קלוד סימון

קלוד סימון

סופר


1.
'דרך פלנדריה', שראה אור בצרפת ב-1960, הוא הרומאן הפופולרי ביותר של חתן פרס נובל לספרות קלוד סימון. הספר, שתורגם לכעשרים לשונות, נחשב לאחד הרומאנים המרכזיים של הקלאסיקה המודרנית הצרפתית. הרקע לרומאן הוא מפלתו של צבא צרפת במלחמת עולם השנייה, כפי שחוותה אותה בפלנדריה קבוצת חיילים ומפקדם. ז'ורז' – גיבור הספר, ולפעמים גם מספרו בגוף-ראשון – הוא בן דמותו של המחבר, אשר גויס לחיל-הפרשים, נשלח לחזית הצפונית בואכה בלגיה, שם איבד את מפקדו ואת מרבית חבריו לנשק, ובהמשך נשבה בידי הגרמנים וברח מן השבי. כתיבתו של סימון נאחזת בהיפר-ריאליזם של פרטי-פרטים תיאוריים, כי לא ניתן להסביר אלא רק להיאחז במוחשי, לתעד אותו מבעד לתחושות ולמראות כפי שהזיכרון משמר אותן וממאן לעבדן לסיפור סדור. ועם זאת זהו טקסט שבו ההווה של הכתיבה מתיך בתוכו את כל הזמנים האחרים, במעין ספק זרם-תודעה ספק זרם-כתיבה. כל זמן עשוי לגלוש לכל זמן אחר, והאירועים שהתרחשו בזמנים שונים ובמקומות שונים חודרים זה אל תוך זה במעברים חידתיים. הלוך ושוב מתנועע הספר בתוך רפרטואר של סצנות יסוד, במסע הבירור שעורך ז'ורז' לאחר המלחמה: מהלך המלחמה; הקרון המוביל למחנה השבויים; מחנה השבויים; חייו של ז'ורז' בביתו – עם אביו ואמו – לפני המלחמה; ומערכת היחסים בין מפקדו לבין אשתו הצעירה ממנו בשנים רבות, שאינו יכול לספק את תאוותיה. בדרך פלנדריה התנפצה זהותו של ז'ורז', ועמה גם האפשרות ללכד סיפור אחד. במציאות המפורקת מתפורר כל אירוע לשורת אלטרנטיבות, וכל שני אירועים נפרדים מתערבבים זה בזה, ואי אפשר עוד להפרידם. לספר מצורפת אחרית-דבר מאת אלישבע רוזן....

2.
לואיז חיה בבית אחד עם אנשים שאינה רוצה לחיות בחברתם - לא עם בעלה, חקלאי כושל שכל האגסים במטע שלו נרקבו, לא עם הוריו שמסוכסכים בגלל ניאופיו של האב, לא עם דודתו שגוססת מעבר לקיר. יש ללואיז מאהב, ועדיין אין לדעת אם תברח אתו ותתחיל חיים חדשים. כל אלה יכלו להיות נתוני פתיחה לדרמה של אהבות ובגידות עד משבר או פתרון, אבל קלוד סימון, בכישרונו הגדול, בחר לעשות את ההפך: להתמקד דווקא בדקויות, לבלול את הזמנים; ולא מתוך גחמה ספרותית, אלא מפני שלדרמות אהבים יש כיוון אחד, קדימה ברצף רגעי ההווה, ואילו בהעשב העבר של הדמויות ממשיך להתקיים בכל רגע ורגע ולהשפיע על ההווה, להטות אותו ממסלולו או אף להכריע אותו במשקלו. לא פעם יטשטש את קווי המתאר של הדמויות, שנסחפות יחד במערבולות של אירועי חייהן הקודמים – מערבולות שמשורטטות כאן במכחול של שערה אחת. ב־1985 זכה סימון בפרס נובל. לא לחינם מונים אותו בזכות תעוזתו חסרת הפשרות עם פרוסט, וולף, ג'ויס, פוקנר; כולם סופרים שלא ביקשו לרַצות אף אחד, לא נעמדו בפתח ספרם לשדל קוראים להיכנס לעולמות שבראו, לא באו לבדר את מי שהעז ונכנס – כולם מעידית הספרות של המאה העשרים, וכל אוהב ספרות חייב להכירם....


# צריך הרבה סבלנות לספר הזה, עד שמגיעים להנאה ממנו. אין לי מושג למה לא נטשתי אותו בתחילה, מה שהייתי עושה לספר אחר שהיה דורש ממני יותר סובלנו... המשך לקרוא
30 אהבו · אהבתי · הגב





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