ביקורת ספרותית על עבד אמריקני - סיפור חייו מאת פרדריק דאגלס
ספר מעולה

---

לאורך השנים העבדות הייתה דבר חי וקיים. דבר של מה בכך. דרך שגרה. דרך קבע. בעלי האחוזות בארצות הברית נולדו לתוך עולם שבבסיסו עבדות. כבר בהיותם בחיתוליהם הם צפו כיצד סם הכושי מאכיל את הסוסים חציר טרי. הם צפו כיצד גלוריה הכושית מכבסת ומשפשפת את הכביסה מדי יום ביומו, משפשפת ומשפשפת עד שידיה השחורות נעשות אדומות ממאמץ, אצבעותיה מתקשות ומתקלפות משטיפה בלתי פוסקת, מיובלות עד זוב דם מעבודה סזיפית מאומצת ששכרה אינו בצידה.
כאשר הפעוט הקטן החל לצעוד את צעדיו הראשונים והוא חש ביכולתו לפסוע בחופשיות בחצר הבית, עיניו הקטנות והסקרניות הבוחנות את העולם הרחב הידיים, עיני פעוט קטנטן חזו באביו מפשיל את חולצתו של סם, מותירו עירום למחצה, לאחר שגרר אותו ללא רחמים החצרה והטילו שם, על אדמה נוקשה ורווית בוץ. דמות מטילת מורא, כמו אלוהים שאין להמרות את פיו שמא זוועות עולם יונחתו על פדחתו. סם העבד מביט באימה באדוניו הלוקח את שוטו ומצליף בגבו מספר הצלפות שחונקות את גרונו, הוא נושך את שפתיו, נלחם בדחף לפרוץ בבכי. אסור לו להראות לאדונו שהוא מבקש להתייפח את נפשו. אסור לו להראות לאדונו האכזר את כאבו אחרת היחס יחריף שבעתיים והנמר המשתולל יהפוך חברברותיו וישנה עורו לשד שהאדמה לא ראתה כדוגמתו. כשהאדון נתון בשיגעון, עניו שטופות הדם, רושפות מכעס, ידיו לופתות בחוזקה וביד ברזל את השוט, יש לשקוט עד יעבור זעם. ועיניי הילד המצחקים מביטים במחזה בסקרנות ובתמיהה, מה זאת?

