“#
צריך הרבה סבלנות לספר הזה, עד שמגיעים להנאה ממנו. אין לי מושג למה לא נטשתי אותו בתחילה, מה שהייתי עושה לספר אחר שהיה דורש ממני יותר סובלנות ממה שאני מוכנה לתת. חלקים גדולים ממנו כתובים בסיגנון "זרם התודעה", סיגנון שאינו חביב עלי בדרך כלל. החלקים שאינם כתובים בסיגנון הזה הם דיאלוגים – בדרך כלל שבורים – המתארים את מצבן הנפשי של הדמויות, ותיאורים שגם להם תפקיד בבניית המנטליות והמחנק שסימון כנראה התכוון לתאר.

זו משפחה צרפתית כפרית החיה במשק. יש שם זוג צעיר – הבעל חקלאי כושל שמתעקש על עקרונות ומפסיד כסף רב אותו הוא מקבל מאמו המתקשה לומר לו לא. לאשתו יש מאהב שאולי היא תחליף בו את בעלה המעצבן. הורי הבעל חיים פה גם הם: האב שזכה להשכלה גבוהה, יחסית לאביו האנלפבית, הוא שמן מאד היום ומנסה בכל מאודו להתרחק מאשתו פיזית ונפשית. אשתו מנסה לשחזר את שרידי נשיותה וצעירותה, מאופרת ומתוכשטת, מדברת בלי סוף, היא דמות פתטית, המנסה למשוך את תשומת לבו של בעלה, שבגד בה כל השנים. אחות האב גוססת בחדר הסמוך. היא – ואחותה שכבר נפטרה – גידלו את אחיהן הצעיר מהן בהרבה, הפכו אותו מצעיר צנום לפרופסור, ולאיש עב-הבשר הטובע היום במשמניו. הן וויתרו עבורו על חיים: לא נישאו ולא ילדו ילד, קיומן היה עלוב וצייקן ושאיפותיהן רק לטפח את אחיהן.

הסיפור מורכב מסיפורי משפחה בהווה ובעבר, בה כל אחד מושך את הסיפור לכיוון אחר. סימון מצליח לאפיין כל דמות שהוא כותב עם קול מיוחד והתנהגות משלה. בסופו של דבר הספר הקצר הזה – בסך הכן 193 עמודים מרגיש הרבה יותר גדול ובמיוחד כבד ועמוס משמעויות.

קראתי כמה ביקורות שנכתבו על הספר. אם מנפים את ההתפעלות מ"קלאסיקה" (סימון זכה ב'נובל' בשנת 1985) ואת השוואתו המתבקשת לפרוסט ופוקנר, הביקורות מתארות את קושי הקריאה, את המשפטים הא-ר-ו-כ-י-ם עם ובלי סוגריים, וממליצות לצלוח אותו כי "כל אוהב ספרות חיב להכירם" כמו שמכלילה הכריכה האחורית (שאגב – כתובה בכישרון ובתחכום שאינו רגיל לכריכות אחוריות.)

ומה אני אומרת? הסיבה היחידה שאני חושבת שראוי לקרוא ספר היא ההנאה והחווייה. מי שזקוק לאתגר שיטפס על האוורסט. הספר עניין אותי אבל ביום אחר, במצב רוח אחר, אפשר שהייתי נוטשת אותו די בהתחלה, על סיפורו שכלום לא קורה בו ועל הכתיבה המקוטעת והמעייפת, (ומפסידה).”

“עלמות זקנות שחיות באחוזת כפר ישנה ודועכת בדרום? אגסים הנושרים על הארץ טרם הבשילו ונרקבים כמו הזקנות הבתולות? נכד שכושל בהגשמת ציפיות הוריו? זה לא ויליאם פוקנר, זה קלוד סימון!
ספרו היפה (והקצר) של סימון מזכיר באמת את הסופר הדרומי הגדול, בתמטיקה וגם בסגנון, אבל קל יותר לקריאה, כך נדמה לי. מצד אחד הוא מזכיר מחזה- יש בו מספר קטן יחסית של דמויות, והוא מתרחש כמעט כולו בבית אחד, שבאחד מחדריו שוכבת הדודה הזקנה, שחירחורי גסיסתה מלווים את ההתרחשות. מצד שני, אפשר גם לראות בכתיבה שלו סוג של אימפרסיוניזם ספרותי- סימון הוא אמן גדול של תאורים מדויקים ופיוטיים של הטבע הנקלט בתודעה ושל נימי הנפש של דמויותיו, ואלה תופסים בספר מקום נכבד. מלבד ההתמקדות בהתרשמות הרגעית העשירה של הדמויות, ישנה בכל זאת עלילה כמו-מסורתית, עם קונפליקטים בין הדמויות ורגשות סוערים, אלא שסימון מעדיף שלא לפתח אותה, אלא להשאיר אותה קפואה-משהו. אני חושד שזה מה שמנע מהספר להשאיר בי חותם עמוק, אף על פי שהוא כתוב נפלא כל-כך.
התרגום יפה מאוד, ובסופו מצורפת אחרית דבר מאירת עיניים.”