“שני טיולים ברצף מנעו ממני לקרוא בשבועות האחרונים, אך עם שובי מיפן החלטתי להישאר באווירה ולקרוא משהו מפרי עטו של סופר יפני. אני אוהב את התרבות היפנית וכמובן גם את הספרות והקולנוע היפני ואני חייב לומר שעד היום לא הרביתי להתאכזב בענין הזה.

הספר "חתולה אורחת" מאת טקשי היראידה הוא נובלה יפנית המתארת את השפעתה של חתולה על חייהם של זוג נשוי בשנות השלושים לחייהם, המתגוררים בבית קטן ושכור בטוקיו. הזוג העובד מהבית כעורכי טקסטים עצמאיים, מנהלים חיים שקטים ומרוחקים מעט זה מזה, כמנהג זוגות יפניים רבים. יום אחד, חתולה בשם צ'יבי, השייכת לשכניהם, מתחילה לבקר בביתם באופן קבוע. נוכחותה מביאה שמחה ואור לחייהם, והם מפתחים כלפיה חיבה עמוקה. עם זאת, האירועים המתפתחים מובילים לשינויים בלתי צפויים בחייהם.

היראידה משלב בסיפור תיאורים מפורטים של הסביבה והטבע, כמו גם אירועים היסטוריים של אותה תקופה כמו מותו של הקיסר הירוהיטו.

בתרבות היפנית, לחתולים יש משמעות סמלית עמוקה והם נחשבים לבעלי חיים מיסטיים ומבורכים. החתולים נחשבים לבעלי חיים המביאים מזל וביפן העתיקה האמינו שחתולים מסוגלים לראות רוחות רפאים ולשמור על הבית מרוחות רעות.

דרך סיפורם של הזוג והחתול, עוסק היראידה בנושאים של שינוי, של אובדן והקשרים הבלתי צפויים שמעצבים את חיינו. למרות חיבתי הרבה לתרבות היפנית ולכתיבה של סופרים יפנים, לא ממש התחברתי ואני מתקשה להמליץ על הספר למי שהתרבות היפנית והכתיבה האיטית המאפיינת סופרים יפנים רבים, זרים לו.

3 כוכבים בסולם גורן.”

“זוג צעיר שוכר מזוג זקנים יחידת דיור בבית יפני מסורתי גדול עם חצר גדולה ומטופחת. את שגרת חייהם מפירה חתולה צעירה שמתחילה להגיע לבקרם
מידי פעם. החתולה שייכת לשכנים מהצד השני של הכביש ומבלה את זמנה בשני הבתים.
אחד המבקרים של הספר כותב: "החתלתולה מניעה שרשרת מופלאה של תהיות ובחינות של יחסנו כלפי עונג, צער, אובדן, תקשורת וטבע".
לטעמי לא היה ולא נברא, הספר כתוב בסגנון יפני מאוד פופולרי ועכשווי ופונה בעיקר לנערות מתבגרות שאצליהן כל דבר "חמוד" זה "וואו", תופעה ידועה ביפן.
הספר חסר עומק לחלוטין, הדמויות מתוארות בשטחיות רבה והעלילה רדודה ורחוקה מלבחון בצורה אפילו בסיסית את שהמבקר למעלה תאר.

הספר זיכה את המחבר בפרס ספרותי חשוב ביפן, תורגם לשפות רבות והיה רב-מכר.
ספר קריאה פופולרי שנכתב כדי לעשות כסף על ידי פניה לקהל יעד מסויים.
ליפן יש הרבה ספרים יותר טובים להציע, אל תבזבזו את הזמן על זה.
נקודת זכות מגיעה למתרגמת הנהדרת עינת קופר שבשנים האחרונות תרגמה באייכות גביהה מספר ספרים ישירות מהשפה היפנית.
ממליץ תמיד לבדוק אם ספר יפני או סיני או כל ספר זר אחר תורגם ישירות משפת מקור או מאנגלית, תרגום כפול יפני- אנגלי- עברי מאבד המון ממה שהמחבר רצה להעביר עד כדי כך שעדיף לא לקרוא.
אם אנו הקוראים נסרב לקרוא ספרים שתורגמו תרגום כפול נוכל להפעיל לחץ על מוציאים לאור כדי שיוציאו לאור רק תרגום מהמקור.”

