#
צריך הרבה סבלנות לספר הזה, עד שמגיעים להנאה ממנו. אין לי מושג למה לא נטשתי אותו בתחילה, מה שהייתי עושה לספר אחר שהיה דורש ממני יותר סובלנות ממה שאני מוכנה לתת. חלקים גדולים ממנו כתובים בסיגנון "זרם התודעה", סיגנון שאינו חביב עלי בדרך כלל. החלקים שאינם כתובים בסיגנון הזה הם דיאלוגים – בדרך כלל שבורים – המתארים את מצבן הנפשי של הדמויות, ותיאורים שגם להם תפקיד בבניית המנטליות והמחנק שסימון כנראה ה

עלמות זקנות שחיות באחוזת כפר ישנה ודועכת בדרום? אגסים הנושרים על הארץ טרם הבשילו ונרקבים כמו הזקנות הבתולות? נכד שכושל בהגשמת ציפיות הוריו? זה לא ויליאם פוקנר, זה קלוד סימון!
ספרו היפה (והקצר) של סימון מזכיר באמת את הסופר הדרומי הגדול, בתמטיקה וגם בסגנון, אבל קל יותר לקריאה, כך נדמה לי. מצד אחד הוא מזכיר מחזה- יש בו מספר קטן יחסית של דמויות, והוא מתרחש כמעט כולו בבית אחד, שבאחד מחדריו שוכבת הדודה