות לא חכמות", הסיקה. "אלה בנים!", הבהיר דורי, "זה מפתיע אותך שיש בנות לא חכמות?"...
"בדור שלי היה אפשר לדעת על כל שם אם הוא של בן או של בת", ציינה אימנו, "כמו השם יונה". "בדור שלי היו שמות דו-מיניים, כמו: חן, שרון, לירון וגל", התערבתי. "זה נקרא יוניסקס", הוסיף דורי. "למה אמרת יוניסקס?", התמרמרתי, "הזכרת לי שמחודש יוני לא עשיתי סקס". "יוני באיזו שנה?", עקץ דורי. "אני מכיר זוג בשם יובל ושני", המשכתי, "כשיובל זאת האישה, ושני זה הגבר". "אני מכירה מצב הפוך", העירה האמא, "כשלגבר יש שם של אישה, ולאישה יש שם של גבר". "טיפשהההההה", התעטש דורי. "איך בחורה יכולה לחיות עם השם יובל?", תהיתי, "אולי בגלל זה קוראים לה יובל המבולבלת". "אתה לא תצחק על יובל המבולבל!", איים עליי דורי, "הוא 'אליל ילדותי'!"...
אמא הציצה בתעודתו של דורי, והזדעזעה: "אתם לומדים חינוך גופני?! לדעתי, זה מוקדם מדי. אפילו שיש לך בזה ציון 95. אבל שאר הציונים שלך על הפנים: מתמטיקה-5, אנגלית-5, פיזיקה-5". "5 יחידות!", זעם דורי. "סליחה", התנצלה, "חמסה, חמסה, חמסה".
גם הציונים של אמא היו 5. מתוך 100. היא קוראת לכיתה א' "שבע השנים הרעות".
"יש טעות בתעודה", הבחינה אמא, "כתוב פה 'פיזיקה' במקום 'פיסיקה'. 'פיזיקה' לא כותבים ב-ז'". "נכון", הסכים דורי, "'פיזיקה' כותבים בעט או בעיפרון". "אני יודע שלדורי יש בעיה בפיזיקה", גיליתי, "אין לו כימיה עם המקצוע הזה. הוא גרוע בו, מכל הבחינות". "גם אתה לא הגעת ל'בגרות מלאה'", הבחין אחי. "במבחן האחרון, הוא קיבל רק 65, ה'גאון' שלנו", המשכתי. "למה אמרת 'גאון'?", התפלאה אמא, "65 זה לא ציון טוב". "יש לי במקצוע הזה את המורה הכי גרוע בהיסטוריה", תירץ דורי. "בהיסטוריה?", התפלאה, "דיברנו על פיזיקה". "כן, דורי", הסכמתי, "גם הרצפה קצת עקומה". "יש עוד סיבה", המשיך בתירוציו העלובים, "השנה למדנו חומר קשה, 'חשמל ומגנטיות'". "מגנט זה באמת חומר קשה", צידדה, "הוא עשוי מברזל".
"דורי", הסתקרנתי, "למה הלכת למגמה הפיזיקאלית, אם אתה חלש בפיזיקה?". "בכיתות ט'-י' היה לי ציון 100 בפיזיקה, כי למדנו חומר קל", הסביר, "אבל במגמה הפיזיקאלית קל וחומר שלומדים חומר לא קל. במקצוע הזה יש שאלות ממש קשות, כמו: 'פרוטון, דאוטרון וחלקיק אלפא נכנסים במאונך לשדה מגנטי'... זה נשמע כמו התחלה של בדיחה. גדי, אולי תעזור לי בפיזיקה? "Let's get Physical.
"תמורת סכום סמלי", הסכמתי, "שים לי ביד מאה שקל". "כל כך מתאים לך לגבות כסף אפילו מאחיך", התאכזב דורי, "אם כך, אני מוותר על שירותיך, וחייב לקנות את הספר שיעזור לי". "'תהילים'?", עקצתי. "נכון, זה חשוב לקרוא ספרים", אישרה אמא, "תלמד ממני". "אבל את לא קראת ספרים!", קרא דורי. "ואתה רואה מה יצא!", הצבעתי על אמא. "אז עכשיו אני טס לקנות את הספר!", הצהיר דורי, "אני חייב לרוץ לפני שיסגרו את החנות. יש לי גם כמה דפים לצלם שם". "אז אל תשכח מצלמה!", הזכירה אמא.
