בספר שתי נובלות: "מט ילדים" ו"גלית וגורדון" וסיפור: "פעמיים". בנובלה "מָט ילדים" ניבטת חצר-משחקים למרגלות בית-דירות בצ'רנוביץ ממרפסות ומחלונות שונים ומנקודות-ראות מנוגדות של שורת ילדים (ובעיקר ילדות).

כל אחד מאלה הוא ילד מחונן, בעל איזשהו כישור יוצא-דופן, אבל גם חש את עצמו אחֵר או הדוּף ודחוי, בשולי העניינים.

אחדים מהם יהודים, אבל בחצר הזו, שהיא 'חזרה-כללית' תמימה לקראת האכזריות של עולם המבוגרים, האחֵרוּת היהודית אינה אלא פרט שווה-ערך בהחלט לכל הנבדָלוּיוֹת האחרות, שבגללן ילדים רודפים בטבעיות ילדים אחרים. ו"ז'ידוֹבְקָה" היא קללה נוראה, לא-מובנת, שאפשר לצעוק גם כנגד ילדה שאביה עונד צלב.

"גלית וגורדון": למעלה מ-25 שנות חיים משחיתה גלית בתקווה למסד את קשר האהבה שלה עם גורדון. לכאורה השניים הם בדיוק הפכים, שהמרחק ביניהם הוא כגודל המרחק שבין יד-אליהו הפרולטרית לצפון תל-אביב, או כמרחק שבין האמא המתעלמת של זו, שגלית כה כמהה לְאישור שלה, לבין האמא החונקת של זה. אבל המהפך שיתחולל אולי יגלה, לפחות לגלית, שההפכים המדויקים הם בעצם כה דומים.

"פעמיים": הגיבורה של "פעמיים", עולה חדשה מרוסיה הנאלצת להיות שוטפת-רצפות בבית-משרדים, מונעת מעצמה נסיעות אל חברתה היחידה, נקודת האור האחת בחייה המבודדים, משום שאינה יכולה להרשות לעצמה את מחיר הנסיעה. אבל מבלי שתבין זאת, היא משלמת פעמיים על כל נסיעותיה בין דירתה לעבודה, כאילו אינה נוסעת לבדה. זו, במובן מסוים, תמציתו של הספר כולו: דמות התלויה ונאחזת באיזשהו זולת 'תאום' ומפנימה את מבטו. כך כל דמות בספר הזה נושאת בחוּבָּהּ 'שתיים'.