“"הוּא לֹא חִכָּה - אוּלַי זֶה לֹא מַפְתִּיעַ -
בְּעוֹד אֲנִי עוֹמֵד, לוֹטֵשׁ עֵינַי.
לָחַצְנוּ יָד, לִבִּי נִקְרַע לִשְׁנַיִם,
וְהִסְתַּלַּקְתִּי עִם מַחֲצִית חַיַּי."

- "הוא לא חִכָּה" / אלפרד אדוארד האוסמן, מאנגלית: שמעון זנדבנק

שמו של הספר "נפלאתה" לקוח כמובן מקינת דוד על שאול ויהונתן שנפלו במלחמתם בפלישתים בגלבוע (הארוע מתוארך כנראה לסביבות המאה ה-10 לפנה"ס):
"צַר־לִי עָלֶיךָ,
אָחִי יְהוֹנָתָן,
נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד.
נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי
מֵאַהֲבַת נָשִׁים." (שמואל ב', א', כ"ו)

הספר הינו אנתולוגיה של שירה להט"בית החל מ"עלילות גלגמש" (אלף 3 לפנה"ס), דרך תקופת יוון ורומא, שירה עברית וערבית מתקופת "תור הזהב" ועד שירים מהתקופה המודרנית. העורכים רונן סוֹניס ודורי מנור קיבצו את השירים במשך ארבע שנים (רוב השירים תורגמו במיוחד עבור הקובץ הזה) והוסיפו מידע רב על הכותבים ועל שירה להט"בית בכלל.

השירים מהתקופה הקלאסית הם בחלקם עדינים מאוד, בחלקם בוטים (קטולוס הזועם על נסיונות לקחת את אהובו) ובחלקם משעשעים ובוטים (מרטיאליס). מה שמאפיין אותם הוא הפתיחות וקבלת ההומוסקסואליות כעניין טבעי ומקובל, ונראה שהתפישה הזאת נמשכת גם בתקופת תור הזהב בספרד. אהרן שבתאי מציין שהיה נסוך זוהר על דמותו של העֶלֶם (קוּרוֹס) כאידאל ארוטי לנשים ולגברים כאחד.

"עָבַרְתִּי בְּשׁוּק הַפְּרָחִים
וְרָאִיתִי נַעַר קוֹלֵעַ זֵר,
הִזְדַּעְזַעְתִּי מִיָּפְיוֹ, וּמִלְמַלְתִּי:
'מָה מְחִיר זֵרְךָ?'
הוּא הִסְמִיק מִוֶּרֶד, נִרְכָּן וְלָחַשׁ:
'לֵךְ, שֶׁאָבִי לֹא יִרְאֶה אוֹתְךָ!'
קָנִיתִי זֵרִים כְּתֵרוּץ, וּבַבַּיִת עִטַּרְתִּי
אֶת הָאֵלִים וְהִתְפַּלַּלְתִּי לִזְכּוֹת בּוֹ."

- סטרטון מסַרְדִיס (אסיה הקטנה, המאה השניה לספירה), מיוונית: אהרן שבתאי

אותו העלם מתואר בשירים רבים כבעל כוח השפעה ושליטה על המשורר, כמי שהמשורר כָּמֵהַּ אליו, בעוד הוא "מתעמר בו", גורם לו לגעגועים ולעיתים אף מדלג בין כמה מאהבים. נושאים דומים נמצאים גם אצל משוררים יהודים במאות 9-13 בתקופת "תור הזהב" בספרד וגם בשירה הערבית של המוסלמים בסביבתם.