דורי מיהר לחנות ספרי הלימוד, "בית הספר", ושאל את המוכר, מנדלי: "הגיע הספר 'זרם חילופין'?". "היום קיבלתי 'זרם חילופין'", שיתף מנדלי, "שמונים שקל". "זה נראה בדיוק כמו הספר שיש לאח שלי", הבחין דורי, "משנים עמוד אחד, וקוראים לזה מהדורה חדשה. לכן אני לא יכול להשתמש בספר משומש, אלא נאלץ לקנות ספר חדש בשמונים שקל". "ראית איזה גנבים?", הצטרף המוכר לתלונתו. "מי יחנך את משרד החינוך הזה?", התמרמר דורי. "זה הכל?", שאל המוכר. "לא", פסל דורי, "יש לי עוד הרבה מה להגיד עליהם". "התכוונתי אם זה כל מה שאתה צריך", הסביר מנדלי. "יש לי גם כמה דפים לצלם", נזכר דורי, וניגש למכונת הצילום.
"אתה מסיים השנה?", התעניין המוכר. "רק עוד כמה צילומים", התנצל דורי. "שאלתי אם אתה מסיים את התיכון השנה", הבהיר את עצמו מנדלי. "לא, יש לי עוד שנה", השיב דורי, "אני עולה ל-י"ב, ובשנה הבאה אני אהיה You’d Better". "אתה לומד בתיכון 'מכבים'?", התעניין המוכר. "כן", אישר דורי, "אני נחשב לחתיך של התיכון- חתיכון". "גם אני למדתי שם", שיתף בעל החנות. "אבל חשבתי שהתיכון קיים רק חמישים שנה", פלט דורי, ומיהר להתנצל: "חוסר הטאקט של אחי מדבק". "אתה בטח אח של גדי דר", הקיש מנדלי, "אז אתה מסיים השנה?". "לא", הזכיר, "אמרתי לך שאני ב-י"א". "לא, עם הצילומים", הבהיר המוכר. "כן, סיימתי", דיווח, "הנה הכסף. למסור דרישת שלום לגדי?". "אין צורך", נפרד ממנו מנדלי לשלום.
דורי חזר הביתה, ומיד התנפלתי עליו: "שמעת שחבר שלי, ליאור, קנה דירה?". "קנדי רע?", נכשל לשמוע, "חשבתי שהוא הודי טוב". "גדי", פנתה אליי אמא, "הוא עדיין עם ההיא?". "הוא תמיד היה טיפוס אימהי", כשלתי לשמוע בעצמי, "הוא וחברה שלו עושים חנוכת בית מחר בערב. יצא להם טוב לחגוג משהו חדש בחג הביכורים". "עכשיו הבנתי!", הרימה קולה, "אנחנו מבקרים אותם בגלל שזה 'חג הביקורים'!". "שתקי!", השקטתי, "את תעירי את אבא!". "יפה שאתה דואג לאבא שלך", שיבחה. "אני לא דואג לאבא", הבהרתי, "אני דואג לך". "זה בסדר", הרגיעה, "אני צועקת רק כשהוא ישן, שום דבר לא יכול להעיר אותו".
אבא התעורר, ויצא מחדר השינה.
"היי, מותק", סינן. "היי, ארנון", ענתה אשתו. "מי דיבר אלייך?!", כעס, "היי, דורי". "ארנון, אתה בא לחגוג איתנו את החנוכה?", התעניינה. "חנוכה?", התפלא, "אבל אנחנו בשבועות!". "חנוכת בית", מיהרה לתקן. "אז דברי ברור!", פקד עליה, "שלא תמצאי את עצמך חנוקה!". "יש חנוכת בית של שרון וליאורה", יידעה. "ליאור ושרונה!", תיקנתי, "יהיו שם שרונה, ליאור, חברה של שרונה...". "אני יודע שליאור הוא חברהּ של שרונה", הודיע אבא. "הוא החבר של שרונה", דייקתי, "התכוונתי שבנוסף אליהם תהיה שם גם חברה של שרונה". "אז הם בטח רוצים לעשות את זה הערב, כי מחר בערב זה שבת", הבין ארנון. "להפך", סתרתי, "הערב זה שבת. הם עושים את זה מחר בערב, במוצאי שבת". "דתיים מפגרים!", זעק, "יום צריך להיות מחצות ועד חצות למחרת". "אני לא דתייה, ברוך השם", הקדימה אמא ואמרה, "אבל הפעם גדי צודק". "אבא, מה יש לך נגד דתיים?", הגנתי. "אני רק נגד יהודים דתיים", הדגיש אבי, "שומרים מצוות, שומרים שבת, שומרים כשרות, שומרים מסורת. הדתיים האלה, אין להם אלוהים! צריך לקרוא ל'דוס-באסטרס'!".
נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים
יום אחד, כשהסתובבתי חסר מעש בבית, מצאתי מכתב שאמא שלי כתבה לחברתה בגרמניה לפני כמה חודשים, וששכחה לשלוח אותו. נרשם בו:
"בס"ד.
היי לימורה. מה המצב? מה קורה? מה נשמע? מה עניינים? אצלי הכל בסדר, תודה ששאלת. אצלנו בארץ עכשיו חודש אפריל, זאת אומרת שחוגגים בישראל את פסח. בדיוק היום, כמו בכל יום, נזכרתי בביקור שלנו אצלכם במינכן. אני אוהבת את גרמניה בכלל, ואת אירופה בפרט. אני זוכרת שהיה אצלכם נורא קר, שקפא לי המוח. ראינו משחק כדורגל בשלג, שמהקור הכדור נהיה כתום, מסכן. מאוד התרשמתי מהחוכמה של הילדים שם, שכבר בגיל 3 מדברים גרמנית. אם תהיי בארץ, אז תרימי טלפון או שתתקשרי.
חיבוקים ונשיקות, עופרה".
המכתב הזכיר לי שניהלתי יומן בזמן שהייתי עם אמא ודורי במינכן, ולכן מיהרתי לשלוף אותו, ולקרוא:
"יומני היה קר,
היום הגענו למינכן. יש בעיר הזאת מין חן שכזה, למרות שיש כאן קור כבד, ממש הארד קור. אמא התחילה לעשות קטעים כבר במונית לשדה התעופה. היא שאלה את הנהג כמה יש תוספת תשלום על המזוודות. כשהוא ענה שזה בחינם, היא הורתה לו שייקח את המזוודות, והיא כבר תגיע. כשהוא ציין בפניה שגם העובדה שאני ודורי נוסעים לא מוסיפה למחיר, היא אמרה שתמיד טענה שאנחנו לא שווים כלום. בסוף הנסיעה היא שילמה לו חצי מהמחיר, כי גם הוא נסע. במטוס, אמא התעקשה לשבת במחלקה ראשונה, והשתכנעה לעבור למחלקת תיירים רק אחרי שהסברתי לה שמחלקה ראשונה לא מגיעה למינכן. היא רצתה שניסע קודם לבוואריה, ורק אחר כך להמבורג, כי אסור חלב אחרי בשר. כשהיא הדהימה אותי בידיעה שמינכן היא בירת בוואריה, ושהיא העיר השלישית בגודלה בגרמניה אחרי ברלין והמבורג, עניתי בפליאה: 'מה, כן?', והיא הגיבה: 'מה, לא?'. חבל שבמקום לכתוב ביומן על חוויות מגרמניה, אני כותב על אמא, אבל זה מקור ההנאה העיקרי שלי כאן".
אמא חלפה על פניי, ומיהרתי לעצור אותה כדי להעביר ביקורת על המכתב שכתבה:
"איך את מרשה לעצמך להשאיר ככה מכתב פתוח? לא למדת לקח מהפעם ההיא שכתבתי לעצמי את מילות השיר 'הקיץ האחרון', וחשבת שזה מכתב ההתאבדות שלי? ולמה את כותבת בס"ד אם את לא יודעת מה זה אומר?". "זה אומר שכותבים את זה בסד ימין למעלה", הוכיחה, "וזה ראשי תיבות של בית ספר דתי. אני יודעת, כי למדתי בבית ספר דתי". "אלה ראשי תיבות של 'בסיעתא דשמיא'", לימדתי, "'בעזרת השמים' בארמית". "מאיפה לי לדעת ארמית?", הצטדקה, "נולדתי בארמניה?". "את גם מנשקת מזוזות בלי לדעת שבפנים כתובה קריאת שמע", האשמתי. "קריאת שמה של מי?", התפלאה.
