אדם בן 32 יוצא לטיול בצרפת עם החברה שלו. כל עשרה עמודים הוא רואה משהו — מהגרים ערבים, מצבת זכרון לשואה, בנייני מגורים סגנון עמידר, כפר, שמיים, עננים — ובעשרת העמודים הבאים הוא מפליג בהרהורים על מה זה מזכיר לו מישראל, משירות בטחון בשטחים, ומילדותו בברית המועצות. בעיקר מילדותו זו, ותמיד על איך שדבר זה או אחר נופל ממקבילו הרוסי. הוא מכונס בהגיגים אלה במידה כזאת שהוא בקושי מתַקשר עם החברה, ולא בכלל עם המקומיים.

ובכן, ספר מייגע. מלודרמטי. וגם מגוחך; נוסטלגיה מתקתקה כזאת מתאימה (אם בכלל) לאדם זקן, לא לבן 32. בא לי, מדי פעם, לתפוס אותו בכתפיים, לנער אותו חזק, לתת לו שתי סטירות כמו ש(בסרטים) נותנים לשיכור, ולהזכיר לו: יא מטומטם, אתה צעיר ובריא, ואתה מטייל בחו"ל עם חתיכונת. לפחות תדבר איתה במקום לבהות דרך החלון ולשקוע בגעגועים לרוסיה קיבינימט! החברה בעצמה מאבחנת אותו (על עמוד 234): "אין לך מונופול על אבדן בית ומולדת ונוסטלגיה... רק על ההתבכיינות התמידית על אבדנם."

עשרים העמודים האחרונים קצת מביאים סוף סוף טיפה של מתח דרמטי, כך שהספר מסתיים במעין נקודת שיא, אבל בעצם זה נכון רק בהשוואה לשעמום שבמאתיים העמודים הקודמים.

איך אומר זאת בעדינות? התאכזבתי! אולי בגלל תסמונת הספר השני, שכן "המינגווי וגשם הציפורים המתות" הוא אחד מהספרים האהובים, אליהם התחברתי ללא קושי בכל רמ"ח איברי. אולי בגלל שמדובר באותו גיבור מהספר הראשון, שמוצג כאן באור אחר לגמרי. אולי בגלל שהמחבר צבר ביטחון ובמקום שימוש בשפה ככלי, משתמש בה לג'אגלינג מילולי, שפרדן מיי פרנץ' (ולצרפתית מקום נרחב בספר), שנשמע לפעמים, בעיני כמובן, כזיון שכל מהסוג הפשוט ביותר. להטוטי השפה, מעברים מעברית, רוסית, צרפתית, ערבית ורוסיאתית (רוסית+אסיאתית) גרמו לי לנוע באי נוחות, נראו מאולצים לעיתים כאילו מסתתר מאחוריהם כלום אחד גדול.

גיבור הספר הוא טל שני, טוליק שניידרמן לשעבר, שעלה בגיל 12 ממולדובה, שבברה"מ. לאחר עשור, הוא לכאורה ישראלי לכל דבר, עם שם ישראלי, חברים ישראלים, חוויות ישראליות (מסלול קרבי, מילואים, לימודים בבצלאל), אך מסתבר שרוב הזמן הוא עדיין מרגיש את טוליק, הילד עם טראומת נטישה ועזיבה חזקות ביותר, שמתבטאות בכל מחשבותיו ומעשיו. לאחר פציעה במילואים בשטחים, טל וחברתו ניק, נוסעים לביקור בצרפת, בפריז ובכפר ילדותה של החברה.

אותו טל שני הופיע גם בספר הראשון והזיכרונות שלו והגעגועים, עוצמתם ומינונם אפשרו לי להזדהות בקלות כמעט עם כל חוויה וזיכרון. בספר הנוכחי לעומת זאת, רציתי להמליץ לגיבור הראשי לבקר אצל פסיכולוג. הגעגוע וניתוק מן הילדות כל כך דומיננטיות אצלו עד שנראה כאילו הבן אדם לא מסוגל לבצע שום פעולה יומיומית מבלי להיזכר בבית ילדותו, בבית הספר שלו או בחוויית ילדות כלשהי.