"יִפְעָת עֲפָרִים שַׁאֲגַת אַרְיֵה -/ לֹא נִהְיְתָה כָּזֹאת וְלֹא תִּהְיֶה!
יִשְׁאַג וְיִטְרֹף כַּאֲרִי, אוּלָם / יִשַּׁק בְּפִי טַרְפּוֹ עֲדֵי יִחְיֶה.
מֵחֵן דְּמוּתוֹ, לֹא לְשַׁאֲגָתוֹ, / יִמַּס אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב אַרְיֵה.
רוּחִי בְיָדוֹ, אִם יְצַוֵּנִי -/ אֶגְוַע, וְרֹאַי יֹאמְרוּ: 'אַיֵּה?' "

- יהודה הלוי (ספרד, מאות 11-12)

לשיר הזה מתבקש תרגום לעברית בת ימינו:
יופיו הוא יפי עופרים (נערים יפים) והוא מפיל אימה על מחזריו בכעסו (כאריה); שילוב חד פעמי כזה לא היה ולא יהיה.
הוא ישאג כאריה, אך ירפא את קורבנו בנשיקותיו ויחיה אותו.
אפילו המחזר האמיץ ביותר נמס בנוכחותו – ולא בגלל שאגתו אלא בשל יופיו.
חיי בידיו, ואם יצווני אגווע, וכל מי שרואה אותי ישאל: "איפה אתה?" (עפ"י איוב כ, ז)

במדינות בשליטה נוצרית בימי הביניים וגם לאחריהם, היחס לשירה הלהט"בית השתנה והלהט"בים הפכו לנרדפים – שירי ספּפו, שמנו תשעה כרכים, הושמדו בידי הכנסיה, היו מי ש"זכו" לעלות על המוקד בשל האשמתם במעשי סדום וגורלם הפך לזהה לזה של "מכשפות" (התופעה היתה קיימת גם במאה ה-17). הדיכוי של הלהט"בים נמשך באנגליה גם במאות ה19-20. ב-1895 אוסקר וויילד נידון למאסר עם עבודת פרך על מעשי סדום, כאשר התביעה התבססה בין היתר על המשפט "אני האהבה שלא תעז לנקוב בשמה" מתוך שירו של לורד אלפרד דאגלס, מאהבו. רדיפת ההומוסקסואלים בבריטניה נמשכה גם באמצע המאה ה-20, כאשר אלן טיורינג הוכרח ב-1952 לעבור סירוס כימי והתאבד שנתיים לאחר מכן.

שירים רבים המופיעים בקובץ הינם שירי כמיהה וערגה עדינים וחמימים, כגון: שיריהם של וולט ויטמן, מרדכי גיאורגו לאנגר, מרדכי גלדמן ואחרים, כאשר לעיתים רק נרמזת הכמיהה לקשר או שמלווה את השיר תחושה של החמצה, כמו השיר שהבאתי בפתיחה. לעומת זאת, שירים אחרים הינם בוטים ונועזים עד פורנוגרפיים, כגון: שיריהם של פול ורלן, ארתור רמבו ואלן גינזברג.

יש בקובץ שירי מחאה וגם שירים משעשעים והיתוליים. השירה הנשית מיוצגת בתקופה הקלאסית על ידי ספּפו, ורק בתקופה מאוחרת יש יותר משוררות להט"ביות.

פאט פארקר מצליחה לשלב בשירתה מחאה והומור. השיר, המתאר מעשה אהבה בין שתי נשים, מסתיים בשורות המשעשעות:
"...
וְהַקּוֹלוֹת שֶׁלָּךְ נִסְחָפִים־יוֹרְדִים
הוֹ, אֱלֹהִים!
הוֹ יֵשׁוּ!
וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת
הִנֵּה כָּךְ, אֵיזֶה בָּחוּר
מְקַבֵּל קְרֵדִיט עַל מָה
שֶׁאִשָּׁה
עָשְׂתָה,
שׁוּב."

- מתוך "לוויליס" / פאט פארקר, מאנגלית: יעל דקל

הספר, כשמו כן הוא - נפלא ומומלץ לכל אוהבי השירה באשר הם, בין אם סטרייטים, להט"בים או בלתי מוגדרים. חלק מהשירים מאוד בוטים, אבל לא הייתי פוסל אותם מראש; גם ביניהם ישנם שירים יפים ואפילו משעשעים.

Tis better to have loved and lost than never to have loved at all'
Lord Alfred Tennyson (from "In Memoriam A.H.H") -

εϊз”