אמא היא טיפשה בזמנה הפנוי, ויש לה הרבה זמן פנוי.
"בקשר למכתב", חזרה לנושא, "האמת היא שממש לא אהבתי את גרמניה, סתם התחנפתי ללימורה. תאמין לי, ישראל יותר יפה מחוץ לארץ. אני גם לא שוכחת את הזוועה שעשו הנאצים לעם שלנו, כשרצחו את הספורטאים באולימפיאדה. בגלל זה אני לא קונה מוצרים מתוצרת גרמניה. חוץ ממכונת כביסה, תנור ואוטו, כי הם עובדים ממש טוב".
נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים
בשישי בצהריים, נכנסתי הביתה בפנים נפולות.
"מי זה?", שאלה אמא מבלי להסתובב. "זה אני", עניתי, "בנך האובד. רק חבל שאני כבר לא בנך העובד". "מה זאת אומרת?", הופתעה. "מה זאת אומרת 'מה זאת אומרת?'", התפלאתי, "שוב פיטרו אותי. ראו שאני לא מסתדר עם אף אחד, ומשום מה הסיקו שהבעיה היא אצלי. זה לא שבשום מקום עבודה אני לא מחזיק מעמד, אלא שהם לא מחזיקים מעמד איתי. בכל פעם שזה קורה, יש לי תחושת דז'ה וו". "מה זה דז'ה וו?", התעניינה אמא. "לא שאלת אותי את זה כבר?!", זעפתי.
"תראה אותי", הדגימה, "אני שמרתי במשך ארבעים שנה על אותו תפקיד ועל אותה משכורת". "אני לא אחד כמוך, שיעשה הכל בשביל כסף", פסלתי, "את היית מוכנה לנשק חזיר תמורת עשרת אלפים שקל". "לנשק חזיר ועוד לשלם על זה עשרת אלפים שקל?", הזדעזעה. "אמא, את חייבת להבטיח לי שאת לא מספרת על הפיטורים לאבא", התחננתי. "אל תדאג", הרגיעה, "אני אכזבתי אותך פעם?". "חס וחלילה, אכזבת אותי הרבה פעמים", הזכרתי, "אני לא סומך עלייך שלא תספרי לו, כי אני מכיר אותך כל החיים". "איך אתה מכיר אותי כל החיים, אם נולדת אחריי?", ביקשה ליישב סתירה. "כל החיים שלי!", הבהרתי, "אז בגלל שאני יודע שתספרי לו, לפחות אל תגידי לו שפוטרתי, אלא שהתפטרתי".
בדיוק אז נכנס האב, לאחר יום עבודה שוחק.
"ארנון, תנחש מה?", תקפה, "גדי כבר לא עובד!". "החקירות שלו ממש שברו אותך, מה?", התאכזבתי, למרות שלא ציפיתי להרבה. "למה?! מה קרה?!", נבהל אבא. "הוא עזב", גילתה אמא. "הועזב?!", זעם, "גדי! אתה חושב שאני אממן אותך כל החיים?! בקרוב תעוף מהבית!".
עם ההתנהלות שלו בעבודה, עד גיל שישים גם הוא יהיה מובטל, הוא יהיה בטל בשישים. אמא אמרה לי לא לדאוג, כי תמיד תהיה לי את המשפחה. באמת לא דאגתי, עד שהיא אמרה את זה. היא גם יעצה לי לא להיות פסימיסט, אלא אופטומטריסט, ושאראה את הכוס המלאה. הטעויות במקור. אבא ציין שאני לא תייר באפריקה, אז שאני לא אראה שחורות.