הקדמה זו נכתבה לביקורת שכתבתי על " אל תיגע בזמיר" העוסק באפלייה כנגד השחורים באמריקה של שנות ה-30. חשתי צורך להוסיף אותה לכאן מכיוון שזהו מקומה- סיפור עבדות קשה של אדם אחד שחפץ בשינוי המציאות כנגד כל הסיכויים והתחזיות השחורות.
ספרו של פרדריק דגלס מגולל את קורות חייו המצמררים כעבד כמאה שנה לפני התרחשות האירועים באל תיגע בזמיר. דאגלאס הוא בנם של שפחה ואב לבן לא ידוע, אם כי יש הסוברים שאביו הוא בעצם אדונו.
במהלך חייו של דאגלאס כעבד הוא עובר מספר תחנות בחייו, עובר כסחורה מיד ליד, מאדון אחד לאחר, כשהמשותף למרביתם הוא הפרגול, מעין שוט העשוי עור פרה שצליפתו הקולנית נשמעת בכל עת, הצלפה שמלווה בחרכים אדמומיים עמוקים צורבים על העור, או כפי שכותב זאת המחבר: " פעמים רבות עם שחר העירו אותי צווחותיה קורעות הלב של דודתי, שאותה הוא נהג לקשור לקורת עץ ולהצליף על גבה החשוף עד שהייתה מכוסה כולה בדם. לא מילים, לא דמעות, ולא תפילות מפי קורבנו שותת הדם, לא הניאו את לב האבן שלו מלהשיג את מטרתו הרצחנית. ככל שהגבירה את צרחותיה, כך הצליף בה חזק יותר, ובמקום שבו הדם זרם מהר יותר, שם הצליף זמן רב יותר. "
סיפורו של פרדריק דאגלס הינו מסמך היסטורי יוצא דופן בכנותו, בחסכנותו ובעיקר באמירותיו הנוקבות כנגד העבדות. כבר בהיותו עבד דאגלאס מסכין עם כך שחייו אינם חיים ועובדת היותו אדם שחור אינה מסמלת שהוא נחות משאר בני האדם.
ככל שעוברים החודשים מחלחלת אל תוך תודעתו התקוממות כנגד העוול שנעשה לו ולאחיו השחורים. הוא זועק קול זעקה בשם כל העבדים השחורים באשר הם. דרכו אל צמרת הפסגה היא רצופה מכשולים וכשלונות אך גם סיפוק. ראשית, הוא מתחיל לעשות דבר מה שאף עבד לא עשה לפניו: לרכוש השכלה. לדעת קרוא וכתוב.
הוא מבצע תחבולות שונות בכדי להערים על אדוניו שבמידה וידעו שהוא רוכש דעת, יגרמו לכך שאחירתו תהיה מרה. הפנמת המילה חירות והיחשפותו אל המלחמה בעבדות מקנים לו לא רק חוזק בהחלטתו אלא תשוקה בלתי נשלטת לזנוח את העולם הבהמי אליו נכבל לא עוול בכפו ולאמץ את חיבוקה החם שמציעה החירות המתוקה.
נסיונו הראשון לברוח, יחד עם עבדים נוספים, נכשל. אך הוא אינו אומר נואש ולבסוף מצליח להגשים זאת ואין מאושר וחופשי ממנו. לאחר הצלחתו הוא אינו נח על זרי הדפנה ומסתפק במשפחה הקטנה שהקים אלא נלחם למען אחיו האחרים שנותרו מאחור, בשעיבודם. הוא חובר אל האגודה למלחמה בעבדות, נואם נאומיפ, מרצה, מחבר ספר על תלאותיו ועד מהרה הופך להיות דמות מרכזית, ואף דמות מפתח, במלחמה בעבדות.
אף לא לרגע קט הוא זונח את אחיו לצרה. למעשה, הבדל מהותי הוא שם עליו דגש בין השחורים ללבנים: השחורים אינם עויינים אלה לאלה. הם אוהבים זה את זה בשוביים ומבהיר פעם אחר פעם שהקושי היחידי שלו לזנוח את חייו הקודמים הוא להותיר את משפחתו וחבריו מאחור. אלה שנקשר אליהם בעבותות אהבה עזים. דבר שאצל הלבנים ראה אצל מעטים. מרביתם בראש מעייניהם היה הכסף והשליטה.
תיאוריו את אדוניו וחייו כעבד מגוונים אך תיאור אחד חוזר הלוך ונשנה: אלימות. אלימות גואה בכול. בנשים לבנים וגברים לבנים והלב מתכווץ לנוכח המראות הנגלים בדמיון. העיניים קוראות והמוח משלים את החסר דרך הדמיון והמראות קשים מנשוא.