לצערי, לא הצלחתי להתחבר, לא לגיבור הראשי ולא לכתיבה, שהייתה רוויה מדי לטעמי, אם כי אי אפשר להתעלם מהשפה העשירה של זיידמן, שכוללת את כל הגוונים החל מהסלנג הצבאי ועד העברית הגבוהה.

ציטוט מייצג:"...וגם ספרים עצמם היו של פעם, שדרותיהם ניצנצו בהטבעות זהב ולא סינוורו את העין בכריכות כרומו ולמינציה, רכות-אימפוטנטיות, מודפסות בפול-פרוצס. והספרים היו מהסוג שאל תוכנו מתוודעים לאט ובסבלנות מאוהבת, ולא חודרים בעמידה, בחפוז, תוך רפרוף העין על פני הטקסט השיווקי בשער האחורי, המכיל ציטוטים של מבקרות ספרות חשובות עם שמות משפחה תלת-שכבתיים..." עמ' 98.

ממליצה בחום לקרוא את "המינגווי וגשם הציפורים היפות" http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=205537
את "השפה השסועה" רק אם יש מחסור רציני בספרייה הביתית...

הגיבורה העיקרית בספר זה היא השפה העברית אשר בוריס זיידמן מלהטט בה בוירטואוזיות מרשימה. כמו בבובת המטריושקה שעל הכריכה שבה מסתתרות בובות נוספות בגדלים שונים, כך גם בתוך העברית שלו מסתתר סלנג צהל"י עם הרבה קיצורים וגסויות של חיילים, שפה תקנית מתובלת במילים רוסיות ועברית המתחזה לצרפתית "פרנצויזית".

יש בספר זרם, נכון יותר שיטפון, של אסוציאציות שנולדו במוחו הקודח של המחבר. עלילה ממש אין כאן, אולם בתוך הזיכרונות מסתתרים קטעי עלילה, כך שהספר אינו משעמם.

מדובר כאן בצעיר טל שני המסיים שירות מילואים קרבי קשה ועולה, עם חברתו, על טיסה לפריז. לחברה יש דודה בפריז ובדירתה הם מבלים שלושה ימים, שכמובן אינם מספיקים ומשאירים טעם חזק של עוד. שבוע נוסף הם מבלים בבית הנטוש של סבתה בכפר נידח במרכז צרפת.

זוהי רק המעטפת החיצונית. בתוכה מסתתרות שכבות נוספות. טל שני אינו אלא טוליק שניידמן שנולד בלנינגרד, התחנך בבית ספר יסודי סובייטי קפדן וממנו נתלש באכזריות כאשר החליטו הוריו לעלות ארצה. שם היה ז'יד ואילו כאן הוא, כמובן, רוסי. למרות שסיים כאן יסודי ותיכון, שירת שירות קרבי מלא ולמד בבצלאל – חותם הרוסי הזר טבוע בו לנצח.

טל זוכר בגעגוע את הבית שם, בלנינגרד, שהפכה לסנקט-פטרבורג. הדירה ב"שיכוניסטאן" בישראל (אחת ההמצאות הלשוניות שלו !) מעולם לא הייתה בית עבורו. חלק גדול מן הספר עוסק בשירות הצבאי, בסדיר ובמילואים, ומביא שלל טיפוסים ומצבים המוכרים לכל מי שגדל ובגר בארץ.

צרפת, שפתה ותרבותה, היו משאת נפש עבורו עוד מילדות והחלק המתאר את הביקור בצרפת, בפרט באחוזה הכפרית, מאוד יפה וככל שאני מכירה את צרפת – הוא גם אותנטי.

היחסים בין טל (טוליק) לחברתו ניק (ניקולט) מתוארים גם הם בצורה מאוד עכשווית ואמינה. החיפוש אחר הבית במובנו הרחב עובר כחוט השני לאורך כל הספר ומביא עמו תובנות מעניינות כמו זאת למשל : "...כמו שלמשפחות יש בתים, כך גם לבתים יש משפחות. ושאי אפשר לדעת מה טראומתי יותר ולמי : למשפחה שעוזבת את ביתה או לבית שנעזב על ידי משפחתו..."

אני נהניתי ואהבתי את הספר.

אחת הפעמים שאני לא כל כך יודעת מה לכתוב. אני מתלבטת בין התלהבות לקטילה, ישנתי על זה מספר ימים ועדיין לא ניפתרה ההתלבטות.