הסברתי שבמצב שלי, אין לי ברירה אלא להיות חיובי. אם לא הייתי כזה, כבר מזמן הייתי מתאבד, ושביום שהייתי קושר בו את עצמי לפסי הרכבת, בטח הייתה שביתה של נהגי הקטר. אבי פירש שאפילו אלוהים לא רוצה אותי, והפעם הוא לא דיבר על עצמו. אמא עודדה שהמצב שלי לא כזה גרוע. גם היא לא כזאת טיפשה. בעצם, כן. אבל למה שיהיה לא גרוע? למה שלא יהיה טוב? מה אני צריך לעשות כדי שיהיה לי טוב בחיים? אמא הציעה לחייך לעולם, והעולם יחייך אליי. אבל חייכתי לעולם, והוא נתן לי בוקס בשיניים.
"אתה צריך לעשות שינוי של 360 מעלות", יעצה. "אומרים '180 מעלות'", תיקנתי. "לא נכון", פסלה, "אומרים '180 אחוז'". "אני לא מאמין מי נותנת לי עצות", קלטתי, "אמא, כל הדברים הרעים קורים לי רק בגללך!". "אני, במקומך, הייתי מאשימה רק את עצמי!", החזירה. "גם אני מאשים רק אותך!", אישרתי.
לדירה נכנסה אחותי, בשמת, אז לחשתי לאמא שלא תספר לה שפיטרו אותי.
"מה אמרת?!", צעקה, "לא לספר לבשמת שפיטרו אותך?!". "אני לא רוצה להישמע רעה", טענה אחותי, "אבל מגיע לך!". "הייתי כבר מותש מהעבודה הזאת", ניסיתי לשכנע, "אני אנצל את החופשה הכפויה כדי למלא מצברים". "לא עדיף לנוח?", התקשתה אמא להבין.
אבא הרגיע שאין צורך להתרגש מהפיטורים, למרות שביפן כבר הייתי עושה חרקירי מול כל המשפחה, או לפחות חותך זרת. הוא גילה שמקור המילה "אבטלה" הוא בכך שפעם אב תלה את עצמו כי הוא פוטר. "איזה כיף לשמוע את זה", חייכתי, "הצעתם לי לתלות את עצמי, לעשות חרקירי ולחתוך אצבעות. יש לכם עוד דרך לנחם אותי?". "כן", ענתה אמא, "אז מה אם איבדת את העבודה שלך? אני השבוע איבדתי את הטבעת שלי". "זאת הייתה הטבעת שלך?", התפלא אבא, "פשוט עשיתי סדר בארונות, וזרקתי את כל הזבל שהחזקת שם. מאיפה לי לדעת מה את צריכה, ומה לא?". "חשבת לשאול?!", התרגזה עליו. "לשאול?!", נחרד, "מה זה פה? דמוקרטיה?!". "אבל לטבעת הזאתי היה בשבילי ערך סנטימטרי", בכתה.
נכתב לפני 4 שנים ו-9 חודשים
בשעת ערב מוקדמת, הודיעה לי אמא שלמחרת תהיה לסבא אזכרה. אז קרה, לא נורא. ניסע לכפר סבא, לכפר שסבא היה גר בו. בעצם, זה לא כפר, אלא מושב, "מושב לצים", שנמצא ליד קיבוץ "מעלה עובש".
"לפחות צפוי להיות מחר באזכרה מזג אוויר בהיר", ניחמתי אותה. "אז איזה מזג אוויר צפוי במושב?", התעניינה. "בהיר! לא בעיר!", הדגשתי. "אתה רואה?", הוכיחה, "זה לא היה קורה, אם היית מדבר כמוני ב-ח' ו-ע'". "אמא, דווקא ציפיתי שבאזכרה לאבא שלך יהיה מזג אוויר אביך", הברקתי.
אמא גילתה שניסע קודם לבית הקברים. היא לא מבינה למה אומרים "בית קברות", שהרי קבר ברבים זה "קברים". בית הקברות נמצא קרוב לבית לשעבר של סבא. הוא היה גר מול בית הקברות, והיום הוא גר מול הבית. גיליתי לאמא שגם היא תמות בסוף, והיא הזדעזעה: "איך אתה מדבר? פה ג'ורה!".
היא סיפרה לי על הלוויה של מישהו שסבא שנא. הוא אמר לה: "תראי, עופרה, יורקים עליו מהשמים". אני מניח שירד גשם. היא הוסיפה שסבא היה אומר עליו: "יחרבּ ביתו". "ייחרב ביתו", תרגמתי, והיא התרשמה מכך שאני יודע עיראקית. אמא מתרגשת כשהיא מדברת על אבא שלה. בכל אזכרה שלו, ניכרת אצלה תכונה רבה, והתכונה הזאת נקראת "טמטום".