זו התעללות הנפשעת, החולנית והבלתי מוצדקת בעליל. פשוט רשע בהתגלמותו, השטן במלבושיו השחורים. אח ורע למלאך המוות. רק בשל צבע עורם הכושים שעיניו של דאגלאס בוחנות נכווים, מוכים, מופרדים, נחתכים, נבעטים, נאנסים, נמכרים ומושמים ללעג ולקלס בעיני כל. אין כל הבדל בינם לבין בעל החיים הנחות ביותר. דינם ודין הפרות והחזירים אחד הוא.
חוסר האנושיות המשווע הוא בלתי נסבל. כף היד מתהדקת לאגרוף , הדם עולה לראש וכל רצונך לטלטל את בעלי העבדים ומשפחותיהם ולצעוק עליהם: זה אדם כמוני וכמוך! איך אתה יכול לעשות לו את זה? לנתקו ממשפחתו? להתייחס אליו כמו אל חתיכת זבל?
פשוט נורא ואיום. הבורות במיטבה. האלימות המתוארת בספר היא אלימות מן הגרועות ביותר. סחר העבדים גורם לבעליהם להתייחס בצורה השפלה ביותר, אין עבד שלא מוצלף ואפילו ישנם עבדים שנרצחים בירייה. כאילו אלה אינם חיי אדם, כאילו מדובר בכלבים וגם לכלבים, לעניות דעתי, אין להתייחס באופן דומה. אחת כמה וכמה לבני מינך.
נקודה נוספת שמעלה בתבונתו הרבה פרדריק דאגלאס וחשוב לו מאוד להתעכב עליה היא העובדה שרבים מהאדונים שראה בחייו ובסביבתו עשו את מעשיהם הנפשעים בחזקת הדת ועל כך הוא מתקומם במילים נחרצות ונרגשות שחודרות לב. הוא מבהיר שלא ייתכן שאנשים אלה היו עובדי דת אמיתיים שכן הדת הנוצרית לא מתירה סבל באדם אחר וכל הצדקה של מעשיהם בשם הדת הוא פרי דמיונם החולה, מרקחת של תאוותם לרשעות שמסתכמת במעשה רמייה בלבד.
זוהי אוטוביוגרפיה רגישה, שבמהלכה הקורא מתרשם מעומק מחשבתו, ידענותו ולבבו של הכותב. כמה רגישות, כמה כאב על הזולת ועל חוסר הצדק. כמה עונג ועדנה. לא בכדי הקטע הזכיר ביותר בספר הוא הרגע בו עומד הגיבור במפרץ הספינות ומקומם במונולוג נרגש על מר גורלו. על חופשיותן של הספינות לנוע כרצונן, בעוד הוא עבד נקלה ונרצע שנגזר עליו להיות כבול בשלשלאות השעבוד...
עד שהוא מתחיל לשנות זאת ומוכיח שכל דבר הוא בר שינוי והשינוי טמון בנו בלבד. מחזקות זאת שתי ההקדמות לספרו שנכתבו בידי שותפיו למאבק ששופכים אור בהיר עוד יותר על מעשיו ומעשיהם כנגד העבדות ומבהירים שכל המתואר בספר הוא אמת לאמיתה ולא מעשייה שבדה מליבו הסופר.
קריאה בספר זה חשובה מאוד ולכן כל דירוג מתחת לחמישה כוכבים עלול לעשות לו עוול, בייחוד כשאנו בוחנים אותו בתור בני אדם ובתור יהודים בפרט. תוך כדי הקריאה התחזקה בי המחשבה שהאכזריות לא משתנה אלא רק האנשים משנים את פניהם. פעם זו יכולה להיות הגזענות שמדברת מתוך גרונותיהם ופעם האנטישמיות אך השנאה היא אותה שנאה והכאב אותו כאב והזעזוע אותו זעזוע כשמלווה אותך בתום הקריאה המחשבה: איך זה יכול להיות, לעזאזל?

" אתן הרמתן עוגן ויצאתן לחופשי. ואני עבד כבול בשלשלאות!
אתן נעות בשמחה לפני הגל המלטף, ואני נע בעצב לפני השוט העקוב מדם! אתן מלאכיה מהירי הכנף של החירות, העפים סביב העולם. אני קשור ברצועות ברזל! לו הייתי חופשי! לו הייתי על אחד מסיפונכן האציליים, תחת כנפייכן המוגנות! אבוי, ביני וביניכן גועשים המים העכורים. לכו, לכו לכן, לו יכולתי גם אני לבוא איתכן! לו רק יכולתי לשחות! לו יכולתי לעוף! נולדתי אדם שהפכו אותו לבהמה! הספינה השמחה הלכה לה, היא נחבאת לה במרחק העמום, אני נשאר בגהנום הלוהט של העבדות הנצחית. "

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על עבד אמריקני - סיפור חייו