“אני ויפן מנהלים זוגיות עשירה זמן רב. אני מחזר ונרתע, נרתע ומחזר שנים רבות מספור והיא מתמידה בדבקות של אוהב לא לדעת בכלל שאני קיים.
למיטב זכרוני זה התחיל בתיכון כשאהדתי האוטומטית הייתה נתונה לגרמניה משתי סיבות שמאלניות מובהקות. אחת - תמיד הייתה לי נטיה לאהוד את הקבוצה שבסוף הפסידה (ולא משנה שבסוף שנות השישים גרמניה כבר הייתה רחוקה מלהיות קבוצה מפסידה) והסיבה השנייה היא מרד נעורים שאומר בערך כך - אם הוריך הם ניצולי שואה למודי סבל אז אתה תעשה הכל כדי לעצבן אותם. הלחי שלי עוד כואבת כשאני נזכר בויכוחים עם אבא שלי, שכעובד כפייה סלל כמות נכבדה של כבישים מגרמניה דרך פולין בואכה החזית המזרחית וממש לא היה צריך לשמוע שבנו הגולם שאפילו פלאייר הוא מחזיק ביד הלא נכונה בכלל אוהד את הקבוצה היריבה.
יפן כבעלת ברית של גרמניה עוטה קסם זר ומסתורי, זכתה להערצתי כבר אז. הסרט הגשר על נהר קוואי, הספרים שוגון ומלך עכברוש, שירי האיקו ועצי בונסאי בגן הבוטני של מונטריאול והשיר "Ue O Muite Arukou" (אני מסתכל למעלה כשאני הולך כדי שדמעותיי לא תזלוגנה) שבדייקנות של מתרגם פרוסי ובאדנותיות מערבית טיפוסית תורגם ל"סוקיאקי" (מתכון משובח במיוחד של ארוחת סיר יפנית) השלימו את מלאכת ההתאהבות הנואשת.
מעולם לא הייתי ביפן, ודווקא הייתי בכמה מדינות במזרח הרחוק במסגרת עבודתי. נחמד לחשוב שהסיבה היא שאהבה בלתי מושגת יפה מכזו שמומשה, אבל לדעתי הסיבה היא שהיא נורא יקרה.
בכל הנוגע לספרים יפניים אני הרבה פחות מתלהב. מורקמי לא רע, וקראתי כמה ספרים שלו, שזה בערך אומר שלא התאכזבתי ממש אחרי הראשון, ואולי בזכותו ייתכן שקראתי גם אחרים. וכך התגלגלה לידי החתולה שנמצאת כרגע על שולחן הניתוחים.
לא נעים להתעלל בחתולה חסרת ישע, במיוחד שיש לא מעט קסם בתיאור היחסים של המחבר ואשתו עם החתולה. אבל בכל שאר הממדים זה ממש ספר גרוע. התכונה היפנית הראויה להערצה לכשעצמה של כושר התבוננות ועיסוק כמעט מקודש בפרטים הזעירים שאלוהים נמצא בהם, הופכת בספר למגוחכת. זוויות צפייה בלתי צפויות על בתים וחישובים טריגונומטריים מסובכים בתוספת משפטים הנשמעים כאילו נלקחו מחקירת רצח משטרתית, לדוגמא - "מכר ותיק שלי ועמית לכתיבה שנכנה אותו ק' התגורר במרחק דקה של הליכה מחלקה הדרומי של סמטת הברק". מדי פעם מתוך השורות מציצה דמותו של הכותב כאדם שיש לו דעה ממש טובה על עצמו ועל כושר ההתבוננות הנפלא שלו. דמויות כאלה גורמות לי לפריחה של שבועיים ולאלרגיה ששולחת אותי היישר לחברות כבוד בקבוצת הסיכון לחלות בקורונה.
לא מומלץ”

“את חתולה אורחת לקחתי לפני המון זמן. אבל לא הספקתי לקרוא אותו, או בכלל, כמו שצריך. אני מצליחה לחטוף דף או שניים בנסיעות הרכבת ללימודים. מאוד חיכיתי לקרוא אותו. אני מאוד אוהבת ומעריכה כתיבה יפנית, ועוד לא התאכזבתי מאף ספר יפני שקראתי בעבר.

חתולה אורחת מספר את סיפורם של זוג צעיר שחי חיים שגרתיים בתקופת הקריסה הכלכלית של יפן, בשנת 1998 - שלהי חייו של קיסר יפן. הם גרים בדירה קטנה ששייכת לזוג קשישים. יש להם גינה רחבה ומלאת צמחייה ושפיריות, והם עוברים מיום ליום באפרוריות רגועה ומתמדת (לטעמי, מוטיב חוזר מאוד בסיפורת יפנית), עד שיום אחד חתולת רחוב קטנה מתחילה לפקוד את ביתם הקטן, ומשנה לחלוטין את כיוון מחשבתם. משעשע כיצד חתולה קטנה וצבעונית זו, מצליחה להכניס כל כך הרבה צבע ורגש לחייהם.

אני יכולה להבין מדוע הספר הזה זכה בפרס ספרותי חשוב ביפן. אני יכולה להבין שיש כאן עומק פילוסופי שיש לצלול לתוכו, להשאיר את המודעות מאחור ולהיכנס לנעליהן של הדמויות. אבל לא הצלחתי. הספר מנסה ליצור מתח היכן שלטעמי חסר. אני לא חושבת שהוא ספר לא טוב, אלא אני פשוט הרגשתי שהוא מאוד אדיש, הן מבחינת הדמויות שלו, שהפגנת הרגש שלהן לא אמינה, והן מבחינת העלילה, שנדמית כחסרת התקדמות אפילו כאשר היא כן מתקדמת. לא יצאתי עם איזושהי תובנה יוצאת דופן, או אפילו איזושהי התרגשות. הרגשתי סתמית ואדישה - ואני חושבת שכאשר מדובר בספר שמתיימר להיות מאוד פילוסופי ועמוק (או לפחות זו מחשבתי) - אסור להישאר עם הסיום בלב ריק.

אז... לא בהכרח ממליצה יותר או פחות, ולא בהכרח מוחצת יותר או פחות. ספר שניתן לקרוא ולהחליט איך יצאתם ממנו. מעניין אותי לדעת איך אנשים אחרים מצליחים להנות ממנו או להוציא ממנו דבר מה אחר.

קהל היעד: מבוגרים.

חתולה אורחת, מאת טקשי היראידה, בהוצאת כתר.”