היא יידעה שאחרי בית הקברות, נלך לבית הכנסת להתפלל, ואחר כך נאכל אצל סבתא. התבכיינתי שאני שונא להיפגש עם כל העיראקים הדתיים, ולהעמיד פנים כאילו אני אחד משלהם, אבל אמא חינכה שאני צריך להתאים את עצמי למקום: "ברומא תהיה רומני" או "ברומניה תהיה רומאי". קיוויתי שלפחות הפעם היא תוציא את הסט הטוב של הכלים החד-פעמיים, ושלא שוב תשטוף אותם בסוף.
בסעודת האזכרה, לא ידעתי לשייך את הברכות למאכלים. הרהרתי שבורקס עשוי מבצק, אבל מצד שני הוא מכיל תפוח אדמה, אז בירכתי עליו "ברוך בורא-קס". על הקולה בירכתי "שהקולה נהיה בדברו", ועל הלחם- "ברוך המייצא לחם", קיצור של "המוציא לחם מן הארץ".
יצאנו אל הטבע שבחוץ. אמא סיפרה שבתור ילדה, סבא שלח אותה לרעות את שש עשרה הכבשים שלו, אך היא איבדה את הכבש הששה עשר. סבא כעס על כך שהיא לא ראתה שיש כבש אחד שהיא לא רעתה, ושהדבר ייזקף לרעתה. הוא הביע חשש שמא הכבש נהרג, כי הוא רצה להרוג אותו בעצמו. אמא טענה שבכל פעם שניסתה לספור את הכבשים, היא נרדמה, ושעדיין מדובר במעל לתשעים אחוז הצלחה. בסוף הסתבר שסבא ספר את הכבשים כשהוא רוכב על אחד מהם, וסופר את כל השאר. כשסיימה את הסיפור, הודיעה אמא, שבן דוד שלה, אמוץ, יערוך לנו סיור במושב.
"שלום לכולכם!", בירך אמוץ. "שלום לכולך", גיחך אבא למראהו השמנמן. "אני אמוץ עובד", הציג עצמו. "על מי באמת אתה עובד?", לעג אבא, "קוראים לך עמוס עובדיה, ותפסיק עם המבטא האשכנזי הזה!".
אמוץ התעלם מההערות, והתחיל בתדריך: "מי יודע כיצד נקרא העץ הזה?". אבא החליק על אבן, וקילל: "פי, כוס אמק!". "פיקוס העמק!", צעקה אמא. היא ביקשה ממני לבקש את המצלמה של דודה צביה כדי לצלם את העץ. כשגילתה שאין לה מצלמה, התפשרה על שלנו.
"עופרה", החמיאה צביה לאחותה, "איך גדי גדל מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, לפני עשרים שנה". "נכון", צידדה, "הוא באמת השמין".
ניחמתי את עצמי שטוב שבמשפחה שלנו הטמטום עובר בגנים רק לרוחב, ושטוב שאנחנו נפגשים עם המשפחה הרחוקה כמעט רק באזכרות והלוויות.
"איזו דודה מטומטמת", הסכים דורי. "מה אמרת?", הביעה צביה חשד. "אמרתי: 'איזו דודה מתולתלת'", שיקר דורי. "יפה ששמת לב", הוחמאה דודה צביה, וליטפה את תלתליה.
התקשיתי להבין איך סבא כל כך חכם, יחסית, הוליד שתי דפוקות כאלו. כנראה שהחוכמה מדלגת על דור. במקרה הזה, מדובר בחתיכת דילוג. דודה צביה יותר חכמה מאמא. או יותר נכון, פחות טיפשה.
"כואב לי על אבא שלי, זכרונו לברכה, שיהיה בריא", פתחה צביה במונולוג, "ביום שבאתי לבקר אותו בפעם האחרונה בבית החולים, הוא היה מחובר למכשיר, ואמא שלכם שאלה אותו אם הוא חי". "אכן מצב קשה", אישרתי, והתכוונתי לאמא. "אחורי זה היא אכלה את האגוזים שהיו לו על השולחן", המשיכה צביה, "היא הציעה גם לו, אבל הוא אמר שאין לו שיניים כדי לאכול אותם, ושהוא הצליח רק למצוץ את השוקולד שמסביב".