אהבתי את "המינגווי וגשם הציפורים המתות" , ספר הביכורים של בוריס זיידמן, אהבתי את השליטה המוחלטת בשפה, את הוירטואוזיות שבה הוא לש אותה ואפילו את השוויצריות שלו בנושא, אהבתי את השילוב של עבר והווה והמעבר מטוליק לטל.

"שפה שסועה" הוא סיפור על אהבה – אהבת אישה, אהבת מולדת חדשה ומולדת ישנה, ואהבת השפה הרוסית והעיברית, העדינה והמחוספסת, התרבותית וסלנגית.


"שפה שסועה" הוא סיפור על חיפוש - של מהות הבית ומה הופך מקום לבית. הסופר בודק זאת בהיותו במילואים בכפר ערבי באינתיפאדה, בכפר צרפתי שורשי, בזיכרונותיו האישיים מרוסיה, ולא נפקד מקומה של מלחמת העולם השנייה ( שהיא כנראה הזיכרון הטראומטי הקולקטיבי שלנו כעם , צרוב בDNA) הן ברוסיה והן בצרפת.

ב"שפה שסועה" שוב מתגלה כישרונו המדהים והיכולת הוירטואזית שלו להתבטא בשפה העיברית, והבנתי שהוא גם מתפרנס מכך כמעביר סדנאות כתיבה יוצרת והיותו קופירייטר, אין לי בעיה עם זה, אבל משום מה התחושה שלי היא שמדובר בתרגיל ארוך או בדוגמאות שונות שהוא מביא לסדנאות שלו.

אבל פה מדובר בספר, ובדרך כלל בספר יש עלילה כלשהי, ואילו הספר הזה הוא רצף ארוך ארוך של זיכרונות ואסוציאציות, אסוציאציות וזיכרונות שכתובים בשטף ושלעיתים הוא נמשך פיסקה שלמה של 10-12 שורות בלי נקודה אחת.
דמיינו לכם מילים נרדפות, פירוקם והרכבתם, בעברית, רוסית, ערבית וצרפתית. ישראל, צרפת, רוסיה, מילואים בשטחים ומלחמת העולם השנייה .

אסוציאציות הן בהכרח דבר מאוד אישי וכשהסופר לא נותן לך קצה חוט, "בשר", קשה להבין אותן, להזדהות איתן או לבקר אותן. פעמים רבות חזרתי וקראתי וניסיתי להבין.

אם בספר הביכורים כשרון הכתיבה שלו היה רך, ונעים, וזורם, גם אם הוא היה אסוציאטיבי – הוא ברור, ב"שפה שסועה" כישרון הכתיבה והשליטה בשפה שלו מוטחים בחוזקה בפנינו ולוקח כמעט פרק שלם להתאושש ולהתחיל להבין ולהשתלט על הקריאה.

אבל ולמרות הכל, לא נותרתי עם תחושת החמצה או בזבוז, וכשאני חושבת מה יהיה הזיכרון שלי מהספר בעוד מספר שנים אני בטוחה שאני אזכור זאת כחוויית קריאה.

ההמלצה אולי לא כל כל כך משנה סדורה וברורה אבל כך גם התחושה שלי במקרה זה.


כמו כמעט כל ספר – הוא לא מיועד באופן גורף לכולם.

שפה שסועה הוא סיפור הנוגע בעצב חסוף של החברה הישראלית , על זיכרון וגעגוע
שחלק מהזיכרון חקוק אצל מריבת האוכלוסיה בתת מודע.
אין הספר מדבר בשפה גובה אלא בשפת היומיום שכן הוא פונה לכל רבד של קהל הקוראים.
אני נהנתי מקריאת הספר בשל כך שהוא מדבר בגובה העיינים.
שפה שסועה - הוא סיפור של זיכרון , אהבה והרצון להיות שייך לחברה מסוימת , וחיפוש השייכות .

ספר טוב ובעיקר מדבר לאוהבי בדיחות מילוליות ומשחקי מילים - כי הוא מכיל כאלה בשפע. הערבוב של המילואמניק, הרוסי שמטייל בצרפת עובד. לעיתים קצת מייגע אבל מצליח לרתק. אהבתי את היחס שלו אליה. חבל שהיא היתה קצת צללית לאורך הספר

מפתיע, קולח, מיוחד ומהנה!