נכתב לפני 4 שנים ו-10 חודשים
הקוראים:
  • לפני שנה ו-11 חודשים ירמיה בן 25 מעלי
  • לפני שנתיים ו-1 חודשים ECOIST בן 67 מטירת כרמל
  • לפני 4 שנים ו-1 חודשים גברת פלפלת בת 20 מספר אגדות
  • לפני 4 שנים ו-2 חודשים Rowan Jin בת 17 משום מקום
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים הבלגית המעופפת בת 19 מהצוללת הצהובה
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים לואיזיאנה מנטש השקנאית בת 19 משדה קישואים בסוף העולם ימינה
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים מאי נפקא בן 77 מכפר יונה
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים אנג'ל בת 18
  • לפני 4 שנים ו-8 חודשים יקירוביץ' בן 27 מתל אביב
  • לפני 4 שנים ו-8 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 4 שנים ו-8 חודשים קובי בן 46 מתל אביב
  • לפני 4 שנים ו-8 חודשים גלית בת 48 מירושליים
  • לפני 4 שנים ו-8 חודשים פושה בת 17 מישראל
  • לפני 4 שנים ו-8 חודשים אליעזר בן 29 מנתניה
  • לפני 4 שנים ו-9 חודשים שרוני בת 22 מקצה העולם
  • לפני 4 שנים ו-9 חודשים אריאל בת 19 מ גבעת שמואל
  • לפני 4 שנים ו-9 חודשים נועה בת 22 מרחובות
  • לפני 4 שנים ו-9 חודשים אָ̽͒̇̇̇ק̶͘͜҉̩̗̼̰̰̱̰̻̲̰͟וּ̘ בן 18 מה̛ͮ̏̇͊ͫ͊̍ͥ͛̈́̆͐ͩ̿ͬͦ͝҉̠̺̹̖͎͔͉̜͙͕͓̱͇מ̴̨̯͈̮̣͔͇͍̹͍̫͂̏͂̅ͦ̃ͬ͆ͬ͒ͥ̀̚̚͢ח̧̡̱̗̭̙̳̦͖̘̪͖͇̙̮͍̭͇̠͗͗̿̐̈́͌̿͒́͝͞ͅב͋̆ͥ̾ͥ͂ͫ̍ͮ̇ͥͥ̄̐ͥ҉͓͎͎͚̳͍̜̰̰̲̱͙͈͙̟̘͙̗͓͟ר̴̨̝̫̺̱̦͉̱̣̬̮͔̗̹̮̗͒̈͑̊̀͗̌ͦ͑͐͡ת̮͕̣̜̝̤͔͍̗̥̟͙͙̮͚̹̟̖̗ͫ̐ͣͬ̏͛̀̀̕͞
  • לפני 4 שנים ו-9 חודשים ליל בת 23 מחיפה
  • לפני 4 שנים ו-9 חודשים שיר בת מבין הצלילים
  • לפני 4 שנים ו-10 חודשים RedFox בן 29 מגבעתיים
  • לפני 5 שנים Mr. Vertigo בן
  • לפני 5 שנים הקוסמת בת 30 מתל אביב
  • לפני 5 שנים הקיסרית הילדותית בת 33 מרייבנלופט
  • לפני 5 שנים ו-11 חודשים אוריון בת 54 מחולון
  • לפני 5 שנים ו-11 חודשים Saraiy ;) רק הכרת וכבר נדלקת :) בת 26 מרמת גן
  • לפני 6 שנים karma בן
  • לפני 6 שנים ו-1 חודשים דוידי בן 51 מרעננה
  • לפני 6 שנים ו-6 חודשים דרור אשכנזי בן 48 מנס ציונה
  • לפני 6 שנים ו-6 חודשים אציל בן מפרדס
  • לפני 6 שנים ו-6 חודשים ליילק בת 18 ממרכז הארץ
  • לפני 6 שנים ו-7 חודשים inkheart בת 25 מראשון לציון



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